בשנת 1952 פרסם פרנץ פנון, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן צרפתי צעיר, את ספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות והכה בתדהמה את החברה […]
מבוא
“אני מדבר על מיליוני בני אדם שבמיומנות הוחדרו בהם פחד, תסביך נחיתות, רעד, כריעה על ברך, ייאוש, נרצעוּת.”
אֶמֶה סֶזֶר, דיון על הקולוניאליזם
(Discours sur le Colonialisme)
הפיצוץ לא יתרחש היום, זה מוקדם מדי… או מאוחר מדי.
אינני מגיע חמוש באמיתות מוחלטות.
בתודעה שלי לא צצות ודאויות מהותיות.
עם זאת, בשלווה מלאה, אני סבור שטוב שייאמרו דברים מסוימים.
את הדברים האלה ברצוני לומר, לא לצעוק. זה זמן רב שהצעקה איננה חלק מחיי.
והיא רחוקה כל כך…
למה בכלל לכתוב את הספר הזה? איש לא ביקש זאת ממני.
בעיקר לא אלה שהספר פונה אליהם.
ובכן? אז אני עונה, רגוע למדי, שיש יותר מדי מטומטמים על פני האדמה הזאת, ואם כך אני אומר, עלי להוכיח זאת.
לקראת הומניזם חדש…
הבנתם של בני האדם…
אחינו כהי העור…
אני מאמין בך, האדם…
הדעה הקדומה הגזענית…
להבין ולאהוב…
מכל עבר תוקפים אותי עשרות ומאות דפים, מנסים לכפות את עצמם עלי. והרי שורה אחת בלבד מספיקה, תשובה אחת שיש להשיב — והבעיה של השחור מתפרקת מחומרתה.
מה האדם רוצה?
מה האדם השחור רוצה?
גם אם אסתכן בטינת אחַי הצבעוניים הייתי אומר שהשחור אינו אדם.
קיים שטח של אי הוויה, אזור סטרילי ועקר להדהים, תחתית ריקה באופן מהותי — שם יכולה להיוולד התרחשות אותנטית. ברוב המקרים אין לשחור זכות לממש את אותה ירידה, הירידה אל השאול האמיתית.
האדם אינו רק האפשרות של שכתוב, של שלילה. אם נכונה הקביעה שהתודעה היא תוצר של התעלות טרנסצנדנטית, עלינו לדעת שטרנסצנדנטיות זו רדופה בעיות של אהבה ושל הבנה. האם הוא כֵּן שרוטט למשמע הרמוניות קוסמיות. עקור, מפוזר, בלתי מובחן, נידון לראות את האמיתות שהתאמץ לבסס מתמוססות בזו אחר זו — עליו להפסיק להשליך על העולם את הסתירה שעמה הוא חי.
השחור הוא אדם שחור. פירושו שבזכות סדרת טעויות רגשיות, הוא התמקם בלבו של יקום שממנו יהיה צריך להוציא אותו.
בעיה זו חשובה ומרכזית. אני שואף לשחרר את האדם השחור מעצמו, לא פחות מכך. נתקדם לאט לאט, שהרי קיימים שני מחנות: הלבן, והשחור.
נחקור בנחישות את שתי המטפיזיקות, ונגלה שלעתים קרובות שתיהן הרסניות מאוד.
לא יהיו בי רחמים על השליטים מן העבר, על המיסיונרים לשעבר. מבחינתי מי שמעריץ את השחורים הוא “חולה,” ממש כמו מי שמתעב אותם.
וכך גם להפך — השחור שמבקש להלבין את הגזע שלו הוא אומלל ממש כמו זה שמטיף לשנאת הלבן.
באופן מהותי אין השחור חביב מן הצ’כי, ולמעשה העניין הוא להתנכר לאדם.
ספר זה אמור היה להיכתב כבר לפני שלוש שנים… אז — העובדות והאמיתות בערו בי. היום הן יכולות להיאמר ללא התלהטות. אמיתות כאלה לא צריך להטיח בבני אדם. הן אינן מבקשות לשלהב איש. אני נזהר משלהוב. בכל פעם שראיתי אותו בוקע במקום כלשהו, הוא בישר אש, רעב, אומללות… וגם בוז לאנושות.
ההשתלהבות היא יותר מכל, ובעיקר, נשקם של חסרי האונים, של אלה המלהטים את הברזל כדי להכות בו מייד. אני הייתי רוצה לחמם את עצמותיו של האדם וללכת לי לדרכי. אולי הייתי משיג תוצאה זו: תוך כדי בעירה עצמית האדם ישַמר את האש.
