החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מועדון הניצולים

מאת: ,
מעברית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2018-03 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

אמא‭ ‬נפרדה‭ ‬ממני‭ ‬בדמעות‭ ‬והבטיחה‭ ‬לחפש‭ ‬אותי‭ ‬אחרי‭ ‬המלחמה‭. "‬רציתי‭ ‬לבכות‭, ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬אמרתי‭ ‬כלום‭. ‬רק‭ ‬נישקתי‭ ‬את‭ ‬מאמישוּ‭ ‬על‭ ‬הלחי‭ ‬וזחלתי‭ ‬אל‭ ‬מתחת‭ ‬לערימת‭ ‬הקש‭ ‬שלי‭… ‬הייתי‭ ‬משותק‭ ‬מכאב‭."‬
מיכאל‭ ‬היה‭ ‬הילד‭ ‬הכי‭ ‬קטן‭ ‬במחנה‭ ‬ההשמדה‭ ‬אושוויץ‭. ‬ביום‭ ‬הראשון‭ ‬שם‭ ‬הוא‭ ‬הבין‭ ‬ברגע‭ ‬נורא‭ ‬אחד‭ ‬שבכי‭ ‬לא‭ ‬יעזור‭, ‬ומאז‭ ‬לא‭ ‬בכה‭ ‬עוד‭. ‬השיעור‭ ‬הזה‭ ‬וההתעקשות‭ ‬להסתכל‭ ‬תמיד‭ ‬קדימה‭ ‬עזרו‭ ‬להציל‭ ‬את‭ ‬חייו‭. ‬
אחרי‭ ‬עשרות‭ ‬שנים‭ ‬הוא‭ ‬מספר‭ ‬לבני‭ ‬נוער‭ ‬את‭ ‬סיפור‭ ‬ההישרדות‭ ‬המטלטל‭ ‬שלו‭ ‬שתחילתו‭ ‬בביתו‭ ‬החמים‭ ‬בכפר‭ ‬קטן‭ ‬בפולין‭ ‬וסופו‭ ‬באונייה‭ ‬גדולה‭ ‬המובילה‭ ‬אותו‭ ‬לאמריקה‭. ‬
‭"‬במשך‭ ‬זמן‭ ‬רב‭ ‬לא‭ ‬דיברתי‭ ‬על‭ ‬מה‭ ‬שקרה‭ ‬לי‭ ‬במהלך‭ ‬המלחמה‭… ‬אני‭ ‬לא‭ ‬אוהב‭ ‬לחשוב‭ ‬על‭ ‬דברים‭ ‬נוראים‭ ‬כאלה‭… ‬אבל‭ ‬איך‭ ‬הייתם‭ ‬מרגישים‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬הייתם‭ ‬זוכרים‭ ‬איך‭ ‬אח‭ ‬שלכם‭ ‬נראה‭?"‬
‭"‬ספר‭ ‬שנועד‭ ‬לקוראים‭ ‬צעירים‭, ‬אבל‭ ‬התקווה‭ ‬והקשיים‭ ‬השזורים‭ ‬בו‭ ‬ִישבּוּ‭ ‬את‭ ‬לב‭ ‬הקוראים‭ ‬בכל‭ ‬גיל‭."                           ‬‭ ‬הניו‭ ‬יורק‭ ‬טיימס
‭"‬נוגע‭ ‬ללב‭ ‬ובלתי‭ ‬נשכח‭. ‬סיפור‭ ‬על‭ ‬אופטימיות‭ ‬נחושה‭ ‬ועל‭ ‬יכולת‭ ‬התאוששות‭ ‬מדהימה‭."‬‭                                                           ‬טיימס‭   ‬

