מלחמה וטרפנטין

הזיכרון המוקדם ביותר שיש לי מסבא הוא מחוף הים באוסטנדה — גבר בן שישים ושש בחליפה הדורה בצבע כחול־חצות, שחפר בור רדוד בעזרת כף החפירה התכולה של נכדו ועתה הוא מהדק את תלולית החול שערם כדי שהוא ואשתו יוכלו לשבת עליה בנוחות־מה. את סוללת החול שבגבם הגביה מעט להגנה מפני רוחות אוגוסט, שנשבו על קו הגלים הנסוג ואל הים תחת ענני נוצה גבוהים. הם חלצו נעליים, הורידו גרביים ותחבו את בהונותיהם בהנאה בחול הקריר והלח — פעילות שבגיל שש נראתה לי קלת דעת בשביל הזוג הזה הלבוש תמיד שחור, אפור או כחול כהה. למרות חום היום וחוף הים השאיר סבא את מגבעת הבורסלינו על ראשו הכמעט קירח. הוא לבש חולצה לבנה בוהקת וענב את עניבת הפרפר השחורה שלו, הגדולה ממרבית העניבות ולה שתי כנפות תלויות, כך שממרחק נדמה כי קשר לצווארו צללית של מלאך שחור בעל כנפיים פרושות. אימי תפרה לו את העניבות המיוחדות הללו על פי הוראותיו. בכל ימי חיי לא ראיתי אותו בלי עניבה מעין זו, בעלת שתי כנפות מתנפנפות כמו במעיל פראק. ודאי היו לו עשרות כאלה, אחת מהן תחובה פה איפשהו בין ספריי, שריד מזמנים רחוקים, אבודים.

אחרי חצי שעה נמלך בדעתו ופשט בכל זאת את מקטורנו. הוא הסיר את כפתורי החפתים המוזהבים והטמין אותם בכיס השמאלי של המקטורן. אחר הפשיל את השרוולים, או נכון יותר קיפל אותם בהקפדה פעמיים בדיוק עד המרפק, כל קפל כאורך החפת המעומלן, וישב כשמקטורנו המקופל למשעי, עם בטנת המשי הבוהקת באור הצהריים, תלוי על שמאלו כאילו דגמן לדיוקן אימפרסיוניסטי. מבטו שוטט בין המון האדם, בין הילדים הצווחים שמתיזים מים זה על זה, הנופשים שקוראים בקול, צוחקים ורודפים איש אחר רעהו כמו היו בעצמם ילדים. המראה דמה בעיניו לציור מתנועע של ג’יימס אנסור, אף שכלל לא חיבב את עבודתו של בן אוסטנדה הכופר בעל השם האנגלי. אנסור היה “טייח”, וזהו העלבון הגדול ביותר — מלבד “שתיין” ו”אספסוף” — שסבא היה יכול להטיח במישהו. הציירים של היום, “טייחים” ותו לא. הם כבר לא יודעים אוּמנות הציור מהי, לא מכירים את דקויות סגנון הציור האצילי של פעם. הם פשוט מקשקשים משהו, לא מכבדים את חוקי האנטומיה, לא יודעים למרוח גלזורה, כבר לא מכינים בעצמם את הצבעים, משתמשים בטרפנטין בדומה למים, לא יודעים את סוד ההכנה של פיגמנט כתוש היטב, של שמן פשתן משובח או של ההתזה בנשיפה של סיקטיב — אין פלא שכבר אין ציירים גדולים.

הרוח נעשית צוננת. הוא מוציא את כפתורי החפתים מכיס המקטורן, מכפתר את שרווליו יפה־יפה, לובש את מקטורנו ומסייע לאשתו להתקין את המטפחת השחורה על פקעת שערה האפור כהה ולעטוף את כתפיה. בואי, גבּריאל, הוא אומר, והם קמים, נוטלים את נעליהם בידיהם ופותחים בטיפוס לאה בחזרה אל הטיילת. הוא, מכנסיו עדיין מקופלים חמישה־עשר סנטימטרים מעל הקרסוליים, היא, גרבוניה השחורים תחובים בתוך נעליה, וכך אני צופה בארבע שוקיים לבנות תחת גוף כהה הנעות באיטיות מדודה על החול. הם פוסעים בכיוון מדרגות הבְּלוּסטוֹן המובילות אל הטיילת המוגבהת. שם יתיישבו על הספסל הקרוב ביותר, ישפשפו וינערו ארוכות את כפות רגליהם, יגרבו את גרביהם השחורים על רגלי הבהט שלהם וישְרכו את נעליהם במה שנקרא אז “חוטי קשירה” ולא שרוכים.

ואני, אחרי שמערכת המנהרות שבניתי עם חלוקי האבן היקרים שלי התמוטטה, רצתי רועד אל אימי. הגאות מתחילה, אמרה בעת ששפשפה את גופי בתנועות מהירות, וחשרת העננים הראשונה הופיעה מעל הדיונות שבגבנו. הרוח מברישה את ראשי הדיונות, פורעת בנשיבתה את שערות גבעות החול, וחיות חוליות גדולות מתכוננות לְבוא הערב היורד.

סבא כבר מחזיק בידו את מקל ההליכה המבריק העשוי עץ בוקיצה משוח בלכה, ומחכה בקוצר רוח כבוש עד שנגיע אל הטיילת. הוא הולך בראש. הוא אינו איש גבוה — מטר שישים ושמונה, שמעתי אותו מעיד על עצמו פעמים רבות — אבל כשהוא צועד, האנשים מפנים את הדרך. הראש זקוף, מגפיו השחורים המצוחצחים מבהיקים, מכנסיו מקופלים קיפול מדויק, אשתו הדוממת תלויה על זרועו האחת, ובאחרת מקל ההליכה שלו — כך הוא צועד בראש, מעט חסר סבלנות, מדי פעם מביט לאחור וגוער בנו שאם נמשיך להשתרך נאחר לרכבת. הוא צועד כאיש צבא בדימוס, הליכתו אינה מגושמת, הוא אינו דורך על העקב תחילה אלא מניח את כרית כף הרגל, כמו שצריך — כך כבר למעלה מחצי מאה. ואז איכשהו הוא חומק מתחום זיכרוני, והבהירות הפתאומית של המראה הזה מותירה אותי עייף כל כך עד שאני יכול להירדם בו במקום.

המראה הבא שלו שעולה בעיני רוחי הוא איש המתייפח חרש — הוא ישוב אל השולחן הקטן, שם נהג לצייר ולכתוב, לבוש בחלוקו האפור ועל ראשו מגבעתו השחורה. אור הבוקר הצהוב חודר מבעד לחלון הקטן המוקף בקיסוס. בידיו הוא מחזיק את אחת הרפרודוקציות שנהג לתלוש מספרי אמנות כדי להכין בעזרתן רפליקות (הוא היה נועץ את הרפרודוקציה על מדף קטן שהצמיד לפָּלֶטַת הצבעים שלו בעזרת שני אטבי עץ). הוא מחזיק את התמונה בידו. איני יכול לראות אותה, אבל אני רואה שדמעות מתגלגלות על לחייו ושהוא ממלמל מילים אילמות. עליתי את שלוש המדרגות אל חדרו כדי לספר לו שמצאתי שלד של חולדה, אבל עתה אני נסוג בשקט ובמהירות, סוגר אחריי את דלת החדר, צעדיי נבלעים בשטיח המדרגות. אבל מאוחר יותר, כשהוא יורד לשתות קפה, אני חומק למעלה ומוצא את התמונה על שולחנו: זהו ציור של אישה עירומה ששוכבת בגבה לצופה, אישה רזה כהת שיער, שרועה על מעין ספה או מיטה לפני וילון אדום, פניה השלוות והמהורהרות משתקפות במראה שמחזיק לה קופידון העוטה סרט כחול על כתפו. גבה הארוך והרזה ואחוריה העגולים בולטים לעין. מבטי נודד אל כתפיה השבריריות, אל תלתלי השיער העדינים שעל עורפה, ואז בחזרה אל ישבנה החצוף שפונה לצופה. אני מניח מידי את התמונה בבהלה ויורד בחזרה למטה, שם נמצא סבא במטבח. הוא עומד לצד אימי ושר לה שיר בצרפתית שהוא זוכר מימי המלחמה.

