הטענה של שמואל פאוסט יומרנית, כמעט חצופה: הוא קובע שדווקא דרך החשיבה של התלמוד והמדרש היא המתאימה ביותר להתמודדות עם […]
פתיחה:
בעקבות החדשנות היהודית
לאחר שעשו את השבת בעיר יבנה, יצאו שני תלמידי־חכמים צעירים, רבי יוחנן ורבי אלעזר, מיבנה ללוד, ובדרך הלכו לבקר את רבם הגדול והזקן רבי יהושע. מיד עם הגיעם, שאל אותם רבי יהושע שאלה פשוטה ותמימה לכאורה. שאלה שטומנת בחובה את האתוס המרכזי של תרבות החכמים כולה, אתוס החדשנות: ‘מה חידוש היה בבית המדרש היום?’
התלמידים השיבו לו בצניעות, בביטוי ציורי יפהפה: ‘תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין’. כלומר, כולנו תלמידים שלך וממך ינקנו את תורתנו. איך נוכל לחדש לך דבר שלא שמעת? תגובתו המהירה של הרב היא אמירה אלמותית נוספת, המעצימה עוד יותר את השקפת העולם של בית המדרש. ‘אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש!’
בית המדרש הוא מפעל של חדשנות בלתי פוסקת, מפעל להפקת חידושים. לא ייתכן שלמדתם יחד, שקניתם דעת מרבותיכם, מבלי שהתחדש לכם דבר מה בעולם. ובאופן עמוק ורחב יותר: בכל התכנסות אנושית שבה נשמעים רעיונות בחלל האוויר, יעלה דבר חידוש. בהגדרה. רבי יהושע המשיך ושאל: ‘שבת של מי הייתה?’ כלומר, מיהו החכם שדרש בשבת הזאת, ‘ומה דרש?’ השיבו התלמידים: ‘שבת של רבי אלעזר בן עזריה הייתה’.
עוד מעט נחזור לדרשה ששמעו ממנו.
זמן התלמוד: עכשיו
מיד לאחר ארוחת הערב הסינית הנעימה, בערב סחוף רוחות וגשם בבית השכור היפה מול חומות ירושלים, ג’יימס, מכרי החדש, התרווח בכורסתו, הצית סיגר וביקש להגיע בדחיפות לנושא שהעסיק אותו — מסכת שבת בתלמוד הבבלי.
ג’יימס, גם אם שמו לא מעיד עליו, הוא סיני, העומד בראש בית השקעות גדול בבייג’ינג. הוא החליט לצאת לשנת שבתון מכל עיסוקיו ולהיות סטודנט לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, כדי לעמוד על סודו של העם היהודי המוציא מתוכו יזמים ויוזמות ונדמה לו כבעל די־אן־איי של חדשנות בלתי פוסקת. מטרתן של תוכניות הלימודים והפגישות שגיבש לעצמו היא לעקוב אחר שבילי החינוך שהובילו לדרכי החשיבה הייחודיות ליהודים. כך הגיע לתלמוד הבבלי, רכש לעצמו כרך מתורגם לאנגלית של מסכת שבת והחל ללמוד בו.
אופיו הייחודי של התלמוד, שיש בו דיון נפתל של הלכה ואגדה, הפליא וסקרן אותו. השיחה המרתקת על תרבות סינית ותרבות ישראלית, על יוזמה וחדשנות, על חינוך יהודי ועל הסוגיה התלמודית, הסתיימה בקביעת מפגשי לימוד נוספים. מה מעט ידענו אז, בשלהי חודש ינואר 2020, ערב השנה הסינית החדשה, על המגפה המתרגשת ובאה משווקי ארצו הרחוקה. זו גדעה את תוכניותינו להמשך, והפכה את לימודנו המשותף לפגישה יחידה.
הפגישה הייתה תחנה מיוחדת גם במסע שלי בעקבות החדשנות היהודית. שנים רבות מחיי אני מקדיש ליצירה האגדית, התלמודית־מדרשית, על תכניה העמוקים ומלאי המשמעות והצורה האמנותית המשוכללת המשרתת אותם. העולם היצירתי, עתיר הדמיון ומטלטל המחשבה של חז’ל הצית בי לאחרונה משהו שמעבר לתוכן. זהו הזיהוי שיש בשורה גם בצורת החשיבה של התלמוד, מערכת של עדשות משוכללות לראיית העולם ולפעולה בו באינספור דרכים משתנות, מתגוונות, צבעוניות ומרתקות. בעיקר — שימושיות.
היצירה התלמודית מבוססת על דרכי התבוננות וחשיבה יוצאות דופן ומתודות ייחודיות לדיון, ללימוד ולמעשה. היא מעודדת חשיבה יצירתית להתמודדות עם אתגרים בתנאים של חוסר ודאות ושל מציאות משתנה. האגדות מגוללות דרמות אנושיות, דילמות מוסריות, התמודדויות עם רצונות מתנגשים ומציאות פנטסטית ועל־טבעית. יש בהן מבט אירוני על המציאות, לעיתים שנון ומצחיק ולעיתים ביקורתי, נוקב וחסר מורא. זוהי יצירה שיש בה מרכיבים חתרניים ושאינה נושאת פנים לאיש מחכמיה, מחבריה וממנהיגיה. בקשת האמת שלה חסרת פשרות. היצירה המדרשית מלהטטת במילים ומשתמשת בידע אנציקלופדי, בדמיון הפרוע של חכמי המדרש ובכל מרכיבי המציאות, כדי לחתור ליעד — גילויה של משמעות חדשה.
