החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מבצע דמוקלס

מאת:
מאנגלית: יוסי מילוא | הוצאה: | 2018-01 | 307 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

בלילה של 12 בפברואר 1963 ישבו שלושה גברים במכוניתם בעיר לֶרַאך שבגרמניה וארבו לתנועה כלשהי בבניין שמעבר לרחוב. המשמרת שלהם החלה בשעת אחר צהריים מאוחרת, ועכשיו דומה היה שבכל רגע עשוי טרפם לצאת ממחבואו והם יזנקו לפעולה. שלושתם היו סוכני מוסד שנבחרו על ידי קצין המבצעים של הארגון באירופה, יצחק שמיר, להשתתף במבצע הנועז והמסוכן ביותר מעבר לים – התנקשות בחייו של אזרח זר.  היעד היה ד"ר הַנס קלַיינוַוכטֶר, מדען גרמני. חודשים ספורים קודם לכן הורה ראש המוסד דאז איסר הראל להוציא אל הפועל את מבצע דמוקלס, תוכנית נועזת שמטרתה להפחיד – ואם צריך, גם לחסל – מדענים מגרמניה המערבית שעזרו לנשיא מצרים, גמאל עבד אל–נאצר, לפתח טילים ארוכי טווח שיאיימו על מדינת ישראל. חיסולו של קליינווכטר, כך קיווה הראל, ירתיע מדענים אחרים שעבדו במצרים ויחסל את תוכנית הטילים המסוכנת. מבצע דמוקלס חושף את אחד המבצעים השאפתניים והנועזים של המודיעין הישראלי. בסגנונו הקולח מספר רוג'ר הווארד סיפור מותח על סוחרי נשק, חוליות חיסול, מרגלים רבי תושייה ומדענים מבריקים. רוג'ר הווארד הוא עיתונאי והיסטוריון המתמחה במזרח התיכון. מאמריו הופיעו ב'גארדיאן', 'הלונדון טיימס', 'וול סטריט ג'ורנל' ועוד. מבצע דמוקלס הוא ספרו השלישי.

מקט: 540576

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

אבחת החרב

בלילה של 12 בפברואר 1963, בקור צורב, ישבו שלושה גברים במכוניתם שחנתה לא הרחק מן הרחוב הראשי, וארבו בסבלנות ובדממה לתנועה כלשהי בבניין שמעבר לרחוב. המשמרת שלהם החלה בשעת אחר צהריים מאוחרת, וכל רגע ורגע בשעות הממושכות והקרות שלאחר מכן עבר על השלושה באי־נוחות קיצונית, במועקה מתמשכת ובמתח ניכר. אבל עכשיו דומה היה שבכל רגע עשוי טרפם החמקמק לצאת ממחבואו והם יזנקו לפעולה.

כל השלושה עברו אימונים מיוחדים שהכשירו אותם לעמוד במצבים תובעניים כאלה והיו מנוסים בכך מאוד. שלושתם היו סוכני ה’מוסד’, שירות המודיעין הישראלי בחוץ לארץ, וכל אחד מהם נבחר בידי קצין המבצעים של הארגון באירופה, יצחק שמיר, להשתתף במבצע הנועז והמסוכן ביותר מעבר לים – התנקשות בחייו של אזרח זר.

היעד היה מדען גרמני בן ארבעים ושמונה, ד’ר הַנס קלַיינוַוכטֶר. האיש חזר לגרמניה המערבית ממצרים זמן קצר לפני כן, והיה עסוק בעבודה במעבדתו בעיר הולדתו לֶרַאך, סמוך לגבול שווייץ.1 כמה שבועות לאחר מכן התעתד קליינווכטר לשוב למצרים, ולאושרו לא היה לו שום מושג שלאחרים, שעוקבים ממרחק אחרי כל תנועותיו זה כמה חודשים, יש תוכניות אחרות.

יריבו הראשי היה ראש המוסד, איסר הראל, שבאותה העת כבר היה משוכנע בכל מאודו שיש לחסל את המדען הגרמני הזה.2 בלילה ההוא ישב הראל הרחק משם, בתל אביב, ליד שולחן הכתיבה שלו. הוא ידע היטב מה עובר על סוכניו כשהם ממתינים לרגע הנכון להלום, וציפה בקוצר רוח לחדשות על המבצע. הראל עצמו התלווה לצוות אחר של מתנקשים כמה לילות לפני כן, וגם הוא ארב שעות אחדות במכונית ממתינה, עטוף במעיל עבה ומכורבל בשמיכה, לצד מתנקש מאומן אחר של שמיר, מחוץ לביתו של קליינווכטר בלראך. הלילה ההוא הסתיים באכזבה מפני שהמדען הגרמני לא יצא מביתו; עכשיו חשב הראל שקליינווכטר נמצא סוף־סוף על הכוונת של המוסד.

