החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

יחסי הסודיים עם קרלה ברוני

מאת:
הוצאה: | 2012 | 224 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

סופר ערבי צעיר מעכו, המנהל פרשת אהבים מתעתעת עם קרלה ברוני; אישה הלומדת על העולם דרך החפצים שהיא מוצאת על המושב האחורי של האוטובוס, שבו נוהג בעלה; פלסטיני חיפאי המתלבט באיזה נוסח לכתוב למפקד בחמאס כדי שזה יורה להרחיק את האש מעירו; שני ידידים הנפגשים ליד דלפק התשלום בבית המרקחת, כשבידי אחד מהם קופסה ירוקה של אוֹלוֵוייז עם כנפיים, אלה הן כמה מהסיטואציות המשעשעות-מטרידות שאליהן קולע עלא חליחל את הגיבורים שלו, המנסים לשרוד בעולם עוין, תחום בגבולות לאומיים, מעמדיים ומגדריים. יחסי הסודיים עם קרלה ברוני הוא קובץ סיפורים שנונים המציעים ניסוח חדש ומרתק לנרטיב הפלסטיני, חיפוש אחר הסיפור הקטן שיכיל עולם ומלואו. תוך התבוננות אמיצה ונטולת קלישאות בחברה הישראלית על שלל "מגזריה" וטיפוסיה – קיצוניים, מתונים ויפי נפש – מנסח חליחל צורה ותוכן לפלסטין האבודה שלו. יחסי הסודיים עם קרלה ברוני הוא דרמה קומית סטירית הנושקת לספרות הפנטזיה. סיפורים מצחיקים עד דמעות, שבה בעת חושפים אותנו, יהודים ופלסטינים, במערומינו הלא מחמיאים, אבל (עדיין) האנושיים. יגאל שוורץ עלא חליחל מתגורר עם אשתו ובתו בעכו. פירסם ארבעה ספרים בערבית. יחסי הסודיים עם קרלה ברוני הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית

מקט: 15100390
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


יחסי הסודיים עם קרלה ברוני

האישה עטוית השחורים התנהלה לאיטה בשוק של עכו וחלפה על פני דוכן הדגים העמוס לעייפה קונים וסרטנים טריים. לבושה היתה גלימה ובּוּרקה שחורות שכיסו כליל את גופה, את ראשה ואת פניה, וכל שנגלה לעין היה נעליה השחורות השטוחות. כמה מהמוכרים ומתושבי העיר העתיקה בחנו אותה במבטיהם, אולי ראו הם בעיני רוחם את אשתו או את בתו של אחד מתושבי עכו שאללה הנחה בדרך הישר. אולם הגלימה הרחבה והבּוּרקה השחורה משחור לא הותירו כל סיכוי לאיש לבחון את תווי גופה או פניה. כאשר נתקל מבטו של מוכר הדגים בפניה, מבלי שיצליח לראות את עיניה ולספק את סקרנותו, חש מעט מבוכה בגין המבט החודר והחצוף שנעץ בה, ומילמל בעודו פותח את בטן דג הפרידה:

"אהלן, אחותי."

מנגד עמדו שני תיירים בעלי חזות אירופית והתבוננו בה. התייר הקשיש זהוב השיער וסמוק הפנים מחמת השיזוף הרים את מצלמת הקאנון השחורה הגדולה וכיוון אותה אליה, אך אשתו, הקשישה זהובת השיער ושזופת הפנים, מיהרה לאחוז בידו ומילמלה דבר מה לעברו בנימה של כעס. האיש השזוף ציית לה מיד והוריד את המצלמה. בפניו ניכרו סימנים של פחד והוא החל להתבונן סביבו בחשד מה.

האישה עטוית הבורקה התקדמה בדרכה כבת המקום, ממשיכה להלך לאיטה מבלי לפנות כה וכה בחיפוש אחר ציוני דרך שיעזרו לה למצוא את דרכה בשוק המוליך שולל זרים. היא התקדמה בבטחה כמי שמכירה היטב את המקום על כל פרטיו, לפחות את אלה המספיקים להליכה נטולת חשש בסמטאותיו הצפופות של השוק, בין ערמות הבגדים הזולים, העוגות המזרחיות, הדגים, העופות, התבלינים והמזכרות על מגוון סוגיהן.

היא פנתה ימינה ונכנסה לסמטה צרה עוד יותר מסמטאות השוק. משני צדדיה ניצבו שערים של בתים ישנים ומתפוררים, חלקם מברזל וחלקם מעץ. ניכר היה בבירור כי הכירה את הדרך היטב. היא נעצרה מול אחד הבתים הישנים וסובבה מפתח ישן במנעול שבשער עץ גדול צבוע בצבע ירוק כהה, אחר כך מיהרה להיכנס פנימה וסגרה את השער אחריה.

באותה שעה, על אחת המרפסות, מול השער הירוק, ישבה רתיבָּה הישישה וקטמה את קצוות הבמיה. היא הבחינה מלמעלה באישה עטוית הבורקה שנכנסה אל הבית הישן.

"תהאני, בואי הנה," צעקה רתיבּה לתוך הבית.

תהאני הגיעה בבהילות.

"מי זאת האישה שנכנסה לבית של אבו ראמי?"

"אני יודעת בדיוק כמוך, אימא, בטח איזה קרובה שלו."

"זה נכון מה שאומרים שקרוב משפחה שלהם לקח את הבית בשביל העבודה שלו?"

"ככה אומרים."

תשובתה לא סיפקה את סקרנותה של רתיבּה, והיא שאלה:

"את יודעת מה המספר של אום ראמי?"

בשעה שקרלה פסעה חרש אל הסלון הגדול, עדיין עוטה את הבורקה ואת הגלימה השחורות, הייתי שקוע בשיחה עם אשתי בטלפון:

"מתי אתה חוזר?"

"לא יודע. אני עובד עכשיו."

"צריך לקנות חיתולים לדוּשה."

"מחר."

"אתה יודע כמה היא משתינה, ונשארו לנו רק שני חיתולים."

"השעה כבר שבע. זה יספיק לה עד מחר בבוקר."

"איפה אתה?"

"בעיר, בסטודיו."

"איזה סטודיו בראש שלך?!"

"מה את רוצה עכשיו?"

"מתי אתה חוזר?"

"לא יודע. אני כותב עכשיו."

קרלה התקרבה אלי וחיבקה אותי מאחור. הרגשתי את מגע גופה העטוף בבורקה ובגלימה.

"תבוא לכתוב פה."

"כמה פעמים דיברנו על הנושא?"

"איזה נושא?"

"מה את רוצה ממני??"

"אתה עדיין אוהב אותי?"

ידה של קרלה שוטטה על חזי ועל בטני, ובעיני רוחי ראיתי את שחור גלימתה בולע את גופי כנחש שחור גדול. אני מודה שיש משהו מפתה במגע הגלימה השחורה והבורקה בהיותן שותפות למימוש של תשוקה אסורה. אתמול שאלה אותי קרלה אם אני אוהב את הגלימה ואת הבורקה שלה. סיפרתי לה על הפורומים הערביים באינטרנט העמוסים בקליפים מצולמים בטלפונים ניידים או במצלמות מאיכות גרועה, ובהם מתועד סקס עם נשים עטויות חיג'אבּ או בורקה. היא הגיבה בתדהמה למשמע דברי. אמרתי לה, בניסיון לפרשם, שנראה כי הערבים והמוסלמים אינם מוותרים על המנה של הריגוש המיני שהם זקוקים לה, גם אם היא מסתתרת מאחורי בורקה וחיג'אב. אני חושב שהם אינם מוותרים עליה בעיקר בשל התשוקה לבצע דברים שהם בבחינת טאבו דתי וחברתי. ניגשתי אל המחשב הנייד והקלדתי כתובת של פורום סקס ערבי שדליתי מזיכרוני. קרלה עמדה מאחורי ועקבה בסקרנות אחר מאות המכתבים, התמונות וסרטי הווידיאו, ואני ליוויתי אותם בהסברים. "זו אובססיה," אמרה בפליאה. "זוהי הנהייה אחרי האסור," ניסיתי להסביר לה, וגם לי, "זהו הניסיון להתגרות בו ולהפריך את הטענה שהחיג'אב והבורקה מהווים מחסום בפני תאווה וסקס, לא עלינו. הערבים נהגו לעשות זאת בעבר באצעדה, כי קרסול האישה היה המקום היחיד בגופה שהיה אפשר לראותו. על כן קישטו אותו הנשים בזהב ובכסף, וכך הפכה האצעדה למעין פֶטִיש מזרחי שמרני, בניגוד לפֶטִיש הרגליים המערבי. ההבדל ביניהם היה בסגנון ולא במהות."

קרלה חיבקה אותי מאחור, עוטה בורקה וגלימה שחורות ככל אישה המסתירה את גופה הסוער תחת סמל הצניעות והטוהר. בעודי חבוק בזרועותיה חדר לאפי ריחן של הבורקה והגלימה, ריח תעשייתי של אריג קל הטומן בחובו חום ובכך מסגיר את זולותו. באחת התקשה איברי בזקפה ערבית.

"יקירתי, תני לי לעבוד עכשיו, אחר כך נדבר," עניתי נבוך לשאלה הבלתי צפויה של אשתי אם עודני אוהב אותה.

"נמאס לי להיות לבד! בוא תכתוב כאן ויותר לא אציק לך."

"זה לא ילך."

"למה זה לא ילך?"

"כי אני צריך להיות לבדי כשאני כותב, ככה אני…"

קרלה חיבקה אותי מאחור, מעסה בשלווה ונחת את חזי ואת בטני. הדלקתי חצי סיגריית מריחואנה שלקחתי מהמאפרה, שאפתי ממנה שאיפה עמוקה ופלטתי את העשן לאוויר, נהנה ממגע ידה. הושטתי לה את הסיגריה ונעצתי את עיני במקום שבו אמורות להיות עיניה תחת הבורקה השחורה. ראיתיה מניחה את הג'וינט בפיה מעל הבורקה, שואפת ממנו ופולטת עשן לבן סמיך מבעד לאריג הבורקה השחור, משל היה הוא ענן בחלום מתוק החובק את החולם בעודו ישֵן.