*

סיפוריו של סבא על מלחמת העולם הראשונה גדשו את שנות ילדותי. שוב ושוב סיפר על המלחמה: על מעשי גבורה בשדות בוציים תחת מטר פצצות, טרטור הירי, צלליות צועקות באפלה, פקודות שרועמות בצרפתית — הכול תואר מכיסא הנדנדה שלו בחוש דרמטי מפותח. היו שם גדרות תיל, רסיסים התעופפו ליד אוזנינו, מכונות ירייה טרטרו, פצצות תאורה שרטטו קשת גבוהה על רקע הרקיע הכהה, מסביבנו ירי מרגמות ותותחי הוביצר, אלפי רימונים ופצצות, בעוד הדודות הנהנו בהקשבה בין לגימות התה ואני לא ידעתי אלא שסבי היה גיבור בזמנים הרחוקים כמרחק ימי הביניים שעליהם למדתי בבית הספר. בין כה וכה היה גיבור בעיניי. הוא שלימד אותי סיף, השחיז את אולרי, לימד אותי לצייר עננים בעזרת מריחות מחק עדינות בתוך צורות שציירתי עם פיסת פחם מהאח, או איך רושמים את אינספור העלים בעלוות העץ בלי לצייר אותם אחד־אחד — סודות המקצוע, כך היה נוהג לומר.

סיפורים נועדו להישכח, הרי ממילא חזרו על עצמם, גם הסיפורים המשונים ביותר על אמנות ואמנים. כבר ידעתי שבטהובן המבוגר עבד באובססיביות על הסימפוניה התשיעית כי היה חירש, אבל יום אחד נוסף הגילוי המזעזע שבזמן שעבד לא טרח לבקר בסדירות בשירותים אלא “עשה את צרכיו ליד הפסנתר,” ולכן (אני מצטט), “את השיר היפה על אחוות האחים הלחין ליד ערימת חרא.” דמיינתי את המלחין הזקן, חירש כמו בול עץ, יושב בחדר מרוהט בסגנון וינאי ובו עמודים מעוטרים בכותרות מוזהבות, עוטה את פאתו הפרועה, מגפי קרסוליות, ולצידו פירמידת צואה בגובה מטר. ובכל פעם שנשמע האדג’יו היפה להפליא מ’הפסטורלית’ באחד מצהרי יום ראשון הארוכים והמשמימים, והוריי וסבי וסבתי נמנמו על הספה החומה הפרחונית שמאחורי הרדיו, ראיתי בעיני רוחי הר של חרא ליד פסנתר ספינט שחור משוח לכה, בעוד הקוקייה מווינר בּאלד קוראת בין כלי הנשיפה מעץ והכינורות ועיני סבי עצומות בחוזקה: הכבוד שרחש לגאון הרומנטי, שבו האמין באמונה שלמה, לא אפשר לו ברגעים כגון אלה להתמודד עם עובדת היותם של יושבי הבית אנשים מן השורה. רק לאחר שנים רבות הבנתי שהוא עצמו חי במשך שנה וחצי ליד ערימות חרא — בחפירות הנוראיות, שבהן ברגע שהצצת מעל הפתח כדי לעשות את צרכיך במקום אחר, נענשת בכדור בראש. מה שביקש לשכוח חזר אפוא ברסיסי סיפורים ובפרטים אבסורדיים, ובין שעסקו בגן עדן ובין שבגיהינום נאלצתי להסתפק ברסיסי סיפורים ופרטים אלה כשביקשתי להבין שמץ ממה שהתחולל בקרבו במשך חיים שלמים: המאבק בין הנשגב, אליו כמהּ, לזכר המוות וההרס שלפת אותו, אחז בו ולא הרפה.

*

בבית היה סבא מתהלך בחלוק בד בסגנון מיושן, לבן או אפור בהיר, שלבש מעל חולצתו הלבנה ובעניבת הפרפר. לא משנה כמה פעמים הרתיחו וכיבסו אימי וסבתי את חלוקי הכותנה הישנים האלה, שאותם עטה בהידור מסוים, הם נותרו מוכתמים בכתמים צבעוניים: מריחות צבעי שמן בכל צבעי הקשת, בליל טביעות אצבע, קומפוזיציה של מריחות מרושלות, מרתקות, שארית מרושלת של העבודה האמיתית.

העבודה האמיתית, שבה היה חופשי לעסוק מאז פרישתו המוקדמת לגמלאות בגיל ארבעים וחמש כנכה מלחמה, הייתה לצייר לשם הנאה. מהחדר הקטן שבו עמד יום אחר יום מול החלון עלו ניחוחות שמן פשתן, טרפנטין, בדי קנבס וצבעי שמן. כן, אפילו את ריח המחק הגדול, שנחתך בסכין לפיסות בגודל המתאים, היה אפשר לזהות בבליל הריחות שהעניק לחדר את האווירה המיוחדת לו — זיו אינסוף השעות השקטות שהעביר שם, מחקה בשקדנות חסרת תוחלת את רבי־האמנים הגדולים. הוא היה מעתיק בחסד, שהכיר את כל החומרים והתרכובות ששימשו ציירים מאז הרנסנס. אחרי המלחמה למד בשיעורי ערב לציור ורישום בעיר הולדתו, אף שאביו המנוח, צייר תמשיחים בכנסיות ובבתי תפילה, יעץ לו לא לעשות זאת. הוא עדיין נאלץ לעבוד עבודת כפיים קשה אך לא ויתר, וכשהגיע לגיל הנישואים המקובל השיג תעודה על “מיומנות באמנות הציור והרישום האנטומי”.

מחלון חדרו ניבט עיקול נהר הסכלדה. הוא נהג להשקיף על שדות המרעה ועל הפרות הכבדות, על הדוברות הנמוכות העמוסות השטות בבקרים באיטיות, על ספינות הנהר הריקות הגבוהות והמהירות יותר שעזבו את העיר עם בוא הערב. שוב ושוב צייר את הנוף הזה, בכל פעם באור ובגוונים שונים, ברגע אחר של היום, בעונה אחרת, במצב רוח אחר. הוא צייר כל עלה של הקיסוס באופן ריאליסטי — נראה שהאמנות בכל זאת התאוותה לחרוג מדי פעם מציווי האשליה שלה — וכשהעתיק פרט מתוך ציור של טיציאן או רובנס ידע לרשום בסבלנות ובמיומנות את רישום הפחם ביד בוטחת, ידע את סוד ערבוב הצבעים, דילול הפיגמנטים, ייבוש השכבה הראשונה די זמן לפני העלאת השכבה השנייה, אותה שכבה שתיתן את תחושת העומק והשקיפות — סודות האמנות הגדולים.

צמרות עצים היו תשוקתו הגדולה. עלוות צמרות, עננים וקפלי בדים. בתוך צורות חסרות צורה אלה היה יכול לשכוח את עצמו, לשקוע בעולם של אורות וצללים, בענני צבע שמן קרוש, טכניקת קיארוסקורו, עולם שאיש לא יכול להיכנס אליו, כי משהו בו — וקשה לומר מה — היה שבור. בלבביותו הייתה מעורבת תמיד מידה של רתיעה מבוישת, כאילו חשש שיתקרבו אליו אם יהיה ידידותי מדי, ועם זאת חי במעין צורה נעלה, אצילה, של תמימות חביבה, ואותה נאיביות הייתה גרעין מזגו העליז. בעיני מי שלא הכיר את הפרטים נראו נישואיו לגבריאל חסרי דאגות. כרוכים זה בזה כמו שני עצים עתיקים שבמשך עשורים נאלצו לצמוח זה דרך צמרתו של זה במלחמה על האור הדל, כך חיו את חייהם הפשוטים בניחותא, שהופרה רק בעליצותה של בתם היחידה. הימים נבלעו בקפלי הזמן. הוא צייר.

