מותה הטרגי של אמה בנהיגה בשכרות מעורר מטענים רגשיים רדומים במשפחה ומחולל שינויים מרחיקי לכת בחייה של אן. היא מקבלת […]
פרק ראשון
“את מוכנה להגיד לי מה קרה?”
“זה היה אחי ג’וני, מניו יורק. אימא שלי מתה שלשום. הוא בדרך לארץ.”
יעל הניחה את ידה על כתפה של אן. “אוי, אן, אני כל כך מצטערת לשמוע. לא ידעתי שהייתה חולה.”
אן הרכינה את ראשה וחיבקה את עצמה. “סילבי מעולם לא הייתה חולה. היא נהרגה כשנהגה במכונית שלה.”
יעל מזגה לה כוס מים קרים. ידיה של אן רעדו והיא לגמה לגימות קטנות.
“קומי, תעברי לספה,” אמרה יעל ברוך, “את יושבת על כיסא רעוע לגמרי.”
אן לא הגיבה. יעל הקימה אותה, תמכה בה ויחד הלכו לסלון. אן סירבה לשבת והמשיכה עד לחלון הפתוח, נעמדה ובהתה בילדים ששיחקו בחצר האחורית.
“אוף, חם פה. עכשיו אני חושבת אם אהבתי אותה, אם היא אהבה אותי.”
“אני בטוחה שהיא אהבה אותך, בדרכה שלה.”
“קל להגיד. כאילו שאימא חייבת לאהוב את הילדה שלה. אני עדיין לא קולטת מה קורה.”
“אולי כדאי שתטלפני לאבא שלך או אולי ליגאל?”
היא הנידה בראשה. יעל ניסתה להגיד דבר מה, אך אן כבר פנתה לחדרה וסגרה אחריה את הדלת. חדר לא גדול, קירות חשופים ושולחן מלא עד אפס מקום בתלי תלים של ניירות וספרים. כשנכנסה כדיירת לדירתה של יעל החליטה שתחיה כמו עוברת אורח או נזירה: אין אירוח בחדר. מעט חפצים ככל האפשר. אין השקעה וטיפוח, לא בעצמה ולא בסביבתה. היא נהנתה לפשוט את הבגדים שקנתה בחוסר תשומת לב בשווקים ולהשליכם על הרצפה, וכעת הם היו פזורים בכל עבר.
הריקנות עטפה אותה. היא לא חשה דבר, רק חשבה שמוזר שאמה איננה.
היא לא יכולה לבכות. ניסתה לשחזר מה דיברו בפעם האחרונה. כנראה שום דבר מיוחד. כמו תמיד, אמה נהגה לטלפן אליה אחת לשבועיים, סיפרה לה על חיי החברה הסוערים שלה, רכילויות על אנשים ידועים, וכלאחר פה שאלה אם היא מסתדרת ואם היא זקוקה לדבר מה, ומיד המשיכה לדבר על רוי הנפלא, עד כמה הוא מעריץ ואוהב אותה.
‘רוי העבד התורן’, הייתה מכנה אותו אן בלבה.
אמה לא תמכה בה ולא עזרה לה, אבל אילו הייתה רואה איך היא נראית ואיך היא חיה הייתה מזדעזעת, מצקצקת בלשונה ומטיפה לה שעורה ושערה של אישה בגילה מתחילים בתהליך הזדקנות וצריך לטפח ולהסתיר את הפגמים, ומה עם הניתוח באף שהציעה לשלם עליו? ומה עם הגברים שייבהלו אם יראו את ההזנחה שלה?
מה שם הפרק שכותבת יעל לתזה שלה? משהו על האם החסרה. סילבי לא הייתה האישה החסרה – כי הגברים הרי נהנו ממנה ומחברתה – ולא האם החסרה, אלא האם הסתמית. צריך להגיד ליעל להחליף את המונח.
אן הרימה את בגדיה הזרוקים על הרצפה ואספה אותם לסל הכביסה בפינת החדר. היא התיישבה על קצה המיטה הצרה והחלה להחליק בידיה על הבגדים המקומטים שהורידה קודם לכן מהחבל, קיפלה אותם וניסתה להניחם בערימה ישרה לידה.
עכשיו ניסתה לראות בדמיונה את אמה. כל שעלה בראשה היה דמות אישה נאה מאוד ומטופחת, לבושה בבגדים שעוצבו במיוחד עבורה – היא נסעה מספר פעמים בשנה לפריז, תמיד לאותה מעצבת יקרה, וחייתה בדאגה מתמדת שלא לעלות במשקל כדי שכל אוסף הבגדים יעלה על גופה החטוב, לרגליה נעלי עקב גבוהות, תמיד שחורות – אהבה לצאת דופן בכך שנעליה לא התאימו לשאר לבושה.
אמה כמעט ולא יצאה מגדרה ונהגה לשמוח ולחייך רק כשהיה קהל סביבה. מעולם לא הרשתה לעצמה להיראות לא מאופרת ולא מטופחת בפני אף אחד בשום שעה ביום. כשקמה משנתה, לעולם לא בשעה מוקדמת, כבר הייתה עם מסיכה על פניה, מחופשת. כן, זו המילה שהייתה חסרה לה כדי להגדיר את אמה.
האם אי פעם חייכה חיוך אמיתי? האם צחקה בצחוק מתגלגל? מתי בכתה?
המועקה הכבידה עליה. לפתע הפך החדר לדחוס והיא חזרה לסלון.
יעל סידרה חולצה מעומלנת ומגוהצת למשעי על קולב, ותלתה אותו על ידית החלון. כששמעה את צעדיה של אן פנתה לאחור:
“להכין לך משהו לשתות?”
אן התיישבה על הספה, מניחה ידה על ערימה של בגדים מגוהצים ומקופלים, חמימים עדיין למגע. יעל ניתקה את המגהץ מהשקע, ליפפה את חוט החשמל סביבו, הניחה אותו על הרצפה והתיישבה מולה, ממתינה בסבלנות.
“אני הולכת להרתיח מים. תה או קפה?” חזרה יעל על שאלתה.
“איך אפשר לשתות חם בחום של יולי? רק את מסוגלת. הכול תקוע לי בגרון. את זוכרת את הצילומים האחרונים שהיא שלחה לי? ראית איזו חתיכה מדהימה היא נראית? היית מאמינה שנהגה מתוך שכרות והתנגשה בעמוד? אני לא מבינה. לא מתאים לה להשתולל, היא הייתה ההפך מזה. פתאום מתנהגת כמו בת שש עשרה עם קפריזות ושטויות. לפחות נהרגה במקום ולא סבלה.”
“למה אחיך טלפן רק עכשיו?”
“רוי, החבר שלה, לא מצא אותו. הוא היה במסיבה פרטית – ככה הוא קרא לזה – ורק היום נוצר אתו קשר. היא תיקבר בארץ, וג׳וני מגיע עם הארון שלה. מה פתאום היא ביקשה להיקבר פה? לא מתאים לה. לא ידעתי שיש לה בכלל צוואה, היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על זקנה או מוות. ג’וני מסדר את כל פרטי ההלוויה משם. הוא לא סומך עלי שאוכל לארגן את זה. לא משתף אותי בכלום, רק מודיע לי בקצרה מה קורה. כאילו שאני ילדה קטנה. ממתי הוא בכלל מתמצא בנושאים האלה?”
“תירגעי, את לא יודעת מה עובר עליו. למה החלטת שיש צוואה? אולי זו החלטתו האישית לקבור אותה בארץ?”
“מה פתאום. אין סיכוי. ג׳וני? הוא הפך להיות אמריקאי לגמרי, לא רוצה לשמוע כלום על יהדות או על ישראל.” אן ליוותה את דבריה בתנועות ידיים עצבניות.
יעל היססה מעט, “אולי עדיף לבכות במקום להיות כל כך מרירה.”
“איך לבכות? על מי לבכות? מה את רוצה, שאשב ואבכה על מישהי שאני בקושי מכירה? על אימא שהייתה עסוקה בעצמה ואף פעם לא העניקה כלום לאיש מהסובבים אותה? אני לא מסוגלת להבין מה הרוי הזה מצא בה – לפי הצילומים ששלחה הוא נראה מצוין וצעיר ממנה. אולי יצא אתה בגלל הכסף? פטריק השאיר אותה אלמנה עליזה ועשירה.”
נזכרה בפגישתה האחרונה עם אמה – סילבי, כפי שדרשה שתקרא לה – לפני כשנתיים. פטריק, בעלה השני של אמה, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, נפטר לאחר מחלה ממושכת. אן חיבבה אותו. כאב חורג לא התערב בחייה ועם זאת נתן לה קורת גג ושילם על חינוכה, ולמרות שלא היה יהודי הסכים ברצון שידברו בבית עברית ויחגגו את החגים היהודיים.