פתאום, סמוך לתשע בערב, החלו דברים להתרחש. הבניין צלל אל החשכה ודמות פנתה לעבר המכונית. אחרי שעות של המתנה עקרה נכנסה לפעולה תוכנית מתורגלת היטב.

במקום לעקוב אחרי מכוניתו יצאו סוכני המוסד לדרך לפני קליינווכטר. הם ידעו בדיוק באיזו דרך ייסע טרפם אל ביתו. לאחר קילומטרים אחדים, במרחק לא רב מביתו, נעצרו בסמטה צרה והמתינו. במרחק נראו אורות מכוניתו של המדען. הוא נסע מהר למדי, אבל כשהגיע אל פינת הרחוב הזניקו הסוכנים את מכוניתם לפניו ובלמו בחדות, ואילצו אותו לבלום בלימת חירום.

אחד הסוכנים יצא מן המכונית ופסע בקור רוח לעבר קליינווכטר. הלה ישב המום ונדהם מן ההתרחשות הדרמטית. ‘איפה גר ד’ר שֶנקֶר?’ קרא הסוכן הישראלי, ובלי לחכות לתשובה שלף פתאום אקדח מצויד במשתיק קול ופתח באש. נשמע קול זכוכית מתנפצת כשהקליע פגע בשמשה הקדמית ואחר כך סטה וננעץ במעיל הצמר העבה של המדען. המתנקש ירה שוב, אבל נשקו נתקע וכך ניתנה לקליינווכטר שהות לשלוף את אקדחו שלו, שהיה מונח מתחת ללוח המחוונים, ולנסות להשיב אש בידיים רועדות. קליינווכטר היה ותיק החזית הרוסית במלחמת העולם השנייה, אז היה חייל בדרגת סמל בחיל הקשר של צבא גרמניה, והיה מורגל במצבים קשים ומתוחים. אבל המתנקש כבר פתח בריצה אל מכוניתו הממתינה וזאת התרחקה משם במהירות ונעלמה בתוך שניות. קליינווכטר ניצל בעור שיניו, אבל מאז ואילך, כמוהו כמדענים האחרים שעבדו בשירות המצרים, לא יכול עוד לחיות בשלווה כל עוד הוסיף להיות מעורב במיזם שממשלת ישראל והמוסד התנגדו לו כל כך.

כשחזר המדען המזועזע לביתו וניסה להרגיע את עצביו צלצל הטלפון. המטלפן דיבר צרפתית, לא הזדהה בשמו ומסר הודעה קצרה, פשוטה ומצמררת: ‘מי שניזון מיהודים הם ייתקעו לו בגרון’. אחר כך ניתק המטלפן האלמוני את השיחה.

קליינווכטר התקשר מיד למשטרה, וזאת מצאה אחר כך את המכונית נטושה כמה מאות מטרים ממקום האירוע. בתוכה נמצא דרכון על שמו של ראש השירות החשאי של מצרים, עלי סַמיר, שהמתנקשים השאירו במכונית בכוונה תחילה כדי להטיל את האשמה על אחרים. אבל התכסיס לא היה משכנע כלל, מפני שבשעת ההתקפה היה סמיר בקהיר ורואיין שם בידי עיתונאי מערב גרמני. כל מי שעקב אחר הפרשה ידע היטב מי באמת עומד מאחורי המעשה.