החדר ששימש אותו כסטודיו, במעלה שלוש מדרגות מהמסדרון הקטן, היה גם חדר השינה שלהם. קשה להאמין באיזה מרחב מגורים קטן הסתפקו פעם. לאורך הקיר, מאחורי שולחן העבודה הקטן שלו, ניצבה המיטה, כך שאשתו יכלה להיתמך בקיר בשנתה כי ישנה רחוק ממנו למרות המיטה הצרה. קפלי בד ועננים. צמרות עצים ומים. בטובים מבין ציוריו המסורתיים היו תמיד כמה כתמים חסרי צורה, גופים מופשטים מוזרים שבעיניו העידו על נאמנות לטבע, כאילו צייר את המודל שאלוהים פרש בפניו ואותו פענח בסבלנות אין קץ בעבודתו היומיומית כצייר רפליקות צנוע. אבל זה היה גם העול שנשא בנאמנות על כתפיו כדרך להתאבל על מותו בטרם עת של אביו, פרנסיסקוס, צייר הכנסיות הפשוט.

*

יותר משלושים שנה שמרתי ולא פתחתי את המחברות שבהן כתב בכתב יד מסולסל וקפדני את זיכרונותיו. הוא נתן לי אותן חודשים מספר לפני מותו ב-1981 בגיל תשעים. הוא נולד בשנת 1891 ונדמה שחייו לא היו אלא שׂיכּוּל מספרים. בין שני תאריכים אלה היו שתי מלחמות, טבח והרס, המאה האכזרית ביותר בהיסטוריה, עלייתה ונפילתה של האמנות המודרנית, ההתפתחות העולמית של תעשיית הרכב, המלחמה הקרה, עלייתן ונפילתן של האידיאולוגיות הגדולות, המצאת הבקליט, הפופולריזציה של הטלפון והסקסופון, התיעוש, תעשיית הסרטים, הפלסטיק, הג’אז, תעשיית התעופה, הנחיתה על הירח, הכחדתם של אינספור מינים, האסונות האקולוגיים הראשונים, פיתוח הפניצילין והאנטיביוטיקה, מאי 68′, הדוח הראשון של מועדון רומא, מוזיקת הפופ, המצאת הגלולה, התנועה לשחרור האישה, עליית הטלוויזיה, המחשבים הראשונים — וחייו הארוכים כגיבור מלחמה נשכח. אלה החיים שביקש ממני לתאר כשהפקיד בידיי את המחברות. חיים שנפרשו על פני מאה שנה כמעט וראשיתם בכוכב אחר. כוכב של כפרים, דרכי עפר, כרכרות סוסים, מנורות גז, כיורי רחצה, כרטיסי תפילה, ארונות קיר ישנים, זמנים שבהם נשים בנות ארבעים היו זקנות, זמנים של כמרים כול יכולים שהדיפו צחנת סיגרים ותחתונים לא מכובסים, של נערות בורגניות מרדניות במנזרים, תקופה של סמינרים גדולים, של צווים קיסריים וצווי כנסייה, תקופה שהחלה את ייסורי המוות הממושכים שלה כשהסרבי המלוכלך הקטן, גברילו פרינסיפ, ניפץ לרסיסים ב-1914, בירייה שאפילו לא כוונה כהלכה, את האשליה של אירופה הישנה, ובכך הכין את הקרקע לאסון שעתיד היה לגעת גם בו, בסבי תכול העיניים ונמוך הקומה, ולשלוט בחייו לעד.

*

הייתי נחוש לגשת לקריאת מחברותיו רק כשעיתותיי בידי, בהנחה שקריאתן תציף אותי ברגש עז שידחק בי לכתוב את סיפור חייו תכף ומייד. או במילים אחרות, נחוש בדעתי לחכות לרגע שבו אהיה פנוי מכל עיסוק אחר, חופשי לחלוטין להתמסר לשירותו. אבל השנים חלפו, וקרבו הימים שבהם עמדנו לציין את שנת המאה, הבלתי נמנעת, לאסון 1914. שנת המאה הביאה עימה מבול ספרים שהתווספו להר הבלתי נתפס של חומר היסטורי קיים, אינספור ספרים כמספר שקי החול בחזית האיזר, סיפורים ורומנים מתועדים בחריצות, היסטוריים ובדיוניים, בעוד אני, שהחזקתי כזכות יֶתר במחברותיו, השארתי אותן סגורות בקנאות. אפילו את העמוד הראשון לא העזתי לקרוא, בידיעה שזו תהיה בשבילי התחשבנות עם פיסה מילדותי שלי, סיפור שאם לא אזדרז, יצא לאור בדיוק כשהקוראים כבר יפהקו ויפנו עורף לעוד ספר על אותה מלחמה גדולה מקוללת. הותרתי אותן חתומות אף שידעתי שמדובר בדוח יוצא דופן, מדויק ומתועד היטב, שמקומו בארכיון מלחמת העולם הראשונה — במילים אחרות, אף שידעתי שאני, בעצלותי המבישה, מונע מעדות יוצאת מגדר הרגיל ממקור ראשון להפוך לנחלת הכלל. נוסף על כך גם נמלאתי חרדת כישלון ששיתקה אותי עוד יותר. וכששחזרתי בראשי כמה מהסיפורים שסיפר והתחלתי להבין לראשונה את הרקע והנסיבות האמיתיים שלהם, נמלאתי חוסר אונים ואשמה. שוב בזבזתי שנים יקרות, התעסקתי באינספור דברים אחרים והמשכתי להתעלם מהמחברות, עדויות אילמות סבלניות אלה שבהן מאוחסן כמו במקדש צנוע כתב ידו המוקפד, המסולסל, המיושן.

*

אך באותן שנות דחיינות ותחושת אשמה מתמדת התגלה משהו שהפך את הדבר לדחוף עוד יותר. אחד מדודיי, שבא לעזור לאבי להחליף כמה קרשים רקובים ברצפת העץ של סלון הווילה הצנועה שבנה סבא ב-1930, מצא כי בפינה המאובקת והחשוכה ביותר במרתף נמוך התקרה שמתחת נחה מצבה. הוא קרא לאבי, ושניהם זחלו לשם על ארבע, מאירים את דרכם בפנס כיס. זו הייתה המצבה של אימו של סבי. לכל הרוחות, פה החביא אותה! שמעתי את אבי אומר. הם גררו את האבן הכבדה עד לפתח והוציאו אותה. גם במקרה זה לא הבנתי את מלוא משמעות הדברים. סבא הלך לעולמו כעשר שנים לפני כן, ולא הבנתי למה יחביא מישהו מצבה עמוק כל כך במרתף, בידיעה שכנראה לעולם לא תתגלה.

כעבור שנים ראיתי שאבי תלה את המצבה בעזרת מלחצי מתכת גדולים על קיר הבית המכוסה בקיסוס, בגובה מטר בערך, מאחורי המוסך הישן שבו נהג להחנות פעם את מכוניתו. רק אז קראתי בפעם הראשונה את הכיתוב על המצבה:

התפללו לעילוי נשמתה של

סלין אַנדריס

נולדה 9.8.1868

מתה 20.9.1931

אלמנתו של פרנסיסקוס מרטין

רעייתו של אנרי דה פאו

*

שתי המחברות מונחות לפניי. הראשונה קטנה ועבה, שולי הדפים צבועים אדום. היא כרוכה בכריכת פשתן אפורה בהירה, כאילו הותאם לה מקטורן טוויד מלפני המלחמה. המחברת השנייה גדולה יותר, בפורמט A4 כמעט, ויש לה כריכת קרטון משויש מיושנת, המזכירה את האפקט דמוי השיש שאהב לצייר על קירות. במחברת הראשונה כתב את זיכרונותיו משנות העוני של ילדותו בגנט שלפני 1900 וחלק מחוויותיו במלחמה העולם הראשונה.

