“בגיל 24 הגעתי להכרה שישנם שלושה מצבי יסוד אפשריים: או שיש אלוקים או שאין אלוקים או שאולי יש ואולי אין. […]
אברהם
שלום, אני אברהם, גבר בשנות השלושים לחייו. אני נשוי לריקי, שבתעודת הזהות מופיעה כרבקה. יש לנו שלושה ילדים ואנו גרים ברעננה. אני מרצה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר‑אילן. למעשה אני דמות ספרותית: מחבר הסיפור החליט על קיומי רק אתמול, כמה שעות לאחר כתיבת השורה שבסוף העמוד הקודם.
כמרצה באוניברסיטה אני דמות שחושבת על החיים. יש בי גירוי אינטלקטואלי גדול, ואני אוהב מאוד להרהר. הגעתי לתובנות משמעותיות על החיים. אלו לא ממש התובנות שלי, מעצם היותי דמות מומצאת. כנראה מחבר הסיפור הרגיש שהוא משתעמם בכתיבת סיפור חייו בגוף ראשון, אז הצעתי את עצמי כמתווך עבור מה שחשוב לו באמת להגיד. ייתכן שבהמשך הכתיבה ייכתב עוד על עלילת החיים, אך בינתיים אני כאן.
אני שייך למעמד הביניים, ומתפרנס בכבוד. חושב על העולם, והדברים אינם עוברים לידי.
יש לי ילדים בגילי הנעורים, לפני צבא, שני בנים ובת. הקטנה אחרי גיל בת מצווה. ההורים שלי מרגישים טוב, תודה לאל, וגם הוריה ומשפחתה של אשתי. אנו אנשים מן היישוב. אוהבים להיות כאן, אוהבים את מכרינו ואת יקירינו. אם חלפתם על פניי ברחוב, לא ראיתם משהו יוצא דופן. אני מתנהג על פי הנורמות החברתיות של החברה הישראלית, וחי בתוכה בשלום.
אם כך, למה נבחרתי להיות דמות ספרותית בספר שרוצה לשתף בתובנות משמעותיות על החיים? אני מניח שהסיבה לכך נעוצה בכך שתובנות אלו נוגעות לכולנו, מצד הזרם המרכזי שבנו. אני התקלפתי בחיי הבוגרים מכל מיני קליפות, מתוך ניסיון להבין את זהותי האחת, השלמה והמאוחדת. גם מחבר הסיפור עשה זאת, אך נותרו כמה צלקות שמקשות אולי לשתף בגוף ראשון. המון כאב אצור בתהליך הגדילה הזה. אני, כדמות ספרותית, יכול להציג את הדברים באופן נקי יותר. הנפש שלי לא פצועה. אני חושב ומהרהר באותה קלות שבה אני מקליד את המילים במחשב. אני יכול לשתף אתכם ואני שמח וטוב לבב. יש לי אישה נהדרת וילדים מקסימים וחיים מקסימים, ואני עובר תהליכים שהם נקיים ממציאות של חיים אמיתיים. בינתיים נבחרתי למשימה זו, ונראה כיצד הדברים יתגלגלו. אין כאן בינתיים עריכה בגוף הספר, אולי תיקונים קלים פה ושם של השלמת רעיון או הבהרה טובה יותר של הדברים. נזרום ונראה מה יצא.
אני רוצה להכיר לכם שני חברים יקרים שלי בעת הזו, גם הם פרי המצאה. יותם הינו חברי מהתיכון. עדיין רווק. הוא המתייסר מבינינו. הייתי מגדיר אותו כדמות ניטשֵאִית, אשר ערערה על הנחות הבסיס של חייה ושילמה על כך מחיר יקר. יותם הוא מאלה שהגיעו לקצה ואף נפלו לתהום. הוא מצליח להשתקם בדרכו שלו. הפצעים מגלידים בהדרגה. הוא נחוש לחיות חיים נורמליים, ואני מאמין ביכולותיו אלו.
את בנימין הכרתי במהלך שירות המילואים שלי. בנימין הוא בן 24, סטודנט לפסיכולוגיה בבר‑אילן. אנחנו נפגשים גם מדי פעם בקמפוס. בזמן שירות המילואים שלי הוא היה בסדיר, והחיים זימנו לנו להיפגש לשיחת נפש עמוקה, שבעקבותיה החלטנו להחליף טלפונים. אני רגיל שדברים כאלה באים וחולפים בדינמיקה של החיים, אבל בנימין הוא זה שהתקשר, ומאז אנחנו שומרים על קשר.