"אתה מעשן חשיש?" נשמעה במפתיע שאלתה של אשתי.

"ביי, אני צריך לעבוד."

"אתה כותב סיפור או מעשן חשיש?"

שמעתי את המשפט האחרון של אשתי וניתקתי את השיחה. קרלה נשפה את עשן הג'וינט, מלטפת בידה האחת את חזי וידה האחרת מתעקשת לגרות אותי. סברתי שאין זה הרגע המתאים לפתוח בשיחה עם אשתי על סִפרות ועל הצרכים של כתיבת סיפורים קצרים בתקופתנו הפוסט־מודרנית.

"אתה אוהב אותי?" שאלה קרלה. היא נצמדה אלי מאחור, מחככת את כף רגלה העירומה בשוקי העירומה עבותת השיער ומלבה את אש תאוותנו. הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה בחום, אחר נישקתיה נשיקה ארוכה על פיה מעל הבורקה. ינקתי את תאוותה, והיא ינקה את תאוותי עד כי להטו שפתותינו והתלחלח אריג הבורקה הזול, המיוצר קרוב לוודאי בסין. אחזתי באחוריה בידי החזקות והרמתי אותם מעלה בתנועה שידעתי היטב כי היא תגרה אותה. היא התנתקה משפתותי, טמנה את ראשה בכתפי הרחבה ולחשה בתאווה ובגרון ניחר: "תלקק אותי," ואכן ליקקתי.

אני יושב עכשיו בנמל התעופה קרדיף הקר בוויילס שבבריטניה בדרכי חזרה מפסטיבל ספרות מקסים שהשתתפתי בו, ומנסה לשחזר את סיפורי הכושל עם קרלה ברוני. לכל הרוחות, איך החמצתי אותה, איך נמסה לי בין הידיים, התאדתה, השתחררה מאחיזתי המזרחית שכה אהבה, שהתמכרה לה, שלגמה אותה מנוזלי גופי והריחה אותה עם ריח זיעתי הקיצית בסמטאות עכו הרטובות והמזוהמות.

גם אנחנו היינו מזוהמים.

נהגנו לשוטט בסמטאות בשעות לילה מאוחרות, כשהיא מהלכת לצדי, עטוית גלימה ובורקה, ואני לצדה. באותם ימים צימחתי זקן עבות עד כי דמה הוא לזקן של איש חמאס, או לפחות לזקנו של שיח' צעיר ירא שמים המהלך עם אשתו החאג'ה הצנועה ויראת השמים בסמטאות עכו החשוכות. קרלה היתה זו שהפצירה בי לגדל את זקני. היא נהגה לומר כי חזותי כשיח' דתי מגרה אותה ומפיחה את מיצי התאווה בעורקיה, וכי המזרח, המקנן בזקן שצימחתי ובשׂער גופי העבות, מעורר בה את תשוקת המערב לאותנטיות שבלבנט. לעתים היתה שרה ומחבקת את הגיטרה, עירומה כביום היוולדה, שרה לי בצרפתית שטופת תאווה ומתבוננת בגופי השרוע על הרצפה. היא למדה לנגן קטע ממנגינה של שיר בביצועה של פיירוז, ששמעה בטלפון הנייד שלי בכל פעם שהיתה מתקשרת אלי ומחכה שאענה לה:

אהבתי אותך, געגועי נודעים

הלילות היפים בזיכרון נשמרים,

לילה תוכחה ללילה יפטיר

ושיר יפצע לִבּו של שיר

קרלה היתה אומרת לי בקורטוב של קנאה כי הקול של פיירוז אמנם יפה יותר מקולהּ, אבל פיירוז איננה יכולה להתחרות בצרידותה ובפיתוי הטמון בסגנון שירתה, הסכמתי מיד! אחר כך היתה ניגשת אלי כשהיא מנגנת ומניעה את גופה לקצב שירתה של פיירוז: "אני רוצה להיות שפחתך, להיות שפחה שחורה באחד מציוריו של גוגן. התוכל להיענות לבקשתי למעני? אני רוצה שתהפכני ללבנטינית שחומת עור צייתנית…"

בקשתה זו היתה מציתה בי את אש תאוותי. הייתי אוחז בה ובחוסר סבלנות קורע את חולצתה הקיצית הדקה וממיס אותה תחת גופי הגדול. הפכתי להיות עריץ מזרחי הולל הגוהר מעליה, נאנק בסמוך לאוזניה ואומר לה בערבית שלוחת רסן: "אני טארק בן זיאד.1 אני עבד אל־רחמאן אל־דאח'ל…2 דוהר על גבי סוסתי האפורה, מסיר את ראשי הנוכרים משמאל ומימין, מימין ומשמאל, כדי להגיע לאוהל הנשים… אשליך אותך על כתפי ואדהר איתך על סוסתי המהירה… אכה אותך קלות על אחורייך בחרבי ואצעק באושר: 'הלילה, נוכרייה, הלילה תהיי שפחתי'!"

1 טארק בן זיאד — המנהיג הצבאי המוסלמי שכבש את איבריה בשנת 711 וייסד את אנדלוסיה.

2 עבד אל־רחמאן אל־דאח'ל — צאצא לשושלת בית אומיה, שכבש את חצי האי האיברי בשנת 758, אחרי שהח'ליפים של בית עבּאס עלו לשלטון, וייסד שושלת מוסלמית ששלטה שם כשלוש מאות שנה.

קרלה היתה נאנקת ומתפתלת לפני. הגם שלא הבינה מילה ממה שאמרתי, קלטה שאני מכריז על אדנותי עליה. כאשר הייתי מתרגם לאנגלית את דברי על נפילתה בשביי היתה עולה עלי, סוחטת אותי בגופה, מצמידה את ערוותה לירכי, מועכת אותי תחתיה וגונחת באורגזמה קולנית מבלי שנתנשק ומבלי שאחדור לתוכה. אחר כך היינו נשכבים על הגב זה לצד זה שטופי זיעה, מתנשמים במלוא ריאותינו היגעות וחולקים יחד את הג'וינט שגילגלנו בנחת וברוגע.

קרלה אהבה את המריחואנה של עכו ואמרה שריחו עמוק ונעים יותר מריח החשיש של פריז. אמרתי לה שהוא לבנוני, מאל־בּקאע, ולא הבינה. הסברתי לה שהחזבאללה נותן חשיש לקצינים בצבא הישראלי תמורת מידע צבאי ומפות. כאשר הבחנתי בתמיהתה על הסידור המוזר הזה הסברתי לה, בעודי שואף שאיפה עמוקה מה"טיל": "החזבאללה דופק את המדינה הזאת פעמיים — פעם באמצעות סמים שהוא מחדיר לכאן, ופעם באמצעות טילים שבהם הוא מחורר את הערים הישראליות על סמך המפות הצבאיות שקיבל." לשמע דברי חייכה ואמרה שזוהי טקטיקה גאונית, אחר כך שאפה שאיפה עמוקה מה"טיל" ומילמלה: "כל הכבוד לחזבאללה על הסחורה הזאת." חיבקתי אותה ולחשתי באוזנה: "תיזהרי בדברייך, עוד יאשימו אותך בתמיכה בטרור."

"זהו הטרור הכי ריחני שהסנפתי בחיי." באומרה זאת השליכה את ראשה על הכרית ואחר החלה לשיר.

למרות התנגדותה הנחרצת של אשתי ומחאותיה על הזקן שצימחתי לפתע, הייתי נחוש בדעתי למלא את רצונה של קרלה. כאשר תינינו אהבים היתה עולה עלי וממלמלת בצרפתית מילים שלא הבנתי, ואחר משליכה את עצמה על חזי ופורשת את גופי כשטיח לקראת האורגזמה שלה הקרבה ובאה. אוחזת היתה בשׂער זקני השחור, מושכת אותו ונועצת את אצבעותיה בפני, ובעוד עיני דומעות ואני מתייסר מהכאב שהסבה לי, היתה חותרת להגיע לפורקנה. נהגנו לשוטט בשתיים לפנות בוקר בסמטאות השוק. יושבי בתי הקפה, מעשני הנרגילות, מוכרי החשיש, מעשני המריחואנה הירוקה וסוחרי הסם הלבן — כל אלה היו מגניבים אלינו מבטים בחוסר שקט, משפילים את עיניהם ומחייכים במבוכה. כאשר היינו עוברים לידם, אני והחאג'ה שלי קרלה, היו ממהרים להקדים לנו שלום: "אהלן, אחי, אהלן." בלי ספק בושו בישיבתם הכופרת בבתי הקפה טזיני וקרקון, בשעה שהשיח' והחאג'ה ההגונה שלו מהלכים בהוד והדר, מבלי שידעו שקרלה איננה לובשת דבר תחת הגלימה והבורקה. כל אותה עת ריח תאוותה המשכּר לא חדל לקנן באפי ובין אצבעות ידי הימנית האוחזות במסבּחה הכבדה עם החרוזים האדומים המעוטרים. סלח לנו, האל הסלחן.

בלילה הייתי חוזר לביתי מותש, לאחר שהשארתי את קרלה בבית הדוד של אשתי שבעכו העתיקה. היה זה ביתה של משפחתו המכובדת, שבניה כולם נטשוהו ועברו לבתים מודרניים, מרווחים ונוחים יותר למגורים, בשכונות החדשות שמחוץ לחומות. בתחילה הרעיון לא מצא חן בעיני אשתי, אך אני לא ויתרתי והצגתי אותו באופן מעשי: "הבית הזה נטוש ומוזנח, ואני יכול לנצל אותו לעבודה ולכתיבה." "נמאס לי לעבוד בבית," המשכתי, מעמיד פני מסכן, "אני מוכרח לשנות מקום, אחרת ייבש מעיין המילים במחשב הנייד שלי."