הוא היה בן שבעים ושתיים כשהחל לכתוב במחברת הראשונה — התאריך היה 20 במאי 1963 — אולי כדי לספר בכל זאת למישהו על מה שהשחית את חייו, כי בני הבית והמשפחה מאסו בסיפוריו: “כבר סיפרת את זה”, “אני עייפה, אני הולכת לישון” או “אנחנו צריכים ללכת”. אשתו גבריאל מתה חמש שנים קודם לכן. איכשהו בעזרת הכתיבה השלים את תהליך האבל. כתב ידו היציב כמעט לא השתנה במחברת ראשונה זו. את סיפוריו, הכתובים בדרך כלל בכחול־חצות, שזר אלה באלה בחביבות, שטף זיכרונות מהימים בעיירה פרובינציאלית אפרורית — אני עוד רואה לנגד עיניי את עט הווטרמן הנובע שלו מונח על השולחן הקטן בן המאה התשע־עשרה שאותו צבע בדוגמאות עץ גחמניות בתקווה שישוו לו מראה עתיק. לוח השיש המקורי כנראה נשבר. לוח העץ המגושם שהחליף אותו היה מעט קטן מדי. הוא כתב על שולחן קטן זה במשך שנים, אף שהיה גבוה מדי והישיבה לא הייתה נוחה לו. השולחן, שמגירתו הפשוטה נמרחה במשיחות צבע שמן צבעוניות, עומד פה מאחוריי, בחדר שבו אני כותב. אני עדיין שומר בו את שתי המחברות. המחברת השנייה, שאותה התחיל משום שהתחרט שכתב בהרחבה כה רבה על העוני המחפיר של ילדותו, נפתחת בהצהרה שסיפר יותר מדי סיפורים שוליים במחברת הראשונה ועליו להתחיל מההתחלה, אבל הפעם יכתוב רק זיכרונות מלחמה. חוץ מזה, המחברת הראשונה התמלאה כשהיה רק באמצע שנת 1916. הוא כתב:

היומן שלי על אודות המלחמה 1914-1918 מלא בחציו בתיאורים משעממים על ילדותי ובהרבה דפים לא חשובים. מעתה והלאה אכתוב רק על המלחמה, בכנות וביושר, ולא כדי להללה. אלוהים עדי. רק על חוויותיי שלי. הזוועה שלי.

הוא צירף יחד כמה סיפורים שכבר סופרו, הוסיף פה ושם פרטים חדשים, ואז המשיך עד סוף 1919. המחברת השנייה מכילה כמה מהסצנות הטראומטיות מהמערכה באיזר, את פירוט פציעותיו, תקופות ההחלמה וההתאוששות באנגליה, ואיתור הפרסקו בליברפול שהיה כה חשוב לו. אחרי 1916, השנה שבה נפצע בפעם השנייה, הוא נעשה תמציתי יותר כי אי אפשר לחזור שוב ושוב על תיאור החיים הבזויים בחפירות, על מעיכת החולדות בידיים וצלייתן בלילה מעל אש קטנה, קריאותיהם של חברים לנשק פצועים, מישוש גלילי תיל דוקרני בבוץ בידיים מדממות, טרטור אש המקלעים, פגזי רסס ורגבי אדמה מתעופפים והגפיים הקטועות. אבל הוא התעכב על שהותו השלישית באנגליה, בווינדרמיר — באזור האגמים שבצפון מערב המדינה. בדפים האחרונים של מחברת שנייה זו, כשהוא מספר על האירוע הדרמטי שקרה לו שנה אחרי המלחמה, בזמן מגפת השפעת הספרדית של 1919, כתב ידו מידרדר. נדמה שהמשמעת עזבה אותו, אבל נימת הסיפור נותרת מאופקת מאוד. השורות כתובות כעת באלכסון, נוטות משמאל לימין. לפעמים הוא חוזר לכתב ידו הישן, המסודר, ולפעמים הכול מסתחרר. כששרבט בעייפות את הדפים האחרונים, התקרב לגיל תשעים. הוא כתב אז בעטים כדוריים בצבעים שונים וראייתו הידרדרה מאוד. לא זכור לי שאי־פעם החליף משקפיים בעשורים שבהם הכרתי אותו, כנראה לא ראה כמעט דבר מהעמוד שעליו עמל. שבע־עשרה שנות עבודה, שהסתכמו בשש מאות עמודים בכתב יד. זיכרונו היה עדיין צלול והוא זכר פרטים כה רבים עד שאיני יכול אלא לחשוב שזו הייתה צורה של צלילות טראומטית. הפרטים במחברת השנייה, בהשוואה לראשונה, מעידים שחי עמוק יותר ויותר בחפירות זיכרונותיו. הפרטים לא עזבו אותו כל חייו, לא העלה המרטט ברדת החשכה, רגע לפני שפגש שוב בפעם המי יודע כמה את המוות פנים אל פנים, לא מראה חבריו המתים, לא ריח הבוץ, לא הרוח החמימה מעל הארץ המופגזת בימים הראשונים של האביב, שאריות של סוס שנקרע לגזרים על גדר מחוררת כדורים. בעמוד האחרון יש כתם, כנראה של נוזל שנספג בנייר. בצידו האחד כתוב בערב ובצידו האחר פאניקה.

*

הנחתי לדברים שקראתי לשקוע ואז התחלתי למספר את העמודים ולסמן את האירועים החופפים במחברת הראשונה והשנייה. במשך כמעט שנה הקלדתי את זיכרונותיו וכך למדתי להכיר את הקשרים שחיברו בין האירועים והסיפורים המודחקים. זאת הייתה עבודת נמלים. מצד אחד, משום שהיה לו יתרון עליי — לא יכולתי לשחזר את השילוב בין הסגנון המיושן, הסרבול והאותנטיות, בלי ליפול לתוך מלכודת המנייריזם. ומצד שני, כשהעברתי את סגנונו הסיפורי המסורבל לשפה עכשווית הרגשתי שאני בוגד בו. אפילו תיקון טעויות הכתיב הנוגעות ללב שלו מילא אותי בתחושת אשמה עמומה. העבודה עימתה אותי עם האמת הכואבת שבכל עבודה ספרותית: ראשית היה עליי להיגמל מהסיפור האותנטי, לשחרר אותו, כדי לשוב ולמצוא אותו בדרכי שלי. אבל הזמן דחק יותר מתמיד, גמרתי אומר ביני לביני שאסיים את העבודה לפני תום שנת המאה למלחמה הגדולה, המלחמה שלו. הקרב שלי עם זיכרונותיו.

כמו פקיד שקדתי על מאות העמודים הכתובים בכתב יד וקיללתי את הסגנון הבינוני של עצמי, שנבע מניסיוני המעורפל להישאר נאמן לו ובכל זאת לספר את סיפורו בדרכי שלי. בהמשך יצרתי אינדקס של סצנות ושל מילות מפתח, הכנתי רשימה של מקומות שבהם יהיה עליי לבקר, הכנתי עותקים של המחברות מחשש שיאבדו והטמנתי אותן בכספת בנק חסינת אש. יצרתי קשר עם הבודדים שעוד נותרו בחיים, שסיפקו לי רק כמה פרטים מהוססים. מאבי, חתנו, היחיד שנותר לגור בבית שעל גדת הנהר, ביקשתי שיעלה על הכתב את כל מה שביכולתו לזכור. בשנות התשעים לחייו הוא עדיין היה צלול ונמרץ, ועזר לי לחבר את פיסות המידע, לבחון את הגרסאות המפוקפקות שסבא פיזר סביבו במשך עשורים אל מול הגרסאות שבמחברות, וללמוד לראות את הכול בפרופורציות הנכונות.