אדם משוחרר ממַקפֵצת ההתנגדות לזולת, אדם החופר בבשרו כדי למצוא לעצמו משמעות.
רק מעטים מקוראי הספר הזה יוכלו לנחש באילו קשיים נתקלתי בכותבי אותו.
בתקופה שהחשש הספקני הכה שורש בכל, ואי אפשר עוד — אם להאמין לחבורת בני זונות — להבחין בין היגיון לאי־גיון, הירידה למקום שאין משתמשים בו בקטגוריות היגיון ואי־גיון כרוכה בקשיים רבים.
השחור רוצה להיות לבן. הלבן עובד בפרך כדי לבסס לעצמו מעמד של בן אנוש.
ספר זה הוא ניסיון להבין את יחסי הגומלין בין שחור ללבן.
הלבן כלוא בלוֹבֶן שלו.
השחור בשחור שלו.
אנסה לגלות את כיווניו של הנרקיסיזם הכפול הזה, ואת מניעיו.
לטעמי אין זה מתאים כבר בתחילה, בשלב ההשערות, לפרט את המסקנות.
הרצון לשים קץ למעגל שאין לו קץ, רצון זה בלבד הנחה את מאמצַי.
הנה עובדה: הלבנים רואים את עצמם נעלים על השחורים.
הנה עובדה נוספת: השחורים רוצים להוכיח ללבנים, ובכל מחיר, את עושר מחשבתם ואת עוצמת רוחם, המשתווה לזו של הלבנים.
איך נחלצים מהמצב הזה?
זה עתה השתמשתי במונח נרקיסיזם. ואמנם, לדעתי רק ניתוח פסיכואנליטי של הבעיה השחורה יכול לחשוף את האנומַליות הרגשיות שגרמו להיווצרות התסביך. המטרה היא פירוק מוחלט של העולם החולני הזה. אני מאמין שהאדם צריך לשאוף לקבל על עצמו אוניברסליזם, שהוא חלק בלתי נפרד מהמצב האנושי. וכשאני טוען זאת, אני חושב הן על גברים כמו גוֹבּינוֹ והן על נשים כמַאיוֹט קַפֶּסיה. אך כדי להגיע להבנה הזו, חובה להיפטר מסדרת פגמים שלידתם בתקופת הילדות.
“אסונו של אדם,” אמר ניטשה, “הוא שהיה פעם ילד.” עם זאת בל נשכח שגורלו של הנוירוטי, כפי שלימד אותנו שארל אוֹדיֶיה, נתון בידיו שלו.
מכאיב ככל שיהיה, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה זו: לשחור קיים רק גורל אחד. וזהו גורל לבן.
לפני תחילת הדיון עלי לומר כמה מילים: הניתוח שאני מתכונן לפרוש בזאת הוא ניתוח פסיכולוגי. עם זאת ברור שמשמעותו של מהלך דֶה־ניכּור [désaliénation] אמיתי של השחור היא הכרה ברורה במציאות הכלכלית והחברתית. אם אכן קיים תסביך נחיתות כלשהו, הוא נובע מתהליך כפול:
— ראשית — מתהליך כלכלי;
— בשלב השני — מתהליך של הפנמה, או ליתר דיוק, של התפשטות תסביך הנחיתות.
כתגובת נגד לנטייה הקונסטיטוציונליסטית שרווחה בשלהי המאה התשע־עשרה ביקש פרויד, באמצעות הפסיכואנליזה, להביא בחשבון את המרכיב האינדיבידואלי. במקום תזה פילוֹגֶנֶטית הוא הציב נקודת מבט אונטוגֶנֶטית. אנו ניווכח שהניכור של השחור אינו שאלה אינדיבידואלית. בצד הפילוגנטיקה והאונטוגנטיקה קיימת גם הסוציוגנטיקה. במובן מסוים, כדי להיענות למשאלתם של לֶקונט ודַמֶה,1 נאמר שמדובר כאן בסוציודיאגנוזה.
מהי הפרוגנוזה?
החברה, בניגוד לתהליכים ביוכימיים, לא יכולה לחמוק מהשפעה אנושית. האדם הוא מה שבאמצעותו החברה היא מה שהיא. הפרוגנוזה נתונה בידי מי שירצו לזעזע את שורשיו המתולעים של המבנה כולו.
