החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מי מפחד ממשמעת?

מאת:
מאנגלית: מונה פלד ומרים גבעוני | הוצאה: | 2005 | 260 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

מדוע כה חשוב להציב גבולות? האם לילדים יש צורך חיוני בהצבת מגבלות ופיקוח על דפוסי ההתנהגות שלהם? האם נכון להעניש את הילד פיזית, רק כשאין ברירה אחרת, או שהדבר עלול לגרום לו עצמו להכות אחרים, ולפתח נטיה לאלימוּת?

הצטרף למליונים רבים של קוראים ברחבי העולם, שמצאו מענה לשאלות חיוניות אלה ואחרות, חלקן מטרידות מאוד, בדברי החכמה ובעצות המעשיות שמעניק לנו כאן המומחה לענייני הורות ויעוץ משפחתי – הד"ר ג'יימס דובסון.

מהדורה מחודשת זאת של הכותר, היא מהדורה מעודכנת של רב המכר הראשון בסדרה. מהדורה זו נועדה לסייע לך, הקורא, להדריך את ילדיך באחת המשימות הקשות בחייהם: השרשרת של תהליכי הצמיחה, הגדילה וההתבגרות!

מדריך מעודכן זה ילמד אותך כיצד למלא את צרכיהם החיוניים של ילדיך בתחומי האהבה, האמון, החיבה – וכן, גם המשמעת!

מקט: 001-2270-005
מסת"ב: 987-965-7677-06-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק ראשון

האתגר

זהו ספר על ילדים ועל אלה שאוהבים אותם. המהדורה הראשונה של הספר נכתבה בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־20, כשכיהנתי כפרופסור לרפואת ילדים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה.

ילדי היו אז קטנים, ודי חששתי לייעץ להורים אחרים. הרגשתי כמו מאמן שמתרברב על הניצחון של הקבוצה שלו כבר במחצית הראשונה של המשחק. אבל באותן שנים נחשפתי לתחום במישור האקדמי והמקצועי, ובמשך הזמן גיבשתי דעה מוצקה על גידול ילדים ועל תפקידם של ההורים.

למעלה מ־20 שנה חלפו מאז שהתיישבתי לכתוב את המהדורה הראשונה באנגלית. כשני מיליון עותקים הודפסו ממנה במהלך השנים האלה. התקופה הארוכה הזו הרחיבה את אופקי בתחום, ואני מקווה שגם חידדה את החזון שלי. עבדתי במהלכה עם אלפי משפחות, ושמעתי את דעותיהם של הרשויות ושל חברי לעבודה. ילדי התבגרו והקימו משפחות משלהם. לכן זוהי זכות גדולה בשבילי לסובב את מחוגי השעון לאחור ולעסוק שוב בנושאים שכתבתי עליהם לפני שנים רבות.

יתכן שחלק מהקוראים יחשבו שעם השנים גם חל שינוי משמעותי בדעותי על התפתחות הילד ועל הורות, אבל זה בכלל לא כך. אני מודה שהשינויים החברתיים שחלו מאז הוצאת המהדורה הראשונה של ״מי מפחד ממשמעת?״ הם מאוד דרמטיים, ולכן מצאנו לנכון להוציא לאור את הספר בתוספת כמה שינויים והרחבות. מהפיכת הסטודנטים בארצות הברית, שהיתה בעיצומה בשלהי שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70, כבר שככה בינתיים. וודסטוק ומלחמת וייטנאם הם רק זיכרון רחוק, ובקמפוסים של האוניברסיטאות המרד נרגע והשקט שב. אבל ילדים לא משתנים, ולא ישתנו אף פעם. היום אני משוכנע יותר מאי פעם שהעקרונות שמנחים הורים טובים הם עקרונות נצחיים, שמקורם בבורא המשפחות. העקרונות האלה, שמבוססים על כתבי הקודש, עברו מדור לדור, והם תקפים במאה ה־21 בדיוק כמו שהיו תקפים בימי אבותינו. לדאבוני, הורים רבים לא שמעו על עקרונות חשובים אלה, ואין להם כל מושג איזה שינוי אדיר הם מסוגלים לחולל בחיי המשפחה.

