החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

נוודת

מאת:
מאנגלית: גיא הרלינג | הוצאה: | 2013 | 304 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אייאן חירסי עלי ריתקה את העולם בכופרת, סיפור ההתבגרות המאלף שלה, שכיכב עשרות שבועות ברשימת רבי־המכר של ה"ניו יורק טיימס". בנוודת היא מספרת איך הגיעה לאמריקה כדי לבנות חיים חדשים מעבר לים, הרחק מאיומי הרצח של האסלאמיסטים באירופה, מהעימותים האלימים ומהקונפליקט הפנימי שגעש בתוכה. זהו סיפור מסעה — הפיזי, ובעיקר הרגשי — אל החופש, תיעוד המעבר מאישה שבטית מקוצצת־כנפיים לאזרחית חופשייה ושוות־ערך בחברה מודרנית.

חירסי עלי משחזרת את התהפוכות שפקדו את חייה לאחר שנפרדה ממשפחתה, ואת המאבק להשיל מעליה את שלל האמונות התפלות והתפיסות המוגבלות על מנת להיטמע בחברה המערבית. באופן מכמיר לב היא מתארת את ההתפייסות עם אביה האדוק זמן קצר לפני מותו, אב שהתכחש לה מאז הוקיעה את האסלאם בעקבות אירועי 11 בספטמבר.

נוודת הוא דיוקן של משפחה הנקרעת בעקבות התנגשות תרבויות. אך זהו גם מסמך מרגש, מרומם נפש ולא פעם משעשע, על אישה אחת המגלה את אמריקה של ימינו. חירסי עלי חוששת מחזרה על טעותה של אירופה, שגילתה הבנה כלפי האסלאם הרדיקלי. היא קוראת אפוא למוסדות המפתח במערב — ובהם האוניברסיטאות, התנועה הפמיניסטית והכנסיות הנוצריות — להתנגד לכוח המשיכה הקטלני של הפונדמנטליזם והטרור ולגבש עבור המהגרים המוסלמים פתרונות יצירתיים לקשיים שהם חווים.

נוודת הוא שיר הלל לחופש הביטוי ולדמוקרטיה, מסר בהול למערב לטפח את החברה הפתוחה אל מול איום האסלאם, תרומה חשובה להיסטוריה של הרעיונות, ומעל לכול — קריאה נמרצת לפעולה.

"האישה הזאת היא אחת הגיבורות הגדולות של זמננו."

ריצ'רד דוקינס

מקט: 15100229
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

כל חיי הייתי נוודת. נעתי ונדתי ללא שורשים. נאלצתי להימלט מכל מקום שבו השתקעתי; דחיתי כל דבר שלימדו אותי.

נולדתי במוגדישו, סומליה, ב־1969. אבי נאסר בשל התנגדותו לשלטון הרודנות האכזרי כשהייתי קטנה מאוד. לאחר מכן ברח וחי בגלות. כשהייתי בת שמונה לקחה אמי את אחַי ואותי לערב הסעודית לחיות איתו. כעבור שנה גורשנו מערב הסעודית ועברנו לאתיופיה, שבה שכנה המפקדה של קבוצת האופוזיציה שאבי השתייך אליה. לאחר כשנה וחצי שם עברנו שוב, הפעם לקניה.

בכל פעם שעברנו נזרקתי ללא הכנה מוקדמת לשפה חדשה ולהרגלים שונים. ניסיונותי להתאקלם בכל פעם היו ילדותיים ועלובים, ובדרך כלל חסרי תוחלת. הדבר הקבוע היחיד בחיי היה הקשר האמיץ של אמי לאסלאם.

אבי עזב את קניה ואותנו כשהייתי בת אחת־עשרה. רק בגיל עשרים ואחת ראיתי אותו שוב. בהיעדרו ובהשפעת אחת המורות שלי הפכתי למוסלמית קנאית ואדוקה. אף חזרתי לסומליה לשמונה חודשים ועברתי את תחילתה של מלחמת האזרחים ואת התוהו ובוהו והאכזריות של “יציאת סומליה” הגדולה ב־1991, שבמהלכה נעקרה ממקומה מחצית מאוכלוסיית המדינה ו־350 אלף איש מתו.