כך באגדות התלמוד, וכך גם בהלכות. לפני כמה שנים נתקלתי בספר שכותרתו ‘אפשר אחרת — החשיבה היוצרת של התלמוד’, כותרת שריתקה אותי אליה מיד. ספרו של אלחנן נאה, שִרטט, המשיג ויצק עבורי רעיונות למילים ולשיטה מסודרת. הספר מנתח את החשיבה התלמודית ומשווה אותה לשיטת חשיבה המצאתית. בעיקר מתוך התייחסות לדיונים ההלכתיים והפרשניים של חכמי התלמוד, הבאים לידי ביטוי בסוגיה התלמודית, ופחות מתוך עולמם הפרוע וחסר הגבולות יותר של המדרש והאגדה. אבל הרעיון הוא אותו רעיון: מאחורי החיבורים העתיקים מסתתרת חשיבה יצירתית שאפשר לתרגם לדרכי חשיבה בנות זמננו.
מצויד בידע מספרו של נאה, ובתובנות שהתגבשו בשנות לימוד, מחקר והוראה של האוצר התרבותי הזה, יצאתי למסע לזיקוק של דרכי החשיבה התלמודיות לתועלת הרבים ולחשיפתן לקהלים מגוונים. שיחות ארוכות הביאו אותי לצלול מחדש בחומרים הכתובים ולהתעמק בספרים ובמקורות מידע רבים נוספים. ההרהורים גררו פגישות מרתקות ועיון נוסף ומכל אלה נבטה תובנה: ייתכן שביצירתם של חכמים יש בשורה אקטואלית שראוי להדהד וליישם. ייתכן ודווקא עכשיו הזמן המתאים לתחייה מחודשת של החשיבה התלמודית.
מפעל לזיקוק כלים
אנחנו חיים בסביבה מאתגרת, עולמית ומקומית. אתגרים מגוונים ניחתים על האנושות במפתיע: אסונות טבע, משברי אקלים ונגיפים חוצי יבשות, מלחמות, איום גרעיני ומפולות כלכליות. אנחנו חיים בתקופה תזזיתית של שינויים טכנולוגיים וחברתיים מהירים יותר מאי פעם. הצרכים גדלים ומתחלפים בקצב מסחרר, התחרות על משאבים מתגברת ופתרונות חדישים מתיישנים במהירות. ההכרה הזאת מחייבת כל יחיד, כל קהילה, כל חברה וכל ארגון, בכל תחום, להתחדש כל העת.
אנשים וארגונים אכן תרים אחר שיטות, דגמים ודרכים אופנתיות לחדש ולהתחדש, להתעדכן ולהיות מוכנים לאתגר הבא. אלא שאף שיטה אינה יכולה להבטיח הצלחה. מרחבי החשיבה שלנו מוגבלים מטבעם, מוכוונים לתפיסות ולדפוסי חשיבה נתונים מראש או לשיטות נרכשות קשיחות. לכודים בסבך התודעה המוכרת לנו, אנחנו מתקשים לפרוץ אל מעבר למוּכר ולידוע.
לאלברט איינשטיין מיוחסת האמירה: ‘לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שבה השתמשנו כשיצרנו אותן’. כדי להתמודד עם שינויים עלינו להשתנות בעצמנו. לאמץ צורת חשיבה אחרת. חשיבה שנתקשה לכנות אותה שיטה, כי יותר מכול היא איננה שיטתית. מבחינה זו, הספר שבידיכם פרדוקסלי מיסודו. או אם להתחבר לשפתו הארמית של התלמוד, זהו חיבור שהוא סתירה מיניה וביה. הוא מנסה לסווג דפוסי חשיבה לקטגוריות נפרדות ולחלק אותן לפרקים, בחלוקה מסודרת עם פרקי מבוא וסיכום וכותרות, כמקובל בספרים. אלא שדפוסי החשיבה שבהם הוא מבקש לעשות סדר, שייכים לעולם יצירה שמתאפיין באי־סדר! לפעמים אפילו בפריעת הסדרים כולם.
השפע המוצג בתלמוד ובמדרש כאוטי, אף שבסיועם של עורכים אנונימיים, גם הוא מנסה להציג את עצמו כשיטתי ומסודר. הוא מכיל צורות חשיבה רבות ומגוונות, משלימות וסותרות. צורות שמרכיבות יחד עולם יצירה רב־ממדי, עשיר, צבעוני ומשחקי.
ההמחשה הטובה ביותר שעולה בדעתי לתיאור היצירה התלמודית היא הקליידוסקופ (גְּלִילוֹר). זה משחק שאהבתי לשחק בו בילדותי ושעורר פליאה והשתאות ואת הדמיון, שנים רבות לפני שמסכים דיגיטליים חדרו לחיינו. הקליידוסקופ הוא אותו מכשיר אופטי בצורת גליל, שבתוכו מראות ושפע של עצמים זעירים בגדלים וצורות שונים, צבעוניים ומגוונים. כשמתבוננים פנימה דרך החור שבקצהו האחד מול האור שבקצה השני, החלקים הקטנטנים משתקפים במראות בעוד ועוד שכפולים עם כל שינוי זווית. כשמסובבים את הגליל, נופלים, מתערבבים ומשתנים העצמים הנצפים, והסידורים השונים שלהם, שמשתקפים במראות, יוצרים שפע כמעט אינסופי של צורות סימטריות וצבעוניות.