זה היה לפני כארבע שנים. בהמשך גם הכרתי בינו ובין יותם, ואנו מין שלישייה כזו. החברה שלהם נעימה לי מאוד. אנו עוסקים בשאלות של מהות, כל אחד מנקודת מבטו. שלושתנו גדלנו כאן, במדינת ישראל של העשורים האחרונים. אנחנו מחוברים למה שקורה כאן בנימי נפשנו, לפרויקט המדיני הזה שנקרא מדינת ישראל.
אולי קצת רקע על בנימין. בנימין גדל בראשון לציון ובגיל 13, לאחר הבר מצווה, ביקש מהוריו להמשיך ולחבוש את הכיפה. הוריו, שהינם פלורליסטים, לא הביעו התנגדות – איש באמונתו יחיה. בגיל 15 ביקש להירשם לישיבה תיכונית. בגיל 18 התגייס לקרבי ולאחר השירות הצבאי עשה פסיכומטרי ונרשם לבר‑אילן ללימודי הפסיכולוגיה. הוא בשנתו השנייה לתואר הראשון, ונראה כי הוא נהנה. יש לו חברה שאיתה הוא עתיד להתחתן, אני מניח, בזמן הקרוב. הוא גם לומד בכולל של בר‑אילן, בתוכנית מסוימת שאני לא מכיר. הוא אדם מבריק, בעל יכולת התבוננות עמוקה, ואני רק יכול ללמוד מכך. אני שמח שהוא מבניה של הארץ הזו. יש תקווה לאחריתנו.
גם ילדיי הם ילדים טובים. מעורבבים מאוד עם בני גילם, תחת ההשפעה של התרבות המערבית, המעצבת את העולם כולו בדמותה. כל הטכנולוגיה הזו, משחקי המחשב, פייסבוק… הם מדברים את השפה הזו עם בני גילם. אני ואשתי נשארים ברקע, מנסים להיות הורים איכשהו לילדינו. זה קצת קשה בתוך כל הפרטיות שלהם והחברים שלהם. אנו הולכים על קצות האצבעות. הם ילדים טובים, אבל אני חרד להם מאוד. הבגרות נמצאת מעבר לפינה. החיים הבוגרים במדינתנו לא נראים טוב. הסטטיסטיקות משקפות תמונת מצב עגומה. הרבה אלימות בין בני זוג, בין הורים וילדים, גירושים, חיפוש משמעות, אויבים מבחוץ שלא משלימים עם היותנו כאן ואתגרים יום‑יומיים של התמודדות עם החיים.
יותם יסביר זאת טוב ממני. כאב המציאות היום‑יומית לא היטיב איתו. נראה שמנגנוני ההגנה לא עמדו בעומס החיים במדינת ישראל של העת הזו. יש בו רגישות גדולה מאוד. אני משוכנע שהוא נשמה של צדיק, שבא לכאן והסתבך עם החיים הלא מובנים האלה. אני והוא למדנו בחינוך הממלכתי, כך שגדלנו כחילוניים. יותם הולך עם כיפה וטלית קטן בחמש השנים האחרונות. אני התחלתי לשמור שבת, ולהניח תפילין על בסיס יומי. יש לי גם חברותא בבני ברק שסידרו לי מ’לב לאחים’. אני מתחזק. אשתי עדיין בתוך כל הניו אייג’, עם הסדנאות הרוחניות האלה. כל אחד והקצב שלו, כנראה.
אני, יותם ובנימין נמצא את הדרך לשתף בתובנות שהגענו אליהן. אנו נפגשים אחת לשבוע ומשוחחים. זה עוזר לנו מאוד לגדול ולהתפתח. יש בית קפה כשר בסמוך לבר‑אילן, ונוח לנו להיפגש שם. יותם מגיע לכולל לשמוע הרצאות אחת לשבוע. אנחנו נפגשים, ולא מוכנים לוותר על זה. יום שני זה היום שלנו.
אני בוחר להתחיל עם יותם. התהליך שעבר הינו מרתק. לי לא היה אומץ להתקלף ככה. אני מניח שלאחר שאשתף בסיפורו, אביא את התובנות שלי מתוך קורסי יסוד במדעי החברה שעצבו את חיי הבוגרים. ונסיים עם בנימין, הבחור הצעיר, שרואה עצמו כחלק מדור התיקון הזה, והוא נחוש לקחת חלק בתיקון עולם במלכות ה’. הלוואי עליי השאפתנות שלו. אני מעביר את רשות הדיבור ליותם.
אין עדיין תגובות