החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלוש כוסות תה

מאת: ,
מאנגלית: מרב מילר | הוצאה: | 2018 | 387 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

גרג מורטינסון, מטפס הרים אמריקני, לא תיאר לעצמו שדווקא כפר קטן בפקיסטן ישנה את חייו. אולם תוך כדי הירידה מההר השני בגובהו בעולם הוא מאבד את דרכו ותועה, תשוש וחולה, אל תוך כפר מוסלמי שיעי, המאמץ אותו אל חיקו עד להחלמתו.
כשהוא מגלה כי הילדים בכפר לומדים בחוץ בקור, הוא מחליט לבנות להם בית ספר. עד מהרה יתברר לו כי גם דרכו זו לא תהיה סוגה בשושנים, אלא זרועה מוּלוֹת כפריים זועמים, מפולות סלעים, גשרים רעועים, חוטפים מהטליבאן, נוכלים, תורמים בעייתיים ועוד.
הוא ינסה בחובבנות שלומיאלית לגייס כספים, ימכור את כל רכושו, יתגורר במכוניתו וייאלץ להיפרד מבת זוגו – אך יעשה הכול כדי לעמוד במילתו.
שלוש כוסות תה מביא את סיפורו האמיתי של גרג מורטינסון, העומד כיום בראש מכון מרכז אסיה ועוסק בהקמת בתי ספר לילדים, ובייחוד לילדות, באזורים הנחשלים ביותר בפקיסטן ובאפגניסטן, תוך שיתוף פעולה מלא עם הקהילות המקומיות.
מפעליו מאפשרים לילדות לזכות בהשכלה ומזַמנים לבנים חלופה למַדרַסות הקיצוניות באזור.
סיפורו של מורטינסון ריגש רבים, תורגם לכעשרים וחמש שפות ונמכר עד כה ביותר משלושה מיליון עותקים בארה"ב לבדה. הספר זכה בתואר ספר השנה של המגזין טיים (מהדורת אסיה), בפרס קיריַאמָה ובפרסים נוספים.
"ספר מרתק… ישיר, ענייני ומרגש… קל לאהוב את הספר הזה" ידיעות אחרונות
"ספר מעולה" טבע הדברים
"לילה לבן עבר על כוחותינו, במהלכו קראתי את הספר בנשימה עצורה… סיפור סוחף…" חיים אחרים

מקט: 4-349-1
מאמר שפורסם על הספר
סקירה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר
בחוג מכריו של גרג מורטינסון

האור האדום הקטן הבהב במשך חמש דקות תמימות עד שבַּהנגוּ טרח להתייחס אליו. "השעוני־דלק במסוקים הישנים האלה לא אמינים", אמר בריגדיר־גנרל בַּהנגוּ, מטייסי המסוקים המנוסים ביותר בפקיסטן, ונקש על הנורית. לא ירדתי לסוף דעתו אם הדברים נועדו לגרום לי להרגיש טוב יותר.

ישבתי לצד בַּהנגוּ והתבוננתי למטה, מתחת לרגליי, מבעד לחופת הבועה של מסוק האַלוּאֶט מעידן וייטנאם. אלפיים רגל מתחתינו התפתל נהר שנתחם בשיני סלע מזדקרות משני צדי עמק ההוּנזָה. ריחפנו על פני קרחונים תלויים ירוקים בגובה העין, שהתפצלו לרסיסים באור השמש הטרופית. בַּהנגוּ המשיך לטוס בלי דאגה, וניער קלות את אפר הסיגריה שלו בעד פתח אוורור, צמוד למדבקת "אסור לעשן".

מירכתי המסוק הושיט גרג מורטינסון את זרועו הארוכה וטפח לבַּהנגוּ על השרוול של סרבל הטיסה שלו. "גנרל בַּהנגוּ, אדוני", צעק מורטינסון, "נדמה לי שאנחנו בכיוון הלא נכון".

בריגדיר־גנרל בַּהנגוּ שימש טייסו הפרטי של הנשיא מושרף קודם שפרש מן הצבא והצטרף לחברת תעופה אזרחית. הוא היה בסוף שנות השישים לחייו, שערו הכהה נטה להאפיר ושפמו היה קצוץ ומטופח, כמו חתך הדיבור שנותר עמו עוד מבית הספר הקולוניאלי הבריטי הפרטי, שבו למד בילדותו יחד עם מושרף ועם רבים ממנהיגיה העתידיים האחרים של פקיסטן.

הגנרל העיף את הסיגריה דרך פתח האוורור ונשף את האוויר מפיו. אחר כך רכן להשוות את מפת הג'י־פי־אס שנח על ברכו עם מפת ניווט צבאית שמורטינסון פרש כדי להצביע על מה שהיה, לדעתו, מיקומנו.