על השחור לנהל מאבק בשני המישורים. בהתחשב בעובדה שמבחינה היסטורית שני המישורים מַתנים זה את זה, כל שחרור חד־צדדי יהיה חלקי, ואמונה בתלותם המכנית זה בזה היא טעות חמורה ביותר. ונוסף על כך, כפי שנראה בהמשך, נטייה שיטתית שכזו מנוגדת לעובדות.
הפעם המציאות דורשת פירוש מלא. חייב להימצא פתרון הן במישור האובייקטיבי והן במישור הסובייקטיבי.
ואין טעם לבוא ולטעון, בארשת של “אשמנו־בגדנו,” שהעניין הוא ישועת הנפש.
לא יהיה דה־ניכור של ממש אלא במידה שהדברים, במובנם המטריאליסטי ביותר, יושבו על כנם.
בכתיבת חיבור פסיכולוגי נהוג וגם אופנתי לכלול הקדמה מנקודת מבט מתודולוגית. לא אמלא אחר ההוראות — אני מבכר להשאיר את המתודות לבוטניקאים ולמתמטיקאים. יש שלב שבו מתודות קורסות לתוך עצמן.
שם ברצוני להתמקם. אנסה לגלות את העמדות השונות שהשחור מאמֵץ לעצמו כשהוא ניצב מול התרבות הלבנה.
המחקר שלהלן לא עוסק ב”פרא על העצים.” כשמדובר בו, חלק מהמרכיבים עדיין חסרי משמעות. טענתנו היא שעצם הצגת שני הגזעים יחדיו יוצרת סיבוך נפשי־קיומי. אני מנתח תהליך זה במטרה להרוס אותו.
הרבה שחורים לא יזהו את עצמם בשורות הבאות.
כך גם לבנים רבים.
אך העובדה שאני עצמי מרגיש זר לעולמו של הסכיזופרן או של האימפוטנט, אין בה כדי לשנות כהוא זה את המציאות שבה הם נתונים.
העמדות שאני מבקש להציג הן אמיתיות. נתקלתי בהן שוב ושוב, אינספור פעמים.
אפשר היה לזהות אותה מזיגה של תוקפנות ופאסיביות אצל סטודנטים, אצל פועלים, אצל סרסורים בפיגאל או במרסיי.
העבודה הזו היא מחקר קליני. לדעתי, המזהים בה את עצמם צועדים צעד אחד קדימה. אני מקווה בכנות להביא את אחי, שחור או לבן, לנער מעליו בכל כוחותיו את המדים המבישים שנתפרו במשך מאות שנים של חוסר הבנה.
פיתוחה ועיצובה של העבודה הזו נעוצים בממד הזמן. כל בעיה אנושית צריכה להיבחן קודם כל דרך ממד הזמן, בעוד המטרה היא שההווה ישמש תמיד נדבך שעליו נבנה העתיד.
והעתיד שאני מדבר עליו אינו העתיד של הקוסמוס, אלא זה של המאה שלי, של הארץ שלי, של קיומי. בשום אופן איני מציע עצמי להכין את העולם שיבוא אחרי. אני נטוע אך ורק בתקופתי.
ולמען תקופה זו עלי לחיות. העתיד צריך להיות יצירה המבוססת על האדם הקיים. הקמת יצירה זו קשורה להווה, ככל שאני מציב את ההווה הזה כדבר שיש להתקדם אל מעבר לו.
שלושת הפרקים הראשונים עוסקים בכושי המודרני. אני מציג את השחור של ימינו ומנסה להגדיר את עמדותיו בעולם הלבן. שני הפרקים האחרונים מוקדשים לניסיון לתת דין וחשבון פסיכופתולוגי ופילוסופי על מצב ההוויה של הכושי.
ניתוח זה הוא בעיקר ניתוח רגרסיבי.
הפרקים הרביעי והחמישי נמצאים בתחום התייחסות שונה לחלוטין.
בפרק הרביעי אני מבקר עבודה2 שלטעמי היא מסוכנת. אגב, כותב העבודה הזו, מַאנוֹני, מודע לכפל המשמעות של עמדתו. בזה אולי טמון אחד היתרונות של עדותו. הוא ניסה לדווח על מצב מסוים. זכותנו להצהיר על אי שביעות רצוננו; מחובתנו להראות לכותב במה אנו חולקים עליו.
