החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נוודי הצוללות

מאת:
הוצאה: | 2018-02 | 320 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

אחרי עשרים וחמש שנה בחיל הים, סגן אלוף עמי נדיבי לא רוצה לראות יותר את המים. כמי שפיקד על אחת מהצוללות המתקדמות ביותר בחיל, הוא מקבל הצעות נדיבות ומפתות לשרת בתפקידים ביטחוניים שונים בשלל אתרים אקזוטיים, ומסרב לכולן. הוא רוצה להפנות עורף לגלים ולריח המלח, להעמיק את יחסיו עם בתו בת השש עשרה, אחרי שנישואיו עלו על שרטון בשל העומס של שנות השירות שלו.

מתוך נימוס הוא נענה לבקשתו של ידיד ותיק של אביו, גימלאי בכיר של המוסד, להיפגש עמו, רק כדי למצוא את עצמו במים עמוקים יותר מששיער. המשימה שהוא לוקח על עצמו תחייב אותו להתמודד עם הזוועות שחווה אביו בתקופת מלחמת העולם השניה, עם איומים ביטחוניים ואסטרטגיים ועם הסיכונים והסיכויים שבאהבה חדשה ומורכבת.

למי מוכר פושע המלחמה ההונגרי כתבי יד נדירים, מפות עתיקות וחיבורים אזוטריים אודות אטלנטיס האבודה, בסכומי עתק? כיצד קשור מכון המחקר "אננארבה", שמטרתו היתה לברוא לאומה הגרמנית זהות תרבותית־מיתית, למחנות קיץ בהם עוסקים סטודנטים בארכיאולוגיה ימית? למי באמת מסייעות הגברות הנכבדות של ארגון "החמלה האחרת", מה פשר "הפרויקטים השחורים" ומי הם נוודי הצוללות?

נוודי הצוללות הוא רומן מתח מתוחכם ולא שגרתי, עשוי מלאכת מחשבת של תחקיר מדוקדק ופרוזה מדויקת. אלון אלטרס נושא את קוראיו מאסדות קידוח מול חופי תאילנד אל אגמים אירופים שלווים ומהאי הלגולנד אפוף הסערה בים הצפוני אל רחובותיה של בת שלמה. הוא שוזר יחד היסטוריה וטכנולוגיה, אזוטריה ואקטואליה למקשה אחת מרתקת.

נוודי הצוללות הוא הרומן החמישי של אלון אלטרס, סופר, משורר, מתרגם וחתן פרס ראש הממשלה לספרות. תרגומיו ("החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה, ורבים אחרים) זיכו אותו בפרסים באיטליה ובישראל כאחד.

מקט: 15100855
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

1

זה התחיל בחופשת השחרור. הם נחתו עלי בהפתעה. גם החופשה וגם השחרור. הייתי אמור לפקד על צוללות המאה העשרים ואחת, אבל מפקד החיל החליט שהוא מעדיף מועמד צעיר יותר שיקבל את צוללת הדולפין הראשונה, שהיתה אמורה להגיע לחיל בחודש האחרון של השנה. שנת 1999, רגע לפני האלף החדש.

הוא בחר קצין שלא היה צעיר ממני בהרבה, חמש שנים, לא יותר. צוללן שראה הרבה פעילות מבצעית, אין מה לדבר. הוא יקבל את הכלים מוכנים לפעולה. אני ראיתי את הדולפין הראשונה כשבנו את השלד שלה באמדן, והעבירו אותה כמו לווייתן זקן דרך התעלות עד למספנות של קיל, כדי להפוך אותה לצוללת קרב. ביצעתי איתה צלילות ניסוי בנורווגיה, במים של האוקיינוס האטלנטי, כשעוד היה עליה דגל גרמניה. כל זה נשכח כשבחרו אותו להיות האיש הנכון בשבילה. ההחלטה של המפקד לא היתה אחת מאלה שאפשר לשנות בפגישה, קצרה או ארוכה. התלבטתי ובסוף ויתרתי על המאמץ לשכנע אותו שאני בכל זאת האיש הנכון לצוללת כזאת. יותר מעשרים שנה שירַתִּי בחיל הים. בגיל ארבעים וארבע, כמעט חמש, הגיע הרגע שאצא לדרך חדשה, שיכולה לעבור גם ביבשה. למה לא?

הגיעו אלי כל מיני הצעות עבודה בתקופה ההיא, אבל לא מיהרתי לפגוש את כל מי שפנה אלי. רציתי להכניס שינויים בחיי וידעתי מה צריכה להיות התחנה הראשונה של המסע הזה: לעזוב את עתלית, שבה גרתי כבר יותר מחמש־עשרה שנה, ולעלות להר, לזיכרון יעקב. בחודשים האחרונים, מתחת למים, רדפה אותי התחושה שאני צריך למצוא דירה חדשה. אם לפרוש מהים, אז מוטב לא לראות ברחובות שבהם אני מתהלך יומיום אנשים ששירתו איתי, קצינים בכירים או פקודים לשעבר, ולהיות עסוק כל הזמן בשאלה אם הם יודעים למה עזבתי את הצוללות דווקא עכשיו. משהו בתוכי אמר לי שאני צריך לגור עם הגב לים, ולא לראות מדי בוקר את המרחבים הכחולים האלה שנפרשים מול העיניים.