אן טסה להלווייתו והגיעה ישירות לבית הקברות. היא איתרה את אמה וניגשה אליה כדי לחבקה ולעודדה. אף תו לא זע בפניה של האם כשסיננה מבעד למשקפי השמש: “היית יכולה להשתדל להתלבש כמו שצריך ולא לבייש אותי. לפחות לא היום.” אן נאלמה.
אמה המשיכה ללחוץ ידיים ולנשק מכרים וחברים שהתגודדו סביבה.
אן הכירה את חלקם, אך העדיפה להתרחק, עמדה בצד וחשבה: ‘כמה תופרות נאלצו לתפור בהתראה של יום את הבגדים השחורים המעוצבים שאימא לבשה? או שמא הכינה אותם מראש, כשידעה שימיו של פטריק ספורים?’
אחיה ג’וני, שנראה כמו בבואה גברית של אמה – נאה, מטופח ולבוש לפי צו האופנה האחרון, בחן אותה בביקורתיות, הפטיר לעברה “היי” קצר והתעלם ממנה.
משנסתיימה ההלוויה התקבצו כולם בביתם של פטריק ואמה. אן התבוננה בגועל באנשים הזוללים והסובאים, וחשבה שמזל שלא יושבים ‘שבעה’ על פטריק, אחרת הייתה משתגעת מהעמדות הפנים ומהתחנחנויות של אמה ושל חבריה. הוא היה אדם נדיב וצנוע, שהיה אסיר תודה לסילבי על שנכנסה לחייו והאירה אותם במרצה, בחיים החברתיים שלה ובשני ילדיה, והיה שמח לדעת שכמות כה רבה של אנשים באים להלווייתו ונהנים מהאוכל והשתייה שכספו העמיד לרשותם.
היא שבה ארצה מספר ימים לאחר מכן, וכשיצאה משדה התעופה המתינה לה יעל בלי שנתבקשה. לראשונה קיבלה אן ברצון את הרעש, החום והלחות שאפפו אותה. השתיים חזרו יחד לדירתן, שנראתה בעיניה כבית האמיתי והיחיד.
“תגידי משהו, תמיד יש לך משהו לומר לי,” אמרה אן בתוכחה כשנוכחה לדעת שיעל שותקת, “תמיד את מראה לי למה אני לא בסדר, נכון?” עיניה מלאו דמעות, ויעל הסבה את מבטה ממנה. “אני לא בוכה על האימא שמעולם לא הייתה לי. רק על עצמי. את מבינה?”
“אני לא יודעת מה לומר. להכין משהו לאכול?”
“תמיד את חייבת להיות מעשית? למה קשה לך לראות אותי מבולבלת?”
“אני היא זו המבולבלת. אני לא רגילה לראות אותך מפגינה רגשות, ובטח לא מתפרצת על משהו. אני לא יודעת אם לנזוף בך, ואז תדעי שאני אוהבת אותך, או להשתתף בצערך ולטפל בך בכפפות של משי ואז תכעסי בתוך תוכך, כי את שונאת שמרחמים עלייך. כדאי שתטלפני לאבא שלך.”
“כרגע אני לא רוצה לדבר עם אף אחד. מספיק לי להיות אתך, וגם זה לא קל לי,” אמרה אן בשקט.
היא הלכה בעקבות יעל למטבח והתיישבה בפינה, רגליה מכונסות על הכיסא. הביטה בגופה המלא של חברתה, שהתנועע בקצב תנועות הידיים שקצצו דק דק את הירקות והתבלינים לסלט.
“על מה את חושבת?” שאלה יעל.
“על שאף פעם לא צפיתי בך מבשלת, ועל שאת חייבת להתחתן ולהקים משפחה. זה הולם אותך. אם סילבי הצליחה להתחתן פעמיים בלי שהיו לה איכויות ותכונות נפלאות כמו שיש לך…”
“הייתי אמורה להתחתן, אלא שהוא ברח. ומה הפלא?”
“דודו לא שווה את האדמה עליה את דורכת. טוב שעזב. אבל זו לא סיבה לשקוע בבדידות הזו. עבר זמן רב. את יכולה להיות אישה ואם למופת, וכל אחד ייפול בקסמייך כשתחזרי לחיים. אם הגבר הכי מושלם עלי אדמות היה נוחת אצלנו במטבח, הוא היה מתאהב בך. אין לי סיכוי מולך, בעיקר לא עם הפרצוף הארוך שלי והבלגן שאני עושה. אבל על מה אני מדברת? אני צדתי כבר את הגבר שנשים נופלות לרגליו.”
אן אילצה את עצמה לשוחח בקלילות.
לא לחשוב, לא לחשוב, לא לחשוב. אימא מתה.
יושבת במטבח הצר והמוארך. כתמים על הכיור הישן. שיש שחוק. קרש החיתוך מעץ, אלפי חריצים עליו. מיץ עגבניות נוזל על קרש החיתוך, מכסה את אלפי החריצים הזעירים. יעל בוזקת מלח, סוחטת לימון, יוצקת שמן זית על הסלט. יעל שוטפת ידיים.
“כן, כן, ראינו את הרודולף־ולנטינו־יגאל שלך. מה שחסר לו זה קצת ברילנטין בשיער, קצת גבריות, קצת צבע עור כהה וסוס ערבי אציל עליו הוא רוכב בדהרה וסוחף אותך עמו. בעצם, על הקרחת שהוא מנסה להסתיר עם קומץ השיער שנותר לו אי אפשר למרוח ברילנטין… פוף,” אמרה יעל תוך כדי תנועת יד רחבה והתיזה טיפות סביב, “הלך החלום על האביר החתיך והגברי. תשמעי, אם הייתי יפה וחתיכה כמוך, עם השיער השחור והארוך והעיניים המשגעות והשכל שלך, הייתי כובשת את כל הבחורים בעיר, ויש כאן לא מעט שראויים לתשומת לבך. אז למה דווקא יגאל?”
אן החלה לבכות. “אני לא מסוגלת להבין. אני כועסת על עצמי. מרגישה אשמה שאין בי צער. לא מצליחה לרחם לא על עצמי ולא עליה. אני יושבת במטבח וחושבת על אוכל ומדברת על גברים בזמן שהיא אפילו עוד לא נקברה.” היא השתתקה ולאחר כמה דקות הוסיפה: “אני לא יודעת מה עובר עלי, לא יודעת מה לעשות.”
“תרשי לעצמך לבכות, לקלל, לכעוס,” אמרה יעל. היא חילקה ביניהן את הסלט והגישה לאן את צלחתה, “אל תתני לאדם המושלם שבתוכך לשלוט עלייך כעת.”
“אל תגזימי. הבלגן שאני עושה מספיק לעשרה אנשים, איך זה מסתדר לך עם המושלמות שלי?” היא ניגבה את עיניה.
“הבלגן שלך קשור לבגדים, לספרים ולניירות המפוזרים בכל מקום. בשאר הדברים את נקייה, מסודרת ומאורגנת עד כדי קנאה.”
“זה לא נכון. ומה בקשר אלייך, עם הסדר המופתי שלך בארונות? עם הבגדים המגוהצים? והחולצות הלבנות המעומלנות תמיד? אפילו את התחתונים והציפיות את מגהצת!”
“לא, אני לא, אל תגזימי.”
“איזה צמד אנחנו! אימא נהרגת לי הכי רחוק ממני שאפשר, ואני מתווכחת איתך מי פחות מסודרת ואת משתפת אתי פעולה. אני הולכת לטלפן ליגאל.”
‘הוא יבין אותי,’ חשבה, ‘הוא הבסיס והמשענת שלי. קולו היציב ירגיע אותי.’ לפתע התגעגעה אליו.
“מי צריך אותו עכשיו עם העצות שלו והרעיונות המשעממים שלו? מה יהיה לו להגיד כעת?” נשמעה יעל כעוסה, “תטלפני לאביך.”
“תפסיקי. הוא יהיה בעלי ביום מן הימים. ואת בעצמך אמרת לי קודם לטלפן אליו.”
“קודם היה קודם. עכשיו אין לי חשק לשמוע אותו. שיניתי את דעתי.
הוא מעצבן אותי ומוליך אותך סחור סחור עם הדיבורים המיופייפים והמלוקקים שלו. הלוואי שגם את תשני את דעתך בקשר אליו.”
“יעל, את יודעת שאת מגעילה? את שוכחת שהוא החבר שלי!”
“נראה לי יותר מגעיל להיכנס אתו למיטה,” העירה יעל בארסיות.
אן התעלמה מדבריה וטלפנה ליגאל. לא הייתה תשובה. אוף, התעצבנה. מאוחר והוא עדיין לו בבית. למה דווקא כשהיא צריכה אותו דחוף? הוא והעיקרון המטופש שלא להשתמש במשיבון. היא ניסתה את משרדו. “יגאל!” ענה בקוצר רוח.