הפרק החמישי, שקראתי לו “חוויית ההוויה של השחור,” חשוב מכמה וכמה בחינות. הוא מתאר את הכושי כשהוא ניצב פנים אל פנים מול הגזע שלו. שימו לב שאין דבר מן המשותף בין הכושי של הפרק הזה, לבין זה שמבקש לשכב עם האישה הלבנה. אצל האחרון אפשר היה למצוא תשוקה להיות לבן, או לכל הפחות צמָא לנקמה. כאן ההפך הוא הנכון; אנו עדים למאמציו הנואשים של הכושי המנסה לגלות את משמעות הזהות השחורה. הציוויליזציה הלבנה, התרבות האירופאית, כפו על השחור סטייה קיומית. במקום אחר אבקש להראות שלעתים קרובות מה שמכנים הנשמה השחורה הוא הַבְנָיָה של האדם הלבן.
בשלב מסוים השחור המתקדם, עֶבֶד למיתוס הכושי הספונטני, הקוסמי, מרגיש שהגזע שלו עצמו לא מבין אותו עוד.
או אולי הוא עצמו כבר לא מבין את הגזע שלו.
ואז הוא מברך את עצמו על כך, ובעודו מְפתח את ההבדל הזה, את חוסר ההבנה, את הדיסהרמוניה, הוא מוצא בהם את המשמעות האמיתית של האנושיות שלו. או אולי לעתים רחוקות יותר, הוא רוצה להשתייך לעם שלו — והוא משקיע עצמו, בגרון ניחר ובלב מפרפר, בחור השחור הגדול. ניווכח שהגישה הזו, הנעלה כל כך, מוותרת על ההווה ועל העתיד בשם עבר מיסטי.
בהיותי בן האיים האנטילים, רשמַי ומסקנותי תקפים רק עבור האנטילים — לפחות במה שנוגע לשחור בביתו שלו. להבהרת ההבדלים בין האנטילים לבין האפריקאים יש צורך במחקר בפני עצמו. אולי אעשה זאת פעם. ואולי כבר לא יהיה בו צורך, ובכך לא נוכל אלא להתגאות.
1
השחור והשפה
אני מייחס חשיבות מרכזית לתופעת השפה. נחוץ לחקור תופעה זו משום שהיא תוביל אותנו להבנה מסוימת של הממד המתכַּנֶה למען־האחר אצל האדם הצבעוני — אם נסכים מראש כי לדבֵּר משמעו להתקיים בצורה מוחלטת בשביל האחר.
לשחור יש שני ממדים. הממד האחד מתייחס לבן הגזע שלו, והאחר — ללבן. השחור מתנהג אחרת עם הלבן ועם שחור אחר. אין שום ספק שהפיצול העצמי הזה הוא תוצר ישיר של ההרפתקה הקולוניאליסטית… ואת העובדה שהעורק הראשי שלו ניזון מתיאוריות שניסו להפוך את השחור לשלב בהתקדמות האטית מן הקוף אל האדם — איש לא יעז להכחיש. אלו הן ודאויות אובייקטיביות המשקפות את המציאות.
אבל מרגע שנציג תיאור מפורט של המצב הזה, מרגע שנבין אותו, נדמה שהמשימה נשלמה. איך לא לשמוע אז שוב, מתגלגל במורד מדרגות ההיסטוריה, את הקול האומר: “העניין הוא לא רק להבין את העולם, אלא לשנותו.”
זה בדיוק העניין בחיים האלה, עד כדי כאב.
לדבֵּר פירושו מניה וביה להשתמש בתחביר מסוים, להיות בעל מורפולוגיה של שפה כלשהי. אך המשמעות העיקרית היא לקבל על עצמך תרבות מסוימת, לשאת מטען של ציוויליזציה.
היות שמצב העניינים הזה איננו חד־סטרי, הדבר צריך להשתקף בתיאורו. הקורא יתבקש לקבל מראש כמה נקודות שבתחילה אולי ייראו לו בלתי מתקבלות, אך העובדות יוכיחו שהן מדויקות.
הבעיה שאני עוסק בה בפרק זה היא כדלהלן: השחור בן האיים האנטילים יהיה לבן יותר, כלומר יתקרב יותר להיות אדם אמיתי, ככל שיהפוך את השפה הצרפתית לשלו. אני מודע לכך שמדובר כאן באחת העמדות שנוקטים בני אדם מול ההוויה: אדם שיש לו בעלוּת על שפה, יש לו אגב כך גם בעלות על העולם המתואר והמשתמע מהשפה הזו. ברור לאן אני חותר: יש בבעלות על השפה עוצמה יוצאת מן הכלל. פול ואלֶרי ידע זאת; בעיניו השפה היא
“האל האבוד בבשר ודם.”
