החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

מתחת לפני השטח

מאת:
הוצאה: | 2015 | 256 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

כיצד סיפקו הארכיאולוגים את ההצדקות הלאומיות של עם ישראל על ארצו וכיצד חזרו בהם?
היכן הגנו מאות חרדים בחירוף נפש על אתרי קבורה של עובדי אלילים ושל חיילים רומאים ומנעו בנייה ופיתוח?
כיצד יכולה בליטה קטנה בחומות העיר ירושלים לגרור את כולנו למלחמות דת?
הר הבית, האם הוא באמת בידינו?
בסוגיות נפיצות אלה וברבות נוספות עוסק הספר מתחת לפני השטח, ספרו החשוב של שוקה דורפמן ז"ל.
דורפמן, שעמד בראש רשות העתיקות במשך כ־14 שנה, מציג את הפנים של הארכיאולוגיה בישראל כפי שרק הוא הכיר. הוא חושף את המאבקים שמאחורי הקלעים ואת המחלוקות הקשות שמתגלעות במפגש בין ארכיאולוגיה לפוליטיקה בישראל, בין מדע לאמונה, בין שמאל לימין, בין ריבונות לפשרות.
מתחת לפני השטח הוא ספר מרתק, ראשון בסוגו, שכתוב מתוך רגישות והבנה לצדדים היריבים וביושרה בלתי מתפשרת.
"שוקה דורפמן ז"ל, שניהל את רשות העתיקות כ־14 שנים ברגישות, יושר ותבונה, פותח בספרו צוהר אל המאבקים שמאחורי הקלעים, שם משיקים מחקר, דת, פוליטיקה וחברה". פרופ' ישראל פינקלשטיין

שוקה (יהושע) דורפמן
(1950 – 2014) היה קצין תותחנים ראשי בדרגת תת־אלוף בשנים
1993 – 1995, נספח צה"ל ביפן וקוריאה הדרומית ומנהל רשות העתיקות בשנים 2014-2000.
דורפמן הקדיש את חייו להגנה ולשמירה על הארץ והוביל חיילים ומפקדים בשדה הקרב בתפקידיו הצבאיים במשך עשרות שנים.
כמנהל רשות העתיקות דאג לשימור אתרי העתיקות תוך הפגנת יוזמה, חדשנות ומקוריות.
ספר זה נכתב ממיטת חוליו בשנה האחרונה לחייו ורואה אור לאחר מותו.

מקט: 978-965-566-043-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה:
'מאחורי האבנים'

ספרו של שוקה דורפמן מתחת לפני השטח עוסק בניהול הארכיאולוגיה הישראלית ובאתגרים החברתיים־פוליטיים שרשות העתיקות והעומד בראשה מתמודדים עמם. זהו שילוב בין סיפור אישי לבין ההתפתחויות והדילמות ברשות העתיקות, בפוליטיקה ובתרבות הישראליות, בעיקר לנוכח התהפוכות שחלו מאז תחילת המאה העשרים ואחת. כראש הרשות, דורפמן נדרש לתמרן בין תחומי פעולה רחבים בעלי גוון שונה, בין מגזרים בחברה ובין מקורות סמכות וידע שונים. הוא נדרש לנוע כל העת בזירה הפוליטית הגבוהה של הכנסת והממשלה, במִנהל הציבורי, בסוגיות של יחסים בין־לאומיים ובנושאים כואבים של יחסים בין דתות ועמים כמו גם בשסע הדתי־חילוני. דורפמן התבקש גם לקבל החלטות ולהתדיין עם גופים אקדמיים, שבתחילת דרכו עירערו לעתים על עצם סמכותו המקצועית בתחום הארכיאולוגיה.

הסיפור של דורפמן ברשות העתיקות מראה כיצד מאבקים ודילמות של ארגונים רציונליים אקדמיים, העוסקים לכאורה במחקר היסטורי טהור, רוויים אמוציות, כוונות נסתרות ואינטרסים עכשוויים. כך במציאות הארכיאולוגיה הישראלית כל אבן שיש לה הופכין היא פוטנציאל למהמורות בלתי צפויות ואף לדלקה פוליטית.

