החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על רות בונדי

רות בּוֹנְדִי (19 ביוני 1923 – 14 בנובמבר 2017) רות בונדי הייתה עיתונאית, סופרת, מתרגמת וביוגרפית ישראלית. מחברת ומתרגמת של עשרות ספרים מצ'כית לעברית. זכתה ב: 1964 – פרס שרה רייכנשטיין לראיון העיתונאי הטוב, על ראיונה עם המשורר אורי צבי גרינברג 1967 – פרס סוקולוב ... עוד >>

שברים שלמים

מאת:
הוצאה: | 1997 | 240 עמ'
זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

הדרמה המרתקת ביותר, סיפור מתח עוצר נשימה – כל אלה אינם מתקרבים אפילו לקרסוליו של סיפור אמיתי,

עם אנשים בשר-ודם, עם מקומות שהיו ומקומות שאינם, ובמיוחד כאשר הדברים קרובים כל כך, וכל אחד יכול למצוא בהם קצת ממשפחתו, מסיפורו ומעצמו.

בסיפור חייה של רות בונדי אין חרטה ואין זעם, אפילו לא נוסטלגיה. יש בו קצת עצב, הרבה חיוך, ובמפתיע – פליאה של מי שעברה הרבה כל כך ומוצאת את עצמה לפתע מול סיפור חייה בשלמותו: נעורים בפראג הקסומה, בגרות מול אימת הנאצים, התחלה חדשה במדינה תמימה שרק עתה הוקמה, שלושים שנות עבודה בעיתונות הישראלית, כתיבת ביוגרפיות ותרגום, וגם משפחה, ידידות, ספרים, בישול.

הספר היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2000

רות בונדי היתה במשך שנים רבות בעלת מדור אישי ב"דבר השבוע"; בין ספריה ארבע ביוגרפיות (וספר בישול) ומחקרים בתולדות יהדות צ'כיה. זכתה בפרס סוקולוב לעתונות; פרס יצחק שדה על "השליח", תולדות חייו של אנצו סירני; פרס בוכמן לחקר השואה ופרס שרת האמנויות והמדע על תרגום "שירתתי את מלך אנגליה" לבוהומיל הראבאל מצ`כית.
חמישה מתרגומיה הופיעו בהוצאת "עקד-גוונים".

מקט: 4-63-2196
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פראג אהבתי

מי שיליד פראג די לו בכך, הוא לא זקוק לכל תואר אחר, כי נשארת בו תחושת זכות, אף עליונות, לאן שיפנה. בת פראג בעיניי כתואר אצולה, אף שגדלתי על גבול רובע פועלים, כי יופיה היה גם שלי, והייתי מודעת לו גם כילדה. מי שחי בפראג, העיר מנחמת אותו בשעה שחורה. די לו ללכת לאורך הנהר ולהביט על גבעת הראדצ׳ני, והוא לא יהיה לבדו: דורות רבים ילוו אותו. מעפר נולד ולעפר ישוב, אך בין זה לבין זה ימצא יופי שניתן לו חינם, ללא תמורה. לא בכדי אסרו הגרמנים אחרי הכיבוש על היהודים ללכת לאורך הוולטבה, כי ידעו שאפשר לשמוע בלחש הטירה, באיוושת הנהר: גם זה יעבור.

ועתה, כאשר אני חוזרת ובאה לפראג אחרי ארבעים שנות ניתוק, אני מביטה מן החלון המשופע בעליית הגג, שם התמקם המלון הקטן שלי, על הוולטבה וטירת הראדצ׳ני ברקע, ועדיין לא שבעתי: ערפילי בוקר עוטפים את הדייגים בסירות על הנהר השקט, בשעות היום מצלצלות החשמליות, ספינות נהר צופרות, שחפים צורחים, גלגלי רכבות מכות במסילה על פני גשר הברזל, צלילי עיר שהמאה העשרים עדיין לא בלעה אותה. בלילה נוצצות במים בבואות אורות הפנסים, וברקע הארמון והקתדרלה המוארים למעני ולמען תפארת פראג, ועדיין החנק בגרוני. וכל יום, כל פעם מחדש, אני מנסה לחרוט גוונים ופרטים בזכרוני, כדי שהמבט יישאר בתוכי עד סוף ימיי.