"כיוון שיש לנו כל הזמן דאגות כספיות," הפלגתי בדברי, "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את המותרות של שכירת משרד עבורי ליד ביתנו השכור, כך שהאלטרנטיבה הזאת מאפשרת לנו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת."

באין ברירה היא נכנעה, ולא הייתי זקוק ליותר מחמש דקות של שיחה עם דודהּ כדי שימהר לבוא איתי אל הבית הישן בעכו העתיקה ויגיש לי אותו על גבי מגש עם שרימפס. הוא התעקש לשלם על ארוחת מאכלי הים שאכלנו לאחר שסיירנו בבית וסיכמנו שאתחיל להתקין בו את הציוד הדרוש לי לעבודה ולמגורים. מכיוון שהיה נטוש שנים רבות, ומצבו הנוכחי לא איפשר מגורי בני אדם, היה צורך לשפץ אותו — לנקות, לאוורר, לצבוע, לרהט, למזג ולסדר את החדרים ואת המטבח.

בעודו מפצח את השרימפס המבושלים ברוטב שום ולימון, תיאר דודה של אשתי את מעלותיו של הבית וסיפר על ההיסטוריה המפוארת שלו.

"אתה באמת רוצה את הבית בשביל לכתוב בו?" שאל אותי בחיוך.

אפשר ששאלתו העידה על אינטואיציה או על רצון גברי טבעי להיות שותף לקנוניה, מכל מקום היא הביכה אותי. האם הוא הבחין במזימה הנרקמת בחשאי? לא, מה פתאום, לא מתקבל על הדעת. מה לו ולקרלה? זוהי בוודאי סקרנות גברית לשמה. הוא בוודאי מהתל בי. אין זה אלא שהוא רוצה לדעת אם אני בוגד בבת אחותו.

"בטח בשביל לכתוב, אלא בשביל מה?"

"אללה יעזור לך, אחי, את עינינו אנו מוכנים לתת לאנשים הטובים, ואתה איש טוב, אחי, אבו שד'א".

"תהיה לי בריא, אבו ראמי."

איחולי ההצלחה שלו, אף הם לא מצאו חן בעיני. האם זוהי מכה נוספת מתחת לחגורה? רמז נוסף? מה באמת מסתתר מאחורי דבריו? על אף המבוכה ניסיתי לדחות מעלי את המחשבות על העניין ואמרתי לעצמי שאני סתם מגזים בתגובתי. עם זאת החלטתי להיות זהיר עד כמה שניתן, בדיוק כפי שאני נוהג לעשות מאז ששמעתי באחד הסרטים את המשפט שנשאר חרות בזיכרוני: "זה שאני פרנואיד, לא אומר בהכרח שלא רודפים אותי."

למרות הקשיים הרבים שנתקלתי בהם בסידור הבית, הייתי נחוש להמשיך על פי התוכנית, שהרי בעוד ארבעה ימים תגיע קרלה מפריז ותגור איתי בקן העכּואי המוצנע שלנו, ובשום פנים ואופן לא הייתי מוכן להחמיץ את ההזדמנות הזו. היא תירצה את היעדרויותיה בפני בעלה הנשיא בכך שעליה לצאת מפעם לפעם למסעות התבודדות כדי לעבוד על האלבום החדש שלה. כמו כן הצליחה לשכנע אותו, בדרכי נועם, שישכנע את המודיעין הצרפתי, בדרכי נועם, להנפיק לה דרכון תחת שם בדוי כדי שתוכל לנוע בחופשיות כשהיא מסתתרת תחת כובע צרפתי גדול ומאחורי משקפי שמש כהים.

כעבור יומיים התברר לי שזוהי משימה בלתי אפשרית לרהט את הבית בזמן כה קצר, והחלטתי לנעול שני חדרים פנימיים. מיקדתי את מאמצי בחדר שינה קטן, בסלון הגדול ובמרפסת היוצאת ממנו ומשקיפה אל הים ואל גגות הבתים הסמוכים. באחד הערבים, כאשר עמדתי על הסולם וצבעתי את קירות הסלון במרץ ובהתלהבות, הגיעה אשתי לביקור בלתי צפוי והביעה את התפעלותה מהשינוי היסודי שחל בו. בעודי מחבק את דוּשה, משתעשע איתה וזורק אותה באוויר, למרות כובד משקלה, הלמה בי לפתע שאלתה מתוך חדר השינה הקטן:

"בשביל מה אתה מרהט חדר שינה?"

הייתי אובד עצות ולא ידעתי מה לענות לה, אך עד מהרה התעשתּי ושאלתי בהשתוממות מעושה:

"מה זאת אומרת? איפה אני אנוח כשאתעייף?"

"על הספה בסלון," אמרה ונשארה לעמוד בפתח חדר השינה הפתוח אל הסלון.

"דשדושה, יא פילה," אמרתי. המשכתי להשתעשע עם דוּשה, שקנתה לה חזקה על משקפי וכירסמה אותם בתאווה.

אשתי התיישבה על הספה הארוכה וקפצה עליה קלות כמי שבודק מזרן חדש, אחר אמרה בדעתנות:

"ספה מצוינת, יקירי."

"אהובתי, אולי אשאר לישון כאן לפעמים. את יודעת, לפעמים, כשאני עובד קשה, אני כל כך מתעייף, אני נשכב על המיטה ונרדם. מה אני יכול לעשות?"

"תישאר לישון כאן?" תהתה במורת רוח גלויה, מפרה בכך את שלוות הנפש שליוותה את שאלותיה הקודמות. עתה הבנתי שהיא השכילה לנסח את שאלותיה כחקירה גלויה מבלי שהדבר ייראה כך, כיאה לעורכת דין מנוסה כמוה. אולם כאשר קלטה שאני עשוי לישון כאן, ויתרה על הגישה הפתלתלה:

"מה פתאום תישן כאן?"

"רק אם לא תהיה ברירה, יקירתי."

"אתה תישן בבית שלך עם אשתך ובתך. אפשר לחשוב שלוקח לך שעתיים להגיע מכאן הביתה. תוך חמש דקות אתה מגיע עם האופניים שלך."

"בוודאי, יקירתי," אמרתי, "התכוונתי רק לימים מסוימים. הלוא אנחנו בני אדם ולפעמים, את יודעת, יש לנו חולשות, יש מחלות…"

"מחלות?" קראה, "אם אתה חולה, ברור, אתה צריך להיות בבית, כי מי יטפל בך? אני. מה, תהיה זרוק פה כמו כלב?"

"התכוונתי שאם אכתוב ואתעייף, או אם פתאום אחלה."

"אתה כל כך רוצה להיות חולה? אני לא מבינה."

"אף אחד לא רוצה להיות חולה. נכון, דוּשה?"

דיגדגתי את בתי ויצאתי איתה למרפסת כדי להראות לה את השקיעה העכּואית הכתומה כיאה. דוּשה לא התרשמה.

בעומדי כך על המרפסת, נושא על ידי את דוּשה ופנינו לים, הרגשתי שאשתי מחבקת אותי מאחור, הרגשתי את נשימתה השלווה כאשר לחשה לי:

"אולי נבוא לישון איתך כאן."

קרלה אוהבת דגים צלויים. לא פעם שמעתי אותה אומרת: "הם טעימים וגם אינם משמינים. מה עוד צריך הבן־אדם?" והוקסמתי ממנה. בכלל, מאז תחילת יחסינו הוקסמתי מכל פרט ופרט שבה: קולה הצרוד, גופה הרזה והתמיר, לחייה הבולטות, עיניה הגדולות, שׂערה הקצר והחלק, חצאיות המיני שנהגה ללבוש, התעמקותה בכל אשר עשתה, התמסרותה לשגרה נעימה ושקטה המשרה שלווה ורוגע, כפות רגליה הצרות והארוכות, אצבעות רגליה, שוקיה האיתנות המתארכות מעלה, ירכיה המלאות במידה הנכונה, ישבנה הנישא בבטחה, גבה הארוך המתעקל כזרם מים על גבי סלע חלק… ואהבתהּ לי.

כאשר נפגשנו בפעם הראשונה לא חשבתי לרגע שנודע לה עלי או ששמעה את שמי לפני כן. אני? קרלה ברוני? אשתו של נשיא צרפת? השתתפתי בפאנל ספרותי יחד עם הסופרת הפלסטינית, ידידתי משכבר הימים, שלבּיה, שמתלווה אלי תמיד בפסטיבלים ספרותיים. ברור היה ש"מכון העולם הערבי" בפריז לא עשה דבר וחצי דבר למען גיוס ראוי לשמו של קהל צופים, זאת מכיוון שהפאנל, שנקרא "הכתיבה הפלסטינית הצעירה — מאפיינים ואופקים", נערך בשולי השוליים של תערוכת הרקמה והאריגה הפלסטיניות בפריז (מאפיינים ואופקים…), ולא נראה היה שמישהו יעזוב את התערוכה הגדולה, על ההנחות הגדולות שמוצעות בה, בקומה העליונה של בניין המכון הערבי, כדי להיות נוכח בפאנל הדן בספרות. ההפתעה הגדולה ביותר של שנינו — של שלבּיה ושלי, היתה כאשר מארגנת הפאנל, סופרת שמימיה לא זכתה לפרסום וששונאת אותי ואת שותפתי לבמות, לחשה באוזנינו שרעיית הנשיא הצרפתי נוכחת. היא יושבת בשורה השנייה. היא רמזה לנו במבט חטוף על מקום ישיבתה ואמרה: "אל תסתכלו לשם עכשיו." כמובן, מיד הסתכלנו לשם, וכמעט נחנקתי מרוב תדהמה — אכן, אשתו של סרקוזי! נעצתי בה עיניים. כמה שהיא יפה!