במשך ארבע־עשרה שנה ניווט שוקה דורפמן בין צמתים סואנים שנפגשים בהם כוחות פוליטיים, חברתיים ודתיים, ישראליים ובין־לאומיים, הרואים בחפירות הארכיאולוגיות ובממצאים לא רק ערך היסטורי, אלא גם משאב קריטי רוחני וחומרי לביסוס עוצמה, קידום מטרות ויצירת גושפנקה בחברה, בתרבות ואפילו ביחסי החוץ של ישראל. דורפמן מתאר בספרו את המתרחש 'מאחורי האבנים'. הוא חושף קונפליקטים ומנתח אידיאולוגיות ומאבקי כוח כפי שהם משתקפים בפעילות רשות העתיקות, לרבות בממצאים עצמם, ומצביע על הדיאלקטיקה שבין העתיקות לפוליטיקה; ממצאי העבר מעצבים את ההוויה הישראלית, והדינמיקה התרבותית־פוליטית בישראל מעצבת בתורה את העבר באמצעות התערבותה בחשיפתו ובפרשנות הניתנת לממצאים הארכיאולוגיים.

הספר של דורפמן הוא תרומה חשובה לא רק לחקר הארכיאולוגיה והפוליטיקה בישראל, אלא אף להבנת הקשר בין ארכיאולוגיה לפוליטיקה במקומות נוספים בעולם. דרך המשקפיים של ראש רשות העתיקות אפשר ללמוד על שינויים גיאו־פוליטיים באזורנו, על יחסי דת ומדינה ועל אתגרי המודרנה לעיצובה של הלאומיות הישראלית. הארכיאולוגיה בארץ משפיעה על סוגיות של ביטחון לאומי, על הסכסוך הישראלי־ערבי, על תהליכי הדמוקרטיזציה בארץ, על ניתוח יחסי המדינה עם קבוצות המיעוט ועל הקשרים של היהדות עם דתות אחרות. אכן, דרכי ניהולה של הארכיאולוגיה בישראל יכולות להיות גשר לפיוס ולהידברות ובה במידה חומר הבעֵרה להתלקחויות באזורנו.

ארכיאולוגיה בעידן המדינה המודרנית קשורה פעמים רבות לסוגיות לאומיות ולרצונו של הריבון להוכיח קשר עמוק עם העבר. במובן זה רשויות המדינה והפוליטיקאים רואים בחפירות ארכיאולוגיות לא רק ניסיון לחשוף את העבר, אלא גם חלק מארסנל פוליטי ללגיטימציה בהווה. במדינות דיקטטוריות השליטה בארכיאולוגיה דומה לשליטה בכל מרכיבי התרבות והיצירה האחרים. בדמוקרטיות, לעומת זאת, כפי שדורפמן מראה, כאשר חופש היצירה והביטוי הוא ציווי בסיסי, הריבון אינו מונוליטי בסוגיות ארכיאולוגיה, והשימוש בממצאים להצדקה לאומית־פוליטית תמיד יימצא בוויכוח. כך קורה שבדמוקרטיות כמו ישראל ממצאים ארכיאולוגיים עלולים, דווקא בחסות הריבון, לערער על הלגיטימציה שאותה ביקש הריבון לקבע. אף שמוסדות המדינה וגורמים פוליטיים מנסים להבנות את צביונו של העבר ולקחיו, העבר בדמוקרטיה שואף להיות עצמאי; הוא לא תמיד תומך בריבון הלאומי, ולכן הדמוקרטיה, המעניקה חופש חפירה וחופש פרשנות לממצאים, הופכת את הפוליטיקה של הארכיאולוגיה לפלורליסטית ונתונה תמיד בוויכוח. במדינות כמו ישראל, שיש בהן שפע ארכיאולוגי ושנתונות בסכסוכים היסטוריים עם לאומים ומיעוטים אתניים וביריבויות בין־דתיות בנוגע למהות המדינה ולאופייה, ממצאי החפירות הם חלק ממאבק פנימי עמוק בעיצוב אידיאולוגיות ונרטיבים לאומיים.