“סוף סוף. תשמע, קרה אסון. ממש טרגדיה. אימא שלי נהרגה, ואחי צריך להגיע מחרתיים. ההלוויה תהיה בארץ, כנראה באותו יום.”
“אני מצטער, אן, זה באמת נורא. מתי אחיך יוצא מניו יורק?”
“מחר בצהריים זמן ניו יורק, אני חושבת. בעצם לא, אני לא יודעת פרטים.”
“הוא יגיע ב׳אל על’, אין לי ספק, בגלל הארון. צריך לבדוק את הטיסות הנוחתות. אברר עם אבא לגבי המנהגים והדינים של ההלוויה והאבל. הוא ישאל את הרב.”
“תעזוב. ג’וני מטפל בזה.”
“אתם לא מתמצאים…”
“מתי תבוא?”
“כמה שיותר מהר. עלי לסיים קודם את הדו”ח, זה דחוף, את יודעת. אני ממש מתנצל.”
אן שתקה. היא גירדה בציפורנה פיסת צבע שהתקלפה מהמשקוף. “אשתדל להקדים עד כמה שאפשר, אני מבטיח. אני משוכנע שיעל תישאר איתך ותעודד אותך.”
אן חשה מאוכזבת. ציפתה שיעזוב ויגיע מיד. יעל אמנם לא חיבבה אותו, אך היא סמכה עליו. תמיד ידע מה לומר ומה לעשות, והחיים עמו לא היו מסובכים. באמצע השבוע עבד קשה, בסופי שבוע התראו, ובקרוב, אחרי שיסתדרו, כך אמר, אין ספק שיתחתנו. היה לה נוח לא לחשוב על אחריות והתחייבויות, והיא לא דחקה בו להחליט. היא חזרה למקומה והתעלמה מיעל שהחלה לאכול. “טוב, תגידי.”
“אין לי מה להגיד,” התגוננה אן.
“אני רואה את המבט הזה,” המשיכה יעל כשאן לא הגיבה, “את ממשיכה להרגיש ביישנות וחוסר ביטחון, אלוהים יודע למה. ובכלל, אין לי מושג איך נפלת על יגאל. הוא איש לא נעים ואגואיסט. ואני יודעת מה הוא מוצא בך: את נראית מדהים, את נכנעת לשיגעונות שלו, ואם את מביעה רגשות את עושה את זה באיפוק ובנימוס. זה מתאים לו. שניכם לא יודעים שזה רק למראית עין. הגיע הזמן ששניכם תראו איך את האמיתית מתנהגת.”
“גם הפסיכולוג שלי לא מכיר אותי כמו שאני מרגישה ומתנהגת עכשיו,” השיבה אן, “אז מה? ליגאל יש מעלות רבות, למרות שאת מסרבת לראות אותן. הוא מטפל בכל ענייני הכספים שלי והביטוחים, ומקבל אותי כמו שאני, נותן לי ביטחון ביחסים, ולא דורש ממני להשתנות. הנה, עכשיו הוא יעזור בעניין האבל.”
“אז באמת טוב שהתקשרת אליו…”
“תפסיקי, את שוב חוזרת לדבר עליו, זה לא לעניין וזה לא הנושא עכשיו.”
“את צודקת, אני מצטערת. אני רק לא מבינה למה את מסרבת להתקשר לאבא שלך.”
אן הרגישה שחמתה בוערת. “את לא ממש מנחמת אותי. למה את כל הזמן מטיפה לי מוסר וחושבת שאת יודעת מה נכון? את שוב מתחילה להיות הצודקת והיודעת? מה את מבינה בכלל? לך הייתה משפחה נורמאלית, ילדות נורמאלית. את יכולה להרשות לעצמך להביע את הרגשות שלך. לי אין אף אחד, את שומעת? אף אחד!” היא פרצה בבכי.
“גם אני לא בקשר הכי טוב עם המשפחה שלי,” אמרה יעל, “ומה שנראה לך כילדות מאושרת היה ילדות של הורים מלחיצים, וילדה שלא מסוגלת לעמוד בציפיות שלהם. תגידי, את מכירה מישהו עם ילדות נורמאלית?”
“לא, אבל אני לא מכירה הרבה אנשים. אותך לפחות ההורים שלך אהבו, והיו שם למענך. יש לך דודים, בני דודים וסבים. לי לא הייתה אימא במובן הרגיל של המילה, ועד לא מזמן רק קשר קורקטי עם אבא. ואחי? איזה קשר יש לי אתו? שלא לדבר על המשפחה בדרום. ניסיתי לשרוד ולחייך לכולם, ועד היום אני אף פעם לא מאמינה כשמישהו אומר לי שהוא מחבב אותי.”
“את מאמינה לי שאני אוהבת אותך כבן אדם, ושאני אפילו מקנאה ביכולת שלך להישאר מרוחקת והגיונית כל הזמן?” שאלה יעל בשקט.
“ברגע זה אני לא מאמינה לכלום. שום דבר לא הגיוני ולא ברור לי.”
היא חשבה על שנות ההתבגרות בפנימייה, כשבכל סוף שבוע דמיינה שהפעם אמה תבוא לבקר או תגיד לה שתשמח אם תגיע הביתה, משום שאין מסיבה או שאינה במסע אי שם בעולם עם פטריק, והם יוכלו לבלות סוף שבוע או חופש שקט ביחד.
שחזרה את הבדידות והריקנות של ימי ראשון בערב, לקראת תחילת השבוע החדש, ואיך ציפתה לראש השנה ולפסח, בהם הקפידה אמה לערוך ארוחות משפחתיות חגיגיות.
“מה עוד סיפר לך אחיך?” קטעה יעל את הרהוריה.
“רק מה שסיפרתי לך, פחות או יותר.” אן חזרה לשלוט בעצמה. קולה היה ענייני. “אני משוכנעת שעוד לפני שהגיע האמבולנס סילבי נחתה בגן העדן של האגואיסטים, מתפארת בבגדיה המיוחדים במינם – בלי טיפת דם עליהם. ושהיא מתה יפה. היא יכולה למות בפתאומיות ובלי הכנה מראש, ועדיין להיות לבושה ומאופרת באופן מושלם. כך הייתה בכל מצב. וכמו תמיד, נטשה אותי, השאירה אותי פה עלי אדמות – אפילו לא טרחה לשאול האם אני בוחרת להיות על הפלנטה הזו. כי לסילבי לא אכפת מה קורה לאחרים או מה דעתם ומה אומרים עליה. העיקר שכולם מדברים עליה – מעריצים או מקנאים, זה לא משמעותי. דיברו, קינאו, העריצו, יותר נכון. זה הסיפור.”
אן קינחה את אפה ובלי משים החלה לנקר בסלט. “אין לי סבלנות לחכות עד שיגאל יבוא. אני מתקשרת למנחם. את צודקת, זה לא הוגן שלא אדווח לו. אין לי מושג למה לא טלפנתי אליו מיד.”
היא קמה וחייגה, מתפללת בדממה שמישהו יענה. מעולם לא חשבה שאביה כה חשוב לה כמו ברגע זה. הקשר עמו התהדק מאז חזרה ארצה לפני שלוש שנים. הוריה נפרדו כשהייתה בת עשר, ואחיה מבוגר ממנה בשנתיים. את אביהם זכו לראות לעתים רחוקות, כשהיה מגיע לניו יורק, משום שלאמה היו תירוצים שונים מדוע אינם יכולים לטוס ארצה. אז הייתה נפגשת עמו בבית קפה, נועצת את עיניה בכוס שהייתה אוחזת בחוזקה בידיה, ביישנית ומופנמת ואינה יודעת מה עליה לומר. כשהתבגרה, ניסה לדבר איתה על אירועי העבר, אך היא סירבה בנחישות, והוא היה נאנח ושואל על הלימודים ועל החברים. בפעם האחרונה כשמנחם בא לביקור אן סיימה את לימודי התואר הראשון במחשבים.
“למה מחשבים?” שאל אותה אביה.
אן תמהה מדוע הוא נזכר לשאול אותה רק עכשיו, אחרי שסיימה את לימודיה. “לא יודעת, אולי משום שהייתי תמיד טובה בזה ולא הייתי צריכה להתאמץ.”
“ומה תעשי כעת?”
“אחפש עבודה, כפי הנראה,” ענתה בחוסר מנוחה. היא לא ראתה אותו כשנתיים, וחשה שהוא חוקר אותה. אן לא הייתה רגילה לשוחח על עצמה.
“אן, מדוע איננו יכולים לשוחח? מדוע את מתחמקת? אני משוכנע שאנו יכולים לשוחח כמו שני אנשים מבוגרים.”
“אתה באמת לא יודע? אתה לא שואל את עצמך מדוע ג’וני מסרב לראותך כל השנים האלה?” אן דיברה בטון מונוטוני, משתדלת לא להיות מעורבת.