מאותו רגע לא ראיתי לנגד עיני דבר זולת קרלה ברוני. השתדלתי להרשים אותה. רק אותה. הפגנתי את חוש ההומור שלי במהלך דברי וראיתי את קרלה מחייכת כמה פעמים. באחת הפעמים אף פרצה בצחוק, כאשר שירבבתי לדברי במתכוון את הביטוי "פאק־אין", מתכון בטוח לסחיטת פרצי צחוק מהקהל. היה זה הפאנל המוצלח ביותר בתולדות הכיבושים הספרותיים שלי, אף על פי ששלבּיה אמרה לי כי הוא היה אחד הפאנלים הגרועים ביותר שהשתתפה בהם, מה גם שנכחו בו שלושה־עשר אנשים בלבד, ובנוסף התברר שארבעה מהם הגיעו רק כדי להתחכך בקרלה. שלא לדבר על כך ששאלותיה של מארגנת הפאנל היו חסרות טעם ובחלקן אף מעליבות, במיוחד השאלה שהציגה לשלבּיה: "מי עודד אותך לכתוב כשהיית קטנה?"

כשהסתיים הפאנל ירדתי לאיטי מהבימה, שולח מבטים גנובים לעבר קרלה. היא ניסתה להיחלץ מארבעת המעריצים שעטו עליה, מתחננים לתשומת לבה או למצער שתעניק להם את חתימתה. שומר הראש שלה התבונן במעמד בעצבנות ומפעם לפעם הרים את ידו ודיבר אליה בקול נמוך. הבחנתי שהיא מתקרבת אלי ונרעדתי. עשיתי את עצמי מעלעל בעניין רב בכמה דפים שנשאתי עמי.

"סלח לי," אמרה באנגלית משיבת נפש, "קראתי כמה מהסיפורים שלך שתורגמו לצרפתית. אתה סופר מוכשר."

מוכשר? אני?

"תודה, תודה, את נדיבה וחביבה אלי… איך לקרוא לך? אני לא יודע, זאת הפעם הראשונה שאני מדבר עם אשת נשיא."

"בבקשה ממך, אין צורך ברשמיות. תקרא לי קרלה. רציתי רק להביע לפניך את הערכתי הרבה לסיפור 'בעלי נהג אוטובוס'. הוא באמת סיפור נפלא."

"דברייך ממש מרגשים אותי. תודה, תודה, אני מודה לך מאוד. "

"על לא דבר. אפשר להזמין אותך לקפה או לכוסית יין? אתה ממהר?"

"בכלל לא," אמרתי, מסתכל על שומר הראש שלה שעקב אחר שיחתנו. ראיתי אותו מדבר שוב אל ידו, וכיוון שחששתי מעט מיששתי את מקום הדרכון שלי בכיס הקרוב ללבי. המרפק של שלבּיה שננעץ במותני החזירני למציאות. הסתובבתי ונתתי בה מבט כועס.

"תגיד, מה קורה?" צעקה שלביה בקול נמוך.

"המעריצות ובלבולי המוח שלהן," עניתי בחיוך ובשמץ של זחיחות הדעת.

"אולי תציג אותי לפניה? אני רוצה לבוא איתכם לשתות יין."

"היי, תירגעי, לא מספיק שמצמידים אותך אלי בכל כנס?"

"בהמה!"

"אבל בהמה אהובה," אמרתי בהקנטה. הבטתי שוב על קרלה וראיתיה מחייכת אלי במלוא תכול עיניה. היא שאלה אותי בצרידותה המדהימה:

"נזוז?"

מיהרנו לזוז. מכוסית יין אחת לאחרת ולעוד אחת נוספת, ודיבורים, דיבורים, דיבורים, בעיקר שלה, וקפה ביום המחרת, וארוחת צהריים מאוחרת, וארוחת ערב מוקדמת, וסרט, ובילוי לילי בלובי של המלון העלוב, שבו שיכן אותי "מכון העולם הערבי". דיברנו שעות על גבי שעות. לא הפסקתי לקלל את ישראל ואת הכיבוש, ואילו היא הניעה את ראשה לאות הבנה ולחשה מפעם לפעם במבוכה: "כמה נורא." ככל שהיא הינהנה, אני הוספתי להלין. ידעתי שהיא נבוכה שכן בעלה תומך במדינת הכיבוש ומלקק למנהיגיה. היא הביטה בי במבט אוהד, וקראתי בעיניה תחנונים נסתרים ששָטחה לפני באהבה רבה כאומרת: "אני אינני כבעלי."

קרלה סיפרה לי שעם ניקולא תחושת האושר שלה איננה שלמה, שמזה זמן מה איננה נותנת עוד אמון בחוסנם של יחסיה איתו, ושעתה היא מחפשת קצה חוט שיוביל אותה אל ההחלטה הנכונה. "אל תחשוב שזה קל לוותר על כל המותרות שאני חיה בהם כאשתו של הנשיא," אמרה בגילוי לב. עוד הוסיפה ואמרה שהיא נאבקת עם עצמה על רצונה הכן לחיות חיים אלה ועל התועלת שבהם. היא דיברה רבות על בדידותה, על שעות ארוכות שבהן היא מבלה בגינוני נימוסים, בביקורים ובשיחות עם נשות נשיאים, שאותן השוותה לנשים המסורתיות בימי הביניים בהתייפותן, בגנדרנותן ובשרתן את הגבר. אומללות וייאוש ניכרו בדבריה וביצבצה מהם כמיהתה לחזור לחייה הקודמים, לשוב ולהיות זמרת ואמנית, ולא יותר. עם זאת היא לא השמיצה את ניקולא ולא הביעה שמץ של תיעוב כשדיברה עליו. כל מה שאמרה הוא שהיא בודדה ושפריז וצרפת וכל גינוני הטקס המערביים שהיא שקועה בהם נמאסו עליה.

"בואי למזרח," אמרתי לה בהלצה, "בואי לעכו, שהרי אם האימפרטור שלכם, נפוליאון, לא הצליח לכבוש אותה אז, אולי את תצליחי עכשיו."

עיניה נצצו בברק שהכרתי, ברק שלא ניתן להתעלם ממנו או לשגות בהבנתו, ברק של ערגה ותשוקה סוערת.

שומר הראש ליווה אותנו כצל, וכל אותו זמן דיבר אל ידו עד כי דימיתי לעצמי שהוא מוסר דיווח חי וישיר מהשטח לסרקוזי המודאג. קרוב לחצות הסתלקה קרלה יחד עם שומר ראשה. מיד עטו עלי בעל בית המלון העלוב ואשתו, שהיו אלג'ירים צרפתים, או אולי צרפתים אלג'ירים, וניסו לדלות ממני פיסת מידע על מעשיה של קרלה במלון, אבל אני מילאתי פי מים והנחתי להם להתבשל במיץ סקרנותם ההורגת. עליתי לחדרי ונשכבתי עם בגדי על המיטה הישנה המכוסה חלודה, מעלה בזיכרוני את ריח גופהּ, את שׂערה הנח ברכּות על כתפיה ואת חצאית המיני הכחולה שלה. אוננתי ונרדמתי.

בבוקר התקשרה אלי קרלה והזמינה אותי לאכול איתה ארוחת בוקר במלון ריץ. לאחר שהחזרתי את השפופרת למקומה צילצל הטלפון שנית. היתה זו האלג'ירית שאמרה: "מדמואזל שלבּיה." אמרתי לה: "Tell her I left the hotel."

תחילה סברתי שכל מה שקרלה רוצה הוא לשדרג את מקום פגישתנו ולהתרחק מהמלון־המזבלה ששכנתי בו. אבל לאחר ארוחת הבוקר היא אחזה בידי והובילה אותי אל המעלית. רק אז, במעלית, הבחנתי כי היא לבדה, בלי שומר הראש שדיבר אל ידו. שאלתי אותה עליו, והיא ענתה בפשטות: "הוא לא הגיע היום." היא התקרבה אלי לאיטה, נותנת לי שהות להתרגל לשפתיה המלאות ומקרבת אותן אט־אט לשפתי עד כי הצמידה אותן אליהן. חיבקתי אותה ולחשתי:

"קרלה, מה קורה?"

"לפעמים תוקפת אותי תחושה מעיקה של בדידות," אמרה בעצב. אימצתי אותה אל לבי ולחשתי באוזנה שקר:

"גם אני בודד, קרלה."

"אַלַא," לחשה את שמי במבטאה הזר, "אני לא יודעת מה קורה לי, אני לא יודעת מה יהיה…" ומצאה מרגוע בחיקי.

"איפה החיתולים?" צרחה אשתי בטלפון.

באותה שעה הייתי שקוע בעיסוי גבה של קרלה, ששכבה שרועה על הספה המשקיפה אל ימה של עכו מבעד למרפסת בית דודה של אשתי. מסביבנו דלקו נרות שהפיצו אור של תשוקה בגוונים של אדום, צהוב, כתום.

"חיתולים?"

"חיתולים, כן, חיתולים. דוּשה השתינה לפני רגע ואין לי יותר חיתולים."

"אני כותב עכשיו," שיוויתי לקולי טון כועס.

"עוד נג'יב מחפוז אחד שאין לו זמן לטפל בעניינים של אנשים חסרי חשיבות. מה לחיתולים ולסופר מפורסם? קניות לבית, רחיצת כלים, כביסה… מה לו ולכל אלה??"

"עבּיר, בחייך, תעזבי אותי. אני כותב עכשיו. כבר נקבע תאריך להגשת כתב היד. את יודעת שאני צריך להגיש אותו כדי לקבל את התשלום השני, ואנחנו הרי זקוקים לכסף."

"השעה אחת־עשרה וחצי בלילה!"

"אני כותב בלילות, מה את רוצה ממני?"