בישראל התפתחה הארכיאולוגיה לצדה של הדמוקרטיה. בשנים הראשונות למדינה, כשכל משאביה תועלו לביצור מעמדה הבין־לאומי וחוסנה הפנימי, היו חפירות ארכיאולוגיות וממצאים ארכיאולוגיים משאב חשוב ביצירת תודעה לאומית ולכידות חברתית. למעשה, הארכיאולוגיה היתה נדבך בתאוריית הממלכתיות של בן גוריון, שהממצאים הבולטים ביותר בה, לרבות חפירות מצדה והמגילות הגנוזות, מצביעים על הקשר ההיסטורי והסימביוטי בין העם למולדתו.

הקמת רשות העתיקות היתה חלק מהניסיון הלאומי לשמר את אוצרותיו ההיסטוריים של העם במסגרת רחבה יותר של תקומתו במולדת. עם הזמן הפכה הארכיאולוגיה ל'נורמלית' ולכאורה יותר ניטרלית, ועדיין נשארו תלויות ועומדות שאלות קרדינליות על סדר היום הפנים־ישראלי, ההופכות את הארכיאולוגיה למושא לוויכוח ולמעורבות עמוקה של הזירה הפוליטית בו. כך, למשל, ישראל היא זירה חשובה בעיצוב התפיסות הדתיות בעולם, וממצאים ארכיאולוגיים נותנים גושפנקה או מערערים על מורשות עבר של נוצרים, יהודים, מוסלמים ואחרים במקומות רגישים כמו הר הבית. בנוסף עצם החפירות הפכו בישראל מוקד לוויכוח אלים בין קבוצות חרדים הנאבקות על עצמות וקדושת מתים לבין רשויות המדינה והמוסדות האקדמיים.

בספר מתחת לפני השטח יש שישה פרקים העוסקים בזירות המרכזיות שבהן נפגשות הארכיאולוגיה והפוליטיקה בישראל. את הפרק הראשון מקדיש דורפמן לרשות העתיקות כמוסד ממלכתי. הוא מדגיש את החזון ואת דרכי הפעולה שגובשו בארגון, ומפרט את העקרונות שמנחים את הרשות ואת העומד בראשה. החזון של הרשות ועקרונותיה נבחנים בזמנים של שגרת עבודה, ובמיוחד בימים של מאבקים על רקע חפירות ארכיאולוגיות שנויות במחלוקת. דורפמן ראה חשיבות מכרעת בעקרונות היסוד של רשות העתיקות אשר הנחו אותו בכל שנות פועלו, ובמיוחד בעקרונות השקיפות המלאה ושיתוף הפעולה עם גורמים בממשל ועם גופים חיצוניים למערכת.

הפרק השני עוסק בזירה הלאומית, ובו מתאר דורפמן את התמורות שחלו במעמדה של הארכיאולוגיה ובתפקידיה כמסד לבניית הזהות הישראלית ואתוס הזכות של העם היהודי על מולדתו. בעשורים הראשונים של המדינה ניתן לממצאים הארכיאולוגיים תפקיד העד האולטימטיבי והאמין שנשלח מן העבר. הממצאים איששו את סיפורי המקרא, ושמות של יישובים עתיקים ניתנו ליישובים שזה עתה קמו. דורפמן מתאר כיצד דמויות מפתח כמו הפרופסור והרמטכ'ל יגאל ידין היו הגשר שבין גיבורי העבר וההווה. הארכיאולוגיה באותן השנים העניקה חותם של לגיטימציה לפרויקט תקומת האומה ונתנה את האישור החומרי הקונקרטי לקשר הרוחני והאידיאולוגי בין העם היהודי ובין ריבונותו המתחדשת. ואולם כפי שמתאר דורפמן, בעקבות תמורות במחקר הארכיאולוגי גם מעמדה של הארכיאולוגיה כמעצבת מורשת וזהות לאומית השתנה. ארכיאולוגים בולטים אינם משתפים עוד פעולה עם המגמה הלאומית, ואף מערערים על אמיתות מחקריות שהפכו לחלק מהמורשת.

בפרק השלישי, העוסק בחפירות ארכיאולוגיות ובתגובת החרדים עליהן, מתאר דורפמן מאבק יצרי, אלים וחסר פשרות בין קבוצות בחברה החרדית לבין הארכיאולוגים ורשות העתיקות. דורפמן פורש את הכרוניקה של המאבק לאורך השנים, מהמאה התשע־עשרה ועד ימינו. הוא מזהה את המנהיגות החרדית במאבק בארכיאולוגיה בשם קדושת המתים, וחושף את המלחמות הפנימיות בקרב החרדים בסוגיית החפירה בקברים כחלק ממאבקי כוח ושליטה שאינם מוכרים בדרך כלל לציבור הרחב.