מנחם נשמע עצוב, “אני חושב שהוא משוחד, ומעולם לא טרח לברר את האמת. אני שמח עבור סילבי שטוב לה עם פטריק ושהיא מאושרת. אני יודע שהייתי אב מרוחק, ברקע, ואולי לא התעקשתי מספיק על הקשר אתכם. אולי מאוחר מדי ליצור קשר בינינו, אבל אני רוצה שתדעי שאכפת לי ממה שקורה לכם ותמיד היה. אני יודע עליכם מעט – לא תמיד נתנה לי סילבי תמונה מלאה.”
דבריו השקטים והרגועים וההשלמה בה קיבל את המציאות עשו את שלהם. לפתע נוכחה לדעת שמעולם לא שפט אותה, מעולם לא כעס עליה ולא ניסה לשנותה. הוא אהב אותה כבתו, דאג לה, ולא נדחף למקומות בהם לא היה רצוי. היא לא ידעה שהיה בקשר עם אמה. ומה כבר ידעה עליה או עליו?
“ערב טוב,” ענתה לילי, אשתו של אביה בקולה הנמרץ, ואן התנערה מזיכרונותיה.
“טוב שאתם שם,” אמרה וידעה שהיא נשמעת לחוצה, “איפה מנחם?”
“אן, מה שלומך? הוא אמור לחזור בעוד כשעה. מזמן לא דיברנו. קרה משהו?” שאלה בדאגה כששמעה את השתיקה בעבר השני של הקו.
“לילי, אימא שלי נהרגה.” עיניה של אן התמלאו דמעות. המילים שנאמרו בקול רם פעם נוספת כשסיפרה לה את מה שאירע חידדו את תחושת האובדן שלה. היא החלה להתייפח.
“אן, איזה אסון! אני באה מיד. אשאיר למנחם הודעה. יעל איתך?”
“כן.”
“אני מזמינה מונית ויוצאת לדרך.”
אן הנהנה בראשה, הניחה את השפופרת וחזרה לשולחן. היא קינחה את אפה בטישו שיעל הגישה לה וניגבה את עיניה. “לילי מגיעה.”
“ברוך השם, אדם אחד שפוי במשפחה שלך! עכשיו תשתי, את חייבת לשתות,” אמרה יעל.
לאחר שסיימו את ארוחתן בשתיקה, קמה אן ויצאה לחדר המקלחת.
היא החלה לרעוד בכל גופה, וחשה שרגליה אינן נושאות אותה. בחילה אחזה בה. היא שטפה את ידיה ופניה, ומשהביטה במראה לרגע לא זיהתה את עצמה. האם זו היא עם האף הבולט והעיניים הכהות בפנים החיוורות והצרות האלה?
שמעה דלת נפתחת ויצאה לסלון. לילי התקרבה אליה וחיבקה אותה, “אן, זה כל כך נורא, כל כך מזעזע.”
כשהתיישבו ואן חזרה על הסיפור בטון שקט ועצור, הציעה לילי שתישן אצלם בלילה.
“אני מעדיפה להישאר פה. יגאל אמור להגיע בכל רגע, והוא יישאר אתי עד שאלך לישון,” השיבה ושקעה במחשבותיה.
יעל ולילי שוחחו ביניהן בשקט. למרות שהכירה את לילי רק שנים מעטות, העריכה אן את דעתה ואהבה את החום האנושי שקרן ממנה. היא הייתה תוססת ומלאת מרץ ולא הייתה אדם מסובך, וכמה טוב שכך. מה היה קורה, חשבה, אם היא ואמה היו נפגשות? האם היו משוות את חיי הנישואים שלהן עם מנחם? או שאמה הייתה בוחנת בביקורתיות את לילי על בגדיה ורעמת תלתליה?
אך זה כבר לא יקרה לעולם.
אן נזכרה בפגישתה הראשונה עם לילי – היא קיבלה מפטריק מתנה לסיום התואר: טיול מאורגן לאירופה. שם, רחוק מהמוכר, גילתה עד כמה היה צר עולמה ועד כמה היו חייה חסרי תכלית. היא חשה געגועים, ולא ידעה למה. בגחמה שאינה אופיינית לה עזבה את הקבוצה וטסה ארצה לאביה. בימים הראשונים היו בני משפחתו עצבניים ונימוסיים מדי, והייתה זו לילי שגרמה לה להכיר טוב יותר את אביה ומשפחתו החדשה ואת עצמה, וסיירה איתה בארץ לאורכה ולרוחבה. היא גם זו שאיתרה את יעל, חברתה של אן מתקופת בית הספר היסודי.
כששבה לניו יורק סיימה את התואר השני, ועבדה בחברת מחשבים גדולה כדי לצבור ניסיון וכסף ולחזור ארצה. פטריק פרט על מצפונה ואמה ניסתה לסחוט אותה רגשית ולאיים בחרם כלכלי בניסיון להניאה מתוכניתה, אך אן החלה ליהנות מעצמאותה ולא ויתרה.
כעת תמהה האם לילי ויעל מדברות עליה, או על סילבי. כשניסתה להקשיב לשיחה ביניהן נשמעה דפיקה בדלת והיא הרימה את ראשה המורכן. אביה נכנס והיא קמה לעברו.
“אן, ילדה שלי, איזה אסון,” חיבק אותה והיא פרצה בבכי. “איזה סוף נורא לאדם כה אוהב חיים כמוה! זה מזעזע. איך זה קרה?”
היא השתלטה על עצמה וקינחה את אפה. הם התיישבו והיא חזרה באוזניו על סיפור התאונה ותוכנית ההלוויה.
“אתם רוצים לשתות?” שאלה יעל ופנתה למטבח. “לא, תודה,” ענתה אן, “אני לא מסוגלת לשתות. גם כך יש לי בחילה.”
“אולי נתקשר עכשיו ליונתן?” שאל מנחם כשהוא מתעקש לקרוא לבנו ג’וני בשמו הישראלי, “יותר קל לארגן את כל הסידורים מהארץ וצריך לבדוק מה צריך להכין לקראת ההלוויה וה’שבעה’.”
“אתה חושב שהוא יהיה מוכן לדבר אתך? הוא בקושי מדבר אתי. הוא לא סומך עלי ואין סיכוי שייעזר בך.”
“צריך לחשוב איפה יושבים ‘שבעה’.”
“אני בטוחה שג’וני לא ירצה להישאר בארץ דקה מיותרת. הוא ירצה לגמור את העניין כמה שיותר מהר ולחזור לשגרה שלו, של יפיופיות ומסיבות ועשיית כסף.”
“אני בטוחה שמה שקרה ישפיע עליו,” הגיבה לילי, “כדאי שנבדוק אתו כשיגיע. אולי כדאי לשבת אצלנו? השכנים שלנו דתיים, וישמחו לעזור לנו בכל מה שצריך לעשות.”
“לא, לא, תודה. זה אבסורד שה’שבעה’ תהיה אצלכם. אתם בכלל לא צריכים לשבת – גם אתה לא, אבא. מה אני מדברת… כל המצב אבסורדי, לא צפוי!” מבלי שהביטה ביעל, שחזרה והניחה על השולחן את המגש ועליו כוסות קפה, ידעה שחיוך קל עלה על פניה משום שקראה לו ‘אבא.’
הם החלו לדבר כולם בבת אחת, עד שלא שמעו את הדפיקה בדלת. כשנשמע צלצול הפעמון מספר פעמים ברציפות מיהרה יעל לעבר הכניסה. קולו הרם של יגאל נשמע. הוא בירך בנימוס את מנחם ולילי, ונשק לאן על לחיה.
“אני משתתף בצערך, אן, אני מבין שהמוות היה מיידי והיא לא סבלה. מצפים לנו ימים עמוסים,” דיבר לחלל החדר.
“ערב טוב, אנו בדיוק דנים איפה כדאי לשבת ‘שבעה’, אן מתעקשת לשבת פה,” אמר מנחם.
“את מתכוננת לשבת ‘שבעה’ לבדך?” שאל יגאל, “מה עם אחיך? אני לא מבין מדוע היא נקברת בארץ.”
מנחם רצה לומר דבר מה, אך לילי סימנה שלא יתערב. כשקמו נשקה להם אן, ואמרה שלא ידאגו, היא בידיים טובות.
“ידיים נפלאות, ממש נהדרות, של הטיפוס הזה,” מלמלה יעל, שליוותה אותם לדלת. כשחזרה הודיעה שיש לה כאב ראש, אך אם אן תזדקק לה הלילה, שתעיר אותה.
אן נותרה לבדה עם יגאל, תמהה מה עליה להגיד כעת, כשאזלו המילים. יגאל חסך לה את ההתלבטות.