כשהייתי בת עשרים ושתיים, הורה לי אבי להינשא לקרוב משפחה שלא הכרתי, שחי בטורונטו, קנדה. בדרכי מקניה לקנדה הייתי אמורה לעצור בגרמניה, לקבל את אשרת הכניסה שלי לקנדה ואז להמשיך במסע. אבל במעין חרדת ייאוש אינסטינקטיבית ברחתי. עליתי על רכבת להולנד. הנסיעה היתה מורטת עצבים יותר מכל מסעותי, ולבי הלם בחוזקה במחשבה על ההשלכות של מעשי ועל מה שיעשו אבי והשבט כולו כשיגלו שנמלטתי.

בהולנד גיליתי את רוחב לִבם של זרים. הייתי שום דבר בשביל האנשים הללו, ואף על פי כן הם דאגו לי למזון ולמחסה, לימדו אותי את שפתם והרשו לי ללמוד כל מה שרציתי. הולנד היתה שונה מכל מדינה שבה חייתי. הולנד היתה שלווה, יציבה, משגשגת, סובלנית, נדיבה, שוחרת טוב. עם התקדמותי בלימודי השפה ההולנדית, התחלתי לגבש לעצמי יעד שאפתני, בלתי אפשרי כמעט: ללמוד מדעי המדינה כדי להבין מדוע החברה הזאת, שנראתה לי חסרת אל, מתפקדת כהלכה, בשעה שכל חברה אחרת שבה חייתי — מוסלמית ככל שהתיימרה להיות — היתה רקובה מרוב שחיתות, אלימות וערמומיות אנוכית.

זמן רב היטלטלתי בין האידיאלים הברורים של ה”נאורות” שלמדתי באוניברסיטה ובין כניעתי לציווייו הברורים לא פחות של אללה שאותם פחדתי להפר. בתקופת לימודי, כשעבדתי כמתורגמנית הולנדית־סומלית בשביל שירותי הרווחה ההולנדיים, פגשתי מוסלמים רבים בנסיבות שונות, במקלטים לנשים מוכות, בבתי כלא, בכיתות לחינוך מיוחד. מעולם לא עשיתי “אחת ועוד אחת” — אדרבה, נמנעתי במכוון מלעשות זאת — כדי לא לראות את הקשר בין אמונתם באסלאם לעוניים, בין דתם לדיכוי הנשים ולהיעדר בחירה חופשית.

למרבה האירוניה, היה זה אוסאמה בן־לאדן שפקח את עיני. לאחר 11 בספטמבר כבר לא יכולתי להתעלם מטענתו שהשמדה של חפים מפשע (גם אם כופרים) עולה בקנה אחד עם הקוראן. עיינתי בקוראן ומצאתי כי הדבר נכון. המשמעות מבחינתי היתה שלא אוכל עוד להיות מוסלמית. יתר על כן, הבנתי שכבר זמן־מה אינני מוסלמית.

כשהתחלתי להשמיע את קולי בעניינים האלה, התחלתי לקבל איומים על חיי. גם התבקשתי לרוץ לפרלמנט ההולנדי כמועמדת מטעם המפלגה העממית לחירות ולדמוקרטיה. כשנבחרתי לפרלמנט, בלטתי מאוד שכן הייתי אישה צעירה, שחומת עור עם שומר ראש לצדי. אבל גם הייתי מוגנת, שלא כמו ידידי ועמיתי. לאחר שבמאי הקולנוע תיאו ואן גוך ואני יצרנו סרט שעסק באופן שבו האסלאם מדכא נשים, נרצח תיאו בידי קיצוני מוסלמי בן עשרים ושש, שנולד במרוקו והגיע לאמסטרדם עם הוריו.