בעבודה אחרת, הנמצאת כעת בשלבי הכנה, אני מציע לחקור תופעה זאת.
בשלב זה ברצוני להראות מדוע השחור האנטילי, יהיה אשר יהיה, צריך תמיד להתמקם ביחס לבעיית השפה. יתר על כן, אני מרחיב את תחום התיאור ומתכוון, באמצעות השחור האנטילי, לכל אדם המצוי תחת שלטון קולוניזציה.
כל עם שעבר קולוניזציה — היינו כל עם שהתפתח בקרבו תסביך נחיתות בעקבות סתימת הגולל על תרבות המקום והמקור שלו — ניצב פנים אל פנים מול שפת האומה המתרבתת, כלומר שפת התרבות של האומה האם. האדם החי תחת כיבוש יצליח “לרדת מהעצים,” להשתחרר מהנחיתות שלו, רק עד כמה שיאמץ את ערכי התרבות של המטרופולין. ככל שיתכחש לשחוֹרוּת שלו, לעצים שלו — כן יהיה לבן יותר. בצבא הקולוניאלי, במיוחד בגדודי הרובאים הסנגלים, הקצינים ילידי המקום הם קודם כל מתורגמנים. הם משמשים להעברת הוראות המפקד לבני הגזע שלהם וזוכים בעצמם לכבוד מסוים.
אפשר לדבר על עיר או על כפר; על בירה או פרובינציה. נראה שמדובר באותה בעיה. ניקח לדוגמה תושב העיר ליון המבקר בפריז: הוא יהלל את השקט של עירו, את יופיים המשכר של רציפי נהר הרון, את עצי הדולב המרהיבים ואת כל שאר הדברים שמעניינים את אלה שאין להם משהו אחר לעשות. אבל אם תפגשו אותו בשובו, בייחוד אם אתם לא מכירים את בירת צרפת, הוא לא יחסוך בשבחים: פריז עיר האורות, נהר הסֶן, בתי קפה וריקודים, לראות את פריז ולמות…
אותו תהליך חוזר על עצמו אצל המרטיניקאי. ראשית לגבי האי שלו: בַּאס־פּוּאֶנט, מאריגוֹ, גרוֹ־מוֹרְן, וממולם — פוֹר־דה־פרַאנס האימתני. אחר כך, וזו הנקודה העיקרית, מחוץ לאי שלו. השחור שמכיר את צרפת נחשב לחצי אל. בעניין זה אני מציג עובדה שבוודאי הדהימה את בני ארצי. אנטילים רבים, לאחר שהות ארוכה פחות או יותר בצרפת, שבים לאי כדי לקבל מעמד של קדושה. היליד, זה שבחיים לא יצא מהשכונה שלו, ה”ביטאקו,”3 מאמץ ביחס אליהם צורה מובהקת ביותר של אמביוולנטיות. השחור שחי זמן מה בצרפת חוזר משם שונה לגמרי. אם להתנסח מבחינה גנטית, אפשר לומר שהפֶנוטיפ שלו עובר מוטציה מלאה, מוחלטת.4 עוד לפני שהוא נוסע אפשר לחוש באופן הרחפני כמעט של הליכתו את תחילת תסיסתם של כוחות חדשים. אין עוד תנועת יד רחבה שתכריז עליו כשהוא פוגש חבר או מכר: ה”לעתיד לבוא” שלנו קד באיפוק. הקול, המחוספס בדרך כלל, מסגיר איזו תנועה פנימית, המיה רחשושית. משום שהשחור יודע ששם, בצרפת, יש דימוי שלו שילפות אותו כבר בהגיעו לרציף בנמל לֶה־הַאבְר או מרסיי: “אני ממאווטיניק, זו הפעם הראשונה שאני בצוופת.” הוא יודע שמה שהמשוררים מכנים “גרגור אלוהי” (יש להבין: השפה הקראולית) הוא רק מונח מתווך בין כּוּשוֹנית [petit-nègre] לבין צרפתית.5 הבורגנות של האיים האנטילים משתמשת בקריאולית רק כשהיא פונה אל המשרתים. בבית הספר לומדים ילדי מרטיניק לבוז לדיאלקט המקומי. לומדים להימנע מ”קריאוליזם.” במשפחות מסוימות אסור לדבר קריאולית ואימהות לועגות לילדיהן6 כשהם משתמשים בה.