לעולם לא אשכח את האם הנואשת שפנתה אלי ליעוץ בעניין בתה בת השלוש – נעמי. היא הבינה שהרצון של בתה הקטנה מנצח את שלה, ושהילדה הפכה לרודנית ועריצה. בשעות אחר הצהריים שקדמו לפגישה שלנו קרה משהו שהיה מאוד אופייני לנעמי. האם, נקרא לה גברת לוין, השכיבה את בתה למנוחת צהריים, למרות שידעה מראש שאין סיכוי שהיא תישאר במיטתה. נעמי לא היתה רגילה לעשות משהו שהיא לא רוצה, ומנוחת צהריים לא היתה חלק מהתוכניות שלה לאותו יום.

במקרה זה נעמי רצתה להיאבק באמה, יותר משרצתה להיאבק על רצונה. היא החלה לצרוח. הצווחות הגיעו לעוצמות כאלה, שגרמו לשכנים להתלונן בפני האם, שעצביה היו מרוטים ממילא. בשלב זה החלה נעמי להטריח את אמה עם כל מיני דרישות, ביניהן כוס מים.

בהתחלה סירבה גברת לוין להיענות לדרישות, אבל כשצעקותיה של נעמי התגברו, היא לא עמדה עוד בלחץ והגישה לה כוס מים. אלא שבשלב זה סירבה הילדה החצופה לשתות, פשוט משום שאמא לא הביאה את הכוס בזמן. האם עמדה לידה כמה דקות עם הכוס, והפצירה שתשתה. כשזה לא עבד, היא איימה שתספור עד חמש, ושאם נעמי לא תשתה עד אז, היא תחזיר את הכוס למטבח. נעמי קפצה את פיה בחוזקה, וחיכתה עד שהאם החלה לספור. ״שלוש, ארבע… חמש!״ גברת לוין לקחה את הכוס למטבח, ובאותו רגע צעקה נעמי שהיא רוצה את המים. היא הטריחה את אמה הלוך ושוב כמו יו־יו, עד שהאם התעייפה לחלוטין.

גב׳ לוין ובתה הקטנה הן שתי קורבנות מתוך רבים, של תפיסה לא יעילה וחסרת כל היגיון בתחום חינוך הילדים. תפיסה זו חולשת זה זמן רב על הספרות שנכתבת בנושא. האם קראה שבסופו של דבר הילד יגיב להסברים הגיוניים וייכנע לאורך רוח וסבלנות, כך שלא יהיה כל צורך לשלוט בו ביד קשה. נאמר לה שעליה לעודד את המרדנות של בתה, כי כך היא תשתחרר מהכעס שבתוכה. היא ניסתה ליישם את המלצותיהם של המומחים, שהציעו לה לבטא במילים את הרגשות שמציפים את הילדה בשעת עימות: ״את רוצה לשתות את המים, אבל את כועסת משום שהבאתי לך מים מאוחר מדי…״, ״את לא רוצה שאחזיר את המים למטבח…״, ״את לא אוהבת אותי משום שאני מכריחה אותך לנוח בשעות הצהריים״. כמו כן לימדו אותה להתייחס אל עימותים בין הורים לילדים כאל חוסר הבנה או אל השקפות עולם שונות.

למרבה הצער, גב׳ לוין ויועציה טועים טעות חמורה! המאבק בינה לבין בתה לא היה על השקפות עולם שונות, אלא על שליטה, בוז וקריאת תגר מצד הילדה. דיבורים מלב אל לב לא יפתרו את העימות הצמוד הזה, משום שהעניין האמיתי לא היה כוס המים, מנוחת הצהריים או כל היבט נסיבתי אחר. העניין האמיתי מאחורי עימות זה ורבים כמוהו הוא סירובה החצוף של נעמי לקבל את מרות אמה. הדרך שבה גב׳ לוין התמודדה עם העימותים האלה קבעה את אופי מערכת היחסים ביניהן גם בעתיד, בעיקר בגיל ההתבגרות.