*

כשאני מביט בשולחן הקטן הישן שעומד פה מאחוריי אני רואה בעיני רוחי דמות קטנה ומוצקה שמקרינה עוצמה חסרת תקדים. יותר משלושים שנה לאחר מותו אני מדמיין את עיניו התכולות הבהירות נוצצות בפניו העטורות שערות שיבה דלילות, בדומה מעט לתמונה המפורסמת של ארתור שופנהאואר. אישיות מרשימה, קשוחה, שכבר לא קיימות כמותה, כך אנו מספרים לעצמנו, כי החיים איבדו את הפיכחון הספרטני שאִפשר למזג הזה להתחשל ולשגשג. אני עוד יכול לשמוע אותו, איך רעם כשהרים את קולו, את מנעד סיפוריו. אבל מילים מסוימות או משפטים שלמים כבר אינם. נותרו הניחוחות שהקיפו אותו: ריחות צייר של ימים עברו, ומשהו לא מוגדר, ריחו שלו, ריח של נוכחותו שהתקיימה בעולם, הרחק מהרגע שבו אני כותב מילים אלה. כעת, משנסוג אל העבר כמו דמויות ממיתולוגיות ומסיפורים ישנים, הוא נעשה מוחשי בדרך שונה לגמרי, דרך של היסטוריה אינטימית. וכשאני מחפש אחר עקבות חייו, ולרוב נותר בידיים ריקות כי כמעט הכול נעלם, אני שואל את עצמי יותר מאי־פעם מהו אותו דבר שקושר אותנו בדרך אמביוולנטית מעין זו לסבינו ולסבותינו. האם זהו היעדר מאבק הדורות שקיים בקשר עם הורינו? בתהום הפעורה שבינינו לבין סבינו וסבותינו שוכן המאבק על האינדיבידואליות המדומיינת שלנו, ומרחק הזמן גורם לנו לטפח את האשליה ששם טמונה אמת גדולה יותר מזו של הורינו. נאיביות גדולה ועמוקה היא שגורמת לנו לבקש לדעת.

*

למרבה הפלא, היו גם פרטים מעולמי שלי שסודם ההיסטורי נחשף רק לאחר קריאת זיכרונותיו: שעון כיס עשוי זהב שהתנפץ על אריחי הרצפה. סיגריה אובלית מקופסת כסף שעישן בסתר והעלתה בי קבס כשהייתי בן חמש־עשרה. צעיף חום־אדום בלוי על אחד הארונות המושלכים בחממה, מנוקד בצואתם הדקה של שחרורים שתעו אל תוכה ובמנוסתם המבוהלת עפו שוב ושוב אל תוך הזכוכית עד שמצאו את הפתח. קופסה עם כלי גילוח מוכספים ישנים שריח חריף של אבן אלום וסבון ישן עלה מהם. עלון מליברפול שקופל ונפרש פעמים רבות כל כך עד שקיפוליו נקרעו. קופסת המתכת ובה המדליות ואותות הכבוד שלו שמצאתי רק שנים אחרי מותו. תרמיל הנחושת של פגז כבד — “אוֹבּוּס”, בפיו — שהחזיק על גרם המדרגות והקפיד להבריק מדי שבוע, וכל ימי ילדותי חשבתי שהוא מעין אגרטל פרחים עגלגל.

בהדרגה נפרשו בפניי צפונות סבי — חייו הארוכים שמרביתם היו אפילוג לילדות ימי־ביניימית כמעט, ימי בחרותו מלאי הזוועות, תשוקה גדולה שמצא ואיבד אחרי המלחמה, ההתנזרות המייסרת שלו, הזיכרונות המכאיבים, האומץ הילדותי שלו, מאבקיו הפנימיים בין אדיקות לכמיהה, אינספור תפילות שנשא, כורע ברך, כובעו מונח לידו על ספסל כנסייה, הראש עטור שיער השיבה רכון בין עשרות דמויות הקדושים והנרות המהבהבים בבתי תפילה אפלים — התשוקה לחיים בעולם שלצופה מן החוץ לא ניכר בו דבר מרגש.

*

אני משוטט ברחובות עיר הולדתי, הנראית שונה לגמרי בעיניי מאז עזבתי לפני למעלה מעשור כדי לגור במקום אחר. יום אביב קריר, מועב בעננים שאהב לצייר. חזית חנות האופניים הישנה שממנה קנו לי את האופניים האדומים הראשונים שלי עדיין נמצאת שם, אבל האותיות דהו. בתי העיירה עומדים מיותמים לאורך כביש אספלט שכבר אינו משרת את חיי הרווחה שלשמם תוכננו ונבנו לפני כמאה שנה. מתחיל לטפטף, המכוניות מתקדמות בטור איטי ברחוב הָיְירְנִיסלָן, שאיפשהו מאחוריו הייתה הסמטה החשוכה שבה בילה את שנותיו הראשונות, בין תחנת עיתוק הרכבות ותעלת מים. הכביש הוא כיום חלק מכביש הטבעת שמקיף את העיר. בעבר זו הייתה שדרה נאה שעלוות עצים תמירים הצלה עליה, ומתחתיה היו “נערות הבורגנות המכובדת”, כפי שכינה אותן ביראת כבוד, מציצות בקיץ מחלון הכרכרה הקלה אל הילדים זבי החוטם ואפורי הפנים שבאו לבהות בהן בצהרי יום ראשון. את רחוב היירניסלן זה חצה בבקרים חורפיים ערפיליים, נעול קבקבי עץ כבדים, כמו גיבור קטן מסיפור של דיקנס, סוחב דלי גדול: הוא הלך להתחנן לפחמים אצל הגברים שחורי הפנים שהעמיסו את קרונות הפחם מאחורי תחנת הרכבת של דָמְפּוֹרְט. כשחזר הביתה הניח את הדלי הכבד מאחורי תנור הפחמים, וכשחזרה אימו עייפה מעבודתה אצל משפחה בורגנית בחלק אחר בעיר הכריזה בשמחה שהערב לא יסבלו מהקור ויקבלו ארוחה חמה. אחר כך היה ממהר לבית הספר וננזף על שאיחר. אחיותיו לעגו לו כי התקשה בשפות ובחשבון. איפשהו על הסוללה המכוסה שיחי בודלית־דוד וסמבוק שלאורך מסילת הרכבת שתל פעם גרעין תירס, ואת הצמח שנבט השקה מדי יום במים מקערה חבוטה עד שמצא אותו יום אחד תלוש וקרוע — מראה שתיאר בליווי המחשבה כי “לאט־לאט נשארה המשפחה שלנו לבדה בסמטה.”

*

אני חולף על פני שכונות המגורים המשמימות שנבנו במקום שבו עמד פעם שוק הבקר של גנט. זיכרון אותו מקום שמור בי כריח עז. שוק בקר זה היה אולם פתוח ומקורה ובו עמודי מתכת הקבועים במרחקים מדודים, שהשוורים — רוקעים ברגליהם, עיניהם שטופות דם וריר בפיהם — היו מושכים בשלשלאות שהיו קשורות אליהם. דם מימִי זרם בנסורת הרמוסה מתחת לשולחנות הביתור, והחומר החלקלק, ההרים הוורודים־חיוורים חסרי הצורה של ערימות הריאות, היה נדמה חי עדיין. הלבבות החתוכים נערמו ליד הלשונות, הראשים נמכרו לפי משקל, והעיניים הביטו בך מכף הנחושת התלויה על ה-hunsel — כפי שכינה סבא את מאזני האנקול הידניים, תוך שהוא משבש את המילה unster — במבט מקובע כאילו שם מעבר למוות הנוכח סביב נהגו מחשבות עמוקות. מוות שקרוב לחיים יותר מכל מה שאני, שמעולם לא חוויתי מלחמה, ראיתי בימי חיי. אני משער שלפעמים, מבלי משים ובשאט נפש, הזכיר לו שוק בקר ישן זה את מראות שדות הקטל שהיה עד להם על גדת נהר האיזר, את הקרביים שנשפכים החוצה, מעידים על הגבול שנחצה — גבול שמאחוריו החיים אמורים להיות בטוחים מפני טפריו הארוכים של המוות. הסוחרים היו מתעלמים באדישות עליזה מתערובת הפאניקה וקבלת הדין שניבטה מעיני הכבשים הממתינות לשחיטה. אלה היו זמנים שלווים בעיירה קטנה סביב שנת 1900. לכל דבר היה מקום משלו, והדלפון העלוב, סבי, שוטט בין השולחנות בידיעה שאם עיניו התכולות ישקפו מעט עצבות ילדותית, בסופו של דבר יושלך משהו לעברו: כמה גרמים של נקניק דם, צלע לעוסה למחצה שעוד תצלח למרק, כמה סיבי בשר להכנת ציר. שנים מאוחר יותר, כשהיה בוחן איתי רפרודוקציות ומגיע אל השור השחוט המפורסם של רמברנדט, נהג לומר: זה מצויר טוב כל כך שאפשר להריח את הסירחון של שוק הבקר.

