החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

בן לו היה לי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 413 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

סיפור מפתיע בעוצמתו הולך ונחשף באמצעות מכתביו המקוריים של שאול רז – יוצר רב-תחומי – שקורות חייו נפרסים מפולין, דרך עלייתו ארצה, הקמת כפר עציון ונפילתו ערב הקמת המדינה, ועד שחרורו מהשבי ופרסומו כסופר וכצייר.

 

את מכתבו הראשון המתפרסם כאן, כותב שאול לאהובתו הדסה בשנת 1947 ממחנה הבריגדה שלמרגלות הכרמל. מכאן עוקב הקורא אחר הסיפור ההיסטורי וגלגוליהם של הגיבורים, אשר קורותיהם מובאים מנקודת מבט אישית, בשפה ציורית ועשירה, המאפשרת התבוננות פנימה על האירועים – תוך הזדהות עמוקה עם הדמויות.

 

לצד הסיפור הלאומי של אהבת המולדת והאמונה ברעיון הקיבוצי מעלה שאול גם את ספקותיו הפרטיים, האנושיים כל כך, לגבי עתידו של גוש עציון ויחס המוסדות אל הנצורים בו. מעל כל אלה עומד סיפור אהבתם של שאול והדסה ומרחפת תפילתם: "בן לו היה לי" – דור המשך למשפחותיהם שנספו בשואה.

 

הספר הוא פרי יוזמתו של שילה גל – מיתומי קיבוץ כפר עציון, שאביו לחם כתף אל כתף לצד שאול עד שנפל בקרב האחרון. סיפורי החיים של שאול ושילה משיקים זה לזה, ושניהם עוסקים בנפילה הטרגית של כפר עציון: שאול – ברשימותיו ובציוריו עד יום מותו, ושילה – בעשייתו הציבורית ובשימור כתבי הנופלים. המעגל נסגר עם פטירתו של שילה, ערב יציאתו לאור של ספר זה.

מקט: 4-1272-1285
סיפור מפתיע בעוצמתו הולך ונחשף באמצעות מכתביו המקוריים של שאול רז – יוצר רב-תחומי – שקורות חייו נפרסים מפולין, דרך […]

שבועה על הקברים

 

קהל גדול הלך ונאסף אט אט ברחבת בית הכנסת ישורון בירושלים, משם עמד לצאת להר הרצל מסע ההלוויה של 240 חללי גוש עציון ושיירת ה-ל”ה – כשנה וחצי לאחר מערכה עקובה מדם, רצופה בגילויי גבורה, שהסתיימה בנפילת הגוש. זו הייתה עתידה להיות ההלוויה הראשונה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים, הקברים הראשונים שנכרו באדמת ההר החשוף והבתולי.

בתוך הקהל הדומם של המשפחות השכולות, קרובי משפחה וחברים עמדו גם שאול והדסה רז, חברי קיבוץ כפר עציון, מנסים לעצור את דמעותיהם. מבטם ליטף בשקט את הארונות שהונחו על גבי המשאיות, עטופים בדגלי ישראל ובפרחים, אך בליבם התחוללה סערה גדולה.

בחמש שנות קיומו היה קיבוץ כפר עציון לבית עבור שאול והדסה – שניהם צעירים ניצולי שואה שנישאו זה לזה עוד בתקופת הכשרתם בכפר פינס. בשנים האלה היו שניהם שותפים להקמתו של יישוב חדש בהר חברון, ביתם הקדום של אבות האומה. לא קלים היו להם החיים באזור המבודד, בלב אוכלוסייה ערבית עוינת, אך בניית הקיבוץ לצד פיתוח חיי הדת והקהילה בו מילאו את חייהם בתחושה של שליחות, סיפוק ויצירה.

את תנופת הבנייה והפיתוח קטעו התנכלויות בלתי פוסקות מצד הערבים השכנים. עם פרוץ מלחמת העצמאות התפתח באזור עימות מתמשך ואלים שגבה קורבנות רבים, עד הקרב הקשה האחרון שבסופו נפל כפר עציון ונחרב, כמו גם שלושת היישובים האחרים בגוש.

עתה, שנה וחצי מיום החורבן, מלווה שאול לקבורה את עצמות חבריו שנאספו מאדמת ההר הקדוש – חברים שאיתם עבר את המצור הקשה ולצידם נלחם בקרבות האיומים, עד שמצאו הם את מותם. הוא הביט במשפחות השכולות, רבות כל כך, וראה בתוכן אימהות צעירות וילדים קטנים שהפכו בן-לילה לאלמנות ויתומים. “אם יש איזו שהיא נחמה”, הרהר לעצמו, “הרי היא בהמשכיות שיש לכל הרוגי המלכות האלה, בנכדיהם שיישאו את שמם וימשיכו את שושלתם”. שוב פילחה בו – כמו סכין חדה – ההכרה שהדסה אשתו אינה יכולה להרות בגלל מחלת השחפת שבה חלתה, שייתכן שיהיו חשוכי ילדים עד עולם. המחשבה הזאת הייתה קשה מנשוא עבורו, וברגעים האלה – מול ארונות חבריו המתים – התקשה להכיל אותה עוד יותר מתמיד.