“אן, עם כל הכאב, צריך להיות מעשיים. צריך לבדוק מה הזכויות שלך, מה עם הצוואה שלה. אני לרשותך בעניין הזה, אעזור לך כמה שצריך. אנחנו ביחד ויש לנו עתיד משותף שמצפה לנו, כך שאני לא מרגיש שאני נדחף לעניינים שאינם שלי.”
אן הסתכלה עליו בתדהמה.
“עבר עלי יום קשה, יגאל, אני מודה לך שבאת, אך עכשיו אני רוצה להיות לבד. אני בטוחה שאתה מבין שזה לא נושא שאני רוצה לדבר עליו כעת.”
יגאל המשיך לשבת, כמו לא אמרה דבר. “יש דברים שצריך כבר לסכם, אן, את לא מבינה בדברים האלה. אני רוצה את טובתך, את טובתנו. את תמימה מדי, תמיד אמרתי לך את זה. גם בעבודה. גם בדירה. בכל מקום מנצלים אותך.”
אן לא האמינה למשמע אוזניה, “מה אמרת?”
“אמרתי שאת תמימה וקל לנצל אותך.” הוא דיבר בקול רם ובהחלטיות.
“עכשיו אני מבקשת שתלך, אני עייפה ורוצה להישאר לבדי. או שמא עלי לחזור על דבריי?”
יגאל הביט בה. “אן, מה קרה לך? עכשיו הגעתי מהעבודה, ואני צמא ורעב. חשבתי ש …”
“אימא שלי נהרגה, אתה מסוגל להבין את זה? בית הקפה בפינת הרחוב מאוד מומלץ. יש להם סלטים טעימים וקפה מעולה. לילה טוב.”
היא נעמדה, והוא קם בעקבותיה. אן פתחה את הדלת. יגאל ניסה לומר משהו, אך היא פלטה בקור: “לילה טוב” והוא יצא. היא נעלה את הדלת ונשענה עליה, ראשה סחרחר.
יעל הופיעה בסלון לבושה פיג’מה, “סוף סוף הוא הלך?”
“כלום לא בסדר…” מלמלה אן כמו לעצמה, “היגאל הזה, הוא ממש לא ייאמן. איך יכולתי לחשוב שהוא מבין אותי? איך יכולתי לתת בו אמון? הוא התחיל לקשקש על דברים לא רלוונטיים. איפה התמיכה שלו? איפה העזרה שחיכיתי לה? הוא לא קלט שאם אינו נותן לי את המשענת שאני זקוקה לה, עדיף שאהיה לבד.”
אן הבחינה במבט שבעיניה של יעל. “אל תגיבי. אל תגידי כלום. אני מכירה אותך ויודעת מה את חושבת. ובכלל, מה עם כאב הראש שלך?” אן הרגישה שכאב ראש משתלט גם עליה. כל היציבות של השנתיים האחרונות והשליטה העצמית שלה התערערו, היא הייתה חסרת סבלנות.
“נעלם כמו לא היה ברגע שהוא עזב,” ענתה יעל, “ואיך את מרגישה?”
“זוועה,” ענתה אן, “כאב ראש, כאב לב, רחמים עצמיים, צער, כעס. כמה תחושות אפשר לחוש בבת אחת?”
יעל ניגשה למטבח והעמידה מים, “תה צמחים לסופו של יום מתיש?”
“טוב, שיהיה. את יודעת, היא לא סבלה כשנהרגה אך השאירה אותי כואבת. המוות שלה, שאיני תופסת אותו עדיין, שחרר אצלי הרבה שדים. יותר נכון, רגשות.”
“ברוכה הבאה לעולם המציאות.”
“התחלת עם המליצות? את אמורה לתמוך בי, לנגב את הדמעות שלי, להיות החברה שלי, להיות אתי, עם האבל שלי. ולא לנסות להוציא אותי ממנו.”
“אן, בחייך, אין לך אמון באיש, מעולם לא נזקקת לי או למישהו אחר.
לכן לא יכולתי להבין את התלות שלך ביגאל.”
“חייתי מתוך שינה, כנראה,” הרהרה אן בקול. “אני יוצאת אתו שנה, וחוץ מאשר להעריך את זה שהגיע להישגיו בכוחות עצמו ושיש לו משפחה גדולה וחמה, לא התעמקתי ביחסים שלנו. היה לי נוח במערכת יחסים כזו, ואהבתי את זה שהוא בא מעולם שונה מהעולם הקודם שלי. אני לא מרגישה תלויה בו, אבל גם באימא לא הרגשתי תלויה…”
“נזכרתי איך הודעת לי שאת חוזרת ארצה והחלטנו לגור ביחד. זוכרת איך התלבטנו והיססנו אם נסתדר, ואת הבטחת לי שאת שקטה כמו עכבר?”
“אין לך מושג עד כמה הייתי זקוקה לשקט ולמקום משלי. הצלת אותי.”
“חשבתי שיגאל הוא המושיע והגואל…”
“תפסיקי, את שוב מתחילה. אני לא מבינה איך את יכולה להיות עובדת סוציאלית ולהתייחס ככה לאנשים.”
יעל הניחה שתי כוסות של תה צמחים ריחני והתיישבה מולה בפינת האוכל. “את זה לא אנשים. את חברה. ובעצם, את היא שהצלת אותי אז, כשדודו עזב… קדימה, נשתה ונלך לישון. יש לי יום של ישיבות מחר. אנסה להשתחרר מוקדם כדי להיות אתך.”
“אני לא זקוקה לשומרי ראש,” אמרה אן מוקנטת, “מחר אלך למשרד ואסיים את כל הדברים הדחופים לפני שתתחיל ה’שבעה’. אני מקווה שעמוס יהיה נחמד ומבין. את יודעת, לא כל יום אמי נהרגת…”
“בבקשה, אן, תכעסי, תתעצבני, תצעקי, אך אל תגלשי שוב לציניות הזו. זה מתאים לי, לא לך.”
“טוב, טוב,” הגבירה אן את קולה. “אני שונאת, אני כועסת, אני לבדי בעולם, ואל תנסי לשכנע אותי שזה לא נכון. איש אינו אוהב אותי ואינו רוצה אותי.” היא התבוננה לעברה של יעל, “נו, ככה יותר טוב?”
“תפסיקי. את לא לבד. יש לך משפחה שאוהבת אותך. יש לך אותי. אולי יש לך את יגאל. עוד לא החלטתי מתי את אן האמיתית: אן הנימוסית והשותקת או אן המתפרצת בסערת רגשות ומתנדנדת בין שני המצבים.”
“אני הולכת לישון. אני מאוד עייפה. אין לי כוח לשיחות האלה.”
“אם לא תצליחי להירדם, או אם תתעוררי ויהיה לך עצוב – תעירי אותי. וחוץ מזה, מה פתאום שתלכי מחר למשרד? תתקשרי ותודיעי להם מה קרה. אף אחד לא מצפה שתופיעי שם.”
“טוב, טוב,” נאנחה אן, “לא אלך, למרות שיש עומס בפרויקט. לילה טוב.”
היא נכנסה למקלחת, ושעה ארוכה עמדה מתחת למים הקרים. מנסה לא לחשוב, לא להרגיש, לזרום. היא התבוננה במים המחלחלים ונעלמים בפתח הביוב, כיסתה את הפתח ברגליה והמים השמיעו קולות בעבוע. בחדרה לבשה גופייה ארוכה, נעמדה ליד החלון ובהתה בעוברים ושבים. בגלל השעה המאוחרת והשקט שמסביב יכולה הייתה לשמוע את השיחות ביניהם.
‘אבל אמו של אף אחד מהם לא נהרגה היום, כך סתם, בלי להיפרד,’ חשבה. נשכבה במיטה ונרדמה.
בשבע בבוקר צלצל הטלפון. אן רצה למטבח אך יעל כבר עמדה שם, שערה פרוע וקולה צרוד.
“עבורך.”
“אן, בוקר טוב. הצלחת לישון מעט? אולי בכל זאת היה עדיף שהיית באה לישון אצלנו?” מנחם נשמע מודאג.
“לא, זה בסדר. אני לא לבד, יעל פה. ישנתי עד עכשיו, הייתי הרוגה.”
“יש לך דרישת שלום מנועה ומיותם, שרוצים לראותך.”
“הם חמודים. תמסור להם נשיקה ממני. אני חייבת לגשת למשרד, לסיים כמה דברים, ולקראת הצהריים אחזור הביתה.”
הערב הקודם נראה כמו חלום רע, היא תפקח את עיניה והוא ייעלם.
היא תלך לעבודה, כמדי יום, והשגרה תציל אותה. לא לחשוב על הצהריים, על מחר, על השבוע הבא. “בעצם לא, אולי אתקשר אליהם ואעשה את הסידורים בטלפון.”
“לא נוכל להגיע אלייך לפני הצהריים, אנחנו חייבים לנסוע לקיבוץ.