קרוב לארבעים שנה אני תושבת רמת גן, במודע ספגתי את פראג לא יותר משמונה־עשרה שנה, ואף על פי כן כף מאזני הזמן שלה כבדה יותר. מיד אחרי מהפכת 1989 כרתה רמת גן ברית ערים עם פראג, ואני לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק: הר הבנים כתחליף לגגות האדומים של ארמונות האצולה למרגלות המלכות, המדרגות למחלקת הגבייה של בית העירייה ברחוב ביאליק במקום המדרגות הישנות אל הטירה. אבל גם עסקני עיריית פראג, כעמיתיהם ברמת גן, אוהבים לטייל על פני העולם. אכן, ערים תאומות. לרמת גן יופי משלה, לפחות בפינה שלי, מול פארק הירקון, אך אין בה מסתורין, והרי עיר ואם — כמו ירושלים, רומא, פריז, לונדון או פראג — תמיד שומרת בתוכה סודות: מעברים דרך חצרות הבתים, סמטאות חבויות, ארמונות נשכחים, גנים קסומים, פסלים מתחבאים בכוכים. כאשר הוזמנתי ב־1995 כאורחת משרד התרבות הצ׳כי ונשאלתי על משאלותיי, ביקשתי מלווה דרך המעברים והחצרות של פראג העתיקה, דרך שערי עץ כבדים שנסגרים בלילה, בין הבתים העתיקים של חצי האי קמפה.

היו להליכה זו כמה רבדים: מה שראו עיניי עתה, ומה שנשאר בתוכי מטיולי יום ראשון עם אבא, ומה שקראתי בשירים וברומנים. כמו אותו הבית הצהוב על הקמפה, שכמעט נושק לגשר קארל: בהחיים הם במקום אחר לקונדרה, קופץ יארומיל, המשורר לעתיד, מהגשר, דרך החלון הפתוח, אל חדר בתוך הבית, ומוצא בו את משאת אהבתו. לפי צו ההיגיון המגונה שלי בדקתי: בחזית הפונה לגשר רק בליטות אטומות דמויות חלונות, ואף אם היה שם חלון פתוח, יארומיל היה שובר בקפיצה כזאת את מפרקתו. אך כזה כוחה של ספרות: ביתו הצהוב של קונדרה ממשי לא פחות מהבית במציאות. והוא הדין במרחצאות קארל בצדו השני של הגשר, שמחלונותיהן, כמתואר בשירתתי את מלך אנגליה להראבאל, היו סוכנים נוסעים משליכים את לבניהם המלוכלכים לנהר, וסבתו של המלצר, גיבור הספר, היתה תופסת אותם מחלון חדרה בטחנת הקמח הסמוכה, מכבסת אותם, ומוכרת אותם לפועלי בניין. בדקתי: טכנית הדבר בלתי אפשרי — אבל אין זה משנה, הכותונת הלבנה עם השרוולים הפרושים לצדדים כדמות הצלוב של הראבאל גוברת על המציאות. את פסל ישו הילד, ה״באמבינו די פראגה״ שבכנסייה בקצה הקמפה, מלבישים מדי פעם בבגד אחר שתפרו למענו נשים חסודות מאמינות מבדים יקרים ואבנים טובות, ואנשים באים גם כיום ממרחקים לבקש באמצעותו את חסדי השמים, אך אני זוכרת את משלחת הארבעה שבאו מבוליביה לקדש העתק זהב של הבמבינו, ובראשם יהודי בשם סלומון, כפי שמסופר בשירתתי את מלך אנגליה. גם עם כתבי הראבאל אפשר לטייל על פני פראג, כמו עם ג׳ויס על פני דבלין, אבל אני גם רציתי לפגוש אותו ב״נמר הזהב״, מסבאת הקבע שלו, שם היה מכהן בראש שולחן השתיינים כמו רב בראש חסידיו. כאשר באתי אליו, כבר היו על רצועת הנייר שליד מקומו כמה קווים, כל קו אומר כוס של חצי ליטר בירה, וגם אני הייתי חייבת לשתות אחת, כדי להוכיח שאני בכלל ראויה להתייחסות, אף שהיו בהתייחסותו כמה עקיצות כלפי היהודים: הראבאל, כסופרי פרא אחרים לפניו, אהב להרגיז את המרובעים.

גם כיום אני לא יכולה להביט באורלוגין שבבית העירייה בכיכר בעיר העתיקה, עם שנים־עשר השליחים העוברים זה אחר זה והתרנגול הקורא והמוות המצלצל, מבלי להיזכר באגדה הנוראה המספרת, שהמלך ולדיסלב ה־2 ציווה לדקור את עיני השען האנוש, המכונה רוז’ה, אחרי שסיים ב־1480 את מלאכתו ארוכת השנים, כדי שאיש בעולם לא יזכה לאורלוגין כמותו. הסופר ירוסלב סייפרט, בעל פרס נובל, מספר על האכזבה, כאשר בעת ביקור במגדל השעון ראה שאותם שליחים הם בעצם רק חצאי שליחים, רגליהם רק מקלות תקועים במנגנון, אבל כאשר השעון מצלצל שעה מלאה, וכל הדמויות מתחילות לנוע, ואלפי תיירים, שרואים בטלוויזיה חלליות כמעשה יום־יום, עומדים פעורי פה ומביטים מעלה, אני חושבת על השען ועל כוח השליטים על חיים ומוות, עם שנים כה מעטות של תחושת חירות.