הפרקים הרביעי והחמישי בספר עוסקים במקומה של הארכיאולוגיה במעמדה של מדינת ישראל כריבון אל מול גופים מוסלמיים בארץ ובעולם. דורפמן טוען בפרקים אלה שכל מה שקשור לארכיאולוגיה הבסיסית ביותר באזור מיד מתורגם למאבק על זכות וריבונות. הוא מתאר את המאבקים בחפירות עיר דוד, במעלה המוגרבים, כמו גם את הבנייה של אורוות שלמה מתחת להר הבית כביטוי למאבקים האלה.

בפרק השישי מארח שוקה דורפמן את ד'ר גדעון אבני. ד'ר אבני פורש בפרק זה את התפקיד שמשחקת הקהילה הנוצרית על הבימה הזאת של הארכיאולוגיה והפוליטיקה בישראל. גם בזירה זו, טוען ד'ר אבני, החלק המדעי־תיאורתי של חקר העבר רק מלווה אינטרסים הקשורים בבעלות של הכנסיות הנוצריות על נכסיהן בארץ הקודש ובקשריהן ההיסטוריים עם נכסים אלה. לרוב הקהילות הנוצריות יש נכסי נדל'ן גדולים ברחבי הארץ, בעיקר באתרים הקשורים לנוכחות הנוצרית הקדומה בארץ הקודש. במהלך המאה העשרים הפכו החפירות והמחקר הארכיאולוגיים לכלי להגברת השליטה שלהן במקרקעין שבבעלותן. ד'ר אבני מתאר את הכרוניקה של הפעילות הארכיאולוגית בארץ ישראל, שהחלה את פעילותה כבר במאה הארבע־עשרה, ועד ימינו, תוך שהוא מדגיש אתרים ואירועים מכוננים במפגש בין העולם הנוצרי ובין הממצאים הארכיאולוגיים שלהם ניתנת משמעות תיאולוגית מיוחדת.

ספרו של דורפמן מצטרף לדיון הרחב האקדמי והציבורי ביחסים בין ארכיאולוגיה לבין הפוליטיקה בישראל ובעולם. העובדות והדילמות שעליהן מבוסס הספר הן הוכחה לכך שארכיאולוגיה אינה רק תחום אקדמי המעניין קהל מצומצם, אלא זירת התרחשות פעילה וסוערת, המרתקת קהלים רחבים בארץ ובעולם. הארכיאולוגיה בישראל היא מראה של הפוליטיקה והחברה בישראל.

יוסי שיין ומיכל שוורץ

במשך שנים עקבתי בהערצה אחר פועלו של חברי היקר, שוקה דורפמן ז'ל, למען הארכיאולוגיה הישראלית. לפני כשלוש שנים, כשהפצרתי בו להתפנות מעיסוקיו האינטנסיביים, לבוא לאוניברסיטה ולכתוב את הספר, ראיתי לנגד עיני את החשיבות והתרומה שיש להעברת ניסיונו העשיר וסיפורו האישי כמנהל רשות העתיקות להבנת הקשרים שבין פוליטיקה לבין ארכיאולוגיה על ידי קורא הישראלי. לא שיערתי עד כמה התזמון של המשימה ששוקה נטל על עצמו היה קריטי. שוקה כתב את הספר בעודו נאבק במחלתו, והספיק לסיים את כתיבתו ממש סמוך למותו. המחויבות ההרואית לסיום הפרויקט, שאפיינה אותו כל חייו גם בנושאים אחרים, היא מורשת ומקור השראה לרבים. ד'ר מיכל שוורץ, שהצטרפה אל שוקה למסע הכתיבה עוד בתחילת הדרך, הפכה לשותפה פעילה ומרכזית בתהליך היצירה, ושוקה הכיר תודה גדולה לפועלה. מיכל ואני מבכים את מותו של שוקה, אך מודים לו על שאיפשר לנו ליטול חלק בפרויקט חשוב זה בחייו.

יוסי שיין

7 באפריל 2015

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.