במהלך השיחה קמתי והשארתי את קרלה שרועה על המיטה במערומיה החמימים המשוחים בשמן עיסוי. עמדתי ועישנתי במרפסת הקטנה, כועס ועצבני.

"אני צריכה חיתולים!"

"מאיפה אני אביא לך עכשיו חיתולים? השעה אחת־עשרה וחצי!"

"שטויות, אם הוד מעלתו לא היה ישן כל היום אחרי שהשתכר אתמול בלילה, אם הוא לא היה עוזב את הבית מאז אחר הצהריים ועד עכשיו, הוא היה יכול להביא חיתולים."

"זאת העבודה שלי."

"מתי ראית בפעם האחרונה את דוּשה?"

"את מתכוונת לשאול מתי ראיתי אותך בפעם האחרונה. אל תשתמשי בבת שלנו כתירוץ."

"בהמה!"

קול טריקת השפופרת הכה בכבודי הפצוע, וחשתי מושפל. הדלקתי סיגריה נוספת. אלוהים, איך אחיה את החיים הכפולים האלה? אני לא בטוח שאני מסוגל לזה. ואני יודע שעכשיו עלי לחזור הביתה ולתקן את המצב, אבל איך אשאיר את קרלה כך, באמצע העיסוי?

הסתכלתי עליה. היא עדיין שכבה שרועה על המיטה. התקרבתי אליה וראיתי שהיא נרדמה. כיסיתי אותה בשמיכת קיץ קלה, אספתי את חפצי ויצאתי חרש מבית דודה של אשתי. עליתי על האופניים שלי ונסעתי לביתי. בדרך הגיתי תוכנית לפיוס הכרחי עם אשתי. אני חייב לפעול באופן שקול ונבון, לפחות בשאר הימים שנותרו לי עד שקרלה תשוב לפריז.

נכנסתי למעלית ועקבתי אחר מספרי הקומות המתחלפים עד שהגעתי לקומה הרביעית. בינתיים שקדתי במוחי על נוסח הפיוס. יצאתי מהמעלית, פתחתי את דלת הבית ומצאתי את אשתי יושבת בסלון, מעשנת ובוכה. מיד התעורר בי הרצון להגיד לה שלא תעשן בבית כדי שהילדה לא תנשום את עשן הסיגריה, אך ממש באותו רגע נזכרתי שידי מוכתמות בשמן עיסוי, שכן מיהרתי ולא הספקתי לרחוץ אותן טרם בואי. הנעתי מעט את אצבעותי, והן החליקו זו על זו. עכשיו הגיע ניחוחו של השמן לאפי. אלוהים, התוכנית התקלקלה. לא אוכל להתקרב לאשתי, לאחוז בפניה בעדינות בשתי ידי ולנשק אותה על שפתותיה. היא לבטח תריח מיד את ניחוח השמן המבושם בריח שקדים ויסמין. בכל זאת קרבתי לעבר אשתי.

"אל תתקרב אלי!" צעקה אשתי בכעס. ראיתי בכך הזדמנות הולמת להציל את עצמי והעמדתי פנים כרותח מזעם:

"את יודעת מה? שקי לי בתחת! ברוב טמטומי באתי להשלים איתך. איזה טעות עשיתי!" צעקתי ויצאתי, טורק את הדלת מאחורי. עמדתי במסדרון חדר המדרגות והסתכלתי על החץ המואר של המעלית שירדה למטה. החלטתי לרדת במדרגות בריצה כדי שלא תהיה לה כל הזדמנות להשיג אותי ולנסות לפייסני, כי אז תתגלה חרפתי השמנונית.

מצאתי את קרלה ישנה כפי שהשארתי אותה. פשטתי את בגדי, הזדחלתי לצדה תחת השמיכה וחיבקתי אותה מאחור, מעניק לגופה את מלוא הסמכויות הנדרשות למלא אותי בשמן ולעורר אט־אט את איברי. הרגשתי את ידה לופתת אותו. היא הסתובבה אלי, אמרה בעיניים עצומות למחצה: "מון אמור," וטיפסה עלי.

הוצאתי את סיכת הפרפר הקטנה התכולה־לבנה מכיס מכנסי, שהיו זרוקים ליד המיטה, והצמדתי אותה לשׂערה. כמה יפהפייה ומקסימה היא! הפרפר נראה כאילו הוא חי ומקפץ בין קווצות שׂערה הרכות.

"תודה, מון אמור," אמרה ונישקה אותי על פי.

"אני אוהב אותך."

"גם אני."

"איך הגעת לפה? זה נראה לי ממש כמו חלום."

"לא, אתה לא חולם. מאז שישבנו ביחד בפעם הראשונה במלון העלוב שלך בפריז הרגשתי שאני חייבת להיות איתך כאן, בעיר שלך, במזרח, עמוק בין הקירות האלה, במקום ההיסטורי הזה."

"את הצלחת, אהובתי, במקום שבו נכשל האימפרטור שלכם, נפוליאון, שהרי הוא לא זכה בכבוד להשתרע על גבו בבית עכואי המשקיף אל הים."

"למה הובס?"

"אחמד בּאשא אל־ג'זאר, הקַצָב של עכו… והאנגלים…"

"האם אתה 'ג'זארי', ערבי שלי?"

"אהרוג אותך פעמיים ביום, צרפתייה מפונקת שלי."

"תאנוס אותי?"

"אני לא יכול להבטיח לך שלא אעשה זאת."

"תחטוף אותי? תחטוף את אהובתך האירופית, פרחח גס רוח שלי?"

"אחטוף אותך, שבויה אירופית שלי, אחר כך אאנוס אותך פעמיים."

"אני אוהבת את המזרח. אני אוהבת את שיגעונותיו, את החום, הלחות, הריחות, המדבר שלו… אלוהים, אל תפסיק!"

"איזה גישה אוריינטליסטית! ככה אנחנו מצטיירים בעיניכם, אף שאנחנו משתדלים ככל יכולתנו להפוך לפריזאים."

"שטויות. אני לא מתה על פריז, אותי היא משעממת, מזג האוויר שלה מעצבן, התושבים שלה מעצבנים. אל תפסיק! כולם חיים בשקר אחד גדול."

"אולי השקר הזה עדיף על האמת שאני חי בה כאן."

"אולי נתחלף."

"את רוצה לשלוח אותי לפריז כדי שיתפנה לך כאן מקום עם בני המזרח הערבים? השתגעת, קרלי?"

"אלוהים, כמה מגרה אותי צבע עורם השחום של הצעירים כאן. אני לא חדלה לרגע לבלוע בשקיקה את גופיהם בעיני המסתתרות מתחת לבורקה. אני חושבת שהמילה 'גברים' הומצאה במיוחד כדי לתאר את אלה הקופצים מהחומה אל הים."

"איזה סקס מניאקית את, צרפתייה לבנה שלי. מסתתרת לך מאחורי הבורקה השחורה שלך. תגידי, קרלה, אולי תדברי עם הצרפתים שלך ותסבירי להם שהבורקה זה לא דבר רע כל כך? ואולי אז הם יבטלו את החוק האוסר להופיע איתה בציבור? הלוא ראית עד כמה מעלות יש לה."

"אתה תאהב אותי עוד הרבה זמן? לא יימאס לך מהאירופית הלבנה המסתתרת מתחת לבורקה השחורה?"

"אני לא מאמין שזה יקרה, כי אני אמאס עלייך קודם. בטח תתנפלי ביום מן הימים על אחד הגברים בני המזרח השחומים שלך ותשליכי אותי לכלבים."

"אהובי, איך אתה מעז לדבר ככה?"

"אהובתי…"

"אהובי…עכשיו! עכשיו!"

אבּו ראמי נעמד מול השער הירוק הגדול של הבית שבעיר העתיקה, וכאשר סובב את המפתח בחור המנעול שמע את קולה של רתיבּה שהשקיפה עליו ממרפסת ביתה:

"שלום, אבו ראמי."

"שלום וברכה. מה שלומכם? מה שלום הילדים?"

"השבח לאללה. מהיום שיצאתם מכאן לא באתם לבקר אותנו. כל כך מהר שכחתם אותנו?"

"מה פתאום שכחנו, שכנה. למה את אומרת את זה? אתם בבת עיננו. אבל את יודעת איך זה, עסוקים כל היום…"

"אום ראמי סיפרה לך?"

"חי אללה, אני לא יודע מה להגיד לך, שכנה. רק עכשיו הגעתי לראות מה קורה."

"השכונה מלאה בנערות ובילדות קטנות, והקרוב שלכם לא נח לרגע. כל יום האישה הזאת באה והולכת. היא לא מסתלקת לפני שהשמש זורחת. אני מחכה לה ועוקבת אחריה מכאן, אבל מה לעשות, העיניים שלי נעצמות מרוב עייפות, ואחרי שתים־עשרה בלילה אני כבר לא מחזיקה מעמד ונרדמת."

"לא נורא, שכנה, לא נורא."

"נשבעת לך באללה, אני משגיחה על השער בשבע עיניים. הנה תהאני, תשאל אותה, נכון, תהאני?"

אבו ראמי פתח את שער ביתו הישן, נכנס פנימה וסגר אותו אחריו. רתיבה קירבה את ראשה קדימה, עד כמה שיכלה, מתאמצת לשמוע, ולו מעט, מחילופי הדברים שעשויים להתנהל במרפסת שממול. תהאני בתה עמדה מאחוריה, מקשיבה בדריכות אף היא.