*

אימו, סלין אנדריס, “הורשתה” ללמוד, כפי שכתב — הוריה היו סוחרי דגן ותפוחי אדמה, בדומה למשפחת אשתו לעתיד. את שנות לימודיה בבית הספר התיכון בילתה אימו בפנימיית הבנות פּירְס דֶה רָוֶוסחוֹט היוקרתית, שבמאה התשע־עשרה הייתה נגישה רק למעמד האמיד. היא דיברה צרפתית ואנגלית, ידעה בעל־פה שירים של פּרוּדנס ואן דָוּיס, קראה את ‘האריה מפלנדריה’ של הנדריק קוֹנְסְיַינְס, שגרם לה להצטרף ל”תנועה הפלמית”. לאחר לימודיה “שירתה”, כפי שכינו זאת אז, בבית משפחת אצולה בארקן האמידה שליד אנטוורפן. שם למדה להכיר את אורח החיים של המעמד הבורגני הגבוה, ומאותו זמן ואילך שרה עליה איפוק מכובד. כנראה הייתה בעלת אופי חזק במיוחד. סבא העריץ אותה הערצה מוחלטת. בזיכרונותיו הוא מדבר עליה בשילוב של אהבה מרוחקת וחיבה אינטימית.

אביו, פרנסיסקוס מרטין, היה “צייר כנסיות”, צעיר מוכשר ממעמד נמוך שסלין פגשה כשנכנסה יום אחד אל הכנסייה המקומית ונתקלה בטעות בסולם שלו, וכמעט גרמה לנפילתו של הצייר הצנוע בעת שעסק בשחזור התחנה הרביעית של ישו בדרך הצלב. לפני שקראתי את המחברות היו נסיבות פגישתם חידה בעיניי, ואף כי סבא ביטל תמיד את שאלתי בחיוך הוא העלה את הסיפור על הכתב בצורה אוהבת. כשהתנגשה בסולם שלו, משהו כנראה נפל מלמעלה ונחת לידה — עיפרון, סכין פָּלֶטה, אחד מהכלים שהיו תלויים על חגורתו, לא ברור. החפץ הצטלצל על רצפת האבן בכנסייה הריקה. האישה הצעירה הרימה את מבטה וראתה כי האיש המבוהל כמעט איבד את שיווי משקלו. הסולם ניתק מהקיר, ובמהירות הבזק הוא הטיל את משקל גופו כנגדו כדי למנוע את צניחתו מטה. חיוך הופיע על פניה חמורות הסבר, היא המשיכה ללכת, התיישבה, התפללה לצד שני הנרות שבערו מול הבתולה הקדושה, שתי להבות שעליהן אמרה מאוחר יותר שהיו כמו נשמותיהם שלהם שבערו זו לצד זו. בחור מרושל שפוגש בחורה מכובדת בכנסייה ריקה ודוממת — מפגשים מעין אלה, ללא מלווה, היו אירוע נדיר למדי בזמנם. הוא הסתכל למטה, ראה את מטפחת התחרה השחורה סביב כתפיה התמירות והזקופות, ירד מהסולם וחיכה לה, ביישן ומגושם, ליד השער. היא חלפה על פניו והביטה בו קצרות בעיניים אפורות בהירות מלאות אירוניה, כאילו שפכה על נשמתו מים זכים צוננים. עיניים אפורות בהירות אבל שיער שחור, זה ודאי בלט לעיני האמן שלו. שילוב נדיר, סוג יופי מסוים מאוד, היה סבא אומר תמיד, והוא ידע על מה הוא מדבר.

פרנסיסקוס היה מסוחרר — במשך שבועות ציפה לשובה של הדמות הכהה, שהניחה לו לכאוב ולחכות, עד שברוב ייאושו נפל למשכב. במשך כמה ימים לא בא לעבודה עד שעוזר הכומר סר אל הוריו כדי לומר שאם פרנסיסקוס לא יחזור, יאבד את עבודתו. כשסלין שבה אל הכנסייה סוף כל סוף באמצע השבוע, ביום שלמרבית הבריות אין פנאי לביקור בכנסייה, ידע שבאה בשבילו. מסיפורו של סבא אני מבין שקמה מהומה רבה במשפחתה: הוריה לא הסכימו שבתם המשכילה תחבור למין דלפון שכזה. אבל ליבה של האישה הגאה הצעירה כבר יצא אל האמן המרושל והרומנטי, אל פניו הרזות כמו של אל־גרקו, ידיו הגרמיות המוכתמות בצבע ואצבעותיו הארוכות המהססות, אל הדרך שבה גופו הצעיר, הארוך והצנום נע בהליכתו. מבלי דעת הביאה משפחת הסוחרים האמידה לחזרתה של ההיסטוריה: כשהאיכר מתעשר הוא מעניק לילדיו חינוך בורגני וקצת תרבות שמרחיקים אותם מתאוות חומרניות ושולחים אותם לחפש אחר ישועות אחרות. היא רבה עם הוריה במשך חודשים עד שקיבלה רשות להינשא לו. היא איימה שתברח, שתיכנס למנזר, שתיסע לא משנה לאן, הסתגרה בחדרה, נעשתה בלתי נסבלת והגתה בו: אני רוצה אותו, את צייר הכנסיות תכול העיניים שלי, אני רוצה אותו והוא יהיה שלי. המחשבה כי בתו תיעלם במנזר הייתה קשה מנשוא אפילו לאיכר שגידל תפוחי אדמה. כך שלבסוף נכנעו הוריה. סלין המשכילה והגאה קיבלה את הצייר האביון שלה.

יחד איתו קיבלה את כל עולמו. את חיי העוני, הדאגות הכספיות, בריאותו הרעועה של פרנסיסקוס, התקפי השיעול הליליים שלו והתקפי האסתמה, הלחות שבבית העלוב, החדרים הקטנים שבהם העבירו את חייהם, הרעב והבכי והנזלת הבלתי פוסקים של חמישה ילדים שנולדו בזה אחר זה. והיא אהבה את בעלה כאילו היה ילדה השישי. הו, הצייר שלי, הייתה אומרת במנוד ראש כשרצתה להתל בו מעט. והוא העריץ אותה — את פקעת שערה השופע, צווארה, כתפיה הישרות, הגבעות הנאות של מפרקי כף היד שלה, תבנית ציפורניה המושלמות, הזוהר החיוור שנבע ממנה כשדיברה.