והיתה סיבה נוספת, שבה התקשיתי להודות אפילו ביני לביני. עם הגב לים, זימזמתי לעצמי, עם הראש לשם, היו לי מחשבות אחרות, כאלה שראיונות עבודה לא מובילים אליהן. ‘תוכניות אחרות‘, קראתי בביישנות לרצון שלי להכיר מישהי, לנסות לבנות קשר חדש, עשר שנים אחרי שהתגרשתי מנירית, שעזבה את הצפון ועברה לגור בעומר עם נועה. לא רק עם הבת שלנו היא עברה לדרום, הזכרתי לעצמי, אלא גם עם בן הזוג שלה, מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת באר שבע. ניסיתי למצוא מישהי אחרי נירית. לא הצלחתי. איתה זה היה אחרת.

הכרתי אותה בזמן הנכון, קצת לפני שהתחלתי את קורס הקצינים. רק אחרי שסיימתי אותו התחילו ההיעדרויות המבצעיות שלי פעם לשבועיים, לעתים לחודש גילינו את זה יחד. אני לא מתכוון לסודות, או לפרטים שנוגעים למקומות שאליהם צללתי כבר כקצין בן עשרים ושבע, אלא לריחוק שיצרו בינינו השבועות הארוכים שבהם לא שמעה ממני דבר, שבהם לא יכולתי לשלוח לה אפילו מסר עקיף שאני בסדר, ושהדממה הזאת לא מסתירה שום אסון.

זה היה רומנטי, כך אולי חשבה נירית באותם ימים רחוקים. אבל חמש שנים אחרי שנועה נולדה החלו הלילות הארוכים בבית עם הקטנה, כשאני במים הדוממים שלי, להעיק עליה. לכל אישה שהכרתי אחריה חששתי לומר במה אני עוסק. קצין בחיל הים, נהגתי לומר בפגישה הראשונה, ואם הקשר היה נמשך ומגיע נניח לשלושה חודשים, הייתי חושף עוד קצת על החיים שלי ומספר שאני מפקד צוללת, אבל את ההיעלמויות שכרוכות בזה עדיין הקפדתי להסתיר. לך תגיד למישהי שנחמד לה בחברתך, שייתכן שיומיים לפני ראש השנה המים יבלעו אותך לשבועיים־שלושה.

בצוללות לומדים לחכות, ועושים את זה בכל מיני מקומות על פני הכדור הזה, שמלא במים מכל עבריו. ואז, כשחוזרים הביתה, והיא שואלת איפה היית, אתה חייב לשתוק, לא יכול לומר לה שום דבר, גם לאמצרי הורמוז‘. והרי אפילו בחדשות חוזרים על זה לפחות פעם ביום כשישמתיחות במפרץ‘, כמו שהכתבים הצבאיים קוראים למריטת העצבים הזאת בשטח אויב. הרצתי בראש את כל התסריטים האלה בדייטים השונים, וכשהגיע הרגע לתרץ מדוע לא התקשרתי כמעט שבועיים אם באמת הייתי כל כך נלהב כבר בפגישה השלישית, גיליתי שההתחמקויות שלי כיבו את ההתלהבות שלה, והרגשתי כמו אידיוט שחייב להסתיר משהו שאין לו שום קשר לאישה שיושבת מולו ומנסָה להבין את המסתורין שהופיע בחייה, ואין לו הסבר קל ומתקבל על הדעת.

נזכרתי במבוכות האלה עכשיו, כשהגיעו אלי כל מיני הצעות עבודה, קצתן שגרתיות, קצתן מעניינות. בשבכ ובמוסד ביקשו שאגיע לראיונות אצלם, אפילו התעקשו, חזרו והתקשרו כשהבחינו שאני מהסס. חברים שלי עבדו שם, פקודים לשעבר או ידידים שהכרתי כשיצאנו למשימות משותפות עם השייטת, חברה שסיכנו את חייהם איתי כשהיו בני עשרים וחמש, וכעת, אחרי שנים רבות, נזכרו במים הקרים בנמלי צור, צידון ואפילו בנגזי, ובמפקד הצוללות, שקצת לפני גיל ארבעים וחמש עזב לפתע את הצבא. אם אפשר לעזור לך, אז בשמחה, הם אמרו בטלפון. הנדיבות הזאת נעמה להם; לי קצת פחות. למעשה, מעולם לא חיפשתי עבודה. תפקיד רדף תפקיד, משימה רדפה משימה, והנה הגיע ינואר 1999, חודש השחרור שלי.

