החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

סיפורי הרצליה

מאת:
הוצאה: | 2019 | 80 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

34.00

רכשו ספר זה:


לרכישת עותק מודפס באמזון אנא הקישו על המודעה:


בקובץ סיפורים זה מתבוננת מרים זיק אל האירועים שעיצבו את חייה, מדווחת ומפיחה בהם חיים.
הסיפורים מובאים מזווית ראייתה כילדה, נערה, ובבגרותה כאם ומחנכת. החל מילדותה במושבה הצעירה הרצליה, במעבר לדימונה ובחזרה למושבה שבינתיים הפכה לעיר.
מרים זיק נולדה בשנת 1941 למשפחת הורוביץ שעלתה מקליש בפולין עם העלייה השלישית למושבה הרצליה. מאז ועד היום היא מתגוררת, חיה ונושמת את עיר הולדתה.
בעלת תואר ראשון בספרות מהאוניברסיטה העברית ושני מאוניברסיטת תל אביב. חינכה דורות של תלמידים מהגן ועד תיכון ה'ראשונים', כמחנכת ומורה לספרות.

מקט: 4-1293-44
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1
יום הולדת

מי בכלל העלתה בדעתה להיכנס להיריון באותה שנה מטורפת? לא ידעת מה קורה בבית. מכתב יחיד התקבל מהורייך, סיפרו שעזבו את עירם והם נמצאים בקצה השני, הרחוק, של פולין. בליבך ידעת שלא תראי אותם עוד. עברו עלייך לילות זוועה, התעוררת בצרחות, מכוסה זיעה ובוכה בקול רם. כולם נבהלו ממך. שכנעו אותך ללכת לרופא. ד"ר לדרר הציע לך להיכנס להיריון.

"תהיי מרוכזת בהיריון ובתינוק ולא תחשבי על ההורים," אמר.

לא היית ילדה צייתנית. ההורים היו דתיים מאוד, ואת לא. האמנת באלוהים אך היה לך איתו חוזה מיוחד – את שמרת כשרות והתפללת בראש השנה וביום הכיפורים ואלוהים מצידו לא בא אלייך בתביעות מיוחדות.

כלל לא התכוונת להתחתן עם השידוך שבחרו עבורך ההורים. בהתחלה דווקא שיתפת פעולה. הביאו לך בחור מוורשה, שעבד כסוחר, ואת קנית לעצמך כפפות לבנות, מעיל קיץ וכובע אלגנטי. כולם אמרו עלייך שהפכת כלה. אבל כשאמרו לך "מזל טוב" ראית שנפלו פניו של הבחור האחר, זה שהיה מסתובב סביבך ומקריא לך סיפורים ביידיש. בחיים לא חשבת להתחתן איתו. לא היה לו כסף והוא התקשה לשמוע – שחררו אותו מהצבא הפולני כי היה חירש באוזן אחת. הוא לא היה מספיק דתי והשתייך לציוניסטים של גרינבוים. הוא לא היה שידוך מתאים עבורך, וההורים לא שמחו בו. את עצמך לא חשבת עליו כלל כעל חתן. על מה בעצם חשבת כשהיית מסתובבת איתו?

כשנודע לו ללא הכנה מוקדמת כי היית לכלתו של הבחור מוורשה, שאבא שלך נתן לו "ווארט", הוא לא אמר מילה, הסתובב ויצא מן החדר. את הלכת לאבא שלך והודעת לו שלעולם, אבל לעולם לא תתחתני עם החתן שהועידו לך ומוטב לו שיבטל את השידוך בעצמו.

אבא ניסה לשכנע אותך, להסביר כי חברך הוותיק איננו מתאים. כאילו לא ידעת בעצמך. "הוא מבוגר מדי, אן אלטע בחור, הוא חירש, הוא לא דתי, הוא ציוניסט." סירבת לשמוע.

"ממה תחיו?" שאל.

את סמכת על עצמך. "אני לעולם לא אמות ברעב," אמרת.

"הלוואי," אמר אבא שלך.

ובאמת התחתנתם, ונולדה לכם בת ולא רעבתם.

בית המלאכה הקטן שהקמתם הפך להיות מועדון הציונים הכלליים בקליש. הפועלות היו בנות הכשרה שישבו רכונות על מכונות תפירה והכינו צווארונים לחולצות. בכל פעם שנערכה אסיפה במועדון נשארת לבד בבית המלאכה והבחור והפועלות הלכו לשמוע את הנואם. לבסוף נמאס לך והחלטת שאם בציונות מדובר כדאי כבר לעלות לארץ ישראל. "מה יש? אתה מסתובב כבר שנים בתנועה, אז שיתנו לך סרטפיקט."

הבחור לא כל כך רצה, הוא פחד. אמר שאיננו מתאים, שהוא חלש מדי, קצת חירש, שצריך שם את מי שמסוגל לעבוד קשה.

"אין בעיה, אני מסוגלת," אמרת. "אתה רוצה לדבר כל הזמן על ציונות ולא לעשות כלום?"

בשנת 1934 לקחתם איתכם מכונת תפירה זינגר, ילדה בת שלוש, כלי מיטה רקומי תחרה, מכונת בשר ידנית, בגדים וכלי מטבח, עליתם לארץ והתיישבתם בשכונת מזרחי.

אימא שלך ליוותה אותך לרכבת ובכתה. היא הייתה בת חמישים. "אל תישארי עם ילדה אחת!" צעקה. "תיכנסי להיריון כשתגיעי לארץ ישראל. אם יהיה לך בן, השם שייך לבעלך, הוא יתום, אבל אם בת תהיה לך קראי לה על שם אימא שלי, מרים. שלא תשכחי."

לא שכחת, אבל לא מיהרת להיכנס להיריון. הזמנים היו קשים ואחר כך יותר קשים.

בסוף נכנסת להיריון בעצת הרופא בשנה המשוגעת ההיא, תוך כדי המלחמה האיומה ובאחד מלילות הזוועה כשלא ישנת ורק צרחת. ביום כיפור בשנת 1941 כשמלאו ימייך, עמדת בתפילה בבית הכנסת, ופתאום למול כל האנשים ירדו לך המים.

בכל המושבה היה טנדר אחד, שבעליו הוריד את הטלית, קיפל אותה, מלמל "פיקוח נפש" והעלה אותך על הטנדר. באמצע יום הכיפורים הגעת לבית החולים בלינסון, התפתלת ונאנחת עד הערב ועם צאת היום, בתום תפילת נעילה, ילדת בת.

כשעמדת להשתחרר מבית החולים התייצבת ליד האשנב מול פניה של הפקידה וענית על שאלותיה. פירטת את שמך ושם משפחתך, את שם בעלך ואת שם אביך.

"איך יקראו לילדה?" שאלה הפקידה בחיוך.

רעדת והתחלת לבכות.

"חברה, מה קרה לך?"

כולם התאספו סביבך והושיבו אותך על ספסל, אך את רעדת ולא ענית על השאלות.

דודה פרידה שהייתה איתך התחילה לתחקר אותך. "מה הסיפור? בסך הכול שאלו מה השם שבו יקראו לילדה."

"אני לא יודעת," אמרת בדמעות. "אני לא יודעת אם אימא חיה. לקרוא לה טובה? כשם אימא?"

מסביב השתררה דממה.

"את לא יודעת שהיא מתה," התערבה הפקידה. "אולי היא חיה."

לאט לאט הרמת את הראש. "כשעליתי על הרכבת, אימא רצה אחרי וצעקה: אם תהיה לך בת תקראי לה מרים."

"מרים," רשמה הפקידה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.