24 בספטמבר 2014 – ערב ראש השנה תשע’ה

ריקי, אשתי אהובתי, הכול הפך תפל. הריקנות ממלאת אותי, לא שיערתי כמה עצום חלקך בחיי. אני פה, ממתין לישועה, ואת שוכבת דוממת בטיפול נמרץ. הייתי לידך הלילה ובלילות הקודמים, מביט בפנייך, בעינייך העצומות, מנגב את הדם הבוקע מפיך. צינור הנשימה בפיך – עשרים ושש נשימות בדקה (מעט מדי). את מתקשה להיפטר מה-CO2 ונפח הנשימה שלך 250. הילדים ואני מתפללים להחלמתך, לישועה, ‘ישועת השם כהרף עין’. הרופאים לא מבינים, עבורם את מתה כבר מיום ראשון. תוצאות הסי-טי משבת הראו מוקדים של דם במוח ושתי ריאות לבנות. הנוזלים בימנית, זו שעברה כל כך הרבה ניקורים ובשמאלית, שפשט בה הזיהום. כיצד זה קרה? את הרופאים זה לא מעניין. ביום ראשון ה-14 בספטמבר נכנסו הגדולים, וביניהם ד’ר מ’, להגיד שבמצבך עלייך לעבור לטיפול נמרץ. הם באו לשמוע שאת לא אומרת לא. הם ידעו כמה קשורים אנחנו וכמה קשה לך הריחוק ממני.

מיום ראשון בערב הרדימו אותך, והספקתי לתת לך נשיקה במצח ולומר לך כמה אני אוהב אותך ושיהיה בסדר. היית אדומה, נסערת, רועדת, משוועת לחמצן. באותו לילה רבתי עם אחת האחיות. ביקשתי להתפלל לשלומך ליד מיטתך ורצו להוציא אותי, במיוחד אותה אחות. כשלא יכולתי יותר זעקתי לעברה: ‘עזבי אותי!’ השתנקתי מזעם. בסופו של דבר נשארתי עד שלוש לפנות בוקר. קראתי את כל פרקי התהילים, מאה וחמישים, כמניין המילה ‘פדיון’ ו’מזל החיים’, ושם משפחתך חיים.

ריקי, אשתי, אהובתי, אם ילדיי. היום, כ’ט באלול, ערב ראש השנה תשע’ה, אנו מתפללים שתבוא הישועה. ‘תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה’. השנה החולפת הייתה רצופת אשפוזים וניקורים, חדלתי לספור. ביום הכיפורים שעבר שכבת בקפלן ואני נותרתי לצידך. הילדים דאגו לי ואיל הביא לי אוכל לארוחה המפסקת. במוצאי החג, אחרי הצום, באו לבקרך. שום דבר לא העיד על הבאות. הנוזלים בריאה התגברו, הלכת ונחלשת לנגד עיניי.

בליל הסדר ישבת לשולחן ולא הפסקתי להביט בך. פנייך קרנו וקולך הרנין כשקראת בהגדה. בכל מבט ומבט התגבר בתוכי החשש. לא יכולתי לכבוש את המחשבות שחלפו בראשי, חרדתי לך, משהו עמוק עמוק בתודעה הפחיד אותי עמוקות. ריקי, כמה אני אוהב אותך, ביקשתי סליחה בכל הזמן הזה על שלא הקדשתי לך יותר. הייתי מרוכז באימוני הריצה, רציתי לרוץ מרתון לקראת יום ההולדת ה-62, רעיון דבילי ביותר. אלמלא לונה, כלבתנו האהובה שנתקלתי בה ברגליי ונפלתי, עוד הייתי חושב על כך. זה קרה יום לפני יום הולדתי, ביום החופשי שלי. לקחתי אותה לריצה עד בית עובד בשעת בוקר מוקדמת, ובחזרה, ליד בית עובד, נפלתי על צד שמאל ושברתי עצם בזרת. באותו יום הגענו לביקור בבילינסון, אצל ד’ר כ’. האצבע התנפחה ובין לבין שאלתי את ד’ר כ’ האם מדובר בשבר. איני זוכר את תשובתה, אם בכלל. היא העדיפה תמיד להפנות את מבטה אלייך. רק לקראת הערב הלכתי לד’ר בכר והוא שלח אותי דחוף למיון. נטע באה איתי ולאחר כמה שעות המתנה הראו לי את השבר וגיבסו לי את כף יד שמאל. השבר התאחה לאחר שבועיים, ועשיתי גם ריפוי בעיסוק (מעין פיזיותרפיה). הטיפול נקטע בשל האשפוז בקפלן אי שם באפריל, כאילו חיכית שאספיק לרוץ חצי מרתון בתל אביב ועשרה קילומטרים בירושלים ב-19 במרץ. באותו יום שישי הלכת עם נטע ויובל לטקס הענקת מלגות. אני יודע שקרנת מאושר באותו טקס, שמעתי זאת מפי המנהלת שישבה לצידך והתרשמה ממך עמוקות. היא אמרה לי זאת כשבישרתי לה שאת שוב בבית החולים. דווקא באביב, בעיצומה של הפריחה, המחלה התגברה ושינתה את גופך. גון עורך הפך צהוב, וכשהלכנו אנשים הביטו בך, עוררת בהם סקרנות, היית צריכה להגיד שאת לא מידבקת. כשהשתחררנו מקפלן ד’ר ס’ אמר לי שהמצב קשה מאוד – אנד סטייג’ צירוזיס, והוסיף: ‘זה עניין של שבועות’. שאלתי אותו למה הוא מתכוון – שבועיים? ארבעה שבועות? והוא ענה ‘שנים עשר’.