אבו ראמי נכנס לאיטו לביתו הישן, והזיכרונות הציפו אותו במפתיע. הוא חש געגועים עזים וחשב שאילולא חיי הרווחה שדאג לספק לבני משפחתו בדירתם החדשה בבניין שמחוץ לחומות, היה שב בו במקום לבית הזה. במיוחד הסלון נראה לו עתה מושלם ביופיו לאחר שנצבע ורוהט, ולאחר שהוצף באור של אחר הצהריים שחדר מבעד לדלת המרפסת הפתוחה. הוא צעד קדימה, נעמד באמצע הסלון ובחן חרש את המקום, מסתכל סביבו על הספרים, על הניירות, על המחשב הנייד השחור, על מעט הבגדים שהיו מונחים שם, על… חזייה?? הוא נעץ מבטו בחזייה האדומה שהיתה זרוקה על הספה הארוכה, ובאופן אינסטינקטיבי הסתכל לעבר דלת חדר השינה שהיתה פתוחה למחצה. בהיסוס ניגש אל פתח החדר, ולאחר שנשם נשימה עמוקה ועצר את האוויר בחזהו, נשא את מבטו וראה את קרלה ואת בעלה של אחייניתו ישנים מחובקים על המיטה הגדולה, עירומים כביום היוולדם.

הוא שב מיד אל הסלון, נעמד והתבונן סביבו בחוסר אונים, ואחר כך רץ אל המרפסת הגדולה. רתיבה שהבחינה בו וצעקה:

"נו, מה קורה שם, שכן?"

אבו ראמי מיהר להיכנס חזרה ולסגור את דלת המרפסת, וכשהסתובב לאחור נחרד לגלות את בעלה של אחייניתו עומד בפתח חדר השינה, לבוש תחתוני בוקסר מפוספסים. אבו ראמי היה נבוך ומבולבל, וחיש מהר יצא מהבית וירד במדרגות הצרות המובילות אל השער הירוק הגדול שבסמטה.

"אבו ראמי, אבו ראמי, חכה! אבו ראמי, תשמע…"

אבו ראמי לא חיכה, אפילו לא שנייה. בן רגע פתח את השער והחל לרוץ בסמטה הצרה שמתחת ביתו הישן, ולאחר פחות מדקה הגיע לכיכר עַרַפֶה ונכנס לחנות הבגדים שלו. הוא שם פניו אל המטבח הקטן שנמצא בחלקה האחורי וגמע בבת אחת כמות גדולה של מים קרים.

"הלכת? בדקת מה קורה שם?" הפתיעה אותו אום ראמי מאחור.

"הלכתי, הלכתי…לא קרה כלום. השכנה רתיבה סתם מטורללת, מעלילה עלילות."

"שתלך לעזאזל!"

אבו ראמי מחה את הזיעה מעל פניו. הוא שמע את צלצול הטלפון הנייד שלו, הביט בצג וראה עליו את מספר הטלפון של בעלה של אחייניתו. מיד השתיקו והחזירו לכיס. מתוח ועצבני יצא אל מחוץ לחנות, ביקש סיגריה משכנו, בעל דוכן הפלאפל, והחל לעשן כשהוא נושף את העשן כדרכם של חובבי העישון ש"לא לוקחים לריאות". לפתע ראה את בעלה של אחייניתו עומד לצדו. השניים הסתכלו זה על זה ולא הוציאו הגה מפיהם. לרגע היה אבו ראמי נבוך ולא ידע מה לעשות, אך פתאום נמלא כעס ופניו האדימו. הוא לא כעס על בעלה של אחייניתו כי הוא בגד בה, שהרי אין בכך שום חדש — כך נוהגים גברים. חמתו בערה בו דווקא משום שבעלה של אחייניתו, איש בעל גוף מלא וכרס בולטת, שרחוק מלהיות יפה תואר, זכה באישה יפה שכזאת. הוא לא חדל לחשוב עליה מהרגע שראה אותה שרועה עירומה על חזה בעלה של אחייניתו. גופו ניצת בלהט התשוקה.

התיישבנו בקפה אל־עודה אל השולחן האחרון שבפינה, לאחר שאבו ראמי נענה לבקשתי לשבת ולשוחח בשקט. בזמן הקצר שניתן לי מהרגע שהוא גילה אותנו שכובים עירומים יחד ועד לפגישתנו ליוותה אותי התחושה שהדרך הטובה ביותר להשיג את שתיקתו של אבו ראמי ולשכנעו להיות שותף למזימתי היא לספר לו את האמת כולה. הימרתי על כך שהכנסתו של אבו ראמי בסוד כה דרמטי כקשרי אהבה סודיים עם קרלה ברוני תבטיח את תמיכתו, שכן הוא ירגיש מלא חשיבות עצמית בהיותו שותף לסוד שכזה.

סיפרתי לו את הסיפור על כל פרטיו, ולאחר ששתה את כוס התה השנייה הוא נראה רגוע יותר. כאשר סיימתי לספר את הסיפור הבחנתי בחיוך שעלה בזווית פיו.

"בחייך," השביע אותי.

"בחיי," עניתי, וידעתי שהוא מונח בכיסי.

אבּּו ראמי שכח לגמרי את בת אחותו, וכל מעייניו היו נתונים לקרלה. הוא רצה לשמוע עוד ועוד פרטים על קרלה ועל היחסים בינינו. אכן, ההימור שלי הצליח. אפשר תמיד לסמוך על הגברים במצבים בלתי מכובדים שכאלה.

בסוף שיחתנו סיכמנו בינינו שאציג אותו בפני קרלה. כך מצאתי את עצמי באותו יום, בשעה שמונה בערב, פותח את הדלת לאבו ראמי ומזמינו להיכנס לביתו הישן. קרלה ישבה במרפסת וניגנה בגיטרה, מפזמת לעצמה מנגינה חדשה. אבו ראמי היה נבוך מאוד, וגם אני נבוכותי קמעה, אך קרלה נותרה שלווה וקמה לברכו לשלום, מציפה אותו בחיוך שקרן מעיניה הכחולות. הרגשתי שאבו ראמי עומד להתעלף בו במקום.

אבו ראמי לא ידע אנגלית וצרפתית, על כן קיבלתי על עצמי את תפקיד המתווך והצגתי לה אותו ואת משפחתו. הוא כמובן לא שכח לציין שהוא נגן גיטרה מפורסם (בגמלאות…), וכאשר קרלה שמעה זאת התרגשה והושיטה לו את הגיטרה. אבו ראמי אחז בה והחל לנגן את מנגינת השיר "לילות בלי שינה" של פיירוז. קרלה התפעמה, ובצדק, שכן אבו ראמי היה נגן גיטרה מוכשר ורגיש, אף על פי שרגישותו כלל לא ניכרה בו.

אבו ראמי לא עזב את הבית לפני השעה עשר בלילה. טרם צאתו קרץ לי ואמר בפנים סמוקות:

"מה זה, אחי? חי אללה, היא משגעת!"

ניסיתי להתעלם מחיזוריו הנמרצים אחרי קרלה אהובתי וחייכתי אליו חיוך מאולץ. לאחר שיצא חזרתי לקרלה והתנצלתי לפניה על המצב שנקלענו אליו. קודם לכן, כאשר חזרתי מפגישתי עם אבו ראמי וסיפרתי לה על שיחתנו, היא הגיבה בחיוב, חיבקה אותי ואמרה:

"אם זה ישאיר אותנו יחד, אין לי כל התנגדות."

עתה היא הפתיעה אותי כשאמרה, מניחה את ראשה ברכּות על הגיטרה:

"הוא נחמד, הדוד של אשתך, וגם נגן מוכשר."

משום מה לא אהבתי את ההערה הזאת. בעומק לבי חשתי שזו איננה סתם אמירת אגב. הסתכלתי על קרלה ולא הצלחתי למצוא בשבילי מקום בינה לבין הגיטרה. ניגשתי אפוא אל המחשב הנייד שלי וגיליתי, זו הפעם הראשונה מאז שנפגשנו, שבמשך התקופה האחרונה לא כתבתי, ולו מילה חדשה אחת, אף על פי שהמועד האחרון להגשת הספר הלך וקרב.

הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבו ראמי מהלך לצדה של האישה עטוית הבורקה היתה ארבעה ימים לאחר ביקורו. היה זה כאשר רכבתי מביתי באופניים ונכנסתי אל הסמטה המובילה לביתו הישן. ראיתי אותו בקצה הסמטה מתרחק והולך, ולא הייתי זקוק ליותר ממבט אחד מהיר כדי להבחין בקרלה הפוסעת לצדו בגאוותה הצנועה כשהיא מסתתרת מאחורי הגלימה והבורקה השחורות. התמלאתי זעם והחלטתי מיד לעקוב אחריהם. כאשר השענתי את אופני על שער הבית הירוק הגיע לאוזני מהמרפסת שממעל קולה של רתיבה, שאמרה בשמחה לאיד מכאיבה:

"מי שמשגיח על העז שלו בעודה ממליטה — היא תלד לו תאומים."3

3 פתגם עממי שמשמעותו — מי שדואג לענייניו, מנהל אותם נכון ושומר עליהם, יזכה לרווח כפול. כלומר, אילו היית שומר עליה כראוי, היא לא היתה מסתלקת לך.

עקבתי אחריהם בזהירות. לפי הדרך שאבו ראמי בחר ללכת בה הנחתי שפניהם מועדות אל הנמל. הרגשתי מעט הקלה, שכן הנמל הוא מקום ציבורי, פתוח והומה אדם. אבו ראמי בא בוודאי אל הבית לשאול לשלומי, ומשלא מצא אותי אמרה לו קרלה שמשעמם לה או שהיא צריכה לקנות משהו בחנות, והם יצאו ביחד. אולם הנחתי היתה מוטעית — אבו ראמי לא חצה את מגרש החנייה לכיוון הנמל, כי אם פנה ימינה ליד דוכן הפלאפל הסמוך לחנות הדגים של אל־ג'ארחי והמשיך לכיוון ח'אן אל־עומדאן. המשכתי לעקוב אחריהם, נזהר שבעתיים לבל יבחינו בי. כאשר נכנסו לח'אן אל־עומדאן התגנבתי אחריהם בחשאי ופסעתי בחשכה השוררת באכסדרה שמקיפה את הח'אן מכל צדדיו ומוצלת בגג הנישא על עמודי שיש עגולים וגבוהים. כאשר יצאו מהפתח השני של הח'אן הלכתי אחריהם, אך כשיצאתי כבר נעלמו מעיני. מיהרתי לגשת למסעדת אל־בּיזאני, שמא נכנסו אליה, וסקרתי בעיני את השולחנות. משלא ראיתים חזרתי מיד אל הכניסה השנייה, חציתי את הנגרייה ואת הסמטה המוצלת ומצאתי את עצמי קרוב לכניסה הראשונה הגדולה של הח'אן שממנה נכנסנו. הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

שוטטתי מעט בסמטאות המקיפות את ח'אן אל־עומדאן. לא היה להם כל סימן וזכר. לא ידעתי לאן לפנות. נשאתי את פני למעלה, לעבר המרפסות והחלונות של הבתים הישנים, שמאחוריהם ספונים תושבי עכו הערבים, אך לא ראיתי את צלליתה של קרלה עטוית הבורקה ולא שמעתי את קולה הצרוד. המשכתי ללכת עד שהגעתי אל המגדלור שעל החוף המערבי. הם נעלמו ואינם.