את יודעת, לברית של בן אחיה של לילי. גם את הוזמנת. אנחנו לא רוצים שתהיי לבדך היום.”
“זה בסדר, אל תדאג. ממילא אני לא הולכת אף פעם לאירועים משפחתיים. כעת יש לי תירוץ.”
“אז נבוא אלייך באחת, טוב?” ביקש מנחם.
אן חשבה לסרב, אך התרככה והסכימה. משסיימה את השיחה מילאה את הקומקום במים ושמה אותו לרתיחה. יעל חזרה למטבח מלובשת ומאופרת, שרשרת זהב עדינה לצווארה. “כשאני מקפידה על איך אני נראית, אני מרגישה בסדר עם עצמי ומאורגנת, ואז אני מקרינה יותר סמכות ואנשים נותנים בי אמון,” הסבירה לה פעם. כשאן ניסתה ללגלג על האמירה הזו, נתנה בה יעל מבט מצמית. אן שיערה שיעל משוכנעת שדודו עזב אותה כשעמדו להינשא משום שהיא שמנה וביתית מדי. היא סירבה להכיר גברים, אמרה שאין לה כוח נפשי לאכזבה ושברון לב נוספים, והעדיפה לשקוע בעבודתה ובלימודי התואר השני.
“הכנת קפה? תודה,” אמרה יעל, “איך את? תסתדרי?”
“אל תדאגי לי, אני בסדר.”
“אני דואגת. זה לא שלא קרה שום דבר. מישהו מהמשפחה יבוא אלייך בבוקר?”
“לא, ואני לא צריכה שיבואו,” זעפה אן.
“אני לא יכולה להישאר איתך, יש לי ישיבה חשובה, אבל אחזור כמה שיותר מוקדם.”
“תשתי את הקפה ולכי. את לא צריכה לחזור לפני הזמן בגללי.”
“תתקשרי אם תזדקקי למשהו.”
“או.קיי, מבטיחה.”
יעל טעמה מהקפה, עיוותה את פניה, הניחה את הספל בכיור ועזבה.
אן נשארה לשבת במטבח. היא אהבה את החמימות שאפפה את יעל, את האווירה הביתית שהעניקה לדירתן, והמגורים עמה היו פשוטים ורגועים. יעל לא מחתה על אי הסדר שאן יצרה סביבה. היא הייתה מסדרת ומנקה את הדירה, קונה ומבשלת, וטענה שזו התראפיה שלה. בעיקר אהבה לבשל אוכל בריא ולהאכיל את אן, שהייתה רזה מדי, לדעתה, ולא הקפידה על מזונה.
אן לגמה מהקפה. הקפה שיעל מכינה טעים יותר, אין ספק. אפילו קפה פשוט היא לא מסוגלת להכין כמו שצריך. היא טלפנה לעמוס, המנהל שלה, ובעודו עונה לטלפון עצמה את עיניה ודמיינה את המולת היום המוכרת לה. עמוס צעק למישהו שהוא חייב להגיש את ההצעה עוד היום. משסיים וענה לה “הלו” קצר, סיפרה לו מה שקרה. “איזה אסון, אן, אני משתתף בצערך. למה לא התקשרת אלי הביתה כשזה נודע לך?” אן שתקה.
“את צריכה עזרה במשהו? בארגון?” המשיך עמוס, “אני מכיר הרבה אנשים, אפילו בחברה קדישא. יש לי חבר שמתנדב שם.”
“תודה, אני לא צריכה עזרה, הכול מאורגן. אחי טיפל בנושא ההלוויה מניו יורק. ואם יהיה צורך, איעזר באבי. הוא גר פה, לא רחוק ממני.”
“את יודעת, את עובדת פה כבר שלוש שנים ומעולם לא שמענו ממך מילה על משפחתך. ואז ברגע אחד יש לך אימא רחוקה, ופתאום היא נהרגת. ומשום מקום צץ אבא, שלא ברור איפה הוא היה עד כה ואח שמגיע מחר. היחידה שאני מכיר היא יעל, שלעתים עונה לטלפון בבית.”
היא העבירה נושא, “אני יכולה להגיע לעבודה לכמה שעות. אולי אצליח לסיים את מה שדחוף.”
“השתגעת? במצב שלך את לא מגיעה. ואל תרגישי חובה או חוסר נעימות. תעבירי את החומר לגילי, אפשר גם בטלפון. הוא מעורב בפרויקט ויוכל להמשיך במקומך. זו הזדמנות לראות איך הוא מסתדר. ואל תשכחי להודיע לנו מתי ההלוויה.”
“אין צורך, עמוס, זה יהיה משהו משפחתי מצומצם. תודה.” היא הייתה מאופקת וכעסה על עצמה שאינה מסוגלת להודות לו בחום. היא מסוגלת לצאת מגדרה כשקורה אסון, אך רק במסגרת עולמה הצר והבטוח. אם תלך כעת לעבודה כולם יחשבו שזה לא הולם ומוזר, אבל היא חשה שתשתגע אם תישאר לבד בבית.
אן התלבשה ויצאה לבית הקפה שבפינה. בהתה בעיתון ולא נגעה בקפה ובקרואסון. היא שוטטה ברחובות הסמוכים שעה ארוכה ולקראת צהריים חזרה לביתה.
כשלילי ומנחם הגיעו עם סירים מלאי אוכל ופניהם מודאגים, שמחה לראותם. “טוב שבאתם,” אמרה והתכוונה לכל מילה. מאז הבוקר לא שתתה ולא אכלה דבר והחלה לחוש חולשה. הם התיישבו במטבח, ולילי ערכה את השולחן. מנחם הביט בה ואמר שאינו יודע במה להתחיל. “סילבי לא הייתה אישה רעה. היא הייתה קצת ילדותית ומפונקת, כך היא התחנכה. היה לה טעם מעולה ויקר בחפצים ובבגדים, ומעולם לא הסתגלה לתנאים בארץ, שהיו קשים ולא מובנים לה. רצתה שנבלה ביחד כל יום. שניסע לחו”ל. שיהיו לנו מטפלת ועוזרת. הייתה עצבנית. אני הייתי עסוק בקריירה האקדמאית שלי, שנראתה לה משעממת ואפורה ובערבים הייתי עייף. עם שני ילדים היה לה קשה בבית, ולא הייתה לה סבלנות לחכות לזמנים טובים יותר. זוכרת את סבתא, שהייתה חולה כל הזמן? סילבי כעסה על הזמן שהשקעתי בנסיעות הרבות אליה ובעזרה שניסיתי לתת לה. אולי לא התאמנו אחד לשני, מי יודע?”
זיכרון עמום עלה בה – של ריחות וסבתא שוכבת במיטה ואביה מנסה להאכילה מרק. של אמה הצועקת שזה לא מקום לילדים. של שתיקות מענישות כשחזרו מביקורים אצל סבתה.
“אתה לא צריך להסביר, באמת.” אן נבוכה מווידויו ומזיכרונותיה, וכרסמה פרוסת לחם.
“אהבתי אותה מאוד, אן,” המשיך בכל זאת, “היא הייתה משעשעת וצבעונית ותמיד עליזה כשהיו אנשים סביבה. היא אהבה לרקוד ולהיות במרכז בכל מקום בו בילתה. הייתה מוצאת סמרטוטים בשווקים ומייפה אותם לבגדי פאר. היא לא רצתה להתעסק עם החלפת חיתולים וטיפול בחולים. כסף משך אותה יותר מכל, וזו כנראה אחת הסיבות שעזבה אותי ואת הארץ. לפטריק היה כסף בשפע.”
“חשבתי שהיא הכירה אותו אחרי שהתגרשתם.”
“לא, לא. היא הכירה אותו אצל חברים משותפים באחת הגיחות לניו יורק והתאהבה בו, כך הסתבר לי בדיעבד.”
“אז למה הסכמת שתיקח אותנו אתה? אני לא חושבת שהיא טיפלה בנו כמו שצריך. איך בכלל הסכימה שיהיו לה ילדים?”
מנחם נאנח, “ילדים היו עבורה כמו צעצועים. כמו בובות שיש להלביש ושידעו להגיד את הדברים הנכונים ברגע הנכון, אך העיקר מבחינתה היה שלא יהוו מטרד. הגירושים שלנו התחילו להיות מאבק מכוער. החבר שלה שכר את טובי עורכי הדין, והיה ברור שמי שיסבול יהיו הילדים, כלומר אתם, אז ויתרתי. בחוזה הגירושין הבטיחה שתשלח אתכם פעם בשנה לארץ למשך החופש הגדול, שנשמור על קשר מכתבים ושאוכל לבוא לבקר אתכם כשארצה. אך לאחר מספר חודשים שכנעה אותי שלא כדאי שתגיעו ארצה בתקופה הראשונה, כדי שתסתגלו למקום החדש, ולאחר מספר חודשים נוספים הודיעה שאתם מסרבים לראותני. כתבתי לכם מכתבים רבים, שמעולם לא נענו.”