*

אהבתה ונישואיה לצייר הכנסיות העני חולה האסתמה דרדרו את סלין הגאה לחיי עמל ופרנסה דחוקה. תמיד לבשה שחור, ובדומה לבעלה ולילדיה נעלה קבקבי עץ כבדים כי המגפיים הגבוהים האלגנטיים מימי רווקותה בלטו מדי בקרב יתר בני משפחתה ושאר דרי הסמטה. לכן שמרה את המגפיים עמוק בארון הבגדים והילכה כמו האחרים בקבקבים נוקשים. היא עבדה בעבודות שונות כדי להגדיל במעט את ההכנסה. תקופה ארוכה הייתה מתקנת בגדים למשפחות אמידות, עד שמכונת התפירה הישנה שלה התקלקלה ולא היה לה כסף לקנות חדשה. היא כתבה מכתבים לאנשי השכונה שלא ידעו קרוא וכתוב כשנאלצו להשיב על מסמך רשמי, לכתוב לבן משפחה או לנסח בקשה לבית המשפט — מכתבים שבאותם זמנים היו חייבים להיכתב אך ורק בצרפתית. כשבעלה היה חולה במשך שבועות היא פייסה את נזירות המנזר בעבודות צדקה כדי שלא יאבד את עבודתו. היא האכילה את חמשת ילדיה באופן טוב וראוי ככל שיכלה. אחרי סבא, שהיה בנה השני, נולדו עד מהרה עוד שני אחים ואחות. זמן־מה עבדה בניקיון אצל משפחה דוברת צרפתית במרכז העיר, ומעט הכסף שהשׂתכרה חמק כמו חול מבין אצבעותיה. בנוסף, עד מהרה היה הבית קטן מדי, ורק עם בוא האביב, כשבעלה החולני התחזק מעט, החלו לחפש בית גדול יותר. לבסוף מצאו בית רעוע כי לא יכלו לעמוד בשכר דירה גבוה יותר. פרנסיסקוס עבד זמן־מה במסדר נזירי האהבה, שפנו אליו כדי שיצבע מחדש את חדר האוכל שלהם תמורת שכר רעב. אף על פי כן נשארה המשפחה אדוקה באמונתה ונאמנה לכנסייה. הכומר ביקר בקביעות, האזין לסיפוריה על מאבק הקיום היומיומי, ושלח כעבור כמה ימים כמה סטודנטים עם שאריות משולחנו העמוס כל טוב.

פרנסיסקוס שיפץ כמיטב יכולתו את הבית הישן והלח, החליף טיח מתפורר ומשקופים שבורים, חיזק קורות רקובות ותיקן את מדרגות המרתף המתפרקות. השכונה החדשה, באזור אוֹסְטְאָקֶרְסְטְרָט בסנט אָמַנְדְסְבֵּרְך, היטיבה איתם. בקיץ נשקפו מעבר לקיר הגן הנמוך כמה שדות, קצת הלאה משם הצמחייה גדלה פרא על גדת התעלה והיה די מרעה לעז כדי שהילדים לפחות ישתו את מנת החלב שלהם באופן קבוע והם יוכלו להכין במו ידיהם גבינות טריות. בערב, במיטה הצרה שלו בחדר הילדים הצפוף למעלה, היה יכול סבא לשמוע את הוריו מדברים ביניהם במטבח הישן, את קולו העמום של אביו ותשובותיה הרכות של אימו, ואת מזמורי הערבית של זבוב בוהקן כחול גדול ושל יונה, שהפילו עליו תנומה. אלה היו חיי נישואים, כתב, של “אהבה עמוקה וכנה, וכשאימי הייתה מלטפת את לחייו הרזות של בעלה המשתעל, יש שהייתה אומרת ‘מסכן יפה שלי’, ואז היו מבריקות עיניה האפורות הבהירות.”

*

אוּרְבֶּה מַרְטִין, שנקרא על שם סב אימו, היה ילד ששבה את לב כולם. הוא היה בעל גוף חסון, תלתלים ארוכים, אגרופים יציבים ועיניים כחולות תמימות. הולך היה מאחורי אימו המרשימה כמו ברווזון, משעשע אותה ברעיונותיו הטיפשיים, בדחף הבלתי נלאה שלו להתגפף ולהשתטות, היה רוקד בקבקבי העץ, מסתובב בביתן הכביסה עם ספל הנחושת שלו ושותה בחשאי ממי הסבון שבהם הושרו תחתוניו המלוכלכים. בזמן טיולי יום ראשון במכונית, שישה עשורים מאוחר יותר, היה בוהה מאושר כמו ילד בדאייתו המושלמת של מטוס בואינג ואומר כמה זה יפה, שכל מה שהוא רואה בעולם יפה. שמחת החיים שלו צמחה מתוך התנאים הקשים ביותר — על כך כתב די והותר בזיכרונותיו. אורבה מרטין, שנועד לכול וללא כלום (כי יש לו הרבה כישרונות לא מוגדרים, הייתה אימו אומרת בצחוק), היה שורד קשוח ובה בעת רגיש וסנטימנטלי. פעם, כשהיה בן שבעים, עמד בשמש בוקר יום ראשון של חג הפסחא ואמר, מוקסם, כשדמעות בעיניו, שהכחול של פרחי האירוס הגרמני שפורחים בחצר האחורית עמוק לאין שיעור בשילוב עם ליבם הצהוב עז, ושהמראה גורם לליבו להלום בעוז, או משהו דומה, וחבל כל כך שנגזר על האדם למות בלי להבין כיצד נוצר דבר כגון זה.

כשהוסבר לו בשיעורי הקטכיזם כשהיה בן שבע שפשוט אי אפשר לראות את אלוהים, גם בימים נטולי עננים, כי אלוהים הוא בלתי נראה, ויתרה מכך, אפילו בלילות בהירים אי אפשר להסתכל אל מעבר לכוכבים למקום שבו נאמר שהוא שוכן, ואי אפשר להתנות אמונה כי אז אין זו אמונה, אמר פתאום: כן, אבל אבי, אני יכול להגיד גם שבשמיים שטים מיליוני סוסוני ים, ממילא אף אחד לא רואה אותם. לסתו של הכומר ההמום נשמטה כאילו יצא ציר ממקומו. סוסוני ים שמרחפים בין הכוכבים בחלל האינסופי הכהה, לעיתים במרחק מיליוני שנות אור זה מזה — אלה מעולם לא נטשו את דמיוני, והם תמיד מרחפים בחזרה בהמוניהם ובדממה נשגבת בכל פעם שמישהו מדבר על הוכחה לקיום האל. למרות זאת היה אורבה מרטין אדם מאמין, ויותר מכך — אחרי שחזר מהמלחמה הגדולה החל להפגין סימני קנאות דתית. פעמיים בשבוע השכים קום בשעה חמש וחצי למיסת שחרית, ובמגפיו המצוחצחים ללא רבב דידה לכנסייה בחושך מבעד לשלג ולקרח בימים שבהם אפילו לכומר נמאס, ישב בקיץ בכנסייה הקרירה השקטה ומולל בין אצבעותיו את מחרוזת התפילה, ושפתיו נשאו בלי קול תפילות בלטינית. הוא הדליק נרות לבתולה הקדושה של שבעת הייסורים והלך כל שבוע לווידוי, בראש מורכן. הוא, שליבו היה טהור ונקי אפילו מחטאים קלים.

*

העולם של שלהי המאה התשע־עשרה היה מלא בריחות שמרביתם כבר נעלמו: מפעל עיבוד העורות הדיף צחנה בלתי נסבלת בערפל הדליל של ספטמבר, ריח קרונות הפחם שבאו ויצאו ללא הרף בחודשי החורף החשוכים, גללי הסוסים ברחוב שריחם הנישא בשעות הבוקר המוקדמות היה בו כדי לעורר בילד המנומנם עדיין שהציץ מהחלון הפתוח מעט את האשליה שהוא גר אי־שם בכפר, וכך גם ריח חציר, תבלינים ודשא שעוד נידף בכל מקום בעיר. ניחוח עז של עץ ישן ושל בד יוטה לח שלט בחנויות האפלוליות שבהן מכרו במשקל מלח, סוכר, קמח ושעועית ומזגו את הסחורה היישר אל תוך תיקי הקניות או קופסאות הפח של הקונות. בחצר התחומה עמד ריח של גבעולי כרוב ניצנים, גללי סוסים שגורדו מהרחוב ועלי טבק תלויים לייבוש. על סבתו שלו, שנולדה ברבע הראשון של המאה התשע־עשרה, אמר שסינרה השחור הריח מחלקי פְּנים של ארנבונים.