באוטוביוגרפיה שלי, כופרת, גוללתי את חוויותי. סיפרתי עד כמה אני מרגישה בת מזל שברחתי ממקומות שבהם אנשים חיים בשבטים, וגברים מנהלים את ענייניהם על פי תכתיבים ומסורות של אמונה; עד כמה אני שמחה לחיות במקום שבו בני שני המינים חיים כאזרחים שווים. סיפרתי על האירועים האקראיים שהפכו את ילדותי לבלתי יציבה; על מזגה ההפכפך של אמי; על היעדרו של אבי; על גחמותיהם של רודנים; על התמודדות עם מחלות, אסונות טבע ומלחמות. תיארתי את הגעתי להולנד ואת רשמי הראשונים מן החיים במקום שבו אנשים אינם נתיניהם של שליטים עריצים, ואינם כפופים לתכתיבי הייחוס השבטי שלהם, אלא הם אזרחים של ממשלות שהם עצמם בחרו.

התייחסתי אך בקצרה למסע המקביל והחשוב לא פחות שעברתי: המסע המנטלי. תיארתי כמה מן השאלות שהתגבשו בי, את הצעדים הראשונים שעשיתי בעולם החדש ואת החוויות שגרמו לי להטיל ספק באמונתי באסלאם ובאורח חייהם של הורי.

בעת שכתבתי את כופרת, חשבתי שתמו נדודי. חשבתי שאשאר בהולנד לעד, שהכיתי שורשים באדמתה העשירה ושלעולם לא איאלץ לעקור ממנה. אך טעיתי. לבסוף נאלצתי לעזוב. הגעתי לאמריקה כמו רבים לפני בחיפוש אחר חיים חדשים, ביטחון, חופש ופרנסה, חיים שאוקיינוס יפריד בינם ובין כל העימותים והחיבוטים הפנימיים שפקדו אותי. ספר זה, נוודת, מסביר מדוע בחרתי באמריקה.

קוראי הספר כופרת ברחבי העולם העניקו לי תמיכה אינסופית ועידוד. אבל הם גם שאלו שאלות שלא התייחסתי אליהן. שאלו על משפחתי ועל חוויותיהן של נשים מוסלמיות אחרות. שוב ושוב שמעתי את השאלה: עד כמה טיפוסית היתה החוויה שלך? האם את מקרה מייצג? נוודת עונה על השאלה הזאת. הספר הזה איננו עוסק רק בחיי שלי ובנדודי במערב. הספר מספר גם על חייהם של מהגרים למערב בכלל, על קשיים פילוסופיים ומציאותיים של אנשים, ובמיוחד של נשים החיות בתרבות מוסלמית מסורתית סגורה ולוחצת בתוך תרבות פתוחה לחלוטין. הספר מתאר כיצד ערכים באסלאם מתנגשים עם ערכים מערביים; הוא עוסק בהתנגשות הציוויליזציות שאני ועוד מיליונים כמוני חווינו וממשיכים לחוות.

כשעברתי לארצות הברית, שוב התחלתי את תהליך ההתבססות במדינה חדשה, ונתקפתי געגועים עזים בעקבות מותו של אבי בלונדון. כשפגשתי שוב את משפחתי המורחבת — בני דודים ואחותי החורגת שחיו בארצות הברית, בבריטניה ובמקומות אחרים — גיליתי כמה הם מעורערים. לאחת יש איידס, אחרת הואשמה בניסיון לרצוח את בעלה, והשלישי שולח את כל כספו לסומליה להאכיל את השבט. כולם טוענים שהם נאמנים לערכי השבט שלנו ולערכי אללה. הם תושבי קבע ואזרחים במדינות המערב שבהן הם חיים, אך לִבם ומחשבותיהם נמצאים הרחק משם. הם חולמים על תקופה בסומליה שמעולם לא היתה: תקופה של שלום, של אהבה ושל הרמוניה. האם אי־פעם יכו שורש בארצם הנוכחית? קרוב לוודאי שלא. הספר נוודת עוסק בין השאר בקשיים שלהם.

אז מה, אתם בוודאי חושבים, הרי בכל תרבות יש משפחות שאינן מתפקדות. ואכן, הוליווד מוצאת שבעיות משפחתיות בתרבויות היהודית והנוצרית הן נושא מבדר מאוד. אבל, לדעתי, משפחה מוסלמית שאיננה מתפקדת מאיימת איום אמיתי על מרקם החיים במערב.