בפרקים הבאים אנסה להקפיא תמונות מתוך השפע המורכב הזה של היצירה התלמודית. ננסה לחבר רגעים, להשוות אותם זה לזה, לאתר בהם שיטתיות, ולחלץ מהם כלים שימושיים לחשיבה. אם נצליח ללכוד כמה מדרכי החשיבה התלמודיות במעופן, למצות מהן נוסחאות, ולכייר אותן לצורה — אזי יהיו בידינו כלי תכנון ויישום חדשים. כלי עבודה משוכללים לשחרור מקיבעונות, לריענון המחשבה ולהגמשתה ופתיחתה לכיוונים חדשים ומסעירים.
מי אתם החכמים?
חבורת אנשים קטנה מקדישה את כל מרצה, ימיה ולילותיה, לחשיבה ולהגות בטקסט מקודש ומחייב — התורה. חדר העבודה נקרא בית המדרש. הפועל ‘לדרוש’ בעברית משמעו, בין השאר, לחקור, לחפש. זהו בית המוקדש לחקירה, ללימוד, לחיפוש מתמיד.
שתי משימות גדולות, שמתח קבוע מלווה אותן, ניצבות מול החושבים: משימת השימור ומשימת החידוש. שמירה על המסורות שקיבלו מצד אחד, ופרשנות חדשה לכתבים המקודשים, מצד אחר. התמודדות מוצלחת עם שתי המשימות, המושכות לשני כיוונים שונים, מחייבת גמישות.
משימת השימור היא הייעוד החינוכי של הנחלת המסורת. משימת החידוש — שאפשר להכתירה כמשימתם המרכזית של החכמים — היא פתרון בעיות. מטרת העל היא להפוך את התורה לטקסט שמסריו והלכותיו מותאמים למציאות. החכמים נדרשים לפתור בעיות טקסטואליות בתוכו ובעיות קיומיות, שנובעות מאתגרי החיים ומההתנגשות שבין עקרונות־העל ההלכתיים לבין מימושם במציאות. המדרש הוא הנשק הפרשני העיקרי שהם מפעילים.
ההתמודדות הנצחית עם המתח שבין מסורת לבין חידוש, מחייבת סריקה מתמדת של תקדימים ושל ידע קודם, ניסיון לדייק בייחוס ציטוטים ולקטלג דעות שונות לאסכולות קודמות. אלה נעשים באמצעות מתודה של העלאת שאלות בלתי פוסקת, ובמקביל, הצעת אפשרויות פירוש רבות ופתרונות מגוונים לכל שאלה ובעיה, תוך זיהוי מראש של כשלים בכל תשובה אפשרית.
הכול מתחיל ברעיון המכונן של התורה שבעל פה. סוד נועז בוקע מבית המדרש ולפיו שתי תורות נמסרו יחד למשה בהר סיני: אחת כתובה וחתומה ואחת שנמסרה בעל פה. את התורה שבכתב אי אפשר לשנות. אבל התורה שבעל פה כוללת מסורות מפורטות, פירושים ומנגנון סודי של כללים שמאפשרים התחדשות ועדכון, שמבצעיהם הם אנשי בית המדרש עצמם. מה שעלול היה להוביל לסתירה ולהתנגשות, הוא בעצם תשלובת פרדוקסלית שנמצאת בבסיס המפעל שלהם: החוק הנוקשה ביותר, האלוהי, הנצחי והקבוע, שאין לסטות ממנו ואין לשנות אות אחת ממנו, ניתן במשולב עם מנגנונים של פרשנות יצירתית וחדשנות שמאפשרים לחולל בו שינויים.
אנשי בית המדרש לא רק מביאים איתם לחדר ידיעות ועמדות קודמות, אלא יוצרים יחד ידע חדש. החברים דנים בטקסטים המקודשים מכל צדדיהם, כדי להפיק מהם את מרב הרלוונטיות הרעיונית, המוסרית והמעשית.
בעיני הקהל שלהם הם אנשים קדושים, מסורים ללימוד התורה ולשמירת מצוותיה. אנשים צדיקים, שאורח חייהם מלמד על מידותיהם הטובות. ובכל זאת, הם אינם נקראים ‘קדושים’ או ‘צדיקים’. הכינוי הנצחי שלהם הוא ‘חכמים’. לאחר מותם יכנו אותם בחיבה ‘חכמינו זכרם לברכה’ ובראשי תיבות — חז’ל. מעל הכול הם חכמים. אנשי המחשבה, החוכמה והידע.
הקבוצה הזאת מתרחבת, גדלה, מתפצלת לקבוצות ומעבירה את המשימה ואת הידע מדור לדור. גם המשימה מתרחבת. עכשיו מונחים בפני הדורות הבאים לא רק כתבי הקודש, אלא גם דברי קודמיהם. הם הוגים בהם ומפרשים אותם באותה מסירות. בית המדרש נעשה רב־דורי ומגוון. כל דור מקבל את התיעוד המלא של צוותי החשיבה שקדמו לו ונעשה שותף ביצירת הידע החדש.