מייקל (‬מיכאל) ‬בורנסטין‭ ‬שרד‭ ‬את‭ ‬השואה‭ ‬מהרגע‭ ‬שהגרמנים‭ ‬התפרצו‭ ‬לביתו‭ ‬ב‮–‬1939‭ ‬ועד‭ ‬תום‭ ‬שבעה‭ ‬חודשים‭ ‬באושוויץ‭, ‬שם‭ ‬תוחלת‭ ‬החיים‭ ‬הממוצעת‭ ‬של‭ ‬ילד‭ ‬היתה‭ ‬שבועיים‭. ‬שש‭ ‬שנים‭ ‬אחרי‭ ‬השחרור‭ ‬הוא‭ ‬היגר‭ ‬לארצות‭ ‬הברית‭. ‬מייקל‭ ‬בעל‭ ‬תואר‭ ‬דוקטור‭ ‬מאוניברסיטת‭ ‬איווה‭, ‬ועבד‭ ‬במחקר‭ ‬ופיתוח‭ ‬פרמקולוגי‭ ‬במשך‭ ‬יותר‭ ‬מארבעים‭ ‬שנה‭. ‬מאז‭ ‬צאתו‭ ‬לגמלאות‭ ‬הוא‭ ‬מרצה‭ ‬בפני‭ ‬תלמידים‭ ‬וקבוצות‭ ‬אחרות‭ ‬על‭ ‬קורותיו‭ ‬בשואה‭.‬
דבי‭ ‬בורנסטין‭ ‬הולינסטט‭ ‬היא‭ ‬השלישית‭ ‬מבין‭ ‬ארבעת‭ ‬ילדיו‭ ‬של‭ ‬מייקל‭. ‬היא‭ ‬מפיקה‭ ‬בחדשות‭ ‬NBC‭ ‬ו–‮ ‬MSNBCומתגוררת‭ ‬בניו‭ ‬ג‭'‬רסי‭. ‬גם‭ ‬היא‭ ‬מבקרת‭ ‬בבתי‭ ‬ספר‭ ‬עם‭ ‬אביה‭, ‬ובמשך‭ ‬שנתיים‭ ‬סייעה‭ ‬לו‭ ‬במחקר‭ ‬ובכתיבת‭ ‬הספר‭ ‬הזה‭. ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬האלה‭ ‬שמעה‭ ‬כל‭ ‬חייה‭.‬

מקט: 15100872
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אל תשכח את הגביע

‘סופי, תשגיחי על שמואל ותסתכלי מהחלון,’ קרא אבא למָאמישוּ, אימא שלי. ‘אל תזוזי משם.’

אבא לקח לידו שק יוטה, מיהר מהמטבח לחדר השינה ומילא אותו במסגרות כסף לתמונות, כמה כלי קריסטל, הפנינים של אימא שלי והרבה מטבעות זהב.

זה היה באוקטובר 1939. חיילים גרמנים היו בדרכם לבית האבן האפור של הורי ברחוב סוֹסנוֹבָה בז’ארקי, פולין.

מאמישו עמדה ליד החלון בסלון כשאור היום החל להתעמעם בחוץ, ותופפה באצבעה בעצבנות על ידו הקטנה והשמנמנה של אחי הגדול שמואל. ידה השנייה נחה על בטנה התפוחה, שבה הייתי אני, עודי טובל בשלוות עולמים, טרם בואי אל העולם.

‘ישראל, היינו צריכים לחשוב על זה קודם! מאוחר מדי. רק תחביא הכול מתחת למיטה שלנו, ונקווה שהם לא יבדקו שם. אתה מתנהג כמו משוגע!’

‘אני יודע בדיוק מה אני עושה, סופי. פשוט תישארי שם ותגידי לי מתי הם מתקרבים.’

כששמעתי על התקרית הזאת כעבור שנים, תמיד אמרו לי שאבא דיבר בקול מרגיע כל כך, שלא תאם כלל את התנועות התזזיתיות שמאמישו ראתה משתקפות בחלון.

מבעד לשמשה היא ראתה גדודים של חיילים גרמנים מוקפדים, מקפיאי דם במדיהם המכופתרים, במגפיים שחורים גבוהים ובסרטי זרוע אדומים תואמים עטורים סמל דמוי עכביש בתוך עיגול לבן. כל חייל נשא אקדח או רובה תלוי על כתפו. החיילים נכנסו לבתי השכנים שלנו ויצאו מהם כעבור דקות, כשבזרועותיהם ערימות של פרוות, מעילי עור וציפיות של כריות מלאות תכשיטים.

שמואל בן הארבע קבר את פניו בין קפלי חצאית השכבות הכתמתמה של מאמישו בכל פעם שירייה הידהדה מבית אחד השכנים.

החיילים היו כעת במרחק שלושה בתים בלבד, ומאמישו העבירה את מבטה בחרדה מהדלת הקדמית אל האחורית בזמן שאבי רץ ברחבי הבית. בּאבֶּעשי — סבתא דורה, אמו של אבי שאיתה התגוררנו — ישבה והביטה במחזה מהספה.

קודם לכן באותו היום הכריזו חיילים גרמנים שהם יעברו מדלת לדלת אחר הצהריים ויצוו על הדיירים היהודים למסור את חפצי הערך שדרשה הממשלה הנאצית (הנאציונל־סוציאליסטית) של גרמניה. בנסיבות רגילות היה אפשר לקרוא לזה שוד. אך הפולשים הגרמנים התעקשו שזאת אחריותם של היהודים לתרום לרייך השלישי (הכינוי של הנאצים למשטר שלהם) ולעזור להפוך אותו לעשיר ולחזק יותר.