“אף פעם לא קיבלתי ממך מכתבים. אימא כנראה ‘שכחה’ להעביר לנו אותם. כנראה לא ייחסה להם חשיבות. זה מעצבן. את הדברים שלה לא הייתה שוכחת.”
“בזמנו חשבתי,” התערבה לילי בשיחה, “שאולי כעסתם על מנחם שלא נאבק עליכם מספיק, וקיוויתי שזה יעבור לכם. אך משנה לשנה זה נעשה גרוע יותר.”
“אימא הייתה אישה מתוחכמת כשזה נגע לאינטרסים שלה. אין לי ספק ששיקרה וסובבה אותנו לאורך כל הדרך. זה עצוב שרק עכשיו, כשהיא מתה, אני מגלה את האמת ואין לי עם מי להתעמת,” אמרה אן.
“אן, את סירבת לשוחח על הנושא. תמיד היית סגורה כל כך, ולא רציתי לקלקל את היחסים הטובים שנוצרו בינינו. אף פעם לא רצית לשמוע מה קרה.”
“אני לא מבינה, אימא סיפרה לנו שנפרדתם בגלל שהיה לך רומן עם לילי.”
מנחם ולילי הביטו אחד על השני.
לילי הגיבה ברוך: “אל תשפטי אותה בחומרה, בטח לא כעת. אמנם לא הכרתי אותה אישית, אלא דרך הסיפורים של מנחם – התחתנו תקופה קצרה לאחר שעזבתם – אבל אני מבינה שהיא לא הייתה בשלה להיות הורה. מאידך, היו לאמך הרבה צדדים חיוביים ויפים.”
“יעל אומרת שאני מרירה. איך אני יכולה לא להיות מרירה? חייתי בתוך עצמי רוב ימי חיי, ורק כעת אני מבינה ששרדתי, לא חייתי.”
אן פרצה בבכי ולילי חיבקה אותה. מנחם הניח את ידו על ידה בעידוד.
הוא ניסה לומר משהו, אך מבט אזהרה מצדה של לילי בלם אותו. לילי המשיכה לחבקה עד שאן נרגעה מעט.
“מאז שעזבנו את הארץ לא הייתי לבדי אף פעם, אך תמיד הייתי בודדה. בפנימיות, בבית של פטריק, באוניברסיטה. לא נתתי לעצמי לראות את הצד האנושי של אבא דווקא כשהייתי צעירה ונזקקתי להורה מבין ואוהב, וזאת כדי לרצות את אימא. תמיד תירצתי לעצמי שאין טעם ליצור אתך קשר של ממש כי אתה גר רחוק ולא ממש אכפת לך מאתנו. בפעמים המועטות שנפגשנו לא ידענו שנינו מה לומר. רק עכשיו אני מתחילה להרגיש שיש לי משפחה.”
לילי מזגה לה מים מהקנקן שניצב על השולחן. אן ניגבה את דמעותיה בידה, ולפתע נזכרה בבקרים הרבים בהם אמה לא קמה משום שבילתה עד שעה מאוחרת בלילות. מנחם היה מכין להם את הכריכים לבית הספר. סילבי הייתה חסרת מנוחה וכעסנית בשעות אחר הצהריים ובערבים, ואן העדיפה לבלות את השעות שלאחר בית הספר בביתה של יעל, ורק כשהייתה משוכנעת שמנחם חזר מהעבודה הייתה שבה.
“את לא לבדך כעת, אנחנו המשפחה שלך. אולי אצליח להיות האב שלא יכולתי להיות עד כה.”
“לא פשוט לחיות עם מטפלות ולהיות בפנימייה כל הזמן, בעיקר בארץ זרה. לסילבי לא הייתה משפחה בארצות הברית? הרי היא באה משם. או קרובים כלשהם בארץ?” שאלה לילי.
“לא,” השיבו מנחם ואן יחדיו. מנחם הוסיף שלפי מיטב ידיעתו סילבי הייתה בת יחידה ובני משפחות הוריה נספו בשואה. הוריה עברו לארצות הברית אחרי שלא השתלבו בארץ, ונפטרו כשיונתן ואן היו בגיל גן.
הם אכלו בדממה. אן אכלה בלי משים, נזכרת שאמה סירבה לענות על שאלות בקשר למשפחתה. אך ייתכן שאחיה, עמו הייתה בקשר הדוק, ידע יותר. הוא היה מתווכח עם האם ועשה בחייו כרצונו.
אן קינאה בו. היא ניסתה לחקותו, וחשה עלובה ואומללה כשהיה לועג לה על כך, וכשניסתה ליצור עמו קשר התעלם מקיומה. הפער וההבדלים ביניהם התחזקו בשנים האחרונות, ולעתים תמהה מה מחבר ביניהם מלבד קשר דם. היא חשה קרבה רבה יותר ללילי וליעל מאשר לאמה ולאחיה.
“אני מניח שההלוויה תתקיים מחר לקראת הצהריים,” קטע מנחם את השתיקה, “נבוא איתך לשדה התעופה. אולי יהיה צורך לעזור במשהו.”
“עדיף שלא, אין לי כוח להצגות של ג’וני. אתה לא מכיר אותו. זה יהיה עומס מיותר.”
“הפעם לא אוותר. תמיד הייתי רך ומתחשב מדי ולא נאבק על זכויותיי. הפעם אני לא משאיר אותך לבד בזירה.”
הוא הציע שלילי תישאר עמה, והוא יחזור בעוד כשעתיים עם הילדים שרוצים לראותה. היא חשבה לסרב, אך נתרצתה כשראתה את התחינה בעיניו. היא הסבה את מבטה כשלילי קמה להיפרד ממנו והם התחבקו, אז נוכחה לדעת שהמשיבון מהבהב וניגשה לבדוק את ההודעות.
קול אחיה הנרגז נשמע בחלל החדר: “אן, איפה בשם האלוהים את נמצאת? אטלפן מאוחר יותר.”
גם השיחה הבאה הייתה ממנו: “אני נוסע לשדה התעופה. אני לא מאמין שלא חיכית שאודיע לך על השעה של ההלוויה. אני נוחת מחר בבוקר, ההלוויה בצהריים. אטלפן כשאגיע ותשתדלי לא להיעלם הפעם.”
“הוא עצבני, האח שלך,” העירה לילי ששבה למטבח. “הוא קצת צודק, יצאתי קודם לבית קפה. לא הייתי מסוגלת לשבת לבד בבית. לא חשבתי שבעצם איני יודעת את מועד ההלוויה. אבל ידעתי שהוא מטפל בכל, ושיתקשר כשיגיע.”
לילי העירה שמוזר שאחיה השאיר הודעה בעברית. “לא מוזר, סירבתי לדבר שפה אחרת בבית, והמשכתי לקרוא כל הזמן ספרים ועיתונים בעברית. מעולם לא חשתי שייכת לא למשפחה שם ולא לחברה. זה נשמע מוזר ולא ברור מאליו. למרות שאימא לא חזרה לבקר בארץ ולא שמרה על שום קשר מעברה, הסכימה משום מה לדבר אתי עברית, והתעקשה לחגוג את החגים היהודיים. כעת גם תיקבר כאן.” היא ניגשה והרתיחה מים לקפה כשהיא חשה אוזלת יד וחוסר שייכות. לילי קמה והצטרפה אליה, מביטה בקירות.
“איזה אוסף צלחות מקורי ואיזה מטבח מאובזר. מדהים,” ציינה בהתפעלות.
“כל מה שאת רואה פה הוא של יעל. היא משוגעת על צלחות ולא מפסיקה לתלות אותן. בעיקר היא אוהבת צלחות עם ציורי יד של דוגמאות עממיות.”
“שמתי לב אתמול לצלחות האוכל ולכלים, הכול בטוב טעם.”
“כן, היא כזו. היא הכינה את הבית לחיי נישואים, את יודעת. היא אוהבת ומקפידה על סטים של צלחות, על הסכו”ם…”
“למרות זאת את מרגישה פה בבית,” העירה לילי, “איך את מסתדרת איתה? היא נראית לי חמה ונבונה.”
“היא נהדרת. לא נכנסת לפרטיות שלי כשאיני רוצה, אבל מאידך גם לא מוותרת לי כשאני מתכנסת מדי בתוך עצמי או מסרבת לראות את המציאות. בזכותה יש לי הרגשה שיש לי בית.”
“אני מקווה שיגיע היום שתחושי שגם ביתנו הוא ביתך. מנחם אוהב אתכם מאוד, ובמשך כל השנים לא הפסיק לדבר עליכם. גם כשנולדו הילדים שלנו הוא הצטער שאינך עמנו. לא היה לו קשר עם יונתן והפריע לו שהוא מתנכר לו, אבל מעולם לא דיבר רע על סילבי או עליכם. הוא איש טוב ורך לב.”