סוד הנצחיות של התלמוד טמון בהיותו קוד פתוח. הפוך מספר חוקים סגור. הסוגיות, הדיונים המובאים בו, אינן מכוונות בהכרח להכרעה. הן מציגות את הנתונים, את השאלות לדיון ואת בירור המסורות ופרטיהן, ומתעדות את ריבוי הדעות והמחלוקות בין החכמים המתדיינים. העריכה הייחודית הזאת מאפשרת לכל דור להשתמש בידע, במנגנונים ובמתודות ולהכריע לפי הצורך, בהתאם לתקופה, לתנאים ולנתונים המשתנים. כך הפך החיבור הנלמד ביותר בכל התקופות בעם היהודי, לנצחי ולרלוונטי. חיבור שמזמין את לומדיו ליטול חלק פעיל בדיון, גם ממרחק של אלפי שנים, ולהוסיף עליו משא ומתן, פירוש ומחקר.
חשיבה ממוקדת חדשנות
נחזור לרבי יהושע, שאותו השארנו בתחילת הפרק סקרן לשמוע מתלמידיו על החידושים שנשמעו בבית המדרש בהיעדרו. וכך סיפרו לו: בפסוק מספר דברים, לקראת קבלת התורה, נאמר הציווי ‘הקהל את העם האנשים והנשים והטף’. שאל הרב בדרשתו: אפשר להבין את מטרת כינוסם של האנשים והנשים, הבאים ללמוד ולשמוע את התורה (המשך הפסוק הוא ‘למען ישמעו ולמען ילמדו’), אבל הטף, התינוקות, למה גם הם באים? ותשובתו: ‘כדי לתת שכר למביאיהם’. ההורים מקיימים מצווה בכך שהם מביאים איתם את הפעוטות.
מה חידשה דרשת הרב? היא הוסיפה את ממד החינוך ואת מרכיב החוויה הרגשית שיש בו, כדי לתאר במלואה את דרך קבלת התורה: בשכל — ללמוד, בחושים — לשמוע, וברגש — החוויה הנטמעת בנפשם של הילדים הרכים, גם אם עדיין אינם מסוגלים ללמוד ולהבין. מכאן נלמד על הדרכים הנכונות לכל לימוד ולכל אחד ואחת על פי נטייתם: באינטלקט, בהפנמה הנפשית או בחוויה הרגשית, בשילובם יחד או בכל אחת מהדרכים לחוד. הדרשה הזאת הפיקה מרבי יהושע, המאזין לדברי תלמידיו, קריאה נלהבת: ‘מרגלית טובה הייתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני?!’ כלומר, לולא התעקשתי שתאמרו לי מה למדתם, לא הייתי זוכה לשמוע את דבריו היקרים מפז של רבי אלעזר בן עזריה.
‘אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש’. האתוס המרכזי הזה הפיח אנרגיה גרעינית עצומה בבית המדרש התלמודי, בחתירתו הבלתי פוסקת אחר דבר חידוש. הציפייה הבסיסית משוכני בית המדרש, תלמידי החכמים, היא לחדש, בכל תחום שבו הם עוסקים. ופעמים רבות בכך גם נמדדה גדולתם. החכם מצופה לנוע כל העת בין מסורת לחידוש — להישען היטב על דברי קודמיו, למסור אותם הלאה לדורות הבאים, ובה בעת להציע את הערך המוסף שלו; להציע פתרונות חדשים, רעיונות אחרים, ולעיתים אף קטגוריות חשיבה חדשות.
שימו לב: את החידוש מחלצים החכמים דווקא מתלמידיהם הצעירים, מתוך אמונה שמכולם אפשר ללמוד. ‘מכל מלמדיי השכלתי’, אומר הפסוק בתהילים, ואחד החכמים מוסיף ‘ומתלמידיי — יותר מכולם’. בתרבות התלמודית, גם חכם זקן — שכולם לומדים מפיו — מבקש כל העת להתחדש. גם אם הדברים כבר ידועים, אומרים חכמים, ‘בכל יום יהיו בעיניך חדשים’. ובכל פעם תמצא בהם טעם או משמעות חדשה. החדשנות, שהיא פסגת עשייתם של החכמים בבית המדרש, נשענת על שלושה מאפיינים יסודיים של צורת החשיבה ושל תכונות הלמידה שלהם: היצר העז לחדש, הענווה להתחדש, וכישרון היצירתיות.
סוד ההצלחה היהודית
במסעי בעקבות החדשנות היהודית התברר לי שמכרי הסיני ג’יימס אינו לבד. מתודות חשיבה שונות, שמצמיחות יצירתיות וחדשנות, צומחות כמובן בתרבויות ובאתרים מגוונים על ידי שלל אנשים, ואינן בלעדיות לעם היהודי. אך בני לאומים שונים ברחבי העולם, שנחשפו ליזמות ולחדשנות הישראלית, או ששמו לב למוצאם היהודי של יזמים, מדענים ואישים ידועים זוכי פרסים ופורצי־דרך — עמדו על כך שלפניהם ככל הנראה תופעה שיש לחקור את היסודות התרבותיים שלה.
מלומדים שחקרו את הקיום היהודי בכלל ואת ההצטיינות היהודית בפרט, מגיעים בדרכים שונות אל התלמוד, כיצירה ייחודית שהטביעה את חותמה על דרכי החשיבה של היהודים. בספר שכותרת המשנה שלו היא ‘כיצד שינו היהודים את העולם’, מציב הסופר והעיתונאי הבריטי נורמן לברכט את השאלה ‘מדוע הצליח קומץ יהודים לראות את מה שאחרים לא ראו?’ תשובותיו נרמזות בכותרת העיקרית שנתן לספרו: ‘גאונות וחרדה’.