בבית שלנו היה הרבה מה לגנוב. אבא היה מנהל חשבונות, ותמיד נזהר בכספו. באותו היום, כשהחיילים החלו לאסוף ‘תרומות’, גמר אבא בדעתו להגן על רכושנו.

‘אם אתה נחוש כל כך לעשות את זה, לפחות אל תשכח את הגביע!’ אמרה מאמישו חרש מבלי להסיט את מבטה מהחלון בסלון.

‘כבר לקחתי אותו,’ אמר אבא וחמק אל החצר האחורית, כשקולות החיילים בחוץ גברו וקרבו.

מהדלת האחורית הוא ספר את צעדיו ביידיש: ‘איינס, צוויי, דריי, פיר, פינעף, זעקס…’ הוא עצר בנקודה רכה בקרקע וחפר בידיו עד שאצבעותיו השחירו מעפר. בעיני המתבונן מהצד הוא נראה כמו אדם ששותל פקעות בסתיו בציפייה לפרחים באביב. אפשר לומר שאבי אכן שתל. הוא זרע את זרעי התקווה של משפחתנו.

כעבור דקה הופיעה גומחה חבויה — בור שחוזק ביריעת מתכת שאבא גילגל לצורת גליל. זאת היתה כספת מאולתרת, שלתוכה הוא שמט את השק עם כל חפצי הערך שלנו — כולל גביע כסף קטן ולא מעוטר ששימש לקידוש מדי שבת, שאז היינו מתפללים ומניפים את הגביע בהודיה, שותים יין ושרים.

אבל לא היו הרבה סיבות לשיר או לחגוג בז’ארקי מאז הפלישה — במיוחד לא ליהודים. הכול השתנה בתוך שבועות.

על היהודים נאסר לנסוע באוטובוסים, וילדים יהודים לא הורשו עוד ללכת לבית הספר. הנאצים סגרו את רוב בתי העסק של היהודים או השתלטו עליהם. עוצר מוחלט הוטל עליהם החל בשעה שמונה בערב; כל מי שנתפס בחוץ אחרי העוצר, נעצר או נרצח. יהודים אולצו לענוד סרטים לבנים סביב הזרוע ועליהם מגן דוד כחול, כדי שכולם ידעו שהם יהודים.

כשחיילים נאצים הלמו על הדלת, מאמישו פלטה מעין צווחה משונה — כמו צרחה שהפחד חנק. היא התכוונה לומר בשלווה יבוא, אבל כמובן לא היה צורך בנימוסים. הדלת נהדפה באחת לפני שמאמישו הספיקה לדבר.

בבקשה תופיע, בבקשה תופיע, בבקשה תחזור, אמי ודאי התחננה לאבי בלבה כששני חיילים פרצו פנימה, האחד גבוה והשני נמוך.

כאילו שמע את מחשבותיה, התממש בעלה בפתח הסלון — חולצתו שוב תחובה במכנסיו, וארשת פניו לא מסגירה ולו ברמז שרק לפני רגעים אחדים היה על סף פאניקה. ידיו, שליכלך כשחפר בעפר, היו כעת נקיות ותמות כמו ארשת פניו. אבא ביצע את המשימה.

‘אנחנו צריכים חמש מאות זלוטי ואת התכשיטים שלכם! עכשיו!’ דרש הגבוה שבהם.

‘כמובן,’ אמר אבא והושיט לו ערימה של מזומנים, ועמם שרשרת עם תליון שערכה מועט, וטבעת זרת של גברים שפעם מצא ברכבת ולא איתר את הבעלים. הוא השאיר את שני הפריטים חסרי המשמעות האלה במגירה במזנון לפני שהחיילים הגיעו, כי צפה שהם ירצו תכשיטים.

‘אתה לא מצפה שנאמין שזה כל מה שיש לך,’ אמר החייל והחווה לעבר חברו.

החייל הנמוך התקרב במהירות לשמואל ולאמי, שלף את האקדח שלו ונופף בו בפראות לעברם. ‘אני רואה שיש לך הרבה מאוד דברים יקרים. אני בטוח שאתה יכול להשתדל יותר.’ ארשת אפלה חלפה על פניו כשכרע מול שמואל — ובלי ספק הבחין בידו השמאלית של אחי.

ידו הימנית של שמואל לפתה את חצאיתה של מאמישו, אבל ידו השמאלית נותרה תלויה לצדו וקפוצה לאגרוף הדוק.