שום עיר השומרת על עברה לא יכולה בלי רוחות רפאים: הגולם בפראג של ימינו כבר כל כך ממוסחר, שאלמלא היה מתפורר לעפר בצו רבי לוו, הלוא הוא המהר״ל, היה בוודאי מטיח את ראשו בקיר. אך בפראג הוא מעולם לא היה בן יחיד. רוחות רפאים מרגישות בה טוב, כי יש להן כל כך הרבה מקומות מחבוא: מגדלים אכולי טחב שבהם נמקו בעבר אסירים, עליות גג של ארמונות כה גדולים עד שרגלו של איש מעולם לא דורכת בהן, פרוזדורים תת קרקעיים מתפתלים במנזרים ובכנסיות. אין לך כמעט סופר צ׳כי או גרמני בן פראג שלא היה באמתחתו גם סיפור או בלדה על רוחות רפאים: על השטן שעדיין משתולל בבית שבו התגורר ד״ר פאוסט בעת שהותו בפראג, על יהודיות מסתוריות, על ילדים שדמם זועק מן הקבר. אולי ביום מן הימים יספרו אגדה על רוחו של ואצלב האוול המופיעה בכלא שבמרתף בניין מטה המשטרה ברחוב ברטולומייסקה, שם היה עצור בעת המשטר הקומוניסטי.

הר הפֶּטְרְשִין, שאת שמו כל כך קשה לאיית בעברית, שלימין גבעת הראדצ׳ני, עירום בחורף, מלא עלווה ירוקה בקיץ, ומעלה ריח משכר של לילך פורח באביב — היה גן האוהבים. עוד זמן רב לפני שאחד במאי והדגלים האדומים היו סמל מהפכת הפרולטריון, כתב קארל הינק מאחה, משורר לירי שמת בדמי ימיו: ״אחד במאי היה זמן האהבה״. באחד במאי, בעיצומה של פריחת האביב, היו עולים זוגות הנאהבים על הר הפטרשין, במציאות ובשירים, אך לי מעולם לא נזדמן: עד בואו של היטלר לא היה לי עם מי לעלות, ואחר כך נאסרה על היהודים הכניסה לגנים ציבוריים. ועדיין, עדיין לא יצא לי להיות על הפטרשין באחד במאי, כי הכנסים המוקדשים לחקר גטו טרזין, שאליהם אני מוזמנת, נערכים תמיד בסתיו או בחורף, ואז שורקת עליו רוח קרה. ובכלל, זוגות נאהבים כבר לא זקוקים לפינות חבויות בגנים.

אל מנזר לורטה שברובע הראדצ׳ני עלו המאמינים לרגל מאז המאה ה־17 ממרחקים. עתה תאי הווידוי מסביב לסטיו ריקים, ובמקום המאמינים באים התיירים לראות את אוצרות תשמישי הקדושה הנוצריים. גם אני עולה תמיד ללורטה, לא כדי לראות פנינים ויהלומים, אלא כדי לשמוע את פעמוני המנזר שמנגנים כל שעה מנגינה: אני שותה אספרסו בקיוסק קטן ממול, עיניי על מחוגי השעון, וכאשר מתחילים פעמוני לורטה לצלצל, מתרוממות היונים שבכיכר, ולבי אתן. בסטיו המנזר תלויה תמונת שמן, דיוקן סטרוסטה הקדושה בעלת הזקן: כאשר עמד אביה להשיא אותה לנסיך עובד אלילים, היא התפללה אל ישו, והוא הצמיח לה זקן שידחה כל מחזר. טיפול דרסטי, בלשון המעטה.

עד כה התגברתי על הדחף לספור אם פראג באמת ״עיר בת מאה מגדלים״, כפי שקוראים לה, אבל כאשר עמדתי בפעם הראשונה אחרי הניתוק הארוך והבטתי עליה ממרפסת ארמון לובקוביץ, שם ממוקם המוזיאון לתולדות האומה הצ׳כית, ראיתי לפתע באופק צללית לא מוכרת: מגדל טלוויזיה מפלצתי לבן. שומרת במוזיאון שראתה את מבטי אמרה לי בלחש: אילו היה לי תותח, הייתי יורה לתוכו. המגדל הזה, יותר מכל, מסמל בשבילי את המשטר הקומוניסטי, את היעדר יחס הכבוד לעבר, הנכונות לוותר על שיקולי יופי למען הקידמה המדומה — ומעל הכל: הוא נבנה על אדמת בית הקברות היהודי הישן בז׳יז׳קוב, ששימש לנו בימי הכיבוש הגרמני תחליף לגן. מגדל הטלוויזיה המגושם, כמו אגרוף מתגרה מול השמים, יחד עם הכביש המהיר המזוויע החותך את כיכר ואצלב וקוביית הענק של היכל הכנסים, תקוע באחד המקומות היפים מעל טירת וישהראד, וכל אלה הם בשבילי תזכורת שפראג ניצלה ממש על סף ההתפוררות שנעשתה בשם אידיאולוגיה.

המדרגות המובילות למוזיאון הלאומי שמעל פסל ואצלב הקדוש היו בעבר מקום המפגש של עוזרות עם חיילים בימי ראשון אחר הצהריים, בחצי היום החופשי שניתן להן. הן היו בנות כפר, בודדות בכרך, וכן גם החיילים שנקראו לשירות בפראג: הם היו באותו גיל, אלה ואלו משועבדים, אלה ואלו צמאים למעט חום. עכשיו אי אפשר להגיע אל מדרגות המוזיאון אלא דרך מעברים תת קרקעיים ארוכים, אין יותר עוזרות, כמעט אין חיילים, והכביש המהיר כרת את המוזיאון מטבורה של העיר.

על הקמפה היה בעבר שוק כדרים, שם היו מוכרים צלחות וכדים צבעוניים, שאותם עיטרו ביד הכפריים בחודשי החורף, כאשר לא היתה עבודה בשדות. כיום נותרה שם חנות קרמיקה אחת ויחידה, וגם בה רוב התוצרת מייצור המוני, אבל עדיץ אפשר למצוא בקמפה פינה שקטה על חוף הנהר, להתיישב על הרציף, להביט בברבורים, לתת למים לזרום יחד עם המחשבות, ולהרגיש הרחק מההמון הסואן שעל גשר קארל. אל מרתף יין ״קיליאן״ בקמפה הזמינו אותי בוגרי מחזור 1940 של הגימנסיה על שם יראסק שבעיר החדשה כדי לספר להם במפגשם השנתי המסורתי על פאוול פרידמן, מחבר השיר ״פרפרים אין פה״, סמל לילדי גטו טרזין, שהיה במשך שמונה שנים חברם לכיתה. רק בפראג קורים לי מצבים סוריאליסטיים שכאלה: כחמישה־עשר גברים מכובדים, באים בימים, עורכי דין, ספרן, מומחה לאמנות, רובם בדימוס, חלקם לא רק אומרים ״ruku-libam״, כלומר ״אני מנשק את היד״, אלא עושים זאת הלכה למעשה, כבימים עברו. אוכלים שניצלים וצלי, ואני מספרת על פאוול בהכשרה ובגטו, ועל הגלייתו לבירקנאו ומותו המשוער, ואורחת אחרת מספרת על בן כיתה אחר, שהוצא להורג בעקבות רצח היידריך, ובין לבין לוגמים מן היין האדום, ולבסוף שתינו מקבלות זרי ורדים אדומים.

הסוריאליזם הקסים בעיקר את המשוררים הצ׳כים, אבל הקוביזם היכה בפראג שורשים עמוקים. בפראג, שמקור השראתה היה פריז, הוא התבטא לא רק בציורים ובפסלים, אלא נכנס לחיי היום־יום: נוצרו רהיטים קוביסטיים, כלי חרסינה קוביסטיים ואפילו בתים בסגנון קוביסטי. אחד מהם הכרתי עוד לפני המלחמה, ברחוב ספאלנה, על החזית שלו היה חרוט השם ״דיאמנט״, ואני הנחתי שזה שמו של היהודי שבנה אותו. אולם רק עם שובי לפראג בשנות התשעים נודע לי כי השם דיאמנט, דהיינו יהלום, מסמל את דרך בנייתו, שכולה קצוות חדים בולטים. אך מכל סגנונות המאה העשרים מצוי על פני פראג יותר מכל אר־נובו, או יוגנדסטיל, אותו סגנון רומנטי של קווים מעוגלים ומפותלים אלגנטיים, נערות רפות בסבך צמחייה אקזוטית — על שלטים, במדליונים ובמקלעות מעל חזיתות הבתים — כל אלה מאותה תקופה של בנייה מואצת בראשית הרפובליקה הצ׳כית, כאשר הכל נראה יציב כל כך ואנשים בנו בתים לדורות. אפילו מגדל מים מוצק ומכובד לא עומד על רגל אחת כמו בארץ: תשע שנים בדרכי לבית הספר עברתי לידו, ועיניי תמיד בשעון שבראשו, לדעת אם אספיק להגיע בזמן. היתה בו גם ספריית השאלה לילדים, והוא עדיין במקומו, אם כי לבטח לא דרוש יותר לייעודו הראשוני. בתים היו ירושה, ואכן, עם כל ההזנחה של שנות ההלאמה, הם עומדים, מוצקים, סולידיים, קיבלו שכבת טיח חדשה, וחשים שוב צעירים.

רבים מבתי פראג העתיקה עדיין נושאים סמלים ושמות — שלוש היענים ושלוש החסידות, כוכב הזהב וקרפיון הזהב, הצפרדע והגביע — עדות לייחודם, למרכזיותם בחיי בוניהם ובעליהם. את ״בית שתי השמשות״, במעלה אל הארמון דרך רובע מאלה סטראנה, הכיר כל ילד בפראג בזכות המשורר הלאומי יאן נרודה שהיה חי בו. נרודה, מטובי המשוררים הליריים של המאה התשע־עשרה, שחייב לא מעט להיינה, כתב בלדות ושירי אהבה יפים ופשוטים, ורק כעבור שנים נתגלה לי שאותו יאן נרודה היה אנטישמי מושבע, וחיבר גם, בין השאר, ״על פחד היהודים״, שדרש אמנסיפציה לא ליהודים — אלא מן היהודים. ועכשיו, כאשר אני עולה להר ועוברת את ״בית שתי השמשות״, הן כבר לא מחייכות אלי.

פרשיקופי, בגרמנית ״גראבן״, בתרגום עברי ״החפיר״, שם שנדבק לרחוב המוביל מכיכר ואצלב אל שער אבק השריפה מן הימים שפראג העתיקה היתה מוקפת חומה, היו לגביי שני פנים: בקצהו האחד, סמוך לשער, נבנה בניין הבנק החדיש ביותר בכל פראג, שם עבד אבא, חדיש עד כדי כך, שהפך אחרי המלחמה למטה המפלגה הקומוניסטית הצ׳כוסלובקית. ממול ניצב ״הבית הגרמני״, לפעמים מכונה גם ״הבית החום״, שם נפגשו כל הגרמנים הלאומנים, שרובם הפך במרוצת הזמן לחסידי היטלר, והנליין, מנהיג הגרמנים הסודטים. יכולת לראות את תפארת הנוער שלהם במכנסי עור קצרים עם כתפיות, הבנות בשמלת דירנדל עם סינור וגרביים לבנים סרוגים בדוגמת צמה, שחצנים ובטוחים בעצמם אחרי הסכם מינכן. עוד לפני שנאסר על היהודים לעבור לידו, הם העדיפו לעקוף את הבית. עם תום המלחמה גורשו הגרמנים כולם — ועכשיו הם בחזרה ובגדול, קונים ומשקיעים.

בכל ביקור בפראג אני מגלה פינה בלתי מוכרת חדשה, בכל ביקור בפראג אני חוזרת על עקבותיי. כל פעם אני הולכת אל בית הקברות בווישהראד, שם קבור קארל צ׳אפק תחת מצבה בדמות ״ייסורי אלוהים״, עמוד תפילה נוצרי נמוך, כפי שהיו עומדים לצדי הדרכים. בית קברות קטן, כמעט כפרי, שקבורים בו גם תושבי הרובע, מקום מנוחתם של גדולי היוצרים הצ׳כים — לא רק סופרים ומלחינים, סמטנה ודבוז’אק, ציירים ופסלים, אלא גם זמרים ומנצחים, שחקנים, רופאים וממציאים — ובהם כמה יהודים. בניגוד לארמון הראדצ׳ני, שהוא גדול מדי לאומה בת עשרה מיליונים, עדות לזמנים, שפראג היתה בידה של קיסרות, הרי בית הקברות בווישהראד בדיוק לפי מימדיה: הגדולה באה מבפנים.

הארמון נגיש כיום הרבה יותר משהיה בשנות השלושים: באולמותיו היפים, מתחת נברשות הבדולח, נערכים קונצרטים ותערוכות לקהל הכללי, חלקים רבים יותר פתוחים למבקרים. אך עדיין: הכתר על ראשה של פראג כבד מדי. על אף שפע הכנסיות הבארוקיות עם כל גודש הקישוטים, הזהב, התמונות, הפסלים, אני נמשכת אל הקתדרלה של ויט הקדוש, משום שקוויה הגותיים מבטאים בעיניי יותר מכל את כמיהת האדם למרומים. אלף שנה נמשכה בניית הקתדרלה, ועדיין לא הושלמה: ביום מן הימים היו כל חלונותיה הצרים הגבוהים אמורים להיות עשויים זכוכית צבעונית, מעשי ידי אמן, ועדיין חלקם מחכים לתורם.

זו עונשה של עיר שלא נהרסה במלחמות: כל כך הרבה בניינים שחובה לשמר אותם, התובעים כל העת תחזוקה, בעיקר כאשר זיהום האוויר מכרסם בהם. יופיה של פראג, כשל כל אשה, דורש טיפוח שיטתי. רק ברובע היהודי המידלדל התעללו מתכנני העיר ללא רחמים בראשית המאה, הרסו לא רק את בתי המגורים הצפופים הבנויים זה בתוך זה, אלא גם בתי כנסת ומוסדות יהודיים עתיקים, כדי להידמות לפריז, לפנות דרך לשררה רחבת ידיים ולבתי הבורגנות הצ׳כית. אפילו מבית הקברות העתיק נגזלה פינה כדי לבנות בית ספר לאמנות שימושית. נראה שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהיהודים שהתבססו והתרחקו מהגטו לא היו מוכנים להגן על עברם בחירוף נפש, להיפך; קצת התביישו בו. למרבה האירוניה, מה שנותר מן הרובע היהודי מושך כיום תיירים לא פחות מן הטירה. יהודים אין כמעט, אבל מעמדה של היהדות עלה לאין שיעור.

כיום רוב דוכני הרחוב ברבעים העתיקים מכוונים אל התיירים, מוכרים מריונטות וחיות זכוכית בדולח וכובעי ליצנים ומחרוזות, אבל בעבר לא הורגשו התיירים בעיר, והדוכנים נועדו לתושביה. סימן האביב הראשון אחרי הפשרת השלגים היה מוכרות צרורות זעירים של פעמוני השלג הלבנים, וכעבור כמה שבועות פעמוני מאי בעלי הריח המתוק. לקראת חג הפסחא נהרו לפראג נשים כפריות עם סלי נצרים ובתוכם ביצים, ליתר דיוק קליפות ביצים, צבועות בדוגמאות עממיות, ובקיץ הן מכרו את ביכורי המלפפונים הכבושים בחבית. בחורף ישבו מוכרות ערמונים צלוים ליד תנור פחמים קטן וספרו את הערמונים אחד אחד לתוך שקית מנייר עיתון. לקראת חג המולד נמכרו בשווקים קרפיונים חיים מחביות ואווזים מפוטמים, ועקרות הבית היו תוקעות אצבע לתוך השומן: אם הוא מוצק וגמיש, סימן שהאווז לא זקן. המוכרות לבשו כפפות צמר שחורות בלי אצבעות, כדי שיוכלו לטפל בסחורתן בזריזות, ומשום כך אני לא יכולה כיום להביט על הנערות שעל פי צו האופנה לובשות כפפות שחורות בלי אצבעות, מבלי לראות את המוכרות בשוק. בירידים ובמקומות טיול נמכרו אגוזי קוקוס חתוכים לפרוסות קטנות, ובעיקר דבש טורקי, כעין חלבה מוצקת. מבחוץ היו מודבקים אל גוש הדבש הטורקי שקדים, אבל בחתיכה שחתך המוכר בגרזן קטן, אף פעם, אף פעם לא יצא לו שקד. זה היה מתוק־מתוק וקצת שורף בפה, ובטוח לא היגייני, כי גם הזבובים אהבו את הדבש הטורקי, אבל מי התעניין בתברואה? ובמשך כל השנה היו ברחוב מוכרי נקניקיות חמות בלחמנייה ביום ומוכרי מרק גולאש או מרק עשוי קיבת פרה. לא היו אלה זמנים טובים יותר ולא רעים יותר, לא מאושרים יותר, רק שנראו בטוחים יותר, קבועים יותר, לא דרשו התמודדות מתמדת.

העיר התכרבלה בשלג כמו מוכרת הערמונים בצעיפה, היתה לפתע קטנה מאוד, קצת כפרית. ותיקי העיר סיפרו, שהיו זמנים שירדו בכיכר ואצלב בסקי. בזמני עוד גלשנו במזחלות במורדות רובע ורשוביצה, ששם כיום לא נותר מגרש פנוי לרפואה. לכל בית היה שוער, שהיה גר בקומת הקרקע ופתח את שער הבית אחרי שעת הסגירה תמורת תשלום למי שבא בלי מפתח, וחובתו היתה בימי שלג וקרה לנקות את המדרכה ולפזר עליה אפר, פן יתחלקו העוברים ושבים. מעמד השוערים נעלם במשטר הקומוניסטי כפי שנעלם מעמד בעלי הבתים כלא היה, ובתי המגורים המולאמים החלו להידרדר, איש לא תיקן, איש לא שיפץ, איש לא השקיע בהם. כאשר באתי לפראג לראשונה במארס 1989, היא היתה אפורה כשק, עלובה, מוזנחת, אילמת בעלבונה. אך גם אם נעלמו בינתיים הפיגומים מעל המדרכות, להגן על עוברים ושבים מפני גושי סיד נושר, בתי מגורים רבים עדיין לא התאוששו מבפנים, בדיוק כמו חלק מדייריהם, המחכים עדיין שמישהו שם למעלה יחליט ויצווה ויקבע וישחרר אותם מן האחריות לגורלם.

כל כך הרבה מקומות על פני העיר הם חלק מסיפור חיי בפרקיו השונים: למען היריד המסחרי השנתי נבנה ברובע הולשוביצה בניין מודרני בן שבע קומות, בטון וזכוכית, ולידו שטח מגודר של צריפים. בבניין הגדול נעשו העסקים הרציניים, הסוחרים בצריפים פנו אל הקהל הרחב. הדוד פרנטה, אחי אמא, עבד ביריד, וסידר לנו כניסה חינם: גן העדן היה שטח הצריפים, שם חילקו עשרות עלוני פרסומת, הדגימו מכשירים ביתיים שונים, אף חילקו חינם דגימות של מוצרי מזון וחומרי ניקוי. הייתי חוזרת הביתה מאושרת, בכיסים מלאים. בצריפי היריד בחר מנגנון הס״ס לריכוז יהודי פראג לפני הגלייתם לגטו ומשם להשמדה. בני המשפחה ליוו את היוצאים, הלבושים שכבות־שכבות של בגדים, עוזרים להם לסחוב את חמישים ק״ג המטען שהותר להם לקחת עמם, בתרמיל ובמזוודות יד, עד לקרבת השער השמור בידי נושא מדים ירוקים. שם נפרדו, בלעו דמעות, לא פרצו בבכי קולני. לשם ליווה אותי אבא ביוני 1942 מתוך ידיעה, שלא ירחק הזמן וההורים עם אחותי יבואו בעקבותיי לגטו טרזין, שנראה אז עוד כמקלט עד קץ המלחמה. בצריפי היריד שכבנו על הרצפה שורות־שורות על מזרנים. עברנו את כל תהליכי ביורוקרטיית הגזל, כאשר אנו נקראים שוב ושוב תחת איומי עונשים כבדים למסור את כל דברי הערך והכסף שעדיין נותרו ברשותנו. השכם בבוקר, כדי שהעוברים והשבים לא יראו אותנו, הלכה שיירה של אלף איש לתחנת הרכבת הסמוכה בדרך לגטו טרזין, המרוחק בסך הכל שישים קילומטר מפראג. המשטר הקומוניסטי חיסל את יריד הצריפים ובנה על המגרש מלון מפואר, יחסית, בשם ״פארק״, ובכל שנות קיומו לא היה מוכן להסכים לכך, שלפחות יותקן על קיר המלון שלט שיספר את סיפור המקום. רק אחרי המהפכה, בשנת 1991, חמישים שנה מראשית ההגליות, הוסר הלוט מעל תבליט הברונזה שהוקדש לקרבנות השואה. עמדתי שם על המדרגות המובילות למלון, הסתכלתי על אלפי הבאים: ניסיתי לראות את נפלאות היריד של ילדותי, לחוש את עצבות מקום האיסוף ופחד שנות הגירוש, אך לא ראיתי מאומה מלבד מכרים ומכובדים ובית מלון מצויד בכל חידושי הטכניקה המודרנית, וחשתי רק קרני שמש סתווית נעימה. דרושים לי מרחק ומעבד תמלילים כדי לחזור אל העבר.