חודשים לפני כן הורה הראל להוציא אל הפועל תוכנית אכזרית ונועזת שמטרתה להפחיד – ואם יהיה צורך בכך, לחסל – כמה מדענים מערב גרמנים, שנחשבו כמי שעזרו לשליט מצרים, הנשיא גמאל עבד אל־נאצר, לפתח טילים ארוכי טווח שיוכלו להכות במדינה היהודית. אם יצוידו הטילים בראשי נפץ רגילים יהיו לכך השלכות חמורות על ביטחונה של ישראל, העריכו ראשי משרד הביטחון בתל אביב. אבל אם ישתמשו המצרים בראשי נפץ כימיים, רדיולוגיים ואפילו גרעיניים – כלומר נשק להשמדה המונית – תהיה השפעתם הרת אסון ממש, והם עלולים אפילו לחולל שואה שנייה. בעזרת השימוש בכוח נגד קליינווכטר קיווה ראש המוסד לחסל את אחד מעמודי התווך של תוכנית הטילים הזאת – מדען גרמני מכובד ומומחה לאלקטרוניקה – וגם להרתיע כמה מן המדענים האחרים שכבר היו במצרים או שקלו לנסוע לשם. זה היה המניע המרכזי במערכה של הראל, ששם הקוד שלה נקבע להיות ‘מבצע דַמוֹקלֶס’, שהחל בקיץ שלפני כן. ‘יש אנשים שנועדו למות’, ציין הראל בצינה.3

אבל השימוש באמצעים אכזריים כאלה לא היה בגדר הפרה בוטה בלבד של חוקת גרמניה המערבית והחוק הבין־לאומי. הוא אף העמיד קושי חמור לפני קובעי המדיניות הישראלים, שכן גם אם יצליח השימוש בכוח, לפי התרחיש המועדף בישראל, לחבל בתוכנית הצבאית של נאצר, איך תוכל ישראל להצדיק את התוצאה הזאת לנוכח חסרונותיה הברורים של הגישה שנקטה? אם ייתפס המוסד בשעת ביצוע התנקשות, ואפילו אם רק תוטל עליו האשמה במעשה, האם לא יועמדו בסכנה חמורה יחסיה של ישראל עם גרמניה המערבית, ואולי גם עם שאר מדינות המערב? ישראל הייתה ידועה לשמצה באדישותה לחוק הבין־לאומי ולאו’ם, אבל האם היא יכולה להסתכן במוניטין של מדינה שמשגרת מתנקשים או חוליות רצח כדי לחסל את מי שנחשבים בעיניה אויבים? האם היא מסתכנת בתווית של מדינת טרור, או שמעשיה אינם אלא פעולות מוצדקות של הגנה עצמית? תווית שכזאת עלולה להיות מזיקה למדי לכל מדינה, ובייחוד למדינת ישראל בשנת 1963, שהנהגתה פעלה במרץ רב כדי לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה המערבית, ונזקקה מאוד לסיועה הכלכלי והצבאי.

בשבועות שלאחר מכן נעשתה הדילמה של ישראל ברורה ומפורשת. מצד אחד הודה ד’ר קליינווכטר בראיון עם עיתונאי אמריקני שהוא ‘חושש’ מפני ניסיון התנקשות נוסף, ולכן אין הוא שש לחזור למצרים, שם היה יכול לתרום תרומה גדולה יותר לתוכנית הטילים. מצד אחר, הדגיש המדען, אין הוא מוכן שיכפו עליו באלימות לחדול לעשות את מה שהוא רוצה, ולכן יוסיף לעבוד למען המצרים.4 חמישה שבועות בלבד לאחר מכן, כשהצטננו היחסים בין בון לירושלים והגיעו לנקודת שפל חדשה, מיהר סגן שר הביטחון שמעון פרס לחזור מפריז לישראל ודחק בראש הממשלה, דוד בן־גוריון, שלא לעשות דבר שעלול לחבל בעסקת הנשק עם גרמניה שהוא רוקם זה חודשים. בינתיים רמז שר הביטחון של גרמניה, פרנץ יוזף שטראוס, שבגלל המאורעות בלֶראך נשקפת סכנה לכמה עסקות נשק חשאיות.5 ניסיון ההתנקשות בקליינווכטר היה רק גורם אחד שתרם לקריסתם הפתאומית של היחסים בין ישראל לגרמניה, אבל המשבר הדיפלומטי הראה שישראל עלולה להפסיד הרבה אם תאבד את אהדתה של ממשלת בון.

בסופו של דבר היה פתרון הבעיה תלוי בשאלה אחת בלבד: עד כמה חמורה הסכנה מצד תוכנית הטילים של מצרים לביטחונה של ישראל. אם ההצטיידות ברקטות ארוכות טווח אכן הייתה בגדר סכנה מידית למדינה היהודית, ואם לא הייתה שום דרך בטוחה ויעילה להפסיק את סיועם של המדענים, יש לשער שהתגובה הקשה הזאת היא מה שכל אזרח בכל מדינה היה מצפה מממשלתו לעשות. במילים אחרות, השימוש בכוח קטלני הוא אמצעי אחרון שיש להפעילו רק אם אין בררה אחרת.