"ארבעים שנה אני טס בצפון פקיסטן", הוא אמר וטלטל את ראשו – מחוות הגוף האופיינית ביותר לתת־היבשת ההודית – "איך זה שאתה מכיר את השטח יותר טוב ממני?". בַּהנגוּ הנמיך טוס בשיפוע תלול והפנה את האלואט שמאלה כדי לחזור בדרך שבאנו ממנה.

האור האדום שהדאיג אותי מקודם החל להבהב מהר יותר. המחט המתנדנדת של מד הדלק הראתה כי נותרו לנו פחות ממאה ליטרים. חלק זה של צפון פקיסטן היה כה מרוחק ובלתי מסביר־פנים, שנאלצנו לדאוג מראש שידידים יובילו בג'יפ לנקודות אסטרטגיות חביות של דלק מטוסים. אם לא נצליח להגיע לנקודת התדלוק, ניקלע למצב דוחק, פשוטו כמשמעו, היות שבקניון המשונן שטסנו בו לא היו משטחים ראויים להנחית עליהם את האלואט.

בַּהנגוּ נסק לגובה כדי שיוכל להפעיל את מערכת הריחוף האוטומטי לקראת נחיתה באתר מרוחק יותר, במקרה שיאזל לנו הדלק. הוא הדף בחוזקה את מוט ההיגוי והאיץ למהירות של תשעים קשרים. בדיוק כשנעצר המחוג על סימן ה"ריק" ונורת האזהרה האדומה החלה לצפצף, הניח בַּהנגוּ את המגלשים ליד חביות דלק המטוסים שלנו, במרכז h גדולה שסומנה באבנים לבנות לציון מנחת מסוקים.

"גיחה יפה זאת היתה", אמר בַּהנגוּ, והצית סיגריה נוספת. "אבל אלמלא מר מורטינסון אולי היא לא היתה יפה כל כך."

מאוחר יותר, אחרי תדלוק באמצעות משאבת יד מתוך חבית מחלידה של דלק מטוסים, טסנו במעלה עמק הבּרַלדוּ לכפר קורפה – מקום היישוב האחרון של בני אדם קודם שקרחון הבלטורו מתחיל להתנשא אל קֵיי2 ואל פסגות בגבהים של ששת אלפים מטרים ויותר בריכוז הגבוה בעולם. אחרי ניסיון כושל לטפס לפסגת קֵיי2 הגיע מורטינסון לקורפה כחוש ותשוש. בקהילה ענייה זו, של בקתות בוץ ואבן, השתנה מהלך חייהם של מורטינסון ושל ילדי צפון פקיסטן. ערב אחד הוא שכב לישון, בצד מדורה שניזונה מצואת יאק, בתור מטפס הרים שאיבד את דרכו, ובבוקר, אחרי שחלק עם מארחיו קומקום של תה־בחמאה ושרך את שרוכי נעליו, הפך כבר לפעיל הומניטרי שמצא מסלול בעל משמעות לשארית חייו.

כשהגענו לקורפה עם ד"ר גרג, התקבלנו בַּהנגוּ ואני בזרועות פתוחות, בראש של יעל שזה עתה נשחט ובאינסוף כוסות תה. כשהאזנו לילדים השיעים בקורפה – אחת הקהילות העניות ביותר בעולם – שסיפרו כיצד תקוותיהם וחלומותיהם לעתיד רבו לאין שיעור מאז שבחור אמריקאי מגודל הגיע לפני עשר שנים לבנות להם את בית הספר הראשון אי פעם בכפר, היינו הגנרל ואני כבר ממוטטים.

להקה של מאה ועשרים תלמידים שמשכו אותנו בידיים לסיור בבית הספר הקיפה אותנו מכל עבר. "אתה יודע", אמר בַּהנגוּ, "כשטסתי עם הנשיא מושרף יצא לי להכיר הרבה מנהיגים מכל העולם, הרבה אדונים וגברות נפלאים. אבל גרג מורטינסון הוא לדעתי האדם הכי מדהים שפגשתי בחיים".

כל מי שהיתה לו הזכות להתבונן בגרג מורטינסון בפקיסטן, השתאה נוכח ההיכרות האנציקלופדית שלו את אחד האזורים הנידחים ביותר בעולם. ורבים מוצאים את עצמם, כמעט נגד רצונם, נגררים למעגל ההשפעה שלו. בעשור האחרון, מאז שסדרת כישלונות ותאונות הפכה אותו ממטפס הרים לפעיל הומניטרי, משך אליו מורטינסון צוות עובדים מעוטי הכשרה אך עתירי הישגים, יותר אולי מבכל ארגון סיוע אחר בתבל.