החרדה הקיומית יצרה את ההכרח לפעול מהר בין משברים, לנצל הזדמנויות, והפכה למניע לחשיבה רעננה. ממד ה’גאונות’ מתבטא בחשיבה לא שגרתית, מה שנהוג לכנות ״מחוץ לקופסה״. דרך החשיבה היהודית המסורתית, טוען לברכט — תוך שהוא מטעים זאת בדוגמאות תלמודיות — נוטה לבחון את המציאות מנקודת מבט שונה. יחסו של התלמוד אל הזמן, לדוגמה, הביא לכך ש’זמן יחסי הוא חלק מהמורשת הגנטית של איינשטיין זמן רב לפני שהוא מכריז על גילוי היחסות’. ובהתייחסותו לגאון יהודי אחר, לברכט מציין כי פרויד, בגישתו האנליטית, השתמש בכללים רבים מתוך כללי הפרשנות התלמודית, ‘באופן לא מודע, כמובן’.
מרדכי (מקס) שטנר הוא חוקר היסטוריה שעוסק במודלים של בינה מלאכותית. סיפור ‘ההצלחה הלא־מובנת של יהודים’ כלשונו, הוביל אותו למחקר ולעיון מעמיק בשאלה ‘איך מצמיחה תרבות היהודים אנשים יוצאי דופן’. התוצאה היא ספר שכותרתו ‘הצלחתם של מספרי הסיפורים’. שטנר מצביע על כלי המחשבה שהופנמו והובילו להצלחותיהם של היהודים, והוא מונה ביניהם את האחריות האישית, הנטייה לתיקון עולם, הצבת יעדים ודבקות בחזון למרחקים ארוכים ועוד. את ‘מיומנות יצירת הסיפורים’ הוא מציין ככלי ראשון במעלה. היכולת לספר סיפור שמארגן אוסף של עובדות, ממצאים ותצפיות; היכולת ליצור סיפורים הגיוניים מצד אחד, אבל נועזים וחורגים מהתבנית הידועה מצד שני; היא שעומדת, לטענתו, בבסיס ההצלחה של מדענים, יזמים, אנשי עסקים ויוצרים, והיא המקור להצלחתם יוצאת הדופן של יהודים.
גידי גרינשטיין, שיצא למסע לפיצוח סוד הצלחת מדינת ישראל ומקור קשייה ואתגריה, טוען שההצלחה יוצאת הדופן נובעת מיכולת ההסתגלות המהירה של העם היהודי מצד אחד והשמירה ההרואית שלו על המסורת מצד שני. גרינשטיין מציין את הנאמנות ההיסטורית של העם היהודי לסיפורים מכוננים בתרבותו, ואת הגמישות התלמודית והתהליך של למידה בלתי פוסקת, כיסודות חיוניים גם לשגשוגה של ישראל המודרנית. רעיון דומה מצוי בתובנה שבה נועל אלחנן נאה את ספרו, שכבר הזכרתי: ‘…בדרך זו צייד התלמוד את האליטה היהודית ביכולת חשיבה גמישה, שאפשרה לה להתמודד עם בעיות חדשות שנוצרו במציאות המשתנה, תוך שמירה על הנאמנות למסורת’.
אוהד טופור, מייסד חברת השקעות הממוקמת בדרום קוריאה ובאנגליה, נשאל שוב ושוב במסעותיו באסיה שאלה זהה: ‘מה סוד ההצלחה העסקית של העם שלכם?’ את הזמן שהתפנה לו בימי מגפה עולמית של שמיים סגורים לטיסות בינלאומיות, הוא ניצל למחקר נתונים, ללימוד ולבירור תשובות אפשריות לשאלה שהעלו מכריו. מסקנתו היא שהתופעה אינה יכולה להיות אקראית, ושהתרבות היא שאחראית להצלחה. תכונות ומאפיינים שמקורם בדת היהודית, לצד ההיסטוריה היהודית הייחודית, עיצבו דפוסי חשיבה והתנהגות מסוימים שהם מנוֹעים להצלחה. את ממצאיו פרסם לאחרונה בספר המציג עשרה עקרונות להצלחה מתוך התרבות היהודית. בין עשרת העקרונות הללו הוא מונה למדנות, עקביות, לעומתיות, גמישות וסתגלנות ועיקרון מוסרי. את רובם מצא בתרבות התלמודית.
גנטיקה תלמודית
משתמשי הרשתות החברתיות במאה ה־21 נחשפים על בסיס קבוע כמעט לתמונות, לרוב מסרטים ידועים, מלוות בטקסט מוצמד אליהן, הומוריסטי בדרך כלל. רבים משנים את הטקסט, מציעים ליצירה גרסה משלהם ומפיצים אותה הלאה ברחבי הרשת. התופעה הנפוצה הזאת נקראת ‘מֶם’ (Meme). מניין בא לה השם הזה? ובכן, חף מידיעה כלשהי על מה שיתחולל בגזרת הבדיחות ברשת האינטרנט בעתיד, פרסם המדען הבריטי ריצ’רד דוקינס בשנת 1976 את ספרו ‘הגן האנוכי’, ובו טבע את המושג מֶם כמקבילה התרבותית למונח הביולוגי גֶן (ובהגייה האנגלית, מִים, כמקבילה לגִ’ין).