לעומת זה, אם המיזם של נאצר אינו מתוחכם די הצורך, או שהוא צפוי להסתיים הרחק בעתיד, קשה לראות מה תרוויח ישראל מגישה אכזרית כל כך. אין ספק שמחירה יהיה גבוה, מפני ששמה הטוב של ישראל יוכתם והישגיה יהיו מוגבלים מאוד ואולי אפסיים. מי שנטו להביא בחשבון את שיקולי המוסר הכרוכים בסוגיה ולא את הפוליטיקה המעשית דווקא יכלו לטעון שגם אם לא ייפגע שמה הטוב של ישראל, היא בוודאי ‘תאבד את נשמתה’ אם תיטול את חייהם של חפים מפשע כשאין בכך הכרח גמור.6 ‘אם אנו, העם הנבחר, בחרנו לבצע רציחות על מנת להשיג את מטרותינו, אות הוא כי לא התקדמנו די, לא למדנו די’, כתב סוכן חשאי ישראלי אחד בזיכרונותיו. ‘בעשותנו זאת העמדנו עצמנו בשורה אחת עם האופי הערבי’.7

ואולם בשאלה המרכזית הזאת היו מנהיגי ישראל חלוקים בדעתם. הראל ושרת החוץ, גולדה מאיר, היו בטוחים שהסכנה לביטחונה של ישראל חמורה מאוד: לא זו בלבד שבקיץ שלפני כן עשתה מצרים ניסויים בטילים שלה לעיני התקשורת העולמית, ושוב לא היה ספק שתוכנית הטילים קיימת ואף נושאת פירות, אלא שלטענתם יש ראיות ברורות שנאצר חותר לייצר טילים בייצור המוני, ופירוש הדבר שהוא מתכנן להשתמש בהם לצרכים צבאיים ולא להתפאר בהם בלבד לעיני ההמונים הערבים. הראיה, טענו הנִצים, היא מכתב מיום 24 במרס 1962, שכתב אחד מראשי המדענים הגרמנים, ד’ר וולפגנג פּילץ, אל ראש תוכנית הטילים המצרי, ובו הוא מבקש סכום כסף גדול – 3.7 מיליון פרנקים שווייצריים – כדי לקנות חלפים ל־900 טילים, מהם 500 טילי ‘סימן 2’ ו־400 ‘סימן 5’. הראל הראה את המכתב הזה לראש הממשלה בקיץ שלפני כן, כשביקש ממנו רשות לפתוח במבצע דמוקלס, ובן־גוריון נענה לו בעל כורחו.8 הראל איבד את רוב משפחתו בשואה, ועכשיו, פחות מעשרים שנה לאחר מכן, נראה לו ששואה חדשה עלולה להתרחש בנקל.

אבל למומחים אחרים למודיעין וביטחון בישראל היו דעות שונות בתכלית. מאיר עמית עמד בראש הארגון המתחרה למוסד, אגף המודיעין הצבאי, שנודע בראשי התיבות אמ’ן, ודעתו הייתה שונה מאוד משל ראש המוסד. פּילץ וכל משתתף אחר בתוכנית רשאי לכתוב כל מה שעולה על דעתו, סבר עמית, אבל המציאות היא שלמצרים אין משאבים לפתח תוכנית טילים בהיקף המשתמע ממכתבו של פילץ. וגם אם יש לה, הוסיף עמית, הטילים יהיו חסרי תועלת צבאית מפני שחסר להם מרכיב חיוני – מערכת הנחיה ובקרה אמינה. אפשר לשגר רקטה אל השמים, אבל אין די בכך; בסופו של דבר עליה לנחות בדיוק במקום הנכון, כי אם לא – אין לה שום ערך. פיתוח מערכת הנחיה כזאת הוא משימה הנדסית מורכבת ותובענית ביותר, ולמרגלים הישראלים יש ראיות מכריעות שהמצרים אינם קרובים כלל להשגת היעד הזה.

‘אולי אנחנו שאננים מדי אחרי הכול’, העיר עמית ביובש כשקרא כמה דוחות מאיימים על תוכניותיו של נאצר. ‘לא זו בלבד שמצרים רוצה להשמיד את ישראל, היא עומדת להשתלט על העולם’.9 פילץ, העריך עמית, כתב את המכתב רק כדי לקבל מימון רב ככל האפשר ממנהליו, מתוך ידיעה ברורה שאין שום סיכוי שטילים רבים כל כך ייבנו.