סבלי־הרים אנאלפביתים ברכס הקַרַקוֹראם של פקיסטן הניחו את תרמיליהם למען שכר זעום בשירותו, בשביל שילדיהם יזכו לקבל את החינוך שנאלצו הם, שלא ברצונם, להסתדר בלעדיו. נהג מונית שהמזל זימן לו לאסוף את מורטינסון מנמל התעופה באיסלאמַבאד מכר את רכבו והפך ל"קומבינטור" המסור שלו. לוחמי טליבאן לשעבר זנחו אחרי שפגשו את מורטינסון את האלימות ודיכוי הנשים והתחילו לעבוד אתו בבניית בתי ספר לילדות. הוא ספח אליו מתנדבים ומעריצים מכל רובד בחברה הפקיסטנית ומכל פלגיו המסוכסכים של האיסלאם.

סכנת ההיגררות אל חוג האנשים המקיפים את מורטינסון מרחפת גם על עיתונאים שאמורים לכאורה להיות אובייקטיביים. שלוש פעמים התלוויתי אל מורטינסון בצפון פקיסטן וטסתי אל העמקים הנידחים ביותר בקרקוראם שבהימלאיה ובהינדו כוש, במסוקים שהיו אמורים כבר להיות מוצגים במוזאונים. ככל שעשיתי יותר זמן בהתבוננות בפועלו של מורטינסון, כך הלכתי והשתכנעתי כי אני מצוי במחיצתו של אדם בלתי רגיל.

הסיפורים ששמעתי על הרפתקאותיו של מורטינסון בבניית בתי ספר לילדות באזורי ההר הנידחים של פקיסטן, נשמעו לפני שיצאתי את ביתי דרמטיים מדי ובלתי אמינים. הסיפור שנגול לפני, בחברת ציידי היעלים בגיאיות הרמים של הקרקוראם, ביישובי נוודים בפאתיה הפרועים של אפגניסטן, מסביב לשולחנות דיונים בחברת קצינים מעלית הצבא הפקיסטני, ועל אינספור כוסות פּאיוּ צָ'ה בבתי תה אפופי עשן כל כך, שנאלצתי לצמצם את עיניי כדי לראות את הפנקס – סיפור זה היה מדהים אף יותר משהעליתי בדעתי.

כעיתונאי שעוסק זה עשרים שנה במקצוע המשונה הזה של נבירה בחיי אנשים, פגשתי די והותר אישי ציבור שלא עמדו בהבטחותיהם. אבל בקורפה ובכל אחד מהכפרים הפקיסטניים שבהם התקבלתי כבן משפחה אובד, בזכות אמריקאי אחר שטרח לקשור שם קשרים, הסתעף לנגד עיניי בעושרו ובמורכבותו סיפור עשר השנים האחרונות לקיומו של גרג מורטינסון, עשר שנים שהכילו הרבה מעבר למה שרובנו משיגים במהלך חיים שלמים.

זוהי דרך נמלצת לומר כי זהו סיפור שלא יכולתי פשוט לצפות בו מהצד. כל מי שנוסע יחד עם מורטינסון לחמישים ושלושה בתי הספר של מכון־מרכז־אסיה, מתמסר לעבודה, ובתוך כך הופך לאוהד ולמליץ־יושר. ואחרי שנשארת ער לג'ירגוֹת עם זקני הכפר שנמשכות כל הלילה, והבעת את דעתך הנחרצת באשר למפעלים חדשים שהוצעו, או הראית לכיתה מלאה בילדות נרגשות בנות שמונה איך משתמשים במחדד הראשון שמישהו טרח אי פעם לתת להן, או העברת שיעור מאולתר בסלנג אנגלי לכיתה מלאה בתלמידים רציניים ואומרי־כבוד – אחרי כל זה לא תוכל להישאר סתם עיתונאי־מדווח.

כפי שלמד תומס פַוולֶר, סופרו הנוגה של גרהם גרין, בסופו של האמריקאי השקט – לפעמים כדי להיות אנושי עליך לבחור צד.

אני בוחר בצד של גרג מורטינסון. לא משום שהוא חף מפגמים. תחושת הזמן הערטילאית שלו גרמה שקביעת הסדר המדויק של אירועים רבים בספר זה תהיה בלתי אפשרית כמעט, וכך גם מלאכת הריאיוּן של תושבי בלטיסטן שעמם הוא עובד, שבלשונם אין זמנים דקדוקיים וזיקתם לרצף הזמנים מועטה כזו של האיש שהם מכנים "דוקטור גרג".