אנשים מעטים ידעו מה עשיתי וכמה בדיוק הסתכנתי. התפקיד האחרון שלי, הקורסים שעברתי בגרמניה, כל אלה לא היו פרטים שאדם יכול לכתוב בקורות החיים שלו כשהוא מחפש תפקיד אזרחי. מנכל של חברה, סמנכל שמופקד על הטיפול במשאבי אנוש, לא היו מוצאים את קורות החיים שלי אטרקטיביים במיוחד. מה שיכולתי לספר על עצמי היה מועט, רחוק, חשוך, מסוכן ולא אזרחי בכלל. אולי זו היתה הסיבה שהעדפתי את הפניות שבאו מאנשים שהכרתי בשנות השירות בחיל הים.

אלה שפגשתי ידעו לפרטי פרטים כמה רחוק צללתי ובאילו משימות השתתפתי, והציעו לי תפקידים מפתים למדי. דירות מרווחות בבירות אירופיות, משכורת לגמרי לא רעה ופיקוד על משימות איסוף מודיעין, בלי חיסולים או הכנות למשימות מורכבות עם צוותים גדולים, שיאלצו אותי לשהות ימים ארוכים במדינות לא ידידותיות.

הם תפרו את ההצעות ממש בשבילי, הביאו בחשבון את ההתמחויות שלי, את ידיעת הגרמנית, אך למעשה ביקשו ממני לעבור לאירופה לארבע שנים, להיות אחראי לאזור שיתפרש על פני כמה מדינות, ואם ארצה שימציאו ליתפקיד כיסוי‘, נגיד נספח צבאי, באחת השגרירויות, ימציאו אותו בלי בעיות. ביקשתי זמן לחשוב על ההצעות האלה, תקופת הסתגלות קראתי לזה, חודש או חודשיים, בלי לקבל החלטות גורליות שנוגעות לקריירה השנייה שלי.

זאת היתה הסיבה ששמחתי מאוד כשהגיעה הפנייה של גדעון דגני. היא היתה שונה מההצעות האחרות. דגני היה היועץ שלנו בהרבה מאוד פעולות ותרם מהידע המקצועי שלו גם לשייטת 13. הוא נחשב לגאון עולמי בתחומו, והספיק לו לראות תצלומי לוויין של אסדת קידוח כדי לדעת מיד באילו ים או אוקיינוס היא נמצאת, מי בנה אותה — אם אלה מהנדסים מהמערב או מהמזרח, רוסים, סינים או אמריקנים, עד כמה עמוקים המים באזור הקידוח, כמה עבים הצינורות, מי השקיע באתר הזה, ולאילו חשבונות בנק מוזרמות ההכנסות.

אנחנו, אנשי הצוללות, תמיד הופתענו מהדיוק של המידע שסיפק לנו כשהתקרבנו בלילות ליסודות הפלדה האלה. כבר אז סיפרו לי שהמוסד מלווה אותו כמעט בכל פגישות העבודה שלו מחוץ לישראל, מחשש שארגוני טרור או שירותים חשאיים של מדינות זרות יחטפו אותו.

הוא היה מבוגר ממני בשבע שנים. איש שיחה נעים, אדם מאופק מאוד שכל תנועותיו מדודות. בתקופה שפנה אלי, היה אחראי לבניית אסדות קידוח בכמה שדות גז טבעי בתאילנד. פרויקט בינלאומי, כמו רוב הפרויקטים שדגני היה מעורב בהם. רשות הנפט הלאומית של תאילנד, חברה בריטית, חברה צרפתית ומומחים נורווגים לגיאולוגיה ימית כל אלה היו שותפים לחיפושים ולהפעלת האסדות. ‘יש לאזור הזה, שנמצא שבע מאות קילומטרים מדרום לבנגקוק, פוטנציאל עצום,’ אמר לי בשיחת הטלפון שבסופה הציע שניפגש, כדי שיוכל לפרוש בפני את ההצעה שלו להשתלבותי בפרויקט כזה.

עמי,’ אמר לי לפני שסיים את השיחה, ‘מה שאנחנו בונים במפרץ תאילנד הוא רק ההתחלה, מכאן אפשר רק לגדול, ולי יש כל מיני רעיונות איך אתה משתלב בכל העשייה הזאת.’

הסכמתי להיפגש איתו ללא היסוס, ואפילו התאפקתי ולא הקשיתי עליו בשאלות כיצד אני, סגן אלוף במיל‘, משתלב בפעילות שתיאר. נעמה לי המחשבה שהפגישה הזאת אולי תוליד עבודה שאינה קשורה בהכרח במוסד או בשבכ. גדעון הציע שנטוס יחד לראות כמה מהאסדות האלה ונשהה בהן יומיים־שלושה כדי להתרשם מהצוותים שעובדים שם. אחרי ביקור ההיכרות הזה נחליט יחד איזה תפקיד יכול להתאים לכישורים שלי. הטיסה תהיה על חשבונם, כמובן, וכך גם כל הוצאות האירוח, ועל המשכורת נדבר כשנהיה במתקן. ‘אל תדאג, לא אטריח אותך לסיור כזה בשביל כמה לירות,’ דגני הרגיע אותי בנימה עניינית ובוטחת. ‘עוד תראה, אני אפתיע אותך רחוק מהמים הטריטוריאליים שלך,’ חתם.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נוודי הצוללות”