שאול הקשיב לדברים שנאמרו בטקס האשכבה אך הם לא חדרו להכרתו. במעומעם שמע את פרקי התהילים, את נאומי הרמטכ”ל יגאל ידין והרב הצבאי הראשי שלמה גורן. “הודות לדמכם הטהור חידש ישראל בריתו עם ציון”, אמר הרב גורן, ודבריו נכנסו ללבבות. שאול ידע שהרב גורן – הוא שריכז את המבצע הבלתי-יאומן להבאת עצמות ההרוגים מגוש עציון לקבורה בירושלים, אחרי משא ומתן מורכב עם שלטונות האויב, תוך סכנת נפשות ולעיני המון ערבי זועם. שאול נזכר עתה בדברים שאמר הרב הרצוג ברדיו מייד לאחר נפילת כפר עציון והקמת המדינה ביום שלמחרת: “מלכות נפלה – מלכות קמה”. בקושי עצר שאול את דמעותיו, כשראה את אחד מיתומי הגוש מתכונן לומר קדיש. העמידו אותו על כיסא גבוה וכיוונו אליו את המיקרופון. “יתגדל ויתקדש…” התחיל הילד לומר וקולו הצרוד רעד מבכי עצור. מישהו אחז בידו ופתח עבורו את הסידור. שתיקה כבדה נפלה בקהל האלפים. אפילו האימהות שהתרפקו בבכי גדול על המשאיות, חדלו עתה מהתייפחותן.

לבסוף יצא מסע ההלוויה אל הר הרצל בנסיעה איטית לאורך רחוב יפו ושדרות הרצל. שאול הצטרף לחברי כפר עציון הנותרים, ועלה איתם לאחד האוטובוסים שהסיעו את המשתתפים הרבים. את הארונות הרבים כל כך נשאו 38 משאיות, ואת השיירה הארוכה והעצובה הזאת הובילו ג’יפים שבהם ישבו הקצינים ומשמרות החיילים.

היה זה יום חמישי, כ”ה בחשון תש”י (17.11.1949). מדינת ישראל הצעירה – שהוקמה רק לפני שנה וחצי ונלחמה על חייה בחלק גדול מהתקופה הזאת – עצרה את נשימתה בבוקר המיוחד הזה. מבעד לחלון האוטובוס ראה שאול ברחובות אלפי בני אדם, נערים וזקנים, מצטופפים על המדרכות, על המרפסות ועל הגגות, חולקים כבוד אחרון לנופלים. תלמידי בתי הספר עמדו יחד עם מוריהם לאורך הרחובות, אוחזים בידם דגלים שחורים. שאול חש בחרדת-הקודש שעמדה באוויר. למרות שלא הוכרז ביום הזה שבתון רשמי – בתי עסק רבים נסגרו, אנשים הפסיקו עבודתם ונדמה היה לו שהעיר הגדולה והתוססת פסקה מכל פעילות. דגלי המדינה הורדו לחצי התורן על גגותיהם של משרדי הממשלה והמוסדות הלאומיים והציבוריים כולם, ודגלים שחורים הונפו על בתים רבים. שאול ידע שגם בתל אביב, בפתח תקווה ובחיפה נקראו התושבים על ידי העיריות להפסיק כל עבודה וכל תנועה של כלי רכב למשך שתי דקות דומייה לזכר הנופלים. איגודים שונים קראו גם הם להפסקת העבודה בשעת הטקס, ובמקומות רבים למדו בשעה זו פרקי משניות לעילוי נשמתם של הנופלים. שאול חש שהאומה כולה פורעת עתה את חובה לגיבוריה, שרבים מהם נפלו על קידוש השם והמולדת בגוש עציון.

אחרי שעה של נסיעה איטית, עצובה וקורעת לב הגיעה השיירה להר הרצל – פסגה חשופה הגובלת ביער ירושלים, במבואות המערביים של העיר, מנותקת מהשכונות ורחוקה מהמרכז העירוני. שאול הביט לעבר הפסגה שנבחרה לשמש כבית העלמין הצבאי – פסגה שהיא הנקודה הגבוהה ביותר בכל הסביבה, שולטת מבחינה טופוגרפית על האזור כולו ומדגישה בכך באופן סמלי את ריבונות ישראל על העיר. שאול הבחין מייד ביפי הנוף הנשקף משם ובמבט המתאפשר לכל הכיוונים, כולל המבט להרי חברון.