“יש יחסים טובים ביניכם, נכון?” שאלה אן ונבוכה. לא היה זה מהרגלה לערוך שיחות נפש, והיא לא נהגה לדבר על נושאים אישיים.
לילי חייכה, ואן יכלה לראות בה את הנערה הצעירה המאוהבת. “כן, עם עליות ומורדות כמו בכל חיי זוג, אבל אנו מאושרים מאוד ביחד. את יודעת, בהתחלה קינאתי באמך, הייתי משוכנעת שהוא יוצא אתי רק כדי להתנקם בה. ראיתי צילומים שלה – אישה מרהיבה, אלגנטית, כריזמטית וכל כך יפה. אני הייתי סתם קיבוצניקית שהתאהבה במנחם באוניברסיטה. מעולם לא חשבתי שיש לי סיכוי מולה.”
“אני שמחה שאת עם אבי,” אמרה אן לפתע, “אתם זוג מושלם. ואת דואגת לי רק משום שאני בתו של בעלך.”
“וגם בזכות עצמך. אני מאוד מעריכה ומחבבת אותך בלי קשר למנחם.”
“באמת לא יצאתם לפני שאימא עזבה?” שאלה אן. “לא, בוודאי שלא,” חייכה לילי, “אביך מצפוני מדי. הוא לא העז לחשוב על אישה אחרת כל עוד גרתם אתו. הייתי סטודנטית שלו. ידעת שלמדתי פעם היסטוריה?”
אן הופתעה: “את? היסטוריה?”
לילי פרצה בצחוק. “קשה להאמין, נכון? אל תדאגי, עזבתי אחרי שנה.
השתעממתי עד מוות, ורק בשיעורים שלו הייתי בוהה בו ומדמיינת שהוא שם לב אלי. ולא יאומן, בסופו של דבר התחתנתי אתו.”
“וגם ילדת לו שני ילדים מקסימים.”
לילי חייכה בגאווה.
יעל נכנסה כמו רוח סערה ושקיות ניילון מלאות בידיה. “הנה אתן פה, סוף סוף! באתי הביתה לפני הצהריים לכמה דקות ולא היית. דאגתי לך, לא ידעתי איפה את. ערכתי קניות שיהיה מה לאכול, ייתכן שאנשים יגיעו אחר כך.”
“אנחנו שותות קפה, רוצה?”
“לא אם את מכינה אותו. אני כן רוצה שתחנכי את אחיך. במקרה נכנסתי הביתה בדיוק כשטלפן. הוא היה היסטרי לחלוטין, צווח עלי שהשאיר לך כבר שתי הודעות והוא צריך לנסוע לשדה, ומה את חושבת לך, ומה אני חושבת לי. עניתי לו בהתאם. ואז החל לומר משהו על ההתנהגות הישראלית. למזלו נזכרתי שאמכם נהרגה ובלמתי את עצמי. הוא ביקש, יותר נכון דרש, למסור לך שההלוויה מחר בשלוש אחר הצהריים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.”
“בירושלים? את בטוחה? מה פתאום ירושלים? למה לא בתל אביב?
הוא יודע שכולנו גרים פה.”
יעל משכה בכתפיה ואמרה ששאלה אותו, אך הוא ענה לה בצינה שזה לא עניינה ושרק תמסור את ההודעה.
הדלת נפתחה באחת, ונועה רצה וחיבקה את אן. “אני כל כך מצטערת שאימא שלך מתה, את בטח נורא עצובה.”
“תודה, חמודה, אל תדאגי,” ענתה לה. “היי, יותם,” אמרה לו כשבא עם אביו בעקבות נועה. “אן, מה נשמע?” קולו היה צרוד. הוא היה נבוך ולא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא היה בן ארבע עשרה, מבוגר מנועה בשנה, והדמיון לאביו היה בולט. אן הבחינה שעליו להתחיל להתגלח. היא הייתה משוכנעת שמנחם ישוחח אתו וילמד אותו להתגלח ושלילי עורכת שיחות עם נועה על גיל ההתבגרות ועל המחזור. לא כמוה, שהייתה בפנימייה כשזה קרה.
היא הייתה אז כה מבוהלת והתעלפה, והמושגים המעוותים שחברותיה הסבירו לה בנושא לא עזרו לה להירגע.
אן דיווחה למנחם על שעת ומקום ההלוויה. “מעניין,” תמה, “מדוע ירושלים? סילבי מעולם לא אהבה אותה והייתה אומרת שזו עיר דתית ושמרנית ומתה לחלוטין, ולפתע קוברים אותה שם. מעניין איך יונתן הצליח לטפל בכל הסידורים.”
“כנראה שעם כסף ניתן לעשות הכול,” לגלגה אן.
“זה לא פשוט. סילבי לא חייתה בארץ שנים רבות, אני אפילו לא יודע אם היא אזרחית ישראלית.”
“שום דבר שקשור באימא לא פשוט, ולא היה פשוט – למרות הקלילות שבה לקחה את החיים,” אמרה אן.
“אולי כדאי שתקברי מחר חלק מהכעס החבוי בך, ותסלחי. אני יודע שזה קשה, אני עברתי את זה בעודה בחיים. אך למען עצמך זה חשוב.” אן חשה בדמעות החונקות אותה.
הם נשארו לארוחת ערב קלה, והבית היה שקט מאוד כשעזבו כולם. כשעמדו אן ויעל לנקות את המטבח ולשטוף כלים, אמרה לה יעל שהיא באה אתה לשדה התעופה כדי לעמוד לצדה.
“אין צורך,” אמרה אן, “מנחם יבוא בשבע לאסוף אותי וניסע יחד.”
“שניכם לא יכולים להתמודד עם אחד כמוהו. אתם נימוסיים ורכים מדי,” טענה יעל.
“אז ננסה. הוא לא אמר מה יעשה בין הנחיתה להלוויה? האם הוא יבוא אלינו? ילך לבית מלון?”
יעל אמרה שלא שאלה אותו, ומצדה שיחיה ברחוב וייסע בטרמפים לירושלים. “ומה פתאום אביך קורא לו יונתן?”
“זה השם האמיתי שלו, אבל כבר בגן כולם שרו לו את ‘יונתן הקטן’ והשם הוחלף ליוני. את לא זוכרת שכך קראו לו בבית הספר? בארצות הברית דרש שיקראו לו ג’וני, שם מקומי.”
“ואיך לך אין שם עברי?”
“מה רצית, שיקראו לי חנה? זה השם האמיתי שלי…”
“למה לא חני?”
“מאז שאני זוכרת את עצמי זה אן. לא אני, לא אנה, שזה השם השני שלי. אולי בגלל שאי אפשר לבטא ‘ח’ באנגלית. תגידי, יגאל לא טלפן?” נזכרה שלא שמעה ממנו מאז אמש.
“אוף, שכחתי למסור לך! הוא ביקש שתתקשרי. הוא בירר לך כמה דברים. הוא כנראה עוד במשרד.”
אן היססה. היא לא רצתה לשמוע את קולו – עדיין לא הבינה את התנהגותו מאמש. הטלפון שצלצל פתר לה את ההתלבטות. יגאל הביע את מורת רוחו מכך שלא עדכנה אותו במה שקורה.
“דיברת עם יעל, ואני משוכנעת שהיא מסרה לך את מועד ההלוויה.”
“ציפיתי שאת תטלפני, אגיע עוד מעט.”
“אין צורך, אני עייפה ורוצה לישון.”
“אני צריך להסביר לך כמה דברים, ביררתי מה צריך לעשות.”
“תודה. נעבור את זה. נסתדר מחר.”
“טוב, לא חשוב,” נעלב, “אם את רוצה להיות בשלוש בירושלים, צריך לצאת באחת מתל אביב.”
“אבל אמרתי לאבא שאסע אתו ועם לילי להלוויה. אני חושבת שעדיף כך.”
יגאל היה צונן, “כרצונך. אני יכול להצטרף אליכם.”
“אבדוק אם יש מקום. אולי גם הילדים ייסעו.” הייתה זו הפעם הראשונה שחלקה על דעתו. לאיש אין זכות להכתיב לה איך להתנהג ומה לעשות, חשבה.
יגאל יצא מגדרו: “איך את לא יכולה להבין שאין צורך לטלטל ילדים לירושלים להלוויה של אישה שאין להם ולא היה להם קשר עמה?”
אן פיהקה. היא קטעה את השיחה והודיעה שתתקשר אליו למחרת, שכעת אינה מסוגלת לטלפן ולברר.
היא הייתה מותשת. התנצלה בפני יעל, פרשה לחדרה ונרדמה מיד.
אין עדיין תגובות