תדיר, בשנתיים שעבדנו יחד על הספר הזה, הגיע מורטינסון לפגישות באיחור מרגיז כל כך, ששקלתי לזנוח את הפרויקט. אנשים רבים, בייחוד באמריקה, זועמים על מורטינסון בעקבות התנסויות דומות, ומכנים אותו "בלתי אמין" ואף גרוע מכך. אבל כפי שאשתו, טארה בישופ, נוהגת לעתים קרובות לומר, גיליתי כי "גרג הוא לא אחד מאתנו". הוא פועל על זמן־מורטינסון, תולדה אולי של ילדותו באפריקה ושל עבודתו בפקיסטן רוב־רובה של השנה. ושיטת עבודתו – שכירת אנשים בעלי ניסיון מוגבל בהסתמך על תחושות בטן; קשירת קשרי עבודה עם טיפוסים נפסדים; ומעל לכול, האלתורים – כל כמה ששיטה זו חריגה ואינה מעוררת אמון, היא הצליחה ומצליחה להזיז הרים.

ביחס לאדם שהשיג רבות כל כך, היעדר האגו של מורטינסון ראוי לציון. אחרי שקיבלתי על עצמי לכתוב את הספר הזה, הוא הושיט לי עמוד של נייר מכתבים עם עשרות שמות ומספרים שהודפסו עליו בצפיפות עד השוליים באותיות ובמספרים זעירים. זו היתה רשימת אויביו. "דבר עם כולם", הוא אמר. "תן להם לומר את מה שיש להם להגיד. לנו יש תוצאות. זה מה שאכפת לי."

הקשבתי לדבריהם של מאות מבעלי בריתו ומיריביו של מורטינסון. ושיניתי מעט מאוד מהשמות ומהמקומות מטעמי ביטחון או פרטיות.

העבודה על הספר הזה נעשתה בשיתוף פעולה אמיתי. את הסיפור כתבתי אני. אבל גרג מורטינסון חי אותו. וביחד – בעת שמיינו אלפי שקופיות, סקרנו מסמכים וקטעי וידאו שנצברו במשך עשור, הקלטנו מאות שעות של ריאיונות ונסענו לדבר עם האנשים המרכזיים בסיפור הלגמרי־לא־סביר הזה – ביחד הפחנו חיים בספר הזה.

וכפי שנוכחתי בפקיסטן, מכון־מרכז־אסיה של מורטינסון זוקף לזכותו הצלחות שאין לערער עליהן. בכברת עולם זו, שבה במקרה הטוב לא מבינים את האמריקאים, ותכופות יותר מתעבים אותם או מפחדים מהם, דווקא שם מטפס הרים לשעבר ממונטנה – המיתמר לגובה מאה תשעים וארבעה סנטימטרים וקולו רך ושקט – רשם סדרה של הצלחות בלתי סבירות. אף שהוא לעולם לא יודה בכך, הוא שינה בשתי ידיו את חייהם של עשרות אלפי ילדים, ולבדו כבש יותר לבבות ונפשות מכפי שהצליחה לעשות כל התעמולה האמריקאית הרשמית שמציפה את האזור.

על כן זהו וידוי: במקום רק לדווח על ההתקדמות שלו, אני רוצה לראות בהצלחתו של גרג מורטינסון. אני מאחל לו הצלחה משום שהוא נלחם את המלחמה בטרור בדרך שאני מאמין שיש להילחם אותה. מורטינסון, שמיטלטל בלנד קרוזר הישן שלו בכביש ה"מהיר" כביכול של הקרקוראם; שנוטל על עצמו סיכונים אישיים גדולים כדי לנטוע בתי ספר באזור שהצמיח מקרבו את הטליבאן – מורטינסון זה נאבק בשורשי הטרור עם כל תלמיד שמקבל בזכותו הזדמנות להשכלה מאוזנת, ואינו חובש את ספסלי אחת המַדרַסָות הקיצוניות.

אם עלינו, האמריקאים, ללמוד מטעויותינו אנו, מן הדרך המגושמת והבלתי יעילה שאנו כאומה ניהלנו בה את המלחמה בטרור אחרי פיגועי אחד־עשר בספטמבר, ולהפיק לקחים מן הדרך שבה כשלנו בניסיון להתנחל בלבבות ההמון האדיר של אנשים מתונים ושוחרי־שלום בלב העולם המוסלמי – אם זה רצוננו, עלינו להקשיב לגרג מורטינסון. אני הקשבתי, וזו היתה אחת החוויות המתגמלות ביותר בחיי.

דיוויד אוליבר רלין

פורטלנד, אורגון

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “שלוש כוסות תה”