באותה מידה לא יצא עמית מגדרו בגלל החשש מפני פיתוח נשק להשמדה המונית במצרים. גם בתרחיש הגרוע ביותר, כשהמצרים אכן חותרים להשיג יעד שכזה, טען עמית, לא יניחו להם המעצמות להשיגו ובוודאי לא להשתמש בו; ההשלכות מנשק שכזה בידי מצרים עלולות לערער כל כך את האזור המפיק נפט עד שרוסיה וארצות הברית יפעילו לחצים כבירים, פוליטיים ואפילו צבאיים, כדי לסכל את פיתוחו.10 בין הראל לעמית שרר אפוא ניגוד עצום של שיפוט מקצועי ואופי אישי. הראל היה מאמין גדול בכוחו של האינסטינקט האנושי, האינטואיציה והרגש, וראה את העולם בצבעים של שחור ולבן, טוב ורע. עמית, לעומתו, היה בוגר אוניברסיטה עילית ונתן אמון בניתוח רציונלי מפוכח ובעובדות מוצקות, וראה את מפת העולם כתמונה מורכבת הרבה יותר.11

והייתה עוד שאלה. גם אילו פיתחו המצרים טילים במספר רב והקנו להם יכולת פגיעה מדויקת, כמו שחשש הראל, האם המשטר בקהיר אינו ראוי לאמון עד כדי כך שישראל יכולה לנקוט נגדו, בלי שום נקיפות מצפון, כמעט כל אמצעי שהיא רואה לנכון, כגון מבצע דמוקלס? גם כאן היו הדעות חלוקות. הראל ובכירי שלטון אחרים ציינו את ארסיותן של ההצהרות האנטי־ישראליות שהשמיע נאצר מפעם לפעם, ואת החסות שנטל על תנועת הפֶדאיוּן הפלסטינית, שאנשיה נעזרו בבסיסים מצריים כדי לצאת לפשיטותיהם מעבר לגבול, בשטח ישראל.12 הם הדגישו שגם אם נאצר עצמו לא גמר אומר להשמיד את ישראל, הוא עלול בנקל להיסחף אחרי ההמונים הערבים שרחשו איבה עמוקה למדינה היהודית. לדוגמה, אם יפרוץ סכסוך גבולות בין ישראל למצרים או התנגשות צבאית אחרת, האם אין נאצר עלול להתפתות בנקל להגיב לא בכוחות הקרקע שלו – לכל צבא ערבי נשקפה מפלה צבאית ודאית בעימות עם ישראל – אלא בטילים? הלא מדינות ערב הן שפתחו במלחמה ב־1948, כשתקפו את המדינה היהודית שעות ספורות אחרי שזכתה בעצמאותה מידי השלטון הבריטי.

אבל למצרים ולמדענים הגרמנים היה טיעון נגדי, שאולי התקבל גם על דעתם של ישראלים מתונים כדוגמת משה שרת, ראש הממשלה ב־1955, שפתח במגעים עם נאצר והשתדל להימנע משימוש בכוח אלא אם הדבר הכרחי באמת. אין שום סיבה, כמו שאמר קליינווכטר לעיתונאי אמריקני, שמצרים לא תנסה להוציא אל הפועל תוכנית לפיתוח רקטות כמו כל מדינה אחרת.13 מנהיג מצרים לא הבין למה קמה המהומה בציבור הישראלי בשל תוכנית הטילים שלו והסיוע שקיבל. מוחמד הַייכַּל, ידידו הקרוב ואיש אמונו, סיפר שנאצר אמר לשגריר ארצות הברית, ג’ון ס’ בּאדו, שאם לרוסים ולאמריקנים יש מדענים גרמנים, למה הדבר אסור על מצרים?14 ועוד, הוסיפו סנגוריהם, נאצר לא פעל מעולם בתוקפנות כלפי מדינת ישראל; אין הוא מבקש אלא להגן על ארצו מפני מדינה שלפי הודאתה שלה מגיבה בכוח רב על כל התגרות קלה, והיא שואפת לכבוש עוד שטחים ערביים כדי לפנות מקום לאוכלוסיית המהגרים שלה, הגדלה במהירות. מכאן שנאצר לא ישתמש בנשק הטילים אלא אם כן לא תהיה לו בררה, מפני שאילו יעשה כן תגיב ישראל תגובה נוראה, ויש לה טילים משלה ואולי אפילו ראשי נפץ גרעיניים.15