נשכבתי על המיטה בחדר השינה שבבית הדוד של אשתי והתבוננתי בתקרה. אסור לי לנהוג בפזיזות, אסור שמה שקרה יערער את אהבתה של קרלה אלי ואת אהבתי אליה. היא הערימה על בעלה, נשיא צרפת, והתגוררה, מחופשת בבורקה ובגלימה, בבית מט לנפול באחת השכונות העניות ביותר שבערי אגן הים התיכון, חושקת בי, מתאווה אלי ולמזרחיותי הערבית היוקדת. אני חייב לזכור זאת, אני חייב לנצור זאת בראשי ובדמיוני. אל לי לנהוג בפזיזות!

"איפה היית?" צרחתי. זינקתי מהמיטה ונעמדתי בין הסלון לחדר השינה.

"מה יש לך?" אמרה בקול מתחנחן והתקרבה אלי.

לא יכולתי לשאת את משחקה. תפסתי בבורקה, משכתיה מראשה והיא נפלה על הארץ. לחייה היו ורודות ושׂערה היה פרוע. אלוהים, בוודאי הזדיינה זה עתה, שהרי לא ייתכן שאטעה בשני סימנים אלה. בו ברגע ראיתיה בדמיוני מלאת תאווה בין זרועותיו החסונות והשריריות של אבו ראמי, ראיתיה מלקקת את גופו השחום, את שרירי חזהו ואת רגליו, ראיתיה חושקת בגבריותו המזרחית השופעת, ראיתיה ממלמלת באוזנו מילים בצרפתית או באנגלית שלא הבין מהן דבר, אך למשמען התעוררה תאוותו.

רציתי להתנפל עליה ולהכותה מכות נאמנות, אך במקום זאת קרסתי על הספה הגדולה שבסלון והנחתי את ראשי בין ידי, נועץ את מבטי ברצפה. הרגשתי שהדמעות נקוות בעיני, אך לא רציתי לבכות בנוכחותה. היא זו שצריכה לבכות עכשיו!

"מה קרה לך, מון אמור?" לחשה. היא התיישבה לצדי, חיבקה בידה השמאלית את גבי והשעינה את ראשה על כתפי.

"איפה היית?" מילמלתי.

"בעיר. הלכתי עם אבו ראמי אל המגדלור. אף פעם לא הייתי שם."

"המגדלור?"

"כן. מעולם לא ראיתי אותו. מאז שהגעתי אתה מחזיק אותי כאן, בין הקירות, כבת ערובה ומתייחס אלי כשליט ערבי הקנאי לשפחתו," אמרה קרלה, מלטפת בידה הימנית את ירכי ומתחילה להתרפק עלי. נעמדתי באחת, מסרב שתוליכני שולל במשחקי המין שלה.

"עקבתי אחריכם. לא הלכתם למגדלור. נעלמתם לי קרוב לח'אן אל־עומדאן."

קרלה נראתה מופתעת לגמרי. היא הביטה בי, ושמתי לב שהיא שקעה במחשבות. אולי היא מתכננת את תגובתה לדברי, הירהרתי. אך היא לא אמרה דבר, וכעבור זמן קצר קמה ונכנסה לחדר השינה. התיישבתי במרפסת, הדלקתי סיגריה והשקפתי על הים שמעבר לגגות הבתים המתפוררים. רקמתי במוחי תוכנית כיצד לחזור אליה, כיצד להתפייס איתה מבלי שהדבר ייראה כאילו הושפלתי והפסדתי במערכה. עלי לבחור את המילים, שאומר לה באנגלית, בזהירות ובשיקול הדעת. בעודי יושב וחושב, שמעתי לפתע את טריקת הדלת וסובבתי את ראשי לאחור. מיהרתי לחדר השינה — קרלה לא היתה שם. רצתי חזרה אל המרפסת וראיתיה יוצאת במהירות מהסמטה לכיוון כיכר ערפה. עטויה היתה גלימה ובורקה ונשאה בידה את מזוודת "לואי ויטון" שלה. אני מוכרח להשיג אותה לפני שתיסע משם במונית, חשבתי.

ירדתי במדרגות במהירות ורצתי דרך השוק אל הכיכר. ראיתיה עומדת לפני הקונדיטוריה של עבּד אל־האדי, אחר כך נכנסת למונית ומתיישבת במושב האחורי.

"קרלה!" צרחתי. כל אמצעי הזהירות קרסו, כל הצעדים שנקטנו כדי לשמור על סודנו היפה. כמה מבעלי הדוכנים ומעוברי האורח הביטו לעברי. נעצרתי ליד המונית ופתחתי את הדלת בצד המושב האחורי שבו ישבה קרלה.

"קרלה, מה את עושה?"

"אני נוסעת. לא רוצה יותר להיות הצרפתייה שלך."

"מה?? את חושבת להיות הצרפתייה של מישהו אחר? את תהיי הצרפתייה של מישהו אחר??"

קרלה סגרה את הדלת והמונית יצאה לדרכה. מה? היא לא רוצה להיות יותר הצרפתייה שלי? דמעות שטפו את עיני. מוכר העוגות בחנות שממול הביט בי כאשר עמדתי ובכיתי כמו אידיוט באמצע הכיכר המרכזית של עכו. לאחר זמן מה הסתובבתי ורצתי אל חנותו של אבו ראמי שהיתה במרחק של מטרים ספורים משם. הוא עמד בתוך החנות, מאחורי הקופה, וספר שטרות שקיבל מאישה מלווה בשני ילדים. הפרידו בינינו הזכוכית של חלון הראווה ובובת תצוגה מגבס שהיתה לבושה בשמלה קיצית חשופה. אבו ראמי הפנה אלי את מבטו, וכך עמדנו שנינו, לוטשים עיניים זה אל זה. הוא לא הרים את ידו, לא בירכני לשלום ולא יצא לקראתי ואמר "אהלין עלואה, מה שלומך, אחי?" אלא הביט בי בשלוות נפש של מנצח. זו הפעם הראשונה שראיתי בעיניו יהירות שלא ציפיתי כי תהיה ממידותיו של עכּואי מלא שמחת חיים וצנוע כמוהו. היתה זו יהירותו של זכר שכָּבש גוף של נקבה כקרלה.

השפלתי את עיני והסתלקתי.

זה שבועיים לא שמעתי מקרלה. היא לא עונה יותר למיילים שלי, והטלפון הסודי שקנתה במיוחד בשבילי סגור. לפני כמה ימים, ברגע של ייאוש, החלטתי להתקשר לארמון הנשיאות בפריז ולבקש לשוחח איתה על עניין דחוף. תיכננתי לומר להם: "תגידו לה שזהו הסופר מעכו. היא מכירה אותי ובטוח תסכים לדבר איתי." אך לא עשיתי זאת. אבל לפני יומיים גמלה בלבי החלטה נחרצת לעשות מעשה — אסע לפריז ושם אבקש להיפגש איתה. כבר אמצא דרך להסתנן למקום שבו היא שוהה. אתחקה אחר סדר היום של הנשיא ופגישותיו החברתיות והמקצועיות. היא בוודאי תהיה איתו, ממלאת בנאמנות את תפקיד רעיית הנשיא. עלי לחדש את כרטיס העיתונאי, שתוקפו פג לפני שנתיים, וכך אוכל להיכנס לישיבות ולאירועים הרשמיים והחברתיים. האם תסכים רולא מלשכת העיתונות הממשלתית לחדש אותו, אף על פי שאינני עובד כיום כעיתונאי במשרה קבועה?

ישבתי מאחורי שולחן העבודה שעכשיו היה בסלון הבית, שכן ויתרתי על חדר העבודה שלי לטובת הנסיכה הקטנה כאשר היא נולדה, שקוע כל כולי בתכנון נסיעתי לפריז.

"מה אתה עושה?" הפתיעה אותי אשתי בשאלתה.

היא לבשה שמלה שחורה קצרה עשויה מבד משי רך בכמות מזערית.

"אתה זוכר אותה? קנית לי אותה לפני שנים," אמרה, מעכסת לפני בסלון.

אהבתי אליה הכתה בי לפתע, כאותה אהבה שופעת שמילאה אותי כאשר התאהבנו זה בזו לפני שנים. חייכתי אליה למרות מצבי הקשה, וחשבתי לרגע: במה חטאה?

קמתי, התקרבתי אליה וחיבקתיה מאחור. התחלנו להתנועע ימינה ושמאלה, וידי גילו מחדש את קימורי גופה. נזכרתי עד כמה אני אוהב אותם.