כאיש מבוגר עטור שיער שיבה היה יכול לשבת על כס מוקף בדודותיי ובילדיהן פעורי הפה ולתעות שעות בין פרטי החיים הללו של העשור האחרון של המאה התשע־עשרה, שנות ילדותו אפופות אדי הגופרית של ימי ראשית התעשייה, זיכרון קריאות המוֹכרים מעגלות הרחוב, טריקת דלת העץ הדקה של בית השימוש הציבורי בקצה הסמטה לצד קיר מכוסה קיסוס, שם שרר ריח שתן וסרפדים. האפרוריות היומיומית של הגל התעשייתי הראשון עיצבה את הלך מחשבותיו, גם אם חלם כבר בשלב מוקדם, מדפדוף במעט הספרים של אביו, על פָלֶטת הצבעים של טינטורטו וּואן דייק.

*

אביב 2012. בני ואני מבקרים כמה ימים בלונדון, לא רק כדי להראות לו את האבטיפוס של העיר האהובה עליו, ניו יורק, אלא גם למען הקשר שאב ובנו בן החמש־עשרה צריכים לחדש מדי פעם כדי לעבור בהצלחה את מהמורות חינוך הילדים. אני לא רוצה להעמיס עליו עודף תרבות, ואנחנו משוטטים בקובנט גרדן, אוכלים אצל קרלוציו, שותים פיינטים של בירה בפאב מחופה עץ ומיישבים את חילוקי הדעות שלנו בנימה מלאת חיבה. אחר כך אנחנו מסתובבים בלילה בסָאוּתבֶּנְק סֶנְטֶר וקופצים מקו אנדרגראונד אחד למשנהו בהנאה גדולה.

למחרת אני מבקש בכל זאת לערוך איתו ביקור במוזיאון, במינון זהיר כדי לא לעורר בו התנגדות, כי אני יודע שלמרות החשדנות שלו כלפי תרבות גבוהה, ששואבת את השראתה מהאייפון המרצד תמידית שלו, הוא נוטה חיבה לאמנות הציור. הוא היה בן שמונה כשכרע בוונציה לפני דיוקנו של איש צעיר מהמאה השש־עשרה ואמר: “אבא, שב לידי, זה יפה.” וכך אנחנו מטיילים יחד בין האולמות רחבי הידיים של גלריית הדיוקנאות הלאומית בלי שאנסה לכפות עליו דבר, ובכל זאת אני מוודא שנזדמן אל אולם מספר ארבע אל מול האנאמורפוזה בציור ‘השגרירים’ של הולביין. אני מסביר לו כיצד בעזרת מראה חרוטית אפשר לראות גולגולת מושלמת מופיעה פתאום, אבל הוא תוהה מדוע רצה הצייר לעוות כך את הגולגולת. אולי כי אי אפשר להביט ישירות בעיני המוות, אני אומר, אבל הוא לא משתכנע. אחר כך אני מראה לו את ‘ארבעת האלמנטים’, סצנות השוק המפורסמות של הצייר הפלמי יואכים בויקלר, שהיו פעם גאוות מוזיאון גנט, ומסביר לו שעל אף הדימויים הדתיים ברקע, קטנים כל כך עד שכמעט נדמים חסרי משמעות, אלה הן למעשה סצנות ארוטיות שכמעט אינן מוסוות. אני מסביר לו על הסמלים רבי־המשמעות של התקופה, על הווריאציות, המיזנסצנות והרמזים. כעת הוא מביט בתשומת לב מהורהרת: האם שכלתנותו של אביו היא כה חסרת תקנה שהוא רואה במוכרים סרסורים, ברוכלות דגים זונות ובכדי חמאה ותרמילי אפונה פתוחים למחצה ואגינות? אנחנו משוטטים הלאה והנה זה פתאום, מופיע כך בלי הכנה מוקדמת ועל כן מכה חזיתית בהכרתי.

הנה היא תלויה, עירומה ובלתי מושגת: ‘ונוס מול המראה’ של ולסקז, שידועה גם בשם ‘ונוס מרוקבי’. הציור גדול מכפי שזכרתי, כלומר, אם זיכרון הרפליקה המעט קטנה יותר שסבא צייר אינו מטעה אותי. ראיתי אותה רק בחטף, איפשהו בסטודיו הקטן שלו. גם גון שערותיה של ונוס מעט בהיר יותר מאשר ברפליקה — איני יודע מדוע מעתיק קפדן כמו סבא צייר את שערותיה כמעט בשחור. אני נזרק אחורה בזמן — אל אותו יום בילדותי, כשדילגתי מעל שלוש המדרגות שהובילו לחדר עבודתו והוא החזיק בידיו רפרודוקציה של הציור הזה והתייפח חרש. אני נשאר לעמוד זמן רב מול הציור המופתי, לכוד בזיכרון. בני עומד במרחק מה ממני, עסוק באייפון שלו, ושואל: “אתה בא? זה קצת מביך לראות זקן שלא מפסיק לבהות באישה עירומה.” מכיוון שההצדקה האמיתית להתנהגותי דורשת הסבר קצת מורכב מדי אני מהנהן וקורע את עצמי מהמראה, אף שהייתי רוצה להמשיך לבחון וללמוד אותו לפרטיו, וזורק אליו מבט נוסף כשאנו עוזבים. אחפש את הרפליקה בבית אבי. אני זוכר את מה שתמיד אמר לי: רק פעם אחת ראה סבא שלך את אשתו במערומיה, בטעות. היא התרחצה בצהרי יום שבת והוא חזר הביתה מוקדם מהצפוי — היא נהגה להתרחץ רק אחרי שהייתה משלחת אותו מהבית. באותו יום קיללה אותו וקראה לו בכל שמות הגנאי שבנמצא, בכתה וייללה, ובהמשך התלוננה בפני אימו על חוסר הבושה שלו ודרשה שיתנצל ארוכות (אימו, בחוכמתה, דאגה לא לבחור צד). העירום של ונוס של ולסקז, טבעי כל כך וחמים, חסר בושה — השלווה בהתגלמותה בגוף עצל ומלכותי זה — הוא דבר־מה שיכול להתקיים רק באמנות הציור, אך ורק במסגרת הנחמה שבאמנות. רק באותו יום אביב בגלריה הלאומית הבנתי לראשונה את עומקה של הנחמה המרירה, ומאחר שהתחלתי לחשוב כיצד הפרטים ברפליקה יכולים להוסיף מימד נוסף לציור קיים, התחלתי לחשוד שישנם סודות נוספים חבויים במה שנראה לי קודם לכן כהעתקים מגושמים. שוב אני רואה בעיני רוחי את פניו שטופות הדמעות, לפני זמן רב כל כך. השמש מפציעה מעל כיכר טרפלגר וגורמת למזרקות לנצנץ בפריזמת גוונים משתנה: ורוד מאדר, לבן עופרת, כחול קובלט. אני לא בטוח, הלוואי שיכולתי לשאול את סבי. נלסון מיתמר רם ונישא כמו מלאך אפל על עמוד מוקף הילת אור. על מדרגות סנט מרטין בשדות יושבת נערה ומנגנת פרטיטה של באך. סנט מרטין, לעזאזל, אני אומר לבני, זאת כנסיית הקדוש הפטרון של סבא שלי, הרי שם המשפחה שלו היה מרטין. רק עכשיו הבנת? הוא אומר, ומבטו נותר נעוץ ברקדני הברייקדאנס שמתגלגלים על הרחבה שמול הגלריה הלאומית. ופתאום מכאיבה לי המחשבה שהם לעולם לא ייפגשו: שושלת אבותיי וצאצאיי. אני מביט בבני, מדכא את הדחף לכרוך את זרועי סביב כתפו, ושואל: לאן נלך הערב?