אוי, כמה שהוא צדק. ב-5 בספטמבר הגענו לכאן, יום שישי, שתים עשרה בצהריים. לקראת השעה חמש וחצי הגענו לפנימית. הפכת להיות דיירת מוכרת. אושפזת בחדר 6, מיטה ראשונה, צמוד לקיר, קרוב לשירותים. הפוסיד גרם לך להשתין לעיתים תכופות ונעזרת בפדים. באותו יום, לפני שיצאנו, דיברתי עם סיימון, מתווך ההשתלות. הודעתו הייתה מקפיאה: ‘הרופא דחה אתכם’. שאלתי למה, הוא ענה: ‘בגלל הנוזל בריאות’. שבוע קודם עברת סי-טי בטן מזורז, לפי בקשתו, וכשהדיסק הגיע לידיו, התוצאות הכריעו. לא סיפרתי לך על הדחייה, ביקשתי לא לצער אותך. סיימון ידע את התשובה כבר ביום שלישי ולא טרח לעדכן. רק ביום שישי התקשרתי אליו והוא בישר לי את הבשורה. ביום ראשון, יומיים אחרי, ניבי באה לבית הספר לקראת סוף השיעור הראשון. הייתי בי’א 1, לימדתי את ‘אח קטן’. יצאתי למסדרון והיא הראתה לי את ההודעה: ‘שלחנו במקביל לצרפת, התקבלתם!!!’

המנתח א’, מבכירי מנתחי הכבד, בעל ניסיון של למעלה מאלף ניתוחים, הסכים לקבל אותך. קיבלת את ההודעה בשמחה וד’ר כ’ הגיעה ואמרה שלקראת יום חמישי נטוס. במסדרון אמרתי לה שחשבתי, לפי דברי דנה מהביטוח, שנטוס ביום ראשון.

שבועיים אחרי, ה-28 בספטמבר, נדם ליבך. נתת לנו את ראש השנה ולא ציערת אותנו. בשבת שובה היינו כל הזמן לידך. במוצ’ש הבאתי לך בשמים מההבדלה, כל כך ריחניים. למחרת, לפני ההלוויה, ביקשתי מהמטהרות להניח אותם בתכריכי הפשתן. מאתיים וחמישים איש הגיעו להלווייתך, כולם מוקירי זכרך. בשמונה בבוקר ליבך פסק. אסיסטולה נרשמה במוניטור. הרופא הביט בי, עיניו אמרו משהו ובמבטא הצרפתי שלו הוא אמר: ‘אתה יודע מה זה’. עניתי ‘כן’ והערתי משהו בציניות. בשלושת השבועות שחלפו עייפתי מרופאים, אחיות, סניטרים וכל מה שקשור לבתי חולים. נשארתי לידך כשהוא כיבה את המוניטור, נשקתי את שפתייך הלחות. הדם לא הרתיע. חיבקתי אותך בכל ליבי. גופך החם ניחם אותי. כאבתי את כאבך, חשתי את עלבונך. זה לא גוף שצריך להיטמן באדמה, עודך צעירה. אישה במלוא מובן המילה. נשמתי וגופי יצאו אלייך. הפסוק ‘מעפר באת ולעפר תשוב’ קיבל ממשות מצמררת. איך אמשיך בלעדייך? רגלייך הארוכות, הדוממות, לא משות מזיכרוני. סימן ההיכר שלך עוד מתחילת דרכנו. תלינו על המקרר תמונה שלך מאחת הצעדות, צועדת יחפה, מכנסי ספורט, איזה טוהר, איזה יופי!

‘תראה מה עשו לי, אני מסיימת את חיי כאן ועכשיו’. מבט קצר, רק האל יודע מה עבר לך בראש באותן ארבע-חמש שניות, כאילו עינייך היו מעין תריס שנפתח לרגע. העיניים לא זזות, קבועות, לרגע מוחך קלט את המראה – אני דומע, האף אדמדם, כף ידי הימנית מלטפת את מצחך החם, ברקע קולות עמומים של בכי. מישהי מהבנות מתייפחת, בוכה חרישית.