לאחר שספרה האוטוביוגרפי "אל מול הלילה" זכה להצלחה מסחרית וסחט ממנה את כל כוחותיה, דלפין דה ויגאן מהרהרת בנושא שישמש […]
חודשים אחדים אחרי הופעתו של הרומן האחרון שלי1 הפסקתי לכתוב. כמעט שלוש שנים לא כתבתי ולו שורה אחת. לפעמים צריך להתייחס למילים כפשוטן: לא כתבתי לא מכתב רשמי, לא מכתב תודה, לא גלויה מחופשה, לא רשימת קניות. שום דבר הדורש מאמץ כלשהו של ניסוח, המציית לתביעה צורנית כלשהי. אף לא שורה, אף לא מילה. מראה של בלוק כתיבה, פנקס, כרטיס מקרטון גרם לי בחילה.
אט־אט נעשתה הפעולה עצמה נדירה, מהוססת, ולא בוצעה עוד בלי פחד. עצם החזקת העט הייתה לי יותר ויותר קשה.
מאוחר יותר נתקפתי חרדה ברגע שפתחתי מסמך ווֹרְד.
חיפשתי את תנוחת הישיבה הנכונה, את זווית הצג הטובה ביותר, מתחתי את הרגליים מתחת לשולחן.
ואז נשארתי כך, חסרת ניע, במשך שעות, העיניים נשואות אל הצג.
מאוחר עוד יותר, כפות הידיים שלי התחילו לרעוד ברