מתווה לפסיכולוגיה מדעית (1895), אשר מובא כאן לראשונה בעברית, הוא למעשה חיבורו המטאפסיכולוגי הראשון של פרויד, חיבור המבקש להכפיף את […]
משהו אישי בתור התחלה
מה מביא אדם לידי עיסוק אובססיבי בחיבור נשכח מסוף המאה ה־19 בשפה זרה, בסבך מילים והגדרות וספקולציות מטא־פסיכולוגיות? מה מביא אדם לשקוד במשך שנים ארוכות על תרגום וביאור של אחד הטקסטים הסבוכים של פרויד מראשית דרכו, עשייה סיזיפית שייאוש וספק ליוו אותה לעתים קרובות? טרוד הייתי בשאלות אלה עד אשר הבנתי לקראת סיום את שהתאפשר לי בתהליך הארוך והמייגע. חיבור בלתי אמצעי לחשיבתו של מורה רוחני דגול שסוג של דיבור אינטואיטיבי עמו מתחולל בתוכי כמעט תמיד, אפשרות לחוות את העינוי האינטלקטואלי שהתענה בו ואת האובססיה שאחזה בו במקביל, להבין ולפענח את כל אותן חידות קליניות אשר הונחו לפתחו ומונחות לפתחנו כל אימת שנעז להביט; חידות המוסיפות להתקיים מדי יום ביומו בקליניקה הפסיכולוגית והפסיכיאטרית והנוירולוגית, ולמעשה בכל מקום אשר יש בו אנשים. חוויה זו בדיוק היא שליוותה אותי בעבודה הקלינית ובעבודה על החיבור, וסערות הנפש שהביא עמו לפרויד דבקו לעתים גם בי. אינני מחבב במיוחד את השם שדבק בחיבור (מן התרגום האנגלי), ה”פרויקט”, אולם הוא קולע ללא ספק למהותו: פרויקט לכתוב, פרויקט לקרוא, פרויקט לתרגם, פרויקט להבין ולבאר. למעשה בעיה. בעיה גדולה מאוד. טקסט אשר, בעיניי, יכול להיות ל”מורה נבוכים” לכל תורת פרויד ועם זאת לעתים קרובות מותיר את כולנו נבוכים. שמח אני מאוד על היותו, שזכיתי לקרוא אותו בגרמנית, על היותו כעת בעברית ושכל מי שחפץ בו יוכל לפשפש בתוכו אחר הבנות ורעיונות ומחשבות. אני שמח להגיש אותו לכם הקוראים כפי שהוא. עמוס, סתום לעתים, מלא בקיצורים ודילוגים וקווים והדגשות. אינני רואה בקריאתו של טקסט זה סוף פסוק. משום ראשוניותו בעברית, כולי תקווה שישמש כר פורה לעיון וללימוד של פרויד ומושגיו ופתיחה נאותה לעוד ועוד מחשבות הצומחות ועולות מתוכו.
אני מקדיש עבודה זו לילדיי מתן, תמר והילה, ומודה מאוד לכל אלה המעטים שידעו על דבר המעשה המתרקם לו אט־אט, שתמכו בו ובי. מודה לעוזי זכאי ז”ל, אמן ואיש ספר אשר מספרייתו הענפה נפלו לידיי לראשונה בגיל שמונה הרצאות המבוא לפסיכואנליזה של פרויד ועולמו נפתח בפני כאינסוף, מודה למוריי בפסיכיאטריה שהיוו לי השראה של סקרנות, עומק ואנושיות, מודה למוריי ולעמיתיי במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת־זמננו, שתמיד מרחיפים בי מחשבות ורעיונות יצירתיים, מודה למטופליי שמאפשרים לי בנדיבות לברר עמם בירורים, למתרגמת תומר רוזן גרייס שנאבקה עימי בסבלנות בגרמנית ולד”ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, עורכי הוצאת רסלינג, שלקחו על עצמם במסירות להוציא לאור את מבחר כתבי פרויד החדשים כמעשה מחויב המציאות, כמשהו שחייב להימצא על מדף קוראי העברית.
לבסוף אני מבקש להודות לצוות ספריית הקונגרס בוושינגטון, שבה שמור החיבור, על עזרתו האדיבה בבדיקת כתב היד המקורי ובמענה לשאלותיי. למר ברוס קירבי, לגב׳ ברברה בייר ולהיסטוריונית ד”ר מרגרט מקאליר, אשר בנדיבותה גם צילמה עבורי תצלומים ייחודיים.[2]
לידתו של הלך מחשבה או היסטוריוגרפיה של רעיון
החיבור המובא כאן לראשונה בעברית התגלה ופורסם רק לאחר מותו של פרויד. הוא לא נשא שם רשמי, לא חולק בקפדנות לחלקיו ולא עבר הגהה או תיקונים. כך נותר כפי שהיה, טיוטה למחשבות. מדובר במאה עמודים בכתב ידו הצפוף של פרויד בגרמנית, כתב גותי מחובר, כתובים בעט נובע, בדיו שחורה, למעט ארבעת העמודים הראשונים הכתובים בעיפרון. כפי שעשה גם במאמרים אחרים מאותה התקופה, הוא השתמש בגיליונות דפוס רחבים, שאותם קיפל לשני משטחי כתיבה או ארבעה, וכך יצר מעין מחברות בלתי כרוכות או אסופות עמודים נפרדות.[3]
ככל הנראה פרויד החל לכתוב את החיבור בראשית 1895, וכתיבתו מדווחת באופן שוטף במכתביו לווילהלם פליס (Fliess). רמז ראשון לחיבור ניתן למצוא במכתבו מתאריך 2.3.1895. במכתב זה מתייחס פרויד לנושא כאל דבר המוכר לפליס ומובן לו, ולכן, להערכתי, כבר בביקורו של פליס בווינה[4] דן עמו פרויד ברעיונותיו (באותו ביקור ניתח פליס מטופלת של פרויד, אמה אקשטיין שמה, אשר סיפור הסתבכותה הבריאותית מעסיק את המכתבים בחודשים אלה). החיבור מוזכר מפורשות כעבור חודש במכתב מ־2.4.1895, שם הוא מכונה “פסיכולוגיה לנוירולוגים” ולדברי פרויד מעסיק אותו יומם ולילה. גם במכתבו מ־27.4.1895 מתייחס פרויד ל”עבודתו המדעית” ול”מחקר הפסיכולוגי” שלו.
במכתבים לפליס לכל אורך שנת 1895 מכונה החיבור בקיצור “פסיכולוגיה” או “ѱ φ ɯ”.[5]
מתווה לפסיכולוגיה מדעית הינו חיבור מיוחד במינו. חיבור שאפתני מאוד, שלא לומר גרנדיוזי, אשר נדון לכישלון עוד בטרם נכתב, תוצרה של אווירה מדעית נלהבת, אמפיריציסטית מאוד, ששלטה באירופה של המאה ה־19. הפריצות המדעיות בחקר מערכת העצבים, בעיקר המיקרוסקופיה ושיטות היסטולוגיות לצביעת נוירונים (אשר פרויד לקח חלק ביישומן), פרשו בפני פרויד רשת תאית סבוכה אשר גירתה את דמיונו ואת שאפתנותו להסביר, אף על פי שהוא עצמו כתב ארבע שנים קודם לכן, במסתו על האפאזיות (1891), על התהום הפעורה במהלך הסיבתי מפיזיולוגיה לפסיכולוגיה.
בהתלהבות קדחתנית שקד פרויד על כתיבת החיבור וחלם להבנות את פעולתה של מערכת נוירולוגית אשר תסביר תופעות פסיכולוגיות שכיחות שבהן נתקל בעבודתו, תופעות כגון שכחה, חלימה, הדחקה והפרעה היסטרית וכפייתית. הוא מעיד על עצמו (במכתב לפליס מ־25.5.1895) שהוא כותב מדי לילה בין 23:00 ל־2:00 מתוך להט, נתון לשליטתו של הנושא וטרוד בו ללא הרף עד שהוא מותש לחלוטין. די להביט בכתב היד עצמו כדי להיווכח בשטף ובסערת המחשבות שבהם היה נתון פרויד באותה עת. במשימה זו שהציב לו מצא עצמו פרויד לא פעם במבוי סתום, ובאוגוסט 1895 כבר אמר נואש מן החיבור כולו. רק ביקורו בברלין אצל פליס (4-10.9.1895) והיוועצות ארוכה עמו עודדו את רוחו להמשיך בעבודה, וכבר בדרכו חזרה לווינה, בעודו ברכבת, ניסח פרויד מחדש את רעיונותיו (עמודים ראשונים אלה בכתב היד המוכר לנו נכתבו בעיפרון, ומכאן שניתן לזהותם כנפרדים מן השאר, כפי שכתב פרויד מפורשות במכתבו מ־23.9.1895). פרויד מיעט במחיקות לאורך כל כתב היד הסבוך, דבר המחזק את המסקנה שמדובר בניסוח מאוחר או בסיכום המתבסס על טיוטות קודמות.
החלק הראשון של החיבור (על שני חלקיו בשתי אסופות נייר – ראו להלן) נחתם בתאריך 25.9.1895 ונשלח לפליס מצורף למכתב מ־8.10.1895. פרויד המשיך לעבוד על הפרויקט השאפתני שלו, לעתים מתייאש ולעתים ממשיך במאמציו. ייאושו הלך וגבר במהלך נובמבר 1895. בינואר 1896 שלח לפליס מכתב ארוך במיוחד המרענן את מסקנותיו באשר ל”מתווה”.
חרף העובדה שעל פי הגרסה המקובלת של סטרייצ’י זהו האזכור האחרון של החיבור, אני סבור שניתן לזהות אזכורים נוספים שלו לאורך שנת 1896. למשל, במכתב מ־4.6.1896 נזכרים מפורשות הצירוף ѱ ,φ ,ɯ. ב־30.6.1896 מעלה פרויד מחשבות עמוקות בקשר להדחקה, נושא אשר נכלל בחלק השני (במחברת שלישית), וב־6.12.1896 הוא מתייחס למבנה הנוירו־פיזיולוגי. ב־21.9.1897, במכתב חשוב לפליס, מגלה פרויד ייאוש מן התיאוריה של ההדחקה, אבל מדבר על ה”מטאפסיכולוגיה המוקדמת שלי”. החשיבה, כך נראה, נמשכה. אין אנו יודעים בוודאות מתי נשלחו לפליס שני החלקים הנוספים של המתווה המצויים בידנו, אולם החיבור כולו נעלם ואולי אפילו הוכחש והתגלגל במטאפסיכולוגיה באופן עקיף. הוא התגלה כארבעים שנה לאחר כתיבתו בעיזבונו של פליס, בין מכתביו השמורים מפרויד. בדצמבר 1928 ביקשה אידה פליס מפרויד לקבל לידיה את חלקו של בעלה המנוח בחליפת המכתבים הענפה ביניהם, כלומר את מכתביו של פליס המנוח לפרויד. פרויד לא התלהב, הוא טען שככל הנראה השמידם והבטיח לחפש.[6] אידה, אולי מתוך כעס על פרויד (ביקורת ומתח הדדיים דווחו על ידי הנסיכה הדנית, תלמידתו של פרויד ונדבניתו, מארי בונפרטה), מכרה את אוסף המכתבים ובכללם המתווה לריינהולד שטאהל, סוחר אמנות ברלינאי שהציע למכור אותם לנסיכה בונפרטה רק בדצמבר 1936. האוסף נקנה על ידי בונפרטה והופקד למשמרת בבנק רוטשילד בווינה, ומשם הוברח לפריז עם פלישת הגרמנים לאוסטריה. בפריז הוחבא האוסף בימי המלחמה בידי מסדר דֶני, ולאחריה נשלח מפריז ללונדון. אסופת המכתבים ובכללם המתווה נמסרה לבתו אנה פרויד בסוף שנות ה־40.
המתווה הוא למעשה חיבורו המטאפסיכולוגי הראשון של פרויד, חיבור המנסה להכניס את הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה תחת כנפי מדעי הטבע. שתי מטרות מוצהרות עמדו לנגד עיניו, שתיהן מטרות האופייניות כל כך למחקר הרפואי: לחקור נקודת מבט כמותית כבסיס נוירולוגי לפסיכולוגיה ולהיעזר בפסיכופתולוגיה להבנת הפסיכולוגיה התקינה. נדמה שפרויד, אף שנסוג אל הפסיכולוגיה לבדה, מעולם לא ויתר על שאיפתו להבהרות אורגניות, וגם בחלוף חמישים שנות עבודה וכתיבה עדיין ניתן למצוא במשנתו אזכורים שונים לתפיסה ביולוגית. פרויד פתח את מלאכת הכתיבה המטאפסיכולוגית ברמה המיקרוסקופית/נוירונלית, בתיאור כמעט פיזיקלי של תהליכים ובבניית המנגנון והמבנה. הוא דילג מעל היווצרות התודעה, אולי השאלה בה”א הידיעה בתחום הנפש, ויתר על פענוח ממשי של הזיכרון והסתבך סביב שאלת ההזיות. ככל שצלל עמוק יותר לנבכי המחשבה כך הלכה התיאוריה והסתבכה. תוך פיצול, הוא שקד במקביל על השלמת מחקרים בהיסטריה (1895) ועל פירוש החלום (1900), שניהם ספרים שעומקם הקליני, לעומת המדעיות הספקולטיבית של המתווה, בולט באופן מעורר השתאות. לעומת המתווה, שני החיבורים הללו רצופים תיאורי מקרים קליניים מפורטים והשערות תיאורטיות דינמיות ופחות נוירולוגיות, אם כי מפתיע למצוא נושאים רבים המופיעים במתווה דווקא בחלק התיאורטי שכתב יוזף ברויר (Breuer) למחקרים בהיסטריה, שם הוא מתייחס באופן כללי לעקרונות היסוד של התפקוד הנפשי ומרבה לעסוק בחיבור גוף־נפש. ייתכן שיש לראות בפיצול זה בין המאמרים המקבילים ייצוג שכיח לעיסוק בגוף־נפש. האחיזה באחד מרחיקה מהשני. לא ניתן לאחוז במנגנון מחד גיסא ובתופעות הקליניות מאידך גיסא באותה מידה של חדות, ואין ספק שזהו דבר מתסכל ביותר. כאשר מתבוננים בתופעה קלינית, הניסיון להסביר את המנגנון שבבסיסה מטביע בים של פרטים, סתירות ותסבוכות, פיזיקליים, פיזיולוגיים וקליניים. תרגום התיאור הקליני לשפת הפיזיולוגיה מחייב רידוד של המנגנונים, קפיצות וקיצורי דרך, ואילו בכיוון ההפוך, התחזית של התרחשויות קליניות לאור תהליך פיזיולוגי מכלילה לרוב תחת קורת גג אחת תופעות שיש ביניהן מידה של שונות מבלי להסביר זאת ממש. ניתן לומר גם שבעיסוק המדעי של פרויד מצויה חשיבה סטרוקטורליסטית אליבא דווילהלם מקסימיליאן וונדט (Wundt), לעומת העיסוק הקליני שלו, הדומה יותר לפנומנולוגיה של פרנץ ברנטנו (Brentano), שניהם בני תקופתו (האחד גרמני והשני אוסטרי), שהגותם הייתה מוכרת לפרויד. בלשון המתווה יהיה העיסוק המדעי כמותי ואילו הקליני־דינמי איכותי.
נראה כי היורש המיידי של רעיונותיו ה”גנוזים” של פרויד במתווה הוא הפרק השביעי של פירוש החלום (1900), אשר כותרתו “הפסיכולוגיה של תהליכי החלום”. פרק זה נכתב בעיקר במהלך 1898 (אם כי נרמז עליו גם במכתב מ־21.9.1897). הפרקים שקדמו לו נכתבו במקביל למתווה, אשר מכיל בתוכו, לדוגמה, תיאור ראשון וחלקי של החלום המפורסם המכונה “הזרקה לאירמה”, וכן פסקאות העוסקות בחשיבה החלומית ובהבנת מבנה החלום.
התייחסויות אפשריות נוספות לאותו פרק 7 מופיעות במכתבים לפליס לאורך כל אותה השנה. כינויו של הפרק דומה מאוד לכינויים שבהם השתמש פרויד בתיאור כתיבתו את המתווה במהלך 1896-1895. לדוגמה, ב־1.5.1898 מציין פרויד שהוא כותב ב”ספר החלומות” שלו פרק על “הפסיכולוגיה” ולפיכך הוא “תקוע”. גם במכתב מ־18.5.1898 הוא חוזר על כך שאינו מצליח לסיים פרק פסיכולוגי. ב־9.6.1898 פרויד מתלונן על כך שכתיבת “הפסיכולוגיה” (בחלומות) קשה. במכתב מ־20.6.1898 מציין פרויד כי הוא מתבייש ב”פסיכולוגיה” שכתב. “כל התמות שבו מקורן בעבודה על נוירוזה ולא בזו על חלומות”, הוא כותב.[7] אל מול משפט זה נכתבה בפרק השביעי הפסקה הבאה: “עבודותי הקודמות על הפסיכולוגיה של הנוירוזות קבעו אצלי את נקודות המבט בהסתכלות על החלום; וכאשר אני מבקש ללכת בכיוון ההפוך, ולהגיע מתוך החלום אל החיבור לפסיכולוגיה של הנוירוזות, אני חוזר בכל פעם אל נקודות מבט אלה שאינני אמור להשתמש בהן כאן, ואף על פי כן אני נאלץ לחזור ולהזדקק להן שוב ושוב”.[8] ב־22.9.1898 מבקש פרויד לנטוש את הביולוגיה לטובת הפסיכולוגיה לפחות באופן זמני, בדומה להערתו בפרק השביעי של פירוש החלום, שבה נכתב: “הבה נתעלם לחלוטין מן העובדה כי המנגנון הנפשי שבו מדובר מוכר לנו גם כתכשיר אנטומי, ונקפיד להתחמק מן הפיתוי להגדיר את האזור הנפשי מבחינה אנטומית”.[9] אף על פי שהספר כבר הושלם למעשה ב־1898, ידוע כי ממש לקראת פרסום המהדורה הראשונה שִׁכתב פרויד את הפרק השביעי וסיימו רק בספטמבר 1899. שוב עיכבה אותו המטאפסיכולוגיה בדרכו.
הפרק השביעי המדובר הוא מטאפסיכולוגי במוצהר, ופרויד מדייק וכותב בראשיתו: “מהו המבנה של המנגנון הנפשי ומהן דרכי עבודתו – זאת לא נוכל להבהיר על־ידי בדיקת החלום המדוייקת ביותר או על־ידי פעולה פסיכית יחידה אחת. לשם מטרה זו יש צורך באיסוף כל המסקנות הקבועות, שהוצאו מתוך מחקר משווני של מערכת פעולות פסיכיות שלימה”.[10] הפרק נפתח בפולמוס על אודות מהימנות פירושי החלומות ועל אודות ההתנגדות לחלום, ורק לאחריו (תת־פרק ב׳) מתחיל פרויד לגעת באמת בנושא המבני. פרויד משווה תחילה בין חלימה והזיה ומנסה להסביר את התהליך הפסיכי העומד ביסודן. הנפש נמשלת למיקום כלשהו בין חלקי הטלסקופ, אשר היחס ביניהם, פחות משהוא יחס מרחבי הוא יחס של זמנים. דיון זה במדויק מופיע במתווה. השרטוט הידוע מנקודה זו בפרק (שרטוט ה”מסרק”) מתייחס למעשה למבנה המערכתי של המתווה, אלא שהפעם הוא מיוחס כולו לממד הנפשי, כלומר נכלל כולו בתוך המערכת ѱ.[11] תת־פרק ג’ חוזר על תיאור מהמתווה על אודות תהליך ההשוואה החשיבתי בין זיכרונות ותפיסות ועל התיאור ההזייתי. תת־פרק ה’ משתמש בהמשגות של תהליכים ראשוניים ושניוניים במתווה ומזכיר את הגנת האי־עונג. תת־פרק ו’, האחרון, עוסק בתודעה וביחסה לתפיסה, וחוזר על הנחות המתווה בנוגע ל”איכויות” ולקשב.
מכאן ואילך ניתן למצוא את עקבותיו הברורים של המתווה במקומות רבים ובכל המאמרים המטאפסיכולוגיים, והדוגמאות לכך רבות מאוד: על הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום (1901), הבדיחה ויחסה ללא־מודע (1905), “ניסוחים על אודות שני עקרונות של ההתרחשות הנפשית” (1911), “הלא מודע” ו”הערות אחדות על מושג הלא־מודע בפסיכואנליזה” (1912), “יצרים וגורלות יצרים” (1915), “השלמה מטאפסיכולוגית לתורת החלום” (1916), “אבל ומלנכוליה” (1917), מעבר לעקרון העונג (1920), “האני והסתם” (1923),[12] “השלילה” (1925), “רשימה על דפדפת הפלא” (1925), “ההומור” (1928) ועוד התייחסויות מאוחרות הנוגעות לעניין המדעי והביולוגי של פרויד שנותר אחרי ככלות הכול, כגון אמירות מפורשות מן ההרצאות המאוחרות של 1933, “אנליזה סופית ואינסופית” (1935), ושיעורים אלמנטריים בפסיכואנליזה (20.10.1938).
מעניין ביותר בין הכתבים המאוחרים הוא תקציר הפסיכואנליזה אשר כתיבתו החלה ב־22.7.1938. ראשית, כותרתו (Abriss der ѱA) מזכירה מבחינת משמעותה המילולית (והצורנית) את הכינוי בגרמנית למתווה (Entwurf).[13] גם התקציר עמוס בקיצורים וגם הוא בן שלושה פרקים העוסקים במבנה המנגנון הנפשי, בטכניקה הפסיכואנליטית ובתיאוריה שמאחורי כל אלה. תתי־הפרקים מזכירים לעתים את המתווה (למשל תפקוד המנגנון במתווה לעומת “המנגנון הפסיכי” בתקציר או “בעיית האיכות” במתווה לעומת “איכויות פסיכיות” בתקציר, וכן ההתייחסות לחלומות). בתוכן עצמו ניתן למצוא חזרה על הנחות יסוד מוקדמות: תפיסות, שפה, הטענה והטענת־יתר, תהליך ראשוני ושניוני, בלבול הזייתי והזיות ופעולת השיפוט למולן. אין הדבר מפתיע כלל, שכן כאמור היסודות העמוקים של תפיסתו של פרויד מעוגנים היטב במתווה שלו.
[2] Finally, I would like to thank the staff of the Library of Congress in Washington, where the “Project” is kept, for their kind assistance in examining the original manuscript and answering my questions. To Mr. Bruce Kirby, Mrs. Barbara Bair and historian Dr. Margaret McAleer, who in addition, very generously, also photographed unique photographs for me. [חזרה]
[3] 80 העמודים הראשונים, 40 דפים בגודל 20×50 ס”מ שקופלו במרכזם ליצירת שני עמודים שווים מכל אחד מהם, מקובצים בשתי אסופות. 20 העמודים האחרונים הם למעשה חמישה גיליונות פוליו בגודל 50x 40ס”מ, אשר קופלו ליצירת ארבעה משטחי כתיבה. [חזרה]
[4] בסוף דצמבר 1894 או בינואר 1895 ביקר פליס בווינה לעניינים מקצועיים (מכתב מ־17.12.1894). ככל הנראה בביקורו זה ניתח את פרויד וטיפל בו בקוקאין (מכתב מ־24.1.1895). [חזרה]
[5] בחרנו לכנות את החיבור בתרגומו לעברית “מתווה לפסיכולוגיה מדעית”. זהו שילוב בין השם במהדורה הגרמנית (שניתן על סמך הערה של פרויד בפתיחת חלק II), “מתווה לפסיכולוגיה”, ובין השם שנתן לחיבור סטרייצ’י (E.S), “פרויקט לפסיכולוגיה מדעית”, אשר דבק בו בשיח האנליטי מאז. [חזרה]
[6] ראו ההתכתבות בין פרויד לאידה פליס בין דצמבר 1928 לינואר 1929. המכתבים המקוריים שמורים בספרייה הלאומית בירושלים. [חזרה]
[7] תרגום חופשי, Aus den Anfangen der Psychoanalyse, London: IMAGO, 1950, p. 274 [חזרה]
[8] זיגמונד פרויד, פירוש החלום, תל אביב: עם עובד, 2007, עמ’ 525. [חזרה]
[9] שם, עמ’ 487. [חזרה]
[10] שם. [חזרה]
[11] ראו בהתאם למכתבו של פרויד לפליס מתאריך 22.9.1898: “דעתי כלל אינה שונה משלך, אינני חפץ להותיר את הפסיכולוגיה באוויר ללא בסיס אורגני. אולם מלבד ביטחוני בכך אינני יודע כיצד להתקדם הן תיאורטית והן טיפולית, ולכן עליי לנהוג כאילו רק הפסיכולוגי מצוי בפניי”. תרגום חופשי, Aus den Anfangen der Psychoanalyse, London: IMAGO, 1950, p. 282 [חזרה]
[12] שם מופיעה הדוגמה של פרויד מהמתווה על אודות התינוק המחפש אחר השד ומשווה את המראה שלו בדמיונו/זיכרונו למראה השד הנוכח לפניו. [חזרה]
[13] לשניהם משמעות משותפת של סקיצה. [חזרה]
אין עדיין תגובות