המשפחה היא כור ההיתוך של הערכים האנושיים. בתוך המשפחה ילדים לומדים לחיות על פי הנורמות של הוריהם וממשיכים אותן; המשפחה היא גם התא שבו נרקמות הנאמנויות העוברות מדור לדור. לכן חשוב מאוד להבין את הדינמיקה של המשפחה המוסלמית, משום שבין יתר הדברים, היא־היא המפתח לנטייתם של בחורים מוסלמים כה רבים לאסלאם הקיצוני. ובעיקר, המשפחה היא הערוץ שדרכו עוברות תיאוריות קונספירציה מן המסגדים והמַדרסות בערב הסעודית ובמצרים אל הבתים בהולנד, בצרפת ובאמריקה.

אנשים רבים באירופה ובארצות הברית חולקים על הטענה, שלפיה אנו חיים בעידן של התנגשות ציוויליזציות בין האסלאם למערב. אבל יש מיעוט קיצוני מוסלמי, המאמין בכל מאודו שהאסלאם נתון במצור, ומיעוט זה יילחם את מלחמת הקודש שהוכרזה נגד המערב עד שינצח. הוא שואף בסופו של דבר להשיב על כנה את הח’ליפות התיאוקרטית במדינות המוסלמיות ולכפות אותה על שאר העולם. קבוצה גדולה יותר של מוסלמים, בעיקר באירופה ובאמריקה, מאמינה שפעולות טרור מידי מוסלמים יעוררו תגובת נגד של המערב נגד כל מוסלמי באשר הוא (למעשה, יש מעט מאוד עדויות לתגובת נגד כזאת, אבל בעידודם של מוסלמים קיצונים, גם בלעדיה מהגרים מוסלמים רבים דבקים בתפיסה זו). בשל אותה תחושה של רדיפה קולקטיבית, משפחות מוסלמיות רבות במערב מבודדות את עצמן בגטאות. בתוך הגטאות פועלים סוכני האסלאם הקיצוני, המטפחים את השנאה ומחפשים חיילים שימותו מות קדושים בשם השקפת עולמם המעוּותת. צעירים אומללים ותלושים, בני מהגרים במשפחות שאינן מתפקדות הם חיילים מושלמים למטרה זו. על רקע המשך ההגירה מן העולם המוסלמי ושיעור הילודה הגבוה במשפחות מוסלמיות, אנו מסתכנים כאשר אנו מתעלמים מהתופעה.

כאחת מהם, ביכולתי לתאר את המצב בעזרת סיפורים על אחי וקרובי משפחתי מהשנים המכוננות בחיי. בנוודת ניסיתי לתאר את התא המשפחתי האינטימי ביותר, את יחסיהם או היעדר יחסיהם של אבי ואמי; את הציפיות שלהם מילדיהם; את תפיסת ההורות שלהם; את משבר הזהות שהנחילו לילדיהם; את השקפותיהם המתנגשות בנושאי מיניות, כסף ואלימות, ובעיקר את תפקידה של הדת בעיצובם הגרוע של חיי המשפחה שלנו.

לפעמים אני תוהה מה הייתי עושה אילולא עזב אותנו אבי והיינו נשארים בקניה. אילו נשאר, היו מחתנים אותי בגיל צעיר מאוד, ולעולם לא היו לי האומץ או ההזדמנות להימלט ולחפש חיים טובים יותר. אילולא היתה משפחתי עוזבת את סומליה, או אילו הצליחה אמי להשאיר אותי בבית במקום לשלוח אותי לבית הספר, זרעי המרד שבי לעולם לא היו נובטים, זרעים שנתנו לי השראה, זרעים שבעזרתם יכולתי לדמיין לעצמי חיים שונים מאלה שהורגלתי בהם ושונים מהחיים שהורי תיכננו בשבילי. כל כך הרבה נסיבות והחלטות בחיי לא היו בשליטתי, ורק בדיעבד אני רואה את ההזדמנויות שאיפשרו לי שליטה בחיי.