יחד עם הקהל הגדול שהגיע מכל קצוות הארץ, צעדו שאול והדסה בלב כבד לעבר המקום שבו עמד להתקיים טקס הקבורה. המדרון היה תלול, ואדמת ההר הייתה סלעית וחשופה מצמחייה. ארונות החללים הורדו מהמשאיות על ידי חיילי צה”ל וחברי המשקים של “הקיבוץ הדתי”, ונישאו על ידיהם אט אט – האחד אחרי השני, במשך כשעתיים – אל חלקות הקבורה. שאול עמד בחלקה העליונה שיועדה לחללי קרבות גוש עציון – חללי הגוש שנקברו בקבר אחים, וחללי שיירת העשרה ושיירת ה-ל”ה.

הצער הציף אותו בבת-אחת. בחודשים האחרונים מאז שוחרר מהשבי בירדן, היה עסוק עם חבריו בהתארגנות בשכונת גבעת עלייה על גבול יפו-בת ים, לשם עברו כקבוצה לאחר נפילת כפר עציון. לא היה לו זמן לעכל את האבל הגדול ולהתמודד איתו. הימים היו מלאים בעשייה בלתי פוסקת, במאמץ לשמור על הרוח וההמשכיות במקום החדש, ובחובה העליונה לדאוג ולטפל בעשרות האלמנות והיתומים ולנסות להקל על אסונם הנורא.

האבל על הנופלים היה גדול והאובדן היה בלתי נתפס, אבל החיים נמשכו ושאבו את שאול לתוכם. רק כאן אל מול קבר האחים הרשה לעצמו שאול – אולי בפעם הראשונה – לתת פורקן לרגשותיו ולהתמסר לאבל הגדול. נפשו, נפש אומן רגיש המיטיב לבטא את תחושותיו בכתב ובציור, הייתה עכשיו משותקת והלומת צער. מאחורי כל שֵם של חלל שנקבר עמדו אישה, חבר קרוב או מכר, שהיו שותפים שלו – לעבודה, לוויכוחים, לחגים, לתפילות. הוא ראה בעיני רוחו את כל אחד מהם, את קלסתר פניו וחיוכו. הוא יכול היה לשמוע את חיתוך הדיבור של כל אחד, את צליל קולו.

ושוב, דווקא כאן, במעמד הטרגי שבו הובאו חבריו לקבורה, חש בעוצמה רבה יותר את כמיהתו הגדולה לילד משלו, לבן ממשיך להדסה ולו. תחושת המוות והאובדן שעמדו באוויר הדגישו ביתר שאת את הרצון לחיים חדשים שימלאו – ולו במעט – את החלל הגדול שנפער בתוך ליבו. “בן לו היה לי”, חשב, “בן שימלא את ביתנו בחיים, ואת חיינו – בתקוות חדשות. בן שיחלוק איתנו את השמחה והצער, וימשיך את מפעל חיינו בארץ הזאת”. שאול חיבק את הדסה וידע – כמו תמיד – שגם היא חושבת על כך.

את מחשבותיו קטעו דברי ההספד שנשאו הרבנים הראשיים מעל הקברים שנחצבו בסלע, למרגלות קברו של חוזה מדינת היהודים. בתוך קולות הבכי סביבו שמע את דברי הרב הרצוג: “… מי יגלה עפר מעיניכם לראות בישועה הזאת ובתקומה הזאת שהבאתם לנו ולכל עם ישראל בגבורתכם ובמסירות נפשכם על קדושת השם”. המשמר ירה מטחי כבוד שהרעידו את האוויר. הארונות כוסו בעפר ירושלים, ומשמר כבוד הוצב לשמור עליהם ביום ובליל עד הקמת המצבות. רק עם רדת ערב הסתיימה סתימת הגולל על הארונות.

שאול והדסה פסעו בדממה על השביל הטרי שנסלל באבן מהר הרצל אל הכביש הראשי. בראשו של שאול חלפו זיכרונות רחוקים מילדותו בפולין, מהבריחה מהנאצים לארץ ישראל, משירותו בבריגדה ומחייו עם הדסה בכפר עציון. לצד הצער והאבל שהציפו אותו, חש שאין לו פנאי להתאבל: עליו לגייס כוחות מחודשים כדי למלא אחר צוואתם של הנופלים ולהמשיך את מפעלם. “עוד נחזור לכפר עציון ונבנה אותו מחדש – לעבודה ולתורה!” נשבע לעצמו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.