במשך שנים היתה אמא עורכת קניות בשוק המכונה טילאק, כיכר הנושאת את שמו של יוזף קאיטן טיל, מחבר ההמנון הצ׳כי: במרכזו היו דוכני מוכרות הירקות, הפירות והפרחים, רובן נשים בריאות בשר עטופות מטפחות עם גדילים, לצדו האחד חנויות גדושות קונים, כי מכרו במחירים זולים יותר מן החנויות היפות ברחובות הראשיים. בחנות מינאז׳יק מכרו, בין השאר, לבני פלנל וגרבי צמר. שנאתי לבני פלנל, וגרבי צמר גירדו אותי. לצדה השני של הכיכר היה מלון ״בראנק״. במשך שנים, בעיקר בחודשי החורף, היינו אוכלים את ארוחת יום ראשון במסעדת ״בראנק״, כדי שאמא לא תצטרך לטרוח בבישול ביום המנוחה. מסעדה בורגנית, לא יקרה מדי, אך המלצרים לבשו פראקים שחורים והכלים הבהיקו. לארוחת צהריים היה מחיר אחיד, על צלי אווז היתה תוספת של חמש קרונות, לכן היה אסור להזמין אותו. עור האווז הצלוי על צלחות הסועדים מסביב נראה פריך ומפתה כל כך. בהחלט לא היינו עניים, בהחלט לא היינו עשירים, רק תמיד תמיד מודעים לערכו של כסף. עכשיו הטילאק נקרא כיכר אי. פי. פבלובה, ואין לי מושג לאיזה אדון פבלוב הכוונה, מלון ״בראנק״ כבר לא קיים, וכופתאות החלה המוגשות עם צלי על פני כל פראג עשויות אבקה וטעמן דוחה. צו החסכנות המתמדת כבר לא חל עלי — אבל עדיין אני נרתעת מחנויות אלגנטיות וממסעדות יקרות: זה לא בשבילי.

ידעתי שיש עניים בפראג: קבצנים חיזרו על הפתחים ובאו גם אלינו הביתה. לאמא היה מבחן יושר: ״כסף אין לי, אבל אתה יכול לקבל צלחת מרק״. אם הסכים הקבצן, זכה גם לנדבה, אם לא, איבד את שניהם. המאכל הזול ביותר באוטומט ״קורונה״ שבכיכר ואצלב היה כופתאות עם כרוב, שני כתרים המנה. לפעמים כשהייתי חייבת לנסוע למרכז העיר קיבלתי את שתי הקרונות לאכול ב״קורונה״. מסביב לסועדים בעמידה ניצבו גברים בעלי עיניים רעבות: ברגע שמישהו עזב והשאיר חלק מארוחתו על הצלחת, התנפל אחד מהם על השארית וחיסל אותה לפני בוא המנקה. לקבצנים בעלי הייחוס היה מקום קבוע משלהם, והם מעולם לא היו לבושים קרעים, לא נטפלו לעוברים ושבים, רק הניחו את מגבעתם על המדרכה. למרגלות המדרגות הציבוריות שהובילו אל בית המגורים שלנו, שמהן ראיתי מהחלון את אבא חוזר מהעבודה, ישב אחד מן הקבועים, שהכיר ובירך את הנדבנים הקבועים שלו. זה היה מקצוע, כמו לנגן בתיבת נגינה בחצרות הבתים. אז עדיין לא התביישתי בקבצנים כמו בארץ, לא ראיתי בהם כישלון אישי ולאומי.

החשמליות עדיין אדומות־צהבהבות, כמו בימי ילדותי (להוציא אלה שנכבשו זמנית על ידי מפרסמים), ובחלקן עדיין נוסעים אותם המספרים לאותם הרבעים כמו אז, ועדיין הן מצלצלות כדי להודיע על בואן. לפני שנאסרה הנסיעה בחשמליות על היהודים, היה מותר לנסוע בקרון האחרון בעמידה, וכך נסעתי באוקטובר 1941 להביא את בֶּנִי בן החמש ואת אחותו הקטנה ממעון הילדים היהודים שבו עבדתי בימי הכיבוש אל הוריהם המפוחדים, שקיבלו צו קריאה לטרנספורט. שני הילדים נשאו על גבם תרמילים קטנים, סביב צווארם ענדו שרוך ועליו תג עם מספר הטרנספורט. הסתכלתי על נוסעי החשמלית, אם אחד מהם יאמר לילדים ׳ישמור אתכם אלוהים׳, אם יביט עליהם מבט רחמים. הם פשוט לא ראו אותנו, כאילו היינו רוחות רפאים, כאילו כבר לא היינו קיימים.

קפקא טען, שלפראג טלפיים שבהן היא אוחזת בבניה ולא משחררת אותם, אבל לפראג שלי אין צפורניים חדות והיא לא מתאכזרת אלי: בשקט־בשקט היא עטפה אותי בקוריה הדקים, ואני בכלל לא מרגישה כמה היא שולטת בי כל עוד אני בהישג ידה. ואף על פי כן: לא הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לחיות בה, כי מלבד היותה עיר קסומה, היא גם בירתה של הרפובליקה הצ׳כית, וזו חדלה להיות ביתי לפני קרוב לחמישים שנה. בניגוד לפריז, שבה רק הצרפתים מפריעים, הצ׳כים מתאימים לפראג והיא הולמת אותם, אבל גם אחרי שנעלמו יהודיה, היא לא רק שלהם. עם כל האהדה, נשאר מִשקע מריר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שברים שלמים”