גיליתי בדרך הקשה שהניסיון להחזיק בשתי התרבויות ולחיות חיים כפולים — כלפי חוץ אני מציגה מודרניות ועצמאות, וכלפי פנים נאחזת במסורת ובשבט — הניסיון הזה מעכב את עצמאותי. המחשבה על ההתמודדות של אבי עם זעם השבט לאחר שברחתי, ייסרה אותי; ההשלכות של נטישת האסלאם אימללו אותי, מאחר שידעתי שלא יפגעו בי, אלא בהורי ובקרובי. הייתי אומללה גם כאשר הירהרתי ברעיון להקריב את אושרי שלי למען שלוות נפשם של הורי, אחַי ובני השבט.

במילים אחרות, מסע הנדודים שלי — ואפילו השלב האחרון מהולנד לארצות הברית — היה מעל לכול מסע נפשי. היה זה מסע לא רק על פני אלפי קילומטרים, אלא מסע בזמן על פני מאות שנים. מסע מאפריקה, שבה אנשים חיים בשבטים, לאירופה ולאמריקה שבהן אנשים הם אזרחים (אם כי רעיון האזרחות שונה ממדינה למדינה). היו לא מעט אי־הבנות, ציפיות ואכזבות בדרך, ולמדתי הרבה. למדתי שלהיפרד לשלום מחיי השבט ולנהל חיים אזרחיים הם שני דברים שונים לגמרי. בעניין זה רבים מבני משפחתי כשלו, והם אינם היחידים.

כיום כמעט רבע מתושבי העולם מגדירים את עצמם מוסלמים, וברשימת המדינות שמהן בורחים פליטים בעולם עשר הראשונות הן מדינות מוסלמיות. רוב העקורים שמים פעמיהם אל אירופה ואל ארצות הברית. ממדי ההגירה ממדינות מוסלמיות קרוב לוודאי יגדלו בשנים הקרובות, משום ששיעור הילודה בהן גבוה מבמערב. הבעיה של משפחות לא מתפקדות — כמו משפחתי — תהפוך נפוצה יותר ויותר אם הדמוקרטיות במערב לא ישכילו לשלב את המהגרים האלה ולהפוך אותם לאזרחים.

אני רואה שלושה מכשולים עיקריים בתהליך, שום מכשול מהשלושה איננו מיוחד למשפחה שלי בלבד. המכשול הראשון הוא היחס של האסלאם לנשים. האסלאם חונק את הרצון של ילדות קטנות. עוד לפני הווסת הראשונה שלהן קולן כבר אינו נשמע. מגדלים אותן כמכונות כנועות המשרתות בבית, מנקות ומבשלות. הן נדרשות לקבל עליהן את בן הזוג שאביהן בחר בשבילן, ולאחר החתונה חייהן מוקדשים לתענוגות המין של בעליהן ולגידול ילדים. השכלתן נקטעת בדרך כלל עוד בנעוריהן, ולכן כנשים אין להן היכולת לחנך את ילדיהן כאזרחים לכל דבר בחברה מערבית מודרנית. בנותיהן חוזרות על אותו דפוס.

יש בנות שמצייתות, אחרות מנהלות חיים כפולים. יש שבורחות ומידרדרות לזנות ולסמים. מעטות מצליחות כמוני ואפילו מתפייסות עם משפחותיהן. כל סיפור הוא שונה, אך המכנה המשותף הוא שההתמודדות של נשים מוסלמיות עם שליטת המשפחה במיניותן קשה יותר מזו של נשים בקהילות דתיות אחרות. זהו, לדעתי, המכשול הגדול ביותר בדרך לאזרחות מוצלחת — לא רק לנשים, אלא גם לבנים שלהן ולגברים שהם הופכים להיות.

המכשול השני, טריוויאלי אולי לקורא המערבי, הוא הקושי של מהגרים רבים ממדינות מוסלמיות להתמודד עם כסף. בגלל היחס באסלאם לאשראי ולחובות והיעדר הבנה פיננסית בקרב נשים מוסלמיות, רוב המהגרים אינם מסוגלים להתמודד עם מגוון האפשרויות הפיננסיות הנפתחות בפניהם בחברת הצריכה המודרנית.