‘למה אתה לא פותח את היד, ילד?’ שאל החייל בקול עדין. ‘בוא נראה מה אתה מחביא שם.’

מאמישו בכתה — היא נמלאה אימה משום שהחייל הבחין בשמואל. אבל היא ידעה שהאספן הקטן שלה לא מחביא שום דבר יקר. למעשה, עוד לפני שפשט את אצבעותיו השמנמנות הקטנות, היא ידעה מה מונח בכף ידו.

‘זאת רק אבן קטנה, אדוני,’ אמרה אמי, ‘הוא אוסף אותן.’

שמואל חשף אבן אפורה עגולה קטנה — חלוק מהסוג שאפשר למצוא בכל רחוב בפולין. לשמואל כמעט תמיד היתה אבן ביד או בכיס — וכל אחת מהן היתה ייחודית ויקרת ערך בעיניו.

החייל לא היה משועשע. הוא לא אהב לטעות — בטח לא מול יהודים. הוא הביט בפני הורי. הוא הביט בסבתא דורה. אילו שביב של חיוך היה עולה על פניהם, הוא בלי ספק היה יורה בכולם.

איש לא חייך.

‘בבקשה, אתה מוזמן לקחת את כל מה שהממשלה צריכה,’ התערב אבא.

בשלב זה החייל הראשון כבר פישפש בארונות ובמגירות. הוא לא היה זקוק להזמנה.

זה נראה כל כך חסר חשיבות עכשיו, אבל באותה העת לבה של מאמישו נשבר כשראתה את החייל שולף את מעיל המינק היקר שלה מהארון במסדרון ומטילו על זרועו. אבא חסך במשך שנה כדי להפתיע אותה במתנה הזאת. היא הרגישה כמו אחת מכוכבות הקולנוע האמריקניות בהוליווד בכל פעם שלבשה אותו — גם אם רק לסיבוב בשכונה.

כעבור דקות ארוכות, כשהחיילים אספו את שללם והתכוננו לצאת, הבחין הנמוך שבהם בשעון מעוטר ניצב על רגלי פליז מסולסלות על קצה שולחן קטן במסדרון. מתנה שסבתא דורה קיבלה מסבה ומסבתה ביום אירוסיה ונתנה למאמישו ביום חתונתה.

‘לא כדאי לשמור משהו מיוחד כזה מאחורי זכוכית?’ שאל החייל הנמוך והצביע על השולחן. ‘אתם צריכים לשמור יותר טוב על החפצים שלכם.’ הוא הביט באמי כדי לאמוד את תגובתה כשדחף בידו את השעון אל קצה השולחן.

מאמישו לא הנידה עפעף. ‘כן, תודה. אני אהיה זהירה יותר.’

הבחור קטן הקומה במדים הוסיף לדחוף את השעון אל קצה השולחן בהילוך איטי, מחכה לתגובה.

כשהיה ברור שהשעון השביר עומד ליפול, שאפה מאמישו בחדות.

די היה בזאת כדי שארשת פניו האטומה של החייל תפנה את מקומה לחיוך מרושע. ‘אה!’ הוא אמר כשהעניק לשעון דחיפה אחרונה. ‘טעות שלי.’

הנכס המשפחתי הכבד התרסק על הרצפה. חזית הזכוכית שלו התנפצה לרסיסים זעירים שהתעופפו לכל עבר במסדרון. רגל פליז מסולסלת אחת נשברה. השעון נהרס.

‘יש לך שתי ידיים שמאליות,’ אמר החייל הגבוה בצחוק וטפח לרעהו על שכמו כשהינהנו אל מאמישו בנימוס מעושה.

אחר כך הם הלכו.

כשמאמישו סגרה את הדלת מאחוריהם, קיפל שמואל את גופו הקטן, הצמיד את ראשו אל ברכיו ויילל מרה. הוא בכה ובכה בלי הפסקה.

‘די, שמואל, די,’ ליטפה מאמישו את גבו. ‘הכול בסדר. אני לא מפחדת. אבא לא מפחד. הם רק היו צריכים כמה דברים כדי לתת לממשלה החדשה. אנחנו שמחים לעזור להם.’

מאמישו השתדלה מאוד להישאר אופטימית, אבל ערבים כמו אלה הקשו עליה מאוד. עמוק בלבם ידעו כל יהודי ז’ארקי מה צפוי להם. העתיד לבוא נפרש לעיניהם לפרטי פרטים רק לפני חודש — ביום שזכה מאז לכינוי ‘יום שני הארור’.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מועדון הניצולים”