“אמי שחפצה בבן למופת
אם לא תדע את החומר בהיסטוריה
לא תלך לדרשת יום א’ לבוש
בגדי יום א’ שלך
הילד הזה יהיה בושה לשם שלנו
הילד הזה יהיה ‘השם ישמור’ שלנו
תשתוק, אמרתי לך שאתה חייב לדבר
צרפתית
צרפתית של צרפת
צרפתית של צרפתים
צרפתית צרפתית.7“
כן, אני צריך להיזהר באופן ההבעה שלי כי על פיו ישפטו אותי… יפטירו אחרי בפה מלא בוז: “הוא אפילו לא יודע לדבר צרפתית.”
בקבוצת צעירים אנטילים, מי שמתבטא היטב, מי שבידו השליטה בשפה, הוא זה שמפניו חוששים ביותר — צריך לשים עליו עין, הוא כמעט לבן. בצרפת אומרים: “הוא מדבר כמו ספר.” במרטיניק: “הוא מדבר כמו לבן.”
השחור שמגיע לצרפת יגיב נגד המיתוס של הזולל־רי”שים ממרטיניק. הוא יזהה בו את עצמו ויֵצא נגדו למלחמה של ממש. הוא יתאמץ לא רק לגלגל את הרי”שים בגרונו — הוא יתפור אותן.8 כשהוא אורב בדריכות לקטנה שבתגובות, מקשיב לעצמו מדבר, חושד בלשונו — איבר עצלן ומצער ביותר, הוא יסתגר בחדרו ויקרא בקול משך שעות במאמץ נואש ללמוד דיקציה.
לא מזמן שמעתי בדיחה: מרטיניקאי אחד מגיע לנמל לה־האבר, נכנס לבית קפה וזורק בשיא הביטחון: “מלצררררררר! ביווה קווה בבקשה.” אנחנו עדים כאן להרעלה של ממש. מִפּחד להלום את דמות הכושי־זולל־רי”שים הוא הכין לו מהן מלאי יפה, אבל לא השכיל לחלק אותן כראוי.
קיימת תופעה פסיכולוגית שעיקרה האמונה שהעולם נפתח בה במידה שהגבולות קורסים. השחור, כלוא על האי שלו. אבוד ללא מוצא במחנק אטמוספרי, מרגיש את כוח המשיכה של אירופה כמו פרץ חמצן. שהרי, וזה משהו שראוי לומר, סֶזֶר היה ממש נדיב ב”מחברת של שיבה לארץ מולדת.” העיר הזו, פור־דה־פראנס, באמת שטוחה וכושלת. שם, תחת שמש יוקדת, “מוטלת העיר השטוחה הזו, שנתקלה במובן העצמי שלה ומעדה, ללא תזוזה, חסרת נשימה תחת משא גיאומטרי של צלבים מתחדשים תדיר, מתמרדת תחת גזירת הגורל, אילמת, מתוסכלת בכל צורה, לא מצליחה להתקיים על לשד אדמתה שלה, מוטרדת, מכורסמת, מוגבלת, אלמנת חי וצומח.9”
התיאור הזה שסזר כותב הוא לחלוטין לא פואטי. אפשר אם כן להבין מדוע, עם הידיעה על הגעתו לצרפת (כמו לומר שמישהו “מגיע להישגים”) האדם השחור מריע בשמחה ומחליט להשתנות. אין לשינוי הזה דפוס תמאטי, הוא מחליף מבנה בלי קשר למהלך מחשבתי. יש בארצות הברית מרכז המנוהל על ידי ויליאמסון ופירס, שנקרא מרכז פקהאם. חוקרי המרכז הוכיחו התרחשות שינויים ביוכימיים בקרב זוגות נשואים, וכפי הנראה גילו הורמונים מסוימים אצל בעלים שנשותיהם בהיריון. יכול היה להיות מעניין גם לחקור את התנודות בחילוף החומרים של השחורים המגיעים לצרפת, ולמחקר זה לא יחסרו נבדקים. או אולי פשוט לערוך מבחנים שיבדקו פעמיים את השינויים הנפשיים שעוברים עליהם: לקראת נסיעתם, וחודש לאחר שהשתקעו בצרפת.
אין עדיין תגובות