נשאתי עמי שני דגי לוֹקוּס ועמדתי מול דוכנו של מוכר התבלינים בשוק כדי לקנות את תבלין הדגים המיוחד שלו. לפתע נגע הבד הרך בגבי ועלה באפי ריח מוכר. הסתכלתי לשמאלי, והנה אותה אישה עטוית בורקה צועדת במהירות ובגאווה אצילית לתוככי השוק. לבי רעד. לא שמעתי את מוכר התבלינים כאשר הושיט לי את שקיק התבלין. הנחתי את שקית הדגים על מדף עץ בחנות והלכתי כמהופנט אחרי עטוית הבורקה. איחלתי לעצמי אלף פעמים שאני טועה ושרק לא תפנה לאחר עשרה מטרים ותיכנס לסמטה המובילה לביתו של אבו ראמי. אין ספק שזוהי רוח רפאים, חזיון תעתועים שבדיתי בזה הרגע כדי להתגבר על געגועי אליה.

אבל היא פנתה בעיקול הדרך ונכנסה לסמטה המובילה לביתו של אבו ראמי.

רגלי החלו לרעוד. נאחזתי בקיר ונשמתי עמוקות. עיני בהו בחלל והכול הסתחרר סביבי. גייסתי את שארית כוחותי, בהיותי נחוש בדעתי להשיג את עטוית הבורקה, והלכתי אחריה. כאשר היא נכנסה אל הבית הרגשתי שדמעות זולגות מעיני. נעמדתי מול השער הירוק ולא ידעתי מה לעשות.

עבר זמן מה בטרם הסתובבתי כדי לוודא מיהו האיש העומד מאחורי. אבו ראמי עמד שותק והביט בי בתערובת מוזרה של מבוכה, פחד, התגרות ורוע. כל אלה קיננו בגלוי בזקן העבות השחור שאותו הוא גידל למענה. שאני אמות, היא מושכת בזקנו כשהיא מעליו!

מאז שקרלה נעלמה, לפני חודש בערך, לא דיברתי איתו ולא העליתי לפניו את הנושא. עכשיו אני חושב עד כמה מוזר הדבר, שכן אני הייתי זה שרצה לשתוק ולשמור את העניין בסוד, אך מדוע הוא לא שאל על קרלה ולא חזר לבקר בביתו הישן, אף על פי שהרביתי לשהות בו? האם היא באמת בגדה בי איתו? מדוע ארזה את חפציה וברחה כאשר התעמתּי איתה באותו יום?

גיליתי שלא שאלתי את עצמי אף שאלה מהשאלות האלה קודם לכן. הייתי שרוי עמוק ביגוני ולא שמתי לב לפרטים אלה, ובכלל לא ציפיתי שכך יהיו פני הדברים.

"בוא נפתור את העניין עכשיו, לא כדאי שנריב," אמר אבו ראמי בשקט.

"איזה עניין?" העמדתי פני תם. לא מצאתי משפט מתאים יותר לומר אותו.

"קרלה היא שלי."

לא ציפיתי שיאמר זאת בבוטות שכזאת. בחנתי אותו במבטי — באמת, למה שקרלה לא תהיה שלו? האין הוא מזרחי שחום עור ושרירי? האין הוא יכול להבטיח לאירופית זו לילות מזרח שטופי זימה כאבותיו ההוללים? מה כבר יכול להציע לה סופר כמוני, פרט לרומנטיקה ולכמה משפטים נמלצים? האין היא משחרת אחר להט המזרח ושיגיונותיו?

"מה זאת אומרת שלך? קרלה אוהבת אותי," עניתי לו, על אף מחשבותי התבוסתניות.

"קרלה היא שלי, אחי," חזר ואמר אבו ראמי. ראיתי בעיניו התרסה שלא ראיתיה אצלו קודם לכן. היה עלי להכריע עכשיו ולתמיד — האם להתעמת איתו עד הסוף, יהיה אשר יהיה, או לוותר ולהסתפק בתבוסתי הכואבת. הוא חילץ אותי מקבלת החלטה:

"קרלה רוצה רק אותי, אילו היתה רוצה אותך, היתה חוזרת אליך. היא דיברה איתך?"

"זה ממש לא מעניין אותי."

אבו ראמי התקרב אלי, ומצאתי את עצמי לכוד בין השער הירוק לבין גופו החסון, השחום והשרירי. היתה לי הרגשה שהוא עומד להכות אותי באותו רגע, והתמלאתי פחד. אני בסופו של דבר סופר, והסופרים גיבורים רק על הנייר. "אני רוצה לדבר איתה," אמרתי, ולא ידעתי אם אבו ראמי הבחין בנימה של כניעה שנשמעה בקולי.

"אחר כך," אמר בשקט, "אחר כך."

נכנעתי סופית. נזכרתי בסיפורים הרבים ששמעתי על כישרונם של צעירי עכו לדוג את התיירות האירופיות ולבלות שעות קסומות ביותר בחיקן ובארנקיהן. הייתי פליט זר בעכו. לא הייתי שחום במידה מספקת, לא שרירי, לא גבר המתרועע עם גברים ולא איש של מחלוקות ומדנים. רגשי הנחיתות אל מול אבו ראמי וחבר מרעיו העכואים השתלטו עלי, ונכנעתי. התחלתי ללכת חזרה לכיוון השוק. ביני לבין עצמי קיוויתי שאבו ראמי יקרא לי, שינסה להשיג אותי, שיבקש את סליחתי. אבל הוא לא עשה זאת. לפני שפניתי בעיקול הדרך חזרה אל השוק, העפתי מבט אחרון אל מרפסת ביתו של אבו ראמי. קרלה עמדה שם במלוא הדרה, עטוית גלימה ובורקה, והביטה לעברי.

"קרלה יקירתי,

ייתכן שיהיה זה המכתב האחרון שאני שולח לך אחרי שהתעלמת ממכתבי הקודמים. אני כותב לך בהיותי במרחק אלפי מילים מריח גופך. קרוב לוודאי שלא תחזרי, אך לעולם לא תצליחי להרוג את קרלה שאני כה אוהב.

לא תצליחי לקחת איתך את אור עינייך אשר לי, לא את צחוקך המהדהד בתוכי, לא את המתיקות ששאבתי ממעמקייך כשוֹלֶה פנינים ממעמקי הים. אם תלכי לא תצליחי לגנוב את חמימות נשיקתך על צווארי ולא את נביעת החיים באצבעותי עת נגעו בסיכת הפרפר שעל שערך.

אם תלכי לא תיקחי איתך את כתבי, לא את מילותי, לא את ניסיונותי הפואטיים שגוועו מבושה לנוכח השירה הישֵנה בשלווה תחת ידך, לא תיקחי ממני את צחוקי על אביונתך ולא את שיח האוהבים שהתנהל ביני לבין ערוותך הוורדרדה. אם תלכי לא ייכנעו זיכרונות קן אהבתנו לעיקשות גאוותך ולא לחיבוטי נפשך, לא אחדל לצפות למוצא פיך בטלפון רק כי ויתרת על ניסיון להתחיל מחדש.

אם תלכי לא אחדל להריח את ניחוח גופך על ידי, לא תיקחי איתך את עונג טיולנו הלילי החשאי בסמטאות עכו, לא תסלקי מעיני את לובן גופך העירום, לא תיקחי ממני את כל ניסיונותי הליליים לקרוא לך משירת דרוויש באנגלית ולנסות לצרפך לקהל מעריציו למען תשירי לו משיריו מעל בימות פריז.

מנוסתך לא תצליח למחוק את זיכרונותי. אפשר שימחקו אותם הבדידות, השעמום, העייפות. האם נגזר עלינו להפסיד את המערכה לנוכח כל אלה?"

עברו יותר מחודשיים מאז פגישתי האחרונה עם קרלה. לא ציפיתי לתשובה על המכתב האחרון ששלחתי לה, והתחלתי לשכוח. לעתים היה עובר יום שלם מבלי שאחשוב עליה. חזרתי לאשתי ולבתי. קניתי להן מתנות מדי פעם. שבתי לעסות את גופה של אשתי בשמן כפי שאהבה. מדי בוקר חיבקתיה לפני צאתה לעבודה, חיבקתי ולא הרפיתי, זאת בניגוד לפרידה היומית הקצרה והצוננת שהיה בה רק כדי לצאת ידי חובה. התעקשתי לחבק אותה כאשר עמדה מחוץ לדירה וחיכתה למעלית, והרגשתי שגופה נכנע לי. לעתים היתה לוחשת: "אני אוהבת אותך," והייתי לוחש לה חזרה: "אני אוהב אותך."

לפני יומיים הפתעתי את אשתי. הזמנתי חדר לסוף־שבוע בבית מלון כפרי המציע טיפולי מסאז'. הכנסתי את אמי בסוד העניין וביקשתי ממנה שתשמור על דוּשה בליל יום ששי. נהגתי במכונית מהכפר של הורי אל בית המלון. אשתי ליטפה ברוך את שׂערי מאחור והתבוננה בי מאושרת. הפעלתי את נגן הדיסקים, ועלה ממנו קולה של קרלה השרה בערגה, כפי שנהגה לשיר תמיד, את השיר L'amour:

האהבה לא שווה דבר,

היא תמיד מדאיגה אותי,

מתחזה לנעימה, לרכה

כאשר היא רועמת, כאשר היא אותי נושכת,

כן, היא גרועה יותר מכל דבר אחר

כי אני עדיין רעבה אליה יותר ויותר.

L'amour, hum hum, ça ne vaut rien,

Ça m'inquiète de tout,

Et ça se déguise en doux,

Quand ça gronde, quand ça me mord,

Alors oui, c'est pire que tout,

Car j'en veux, hum hum, plus encore.

"מה יש לך עם קרלה ברוני? אפשר לחשוב שאתם זוג אוהבים," אמרה אשתי בעליצות מהולה בקורטוב של קנאה פשוטה ובת חלוף.

הופתעתי מדבריה של אשתי, בעודי מתקשה מעט לנהוג בכבישי הגליל העליון ההרריים והחשוכים.

"זוג אוהבים?" חשבתי ביני לבין עצמי, "קרלה ואני?"

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “יחסי הסודיים עם קרלה ברוני”