דברים רבים נכתבו על הסכנות שטמונות במשמעת קשוחה, מדכאת וחסרת אהבה! האזהרות האלה תקפות ויש לטפל בהן. אבל תוצאותיה של המשמעת המדכאת והנוקשה גורמות להורים לוותר על מקומם כמנהיגי המשפחה. כמה טיפשי! לפעמים ילד בעל רצון חזק יקפוץ את אגרופיו הקטנים ויקרא תגר על הוריו. לא תמיד הוא עושה את זה מתוך תסכול או עוינות, כמו שנדמה לנו. לפעמים הוא נוהג כך כדי לבדוק את הגבולות ולברר אם יש מי שאוכף אותם.

מומחים רבים וטובים חרתו על דגלם את רעיון הסובלנות, אבל לא הציעו כל פתרון לחוצפה של הילדים. הם הדגישו כמה חשוב שההורה יבין את הילד, והם בהחלט צודקים. אבל אנחנו צריכים ללמד את הילדים שגם להם יש כמה דברים ללמוד על ההורים!

גברת לוין ובני דורה צריכים להציב גבולות, וללמוד מה עליהם לעשות כשילדיהם מתנהגים בחוצפה. אכיפת המשמעת צריכה להיעשות באווירה של אהבה וחיבה, למרות שיש הורים שמתקשים להבין את הגישה הזו ורואים בה סתירה. ספר זה מתייחס, בין השאר, להיבט החשוב הזה של גידול ילדים בריאים ומאושרים שמכבדים את הוריהם.

המושג ״משמעת״ לא מדבר רק על עימותים, וגם ספר זה לא מתמקד רק בהם. ילדים צריכים ללמוד גם מה הן משמעת עצמית והתנהגות אחראית. הם זקוקים לעזרה כדי ללמוד איך יש להתמודד עם אתגרי החיים והמחויבות שכרוכה בהם. הם צריכים ללמוד את אמנות השליטה העצמית. הם זקוקים לחוסן פנימי כדי להתמודד עם הדרישות שיוצבו בפניהם בבית הספר, בחברה ומאוחר יותר בחייהם כבוגרים.

יש החושבים שהתכונות האלה אינן נרכשות, שאי אפשר ללמוד אותן – שהדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות זה לסלול בפני הילדים בשנות חייהם הראשונות מסלול שאין בו מכשולים, ולטאטא הצידה כל דבר שעומד בדרך. מי שתומך בגישה כזו, שמאפשרת לילדים לעשות ככל העולה על רוחם בלי להתערב, בעצם אומר שההורים צריכים לאפשר לילדיהם להיכשל בלימודים, אם הם רוצים בזה… לטנף את החדר שלהם כאוות נפשם… או להרעיב את חיות המחמד שלהם.

אני דוחה את הגישה הזו מכל וכל, ויש לי הוכחות רבות שמפריכות אותה. ילדים מצליחים יותר מכול באווירה ששוררת בה אהבה אמיתית, שיש בה משמעת הגיונית ועקבית. בתקופה שבה השימוש בסמים הוא דבר כמעט ברור מאליו, וחוסר מוסר, מחלות מין, הפקרות ואלימות הם חלק בלתי נפרד מהחברה שאנחנו חיים בה, אסור לנו להשאיר בידי תקווה או מזל את עיצוב הערכים החשובים של ילדינו. הגישה המתירנית בתחום החינוך לא רק נכשלה. היא התגלתה כאסון לכל מי שניסה ליישם אותה.

משמעת שנאכפת ברוח של אהבה פועלת היטב אם משתמשים בה נכון! היא מעוררת בילד רגשות עמוקים וכבוד הדדי בין ההורים לילדיהם. היא מגשרת על פער הדורות שמפריד בין בני משפחה שאמורים לבטוח זה בזה ולאהוב זה את זה. היא מאפשרת לנו לחשוף את ילדינו היקרים לאלוהי אבותינו. והיא מאפשרת למורים לעשות את מלאכתם נאמנה בכיתה. משמעת כזאת מעודדת את הילדים לכבד את הזולת ולהפוך לאזרחים אחראים ומועילים.

כצפוי, יש מחיר לכל היתרונות האלה: הם דורשים אומץ, עקביות, אמונה בצדקתה של הדרך הזאת, חריצות ומאמצים רבים. בקיצור, מי שאוכף משמעת צריך לעשות את זה באווירה של אהבה מוחלטת. בפרקים הבאים נדון בשיטות שבעזרתן ניתן לעשות את זה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מי מפחד ממשמעת?”