די־אן־איי הוא צופן גנטי: מידע תורשתי שמקודד במולקולות. יחידת המידע שלו נקראת גן, והיא משועתקת ומשתכפלת בצורה תורשתית. טענתו של דוקינס היא שבעוד שגן מתפשט באוכלוסייה באופן ביולוגי, מם מתפשט באופן תרבותי. הגן התרבותי הזה מתפשט במעבר ממוח למוח בדרך של אימוץ וחיקוי (מִימזיס, ומכאן שמו, לאחר שדוקינס בחר לו מילה קצרה וקליטה יותר).
דוקינס נתן אפיון מדעי לגנטיקה התרבותית, שקדמו לו דיונים על הדרך שבה מתגלגלים רעיונות ועל השאלות איך ולמה אנשים מאמצים רעיונות חדשים. היום כל זה הפך לתחום מדעי, ממטיקה, של מי שחוקרים תרבות בעזרת כלים ומושגים אבולוציוניים. הנחת היסוד היא שכשם שהטבע, האורגניזם, בעלי החיים ובני האדם, התפתחו באופן אבולוציוני — כך מתפתחת גם התרבות האנושית. אבולוציה של רעיונות.
לרעיונות ולמושגים יש אכן גלגולים משלהם. יש להניח שרבים היום מכירים את המושג מם רק בהקשר לבדיחות האינטרנט הוויראליות (גם זה מושג ששאוב מתחום הביולוגיה). אבל במקור הכוונה הייתה לכל יחידת מידע או מאפיין תרבותי שאינו חומרי. כך ביחס למילה, ביטוי, דימוי, סמל, תיאוריה, אמונה או מנהג, שפה, אופנה, דת — כל אלה ממים. דוקינס עצמו, אתאיסט ידוע, רואה את הדת כווירוס ממטי, שבעיניו הוא הרסני לאדם. הדת היהודית סיפקה ממים רבים לתרבות המערב, החל מהאמונה באל אחד וכלה בעקרונות של צדק וחירות, ובעשרת הסלוגנים שהם עשרת הדברות. אחד מהם הוא בוודאי מם תרבותי מובהק — השבת. רעיון המנוחה והשביתה ממלאכה למשך יום אחד בשבוע.
איך התפשטו הרעיונות האלה? השעתוק והשכפול של המם התרבותי נעשים בעיקר באמצעות תקשורת אנושית. הרעיונות הקדומים, בעידן של טרום אמצעי תקשורת, רשתות ומדיה חדשה, התפשטו בעיקר על־ידי סיפורים. קודם בעל־פה ואחר כך בכתב. וגם המְחזות של הסיפורים האלה. לדוגמה, הרעיונות שנוגעים לאירוע המכונן של יציאת מצרים משוכפלים במשך מאות ואלפי שנים באמצעות כלי שראשיתו ביצירתם של חכמי התלמוד — ההגדה של פסח. סט של סיפורים ושל טקסטים מוקראים ומומחזים, המקושר לטעמים של מאכלים ולצלילי שירים, ומטביע את זיכרון הסיפור הזה בתודעה הרחבה של חוגגי ליל הסדר.
באופן מורכב יותר, מוטמעות בתרבות גם דרכי חשיבה. תרבויות שונות מספקות דרכים שונות להבנת העולם ולחשיבה על תופעות. מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים על האופן שבּו אנשים ברחבי העולם תופסים את העולם ומקבלים החלטות, מראים הבדלים בין־תרבותיים, ומלמדים כיצד גדילה בסביבה תרבותית מסוימת משפיעה על האופן שבּו בני אדם חושבים, אפילו אם אינם מוּדעים לכך. אחד המחקרים, לדוגמה, זיהה הבדלים בתפיסה של התרחשות חזותית. החוקרים הראו לאמריקאים וליפנים סצנה של אנימציה תת־ימית על מסך מחשב. בחזית נראו דגים נעים וברקע צמחים ואבנים. המשתתפים דיווחו על מה שראו. התברר שהאמריקאים דיברו בדרך כלל על הדגים, ואילו היפנים דיברו בדרך כלל על הפריטים שברקע. אלה ממצאים שהתאימו להבדלי תפיסה שנמצאו בין התרבויות השונות — בין התפיסה האמריקאית־מערבית המתמקדת בַּעיקר, לבין התפיסה היפנית של הבנת סצנה כמכלול, על כל גורמיו.
מתחת לפני השטח התרבותי רוחשים כל המרכיבים שמייצרים את הרעיונות ואת התפיסות — תכונות, מאפיינים, דרכי חשיבה, דרכי סיפר, דרכי כתיבה ודרכי מסירה מדור לדור. דורות של לימוד גמרא והשתתפות פעילה בדיון התלמודי עשויים לייצר צופן גנטי־תרבותי ארוך טווח. מעין מידע מקודד של אופני חשיבה והתבוננות, שמועבר באופן תורשתי. לא ביולוגי כמובן, אלא כזה המועבר ממוח למוח. כאשר חושבים על היצירתיות, על תכונות היזמות, או על מאפייני החדשנות היהודית־ישראלית כ’מם’, אפשר לזהות את הדי־אן־איי התרבותי שמתבטא בהם במקורות התרבות שמהם שועתקו.