בחודשים שלאחר ניסיון ההתנקשות בקליינווכטר העלו דוברים את טענותיהם לפני הקהל שנודעה לו חשיבות מרבית בזירת דעת הקהל הבין־לאומית – ארצות הברית. שמונה שבועות אחרי התקרית נפגש שמעון פרס עם הנשיא ג’ון פ’ קנדי בוושינגטון והביע את חששותיה של ישראל. פרס הודה שלטילים יש ‘ערך מפוקפק’ בלבד בלי ראשים גרעיניים, אבל טען שבמזרח התיכון אפילו ראשי נפץ רגילים עלולים ‘למלא תפקיד פטאלי’. המצרים, הוסיף פרס, ‘עלולים לראות ישועה בטיל, שהוא ‘מטוס בלי טייס”. קנדי לא השתכנע ושאל את פרס אם דאגתה של ישראל מפני המדענים הגרמנים היא אמיתית או אמצעי תעמולה שנועד להשחיר את דמותם של הערבים באמצעות זיקה בינם לבין היטלר.16

בקיץ 1963 הרצה האלוף יצחק רבין, סגן ראש המטה הכללי, לפני קהל של אנשי ממשל בכירים בוושינגטון, וטען שפיתוח הטילים עלול להגביר את ביטחונם העצמי של המצרים ולעודד אותם להלום ראשונים. בייחוד הוא מודאג, הוסיף רבין, מן ‘היתרון המבצעי’ שיש להתקפות בטילים בליסטיים בשיבוש תוכניות הגיוס של ישראל אם תפרוץ מלחמה, וציין שהמצרים שוב לא יזדקקו לטייסי מפציצים מאחר ש’עבודתם תיעשה בידי הטילים’.17

חודשיים לפני התקרית בלראך הזדמן לאנשי ממשל אמריקנים לשמוע את הצד האחר של המטבע כשביקרו אצל הנשיא נאצר באחד מארמונות הנשיאות בקהיר, והוא הסביר להם את השקפתו שלו על הנושא. למצרים, טען נאצר, יש חששות ביטחוניים ‘לגיטימיים’, והתחמשותה של ישראל מאלצת אותו לנקוט תוכנית הצטיידות צבאית משלו. מאחר שלישראל יש מרכז מחקר אחד למלחמה ביולוגית מצרים חייבת שני מרכזים, ואם ישראל עושה ניסויי ירי בטילים, גם ארצו חייבת לעשות כן. נאצר הוסיף ואמר שהוא יודע משהו על שאיפותיה של ישראל לפתח פצצה גרעינית, וידוע לו שיש ‘מתקן גרעיני ישראלי שפרטיו לא ידועים’, ולכן הוא רוצה ‘לחקור’ גם את האפשרות הזאת.18 לדברי המתווך האמריקני רוברט קוֹמֶר, שסיכם את טיעוניו של נאצר, ‘כמו שאנחנו מפתחים את האפשרות להשיב מהלומה ולהרוס את ברית המועצות גם אחרי שתשגר את ההתקפה הראשונה עלינו, כך גם הוא [נאצר] מפתח את היכולת שתאפשר לו להשיב מכה אם יותקף בידי ישראל’.19

הטענות האלה לא הניחו את דעתו של איסר הראל בתל אביב, שהעדיף לפעול לפי הרגשותיו ולהיערך לתרחישים הגרועים ביותר. לדעתו הייתה הצדקה מלאה להפעיל כוח קטלני נגד קליינווכטר ונגד כל מומחה אחר החיוני לפיתוח תוכנית הנשק של המצרים; וכל מחיר שתיאלץ ישראל לשלם בשמה הטוב וביחסיה עם מצרים אינו יקר מדי, מן הסיבה הפשוטה שאין חלופה אחרת.

הראל וראשי המודיעין האחרים של ישראל דגלו בגישה תוקפנית וחסרת פשרות כזאת כלפי מצרים לא רק מקיץ 1962, לאחר ניסוי שיגור הרקטות של נאצר, אלא כמעט עשר שנים לפני כן, כשפנתה מצרים אל המומחים הגרמנים, שכמעט כולם שירתו את היטלר במסווה זה או אחר, וגייסה אותם לעזור בשיקומה של מצרים בשעת דחקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מבצע דמוקלס”