המכשול השלישי הוא חִברות התודעה המוסלמית. מוסלמים מתחנכים על ברכי האמונה שמוחמד, מייסד האסלאם, היה צדיק גמור, ותוכחות המוסר שלו לעולם לא יהיו מוטלות בספק. הקוראן, כפי ש”התגלה” למוחמד, נחשב חף מטעויות: אלה הם דברי אללה ממש, ויש לציית להם ללא היסוס. בשל כך מוסלמים מועדים לשטיפת מוח יותר ממאמינים בדתות אחרות. יתרה מזו, האלימות הטבועה כל כך בחברה המוסלמית, החל באלימות בתוך המשפחה וכלה בלהט התמידי שבו מתייחסים למלחמת קודש, מקשה עוד יותר על האנשים המגיעים מאותו עולם להפוך לאזרחי המערב.

אני יכולה לסכם את שלושת המכשולים העומדים בפני השתלבותם של אנשים כמו בני משפחתי בשלוש מילים: מין, כסף ואלימות.

בחלק האחרון של נוודת אני מציעה כמה פתרונות. המערב נוטה להגיב לכשלים החברתיים של מהגרים מוסלמים בגזענות המתאפיינת בהנמכת ציפיות. הגישה המערבית מבוססת על הרעיון שיש לפטור אנשים שאינם לבנים מאמות המידה של התנהגות נורמטיבית. שכבה שלמה של אנשים שכוונתם טובה סבורה שאין לדרוש ממיעוטים מה שדורשים מהרוב. במדינות ליברליות ודמוקרטיות הרוב הם לבנים, והמיעוטים — אנשים שאינם לבנים. אך רוב המוסלמים, כמו כל המהגרים, מהגרים למערב לא כדי להפוך למיעוט סגור, הם מהגרים למערב בחיפוש אחר חיים טובים יותר, חיים בטוחים ומתוכננים, הטומנים בחובם אפשרויות להכנסה טובה יותר ולחינוך איכותי לילדיהם. כדי להשיג זאת, אני מאמינה שהם חייבים לוותר על מקצת ההרגלים, המנהגים והדוֹגמות שהם רגילים בהם ולהתחיל חיים חדשים.

במערב יש אנשים טובים רבים העוזרים לפליטים, נוזפים בחבריהם שאינם מתאמצים דיים, תורמים לארגוני צדקה ושואפים לחסל את האפליה. הם לוחצים על ממשלות לפטור את בני המיעוטים מאמות המידה ההתנהגותיות של המערב, הם נלחמים על שימור התרבויות של המיעוטים, ואינם מעמידים את דתם של המהגרים למבחן. אין לי ספק שכוונותיהם טובות, אבל אני מאמינה שהאקטיביזם הטוב הזה נהיה כעת חלק מן הבעיה שהוא מבקש לפתור. ובאופן בוטה יותר, מאמציהם לסייע למוסלמים ולמיעוטים אחרים עקרים, משום שכאשר הם דוחים או מאריכים את התהליך של מעבר לחיים מודרניים, הם משלים את אותם מיעוטים שאפשר לדבוק בנורמות שבטיות ובה בשעה להפוך לאזרח שיודע את זכויותיו ואת חובותיו. חסידי הרב־תרבותיות כולאים למעשה את הדורות שייוולדו במערב בשטח הפקר של ערכים. הגישה הרב־תרבותית הזאת, העטופה בהבנה מלאת חמלה, היא למעשה סוג של גזענות אכזרית, והיא אכזרית שבעתיים בשל הלשון המתחסדת ומתק השפתיים שהיא נוקטת.

לדעתי, יש שלושה מוסדות בחברה המערבית שיכולים להקל על אותם מיליוני נוודים את המעבר מתרבות שבטית אל החיים במערב — מוסדות שיכולים להתחרות בסוכני הגִ’האד על לִבם של המוסלמים.

הראשון הוא החינוך הציבורי. תנועת הנאורות במאה ה־18 באירופה הולידה בתי ספר ואוניברסיטאות שהתבססו על עקרונות של חשיבה ביקורתית. החינוך בא לשחרר את ההמונים מעוני, מאמונות תפלות ומרודנות באמצעות פיתוח כישורים קוגניטיביים. עם התפשטות הדמוקרטיה במאות ה־19 וה־20 יותר ויותר אנשים הגיעו למוסדות החינוך הללו. ילדים מכל שכבות החברה למדו לא רק מתמטיקה, גיאוגרפיה, מדעים ואמנויות, אלא גם מיומנויות חברתיות ואת המשמעת הדרושה להצלחה בעולם שמחוץ לכיתה. הספרות התרחבה והציבה להם אתגרים שהובילו ליכולתם להזדהות עם דמויות מתקופות אחרות וממקומות אחרים. המטרה של החינוך הציבורי היתה לחנך אנשים להיות אזרחים, לא לשמור על בדלנות של שבט, על קדושה של אמונה או על כל דעה קדומה אחרת שהיתה באופנה באותו הזמן.

אבל בימינו בתי ספר ואוניברסיטאות במערב מגלים יותר התחשבות בדתות, במנהגים ובהרגלים של סטודנטים מהגרים היושבים בכיתתם. מתוך נימוס מוטעה הם נמנעים מקריאת תיגר גלויה על אמונתם של ילדים מוסלמים והוריהם. ספרי הלימוד מייפים את הכללים הלא הוגנים באסלאם ומציגים אותה כדת שוחרת שלום. מוסדות ההשכלה האלה חייבים להשתחרר מן העיוורון שכפו על עצמם ולהשקיע שוב בפיתוח החשיבה הביקורתית, גם במחיר של חוסר נימוס בעיני מקצת האוכלוסייה.

המוסד השני שיכול וחייב לעשות יותר הוא התנועה הפמיניסטית. על הפמיניסטיות במערב לקחת את מצוקתן של הנשים המוסלמיות לידיהן ולהפוך אותה ליעד. מטרתן צריכה להיות לעזור לנשים מוסלמיות למצוא את קולן. לרשותן של הפמיניסטיות במערב עושר של ניסיון ומשאבים. שלושה יעדים צריכים לעמוד לנגד עיניהן של הפמיניסטיות במערב כאשר הן מסייעות לאחיותיהן המוסלמיות. היעד הראשון הוא להבטיח שלנערות מוסלמיות יהיה החופש להשלים את חוק לימודיהן בבית הספר; השני הוא לעזור להן לשלוט בגופן, ולפיכך גם במיניותן; והשלישי הוא להבטיח שלנשים מוסלמיות תהיה לא רק ההזדמנות להיכנס לשוק העבודה, אלא גם לעבוד לאורך זמן. בניגוד לנשים מוסלמיות במדינות מוסלמיות ולנשים מערביות בעבר, נשים מוסלמיות במערב מוגבלות בדרכים נוספות, שכופות עליהן המשפחה והקהילה. אין די בסיווג בעיותיהן תחת הכותרת “אלימות במשפחה”; אלה הן בעיות משפחתיות רק לכאורה, במהותן אלה הן בעיות משפטיות ותרבותיות. יש לארגן מסעות תעמולה לחשיפת אורח החיים של נשים מוסלמיות במערב, המגבלות המוטלות עליהן והסכנות העומדות בפניהן; יש לחנך גברים מוסלמים בדבר החשיבות שבשחרור האישה ובחינוכה ולהעניש אותם על אלימות; ויש להגן על נשים מוסלמיות מפני פגיעה גופנית.

המוסד השלישי והאחרון שנקרא להרים את הכפפה הוא קהילת הכנסיות הנוצריות. אני עצמי כבר אתיאיסטית, אבל פגשתי מוסלמיות רבות שמצהירות שהן זקוקות לעוגן רוחני בחייהן. היה לי העונג לפגוש נוצרים שתפיסת האל שלהם רחוקה מאללה כרחוק שמים מארץ. הנצרות שלהם היא תולדה של רפורמה וחילון חלקי, והיא יכולה לשמש בעלת ברית במאבק נגד הפנטיות האסלאמית. אותו אל נוצרי מודרני אח ורע הוא לאהבה. סוכניו אינם מטיפים לשנאה, לחוסר סובלנות או למדון; זהו אל רחום שאינו מחפש שליטה במדינה או תחרות במדע. חסידיו רואים בתנ”ך ספר שכולו מְשלים, ולא פקודות ישירות שיש למלא. כעת קיימות שתי מגמות קיצוניות בנצרות, ושתיהן מאיימות על תרבות המערב. מצד אחד, אלה המגנים את קיומן של קבוצות אחרות; הם קוראים את התנ”ך ואת הברית החדשה כפשוטם, ובשם “התכנון התבוני” דוחים כל הסבר מדעי לקיומם של האדם והטבע. קבוצות נוצריות פונדמנטליסטיות כאלה משקיעות זמן ומרץ רבים בהמרת דתם של אנשים. אבל חלק גדול מן הדברים שהן מטיפות להם עומד בסתירה לעקרונות הנאורוּת. מנגד, בקיצוניות השנייה, אנו מוצאים את הפייסנים — כמו מנהיגה הרוחני של הכנסייה האנגליקנית, הארכיבישוף מקנטרברי, הטוען שיישומה של השריעה בבריטניה הוא בלתי נמנע. אלה הדבקים בנצרות מתונה, שוחרת שלום ומתוקנת אינם פעילים כמו הקבוצה הראשונה ואינם קולניים כמו השנייה. וחבל. הנצרות שחרתה על דגלה את האהבה ואת הסובלנות היתה ועודנה אחת התרופות היעילות ביותר נגד האסלאם הדוגל בשנאה ובחוסר סובלנות. בעיני מוסלמים לשעבר, ישו הוא דמות אטרקטיבית ואנושית יותר ממוחמד, מייסד האסלאם.

ימי הנוודות שלי עומדים להסתיים. ארצות הברית היא היעד הסופי שלי, כפי שהיתה בשביל מיליוני נודדים במשך יותר ממאתיים שנה. אמריקה היא ביתי כעת. אני חולקת את גורלי עם יתר האמריקנים לטוב ולרע, וכגמול על הנדיבות שגילו כלפי כשקיבלו אותי אל החברה החופשית והייחודית שלהם, אשמח לחלוק עִמם כמה מהתובנות שרכשתי במהלך שנותי כנוודת מוסלמית שבטית.

המסר בנוודת ברור, ואפשר להכריז עליו כבר עכשיו: על המערב להתעורר מיד ולהתחרות באנשי הגִ’האד, חסידי מלחמת הקודש, על לִבם של המהגרים המוסלמים בגבולותיו. המערב חייב להקים מוסדות חינוך שישימו להם למטרה לפוגג את מקסם השווא של הנביא, להגן על נשים מפני ציווייו המדכאים של הקוראן ולקדם מקורות רוחניים חלופיים.

כמו בספר כופרת, כך גם בנוודת — רוב החומר סובייקטיבי. אינני מתיימרת להחזיק בפתרון האחד והיחיד לאזרוח המהגרים המוסלמים. בני אדם מטבעם אינם מתחלקים בצורה דיכוטומית על פי יכולת ההִשתלבות שלהם. אין “הוראות שימוש” או מתכון לפיוס נטול מהמורות עם העולם המודרני. כל אדם שונה מחברו, ועליו להסתדר במגבלות שהוא נתון בהן ולנצל את ההזדמנויות הנקרות בדרכו. הדבר נכון גם לגבי המשפחה והקהילה המתמודדות עם אתגר כפול: דרך חיים חדשה תוך כדי שמירה על המסורת והדת.

בסופו של דבר, אם כן, זהו ספר אישי מאוד, מעין חשבון נפש עם שורשי. אפשר לומר שהספר פונה אל סהרה, אחותי הקטנה, שנשארה בעולם שממנו ברחתי. אבל זוהי גם השיחה שהייתי רוצה לנהל עם משפחתי, ובמיוחד עם אבי, שהבין את החיים המודרניים שאני חיה כיום, ואפילו הפיץ את בשורתם לפני שנשאב חזרה בטרנס של כניעה לאללה. זוהי השיחה שהייתי רוצה לנהל עם סבתי, שלימדה אותי לכבד את הייחוס השבטי שלנו, ויהי מה.

בעת כתיבת הספר לא הפסקתי לחשוב על בן אחי, ג’ייקוב, הגדל בניירובי, ועל בתה התינוקת של סהרה, סאגאל, שנולדה אל תוך הבועה הסומלית באנגליה. אני מקווה שיהיו לאנשים ישרים, חזקים ובריאים — אבל יותר מכול, חופשיים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “נוודת”