חוצפה ובלגן
במפנה המילניום השלישי נחת בקליפורניה יזם ישראלי צעיר. אחרי שהתמקם בעמק הסיליקון האמריקאי, שאותו הוא מדמה לקערת שמרים ענקים התוססת ללא הרף, החל לחשוב בגעגוע על ההבדלים שבין ארצות הברית לבין מולדתו. נתאי אלוש, יזם בתחום חברות התוכנה, מספר שהחל לעקוב אחר ההצלחות של יזמים ישראלים בעמק, ותחושתו הייתה שהם פועלים אחרת לגמרי משאר האנשים שפגש שם. הם עקשנים יותר, בוטים יותר, חוצפנים יותר, משוכנעים ביכולתם להצליח גם אם יש להם מעט ניסיון, מוכנים להתווכח עם כולם ולקחת סיכונים גדולים. אחרי שאפיין את ההבדלים שאל את עצמו האם המאפיינים השונים הללו הם ישראליים או יהודיים? האם מדובר במדינת הסטארט־אפ או באומת הסטארט־אפ?
את תשובתי לתהייתו של נתאי אני רוצה לתת בהתייחס לספרה היפה, המחכים ומעורר הנוסטלגיה של ענבל אריאלי, ‘חוצפה — ילדות ישראלית ויזמות גלובלית’. אריאלי, יזמית, משקיעה ושותפה למגוון תוכניות לקידום יזמות, מתארת בספר את האקלים החינוכי והחברתי שבתוכו צומחים ילדים ומתבגרים בישראל, כחממה לצמיחתם של יזמים ומחדשים. בלי לסתור אף לא אחת מטענותיה, אני מבקש לטעון שרוב המאפיינים שמצאה בתרבות הישראלית, הם מאפיינים מובהקים של התרבות התלמודית.
ראשיתה של ה’חוצפה’ הישראלית, זו החביבה והמקדמת ולא גסת הרוח והמשפילה, נעוצה באתוס הלימודי של חכמים שקיבל ביטוי בדברי הדרכתו של הלל הזקן: ‘לא הביישן למד’. הרוצה לדעת, להבין, להתקדם, חייב לגלות סקרנות ולהעז לשאול, לברר, לחקור, לגלות ביטחון עצמי בעמידה מול סמכות, לפקפק ולהטיל ספק.
ענבל אריאלי מתארת בספרה את הפתיחות הגלובלית, שתרמה להפיכתה של ישראל ל’אחד השחקנים המרכזיים והמשמעותיים בשוק העסקים הטכנולוגי הבינלאומי’, ושנובעת מהנדודים והמסעות של ישראלים מנקודה לנקודה על פני הגלובוס. את התופעה הזאת, של החלפת ידע וקשרי מסחר, תולה התלמוד בחכמים שנקראו ‘נחותי’ (יורדים). אלה יוצרי התלמוד הירושלמי ויוצרי התלמוד הבבלי, שנהגו לערוך מסעות תכופים בין שני המרכזים הרוחניים היהודיים הגדולים, זה שבארץ־ישראל וזה שבבבל, יצרו רשתות של קשרים שתרמו ליוזמות מסחריות והעבירו מידע רב — מסורות תלמודיות וחידושים הלכתיים ורעיוניים, שהעשירו הדדית את שני המרכזים.
הפרק השני בספרה של אריאלי נקרא ‘בלגן בגן’. בניגוד לתרבויות אחרות, הילד הישראלי גדל באווירה של בלגן, אי־סדר. ‘למרבה ההפתעה,’ טוענת אריאלי, ‘הבלגן הישראלי מתגלה כמערכת גמישה וסתגלנית להפליא… בלגן יוצר ריבוי משמעויות ומעודד את פיתוח היכולות הדרושות להתמודדות עם הפתעות בחיים’. הבלגן המבורך הזה הוא ה’חשיבה בהפרעה’ התלמודית, שאותה אתאר בעוד כמה עמודים.
אריאלי מציינת את מאפיין העבודה המשותפת ואת יתרונו של הגיוון החברתי כ’חממה של יצירתיות וחדשנות’; גם אלה מאפיינים שבהם דן תת־הפרק ‘חשיבה קבוצתית’ בהמשך. עוד היא עומדת על חשיבות הכישלון; ההתנסות והנפילה כהזדמנות ללמידה וללקיחת אחריות — מאפיינים שעליהם אעמוד בפרק ‘חשיבה ביקורתית’, המתאר את הביקורת העצמית של חכמי התלמוד. אריאלי מציינת לשבח את המבנה הארגוני השטוח, ‘היררכיה שטוחה’, שמניע אנשים להיות יותר מעורבים בקבלת החלטות; בכך נעסוק בפרק ‘חשיבה לעומתית’. אריאלי, שהייתה קצינה בצה’ל, מספרת על ה’שפצור’ הצבאי. מילה שמתארת את התהליך הבלתי פוסק שבו חיילים מנסים לשפר באמצעים מגוונים את ציודם האישי, כביטוי לסגנון לאומי של אנשים שמתבוננים במצב נתון וחושבים כל הזמן על דרכים להתאים, לשנות ולשפר אותו. זוהי צורת החשיבה המאפיינת את המיזם התלמודי כולו ונדונה כאן בפרק ‘חשיבה יצירתית’. אגב, אצל אריאלי תוכלו ללמוד שמקורה של המילה העברית המודרנית ‘אלתור’ הוא בביטוי הארמי ‘על אתר’ — על המקום, בהווה. ומשמעה: היכולת להתאים את עצמך למצב ולמצוא פתרונות יעילים ומהירים.
בסוף ספרה קושרת אריאלי, באמצעות ציטוט דבריו של חמי פרס, מאנשי ההון סיכון הבולטים בארץ, בין ‘עולם הדת’ לבין המונח ‘תיקון עולם’, המשמש היום בעיקר בהתייחסויות לצדק חברתי, ונובע מהתפיסה היהודית של ‘עם נבחר’, שחש שמוטלת עליו האחריות לשפר את העולם סביבו. את המונח ‘תיקון עולם’, שנולד כביטוי לתקנות ציבוריות שתיקנו ראשוני החכמים, במגמה לבצע בהלכה שינויים, עדכונים והתאמות לתקופתם, תוכלו למצוא בפרק הראשון.
יוצאים לדרך
בתחילתו של פרק המבוא הזה טענתי שהתקופה הנוכחית נראית לי מתאימה להפנמתה של צורת החשיבה התלמודית. זו לא השערה בלבד. כשאני נתקל במרכיבים חדשים שנוספו לאחרונה לסדנאות ייעוץ ולמפגשי אימון למנהלים, צוותים וארגונים, אני מזהה בהם דמיון למאפיינים של צורות החשיבה ואופני הדיון התלמודיים.
כחלק מהניסיון לתרגם אופני חשיבה שנולדו בזמנים אחרים ובמרחבים תרבותיים ותודעתיים אחרים, לשפה עדכנית, והניסיון למשטר שיטה שהיא בלתי שיטתית ביסודה, חילקתי את הספר לפרקים ונתתי להם שמות של צורות חשיבה מוכרות לאוזן בת ימינו. זה לא היה קל. רוח החשיבה החופשית של החכמים התנגדה להגדרות הכפויות, נאבקה בניסיונות התיחום והחלוקה, ובמקרים רבים ניצחה. היא זלגה ודילגה מפרק לפרק, נענתה לחצאי הגדרות וחמקה מאחרות, קפצה ממגירות שבהן התעקשתי למקם אותה, היתלה בי וניסתה שוב ושוב להוכיח לי שהיא אמורפית, רחבה, משוחררת ופרועה מכל סיווג וכותרת. אני מקווה שהתוצאה הסופית הניחה את דעתה. אחרי הכול, מה מבקש אדם אם לא שתהיה ‘רוח חכמים נוחה הימנו’. שיהיו מרוצים.
לא כל צורת חשיבה שתידון כאן היא ייחודית ובלעדית לחשיבה התלמודית. יש בהן שמוכרות גם בתרבויות אחרות, כפי שניסיתי להדגים לסירוגין בפרקי הספר. אבל בחיבור הזה אני מתייחס למכלול דרכי החשיבה התלמודית ולשימוש בהן כמערכת כלים ליישום עדכני. באופן טבעי, בספר אציע הגדרות ותיאורים על פי פרשנותי. מטבע הדברים, יש בו בחירה אישית ובררנית של דוגמאות ומקורות. מתוך מודעות וגם מתוך שכנוע פנימי עמוק, שמקורות אלה אמנם מייצגים רעיונות אמת. ובכל זאת ראוי להזהיר: היצירה התלמודית היא רחבה, מגוונת ומרובת קולות ומחלוקות, כך שכמעט מול כל מקור אפשר להביא מקור אחר, שונה ואף מנוגד. בחירה אחרת של מקורות הייתה מביאה לכתיבה של ספר אחר. כך שברוח התלמוד עצמו נאמר שזהו ספר פתוח לדיון ולביקורת, להעלאת שאלות נוקבות, להוספת ראיות לתמיכה ולהצגת מקורות סותרים, לפולמוס ולמחלוקת, להצעות פרשניות חלופיות ולמסגור שונה של סיפור היצירה התלמודית.
אם כך יהיה — השגנו את מטרתנו: אימוץ דרכי החשיבה והדיון של התלמוד.
מקורו הקדום של סיפור חסידי ידוע המוכר לרבים בשם ‘האוצר מתחת לגשר’, שהוא גם אגדה בינלאומית נפוצה, נמצא במדרש. אדם אחד בא לפני רבי יוסי בן חלפתא, וסיפר לו שבחלומו ראה שעליו לצאת למסע לקפדוקיה (ביטוי שמשמעו הוא ‘קצה העולם’, ולמעשה אזור בצפון מזרח טורקיה), ושם ממתין לו אוצר של אביו. שאל אותו רבי יוסי: האם אביך היה מעולם בקפדוקיה? ענה האיש: לא. אם כן, השיב רבי יוסי, חזור לביתך, ספור עשרים קורות בגג הבית ובקצה הקורה העשרים תמצא את האוצר. עשה האיש כדברי רבי יוסי, וכך אמנם היה: מטמונו של אביו נמצא חבוי בקורת הבית.
יש תועלת מרובה במסע לימודי חובק עולם משלל תרבויות. למעשה, ספר האתיקה הקדום של החכמים, מסכת אבות, אומר בדיוק את זה: ‘איזהו חכם? — הלומד מכל אדם’. זו תשובה יצירתית, הפוכה מהתשובה הפשוטה המצופה. חכם אינו בעל הידע הגדול ביותר, אלא זה שמכיר את עצמו ויודע שיש לו עוד הרבה מה ללמוד. וכאשר אדם עורך היכרות עם עצמו, עם שורשיו, הוא מגיע להכרה בכך שאוצרו נמצא, ותמיד היה, בתוך ביתו. גם זו דרך להיות חכמים.
אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע שייקח אותנו הרחק מחוץ לעצמנו ולתודעתנו הרגילה, רק כדי להכיר בסופו את עצמנו, כמו בכל מסע, ולגלות שהאוצר החיוני כל כך להצלחה בעולמנו המאתגר נמצא ממש פה, בתוך ביתנו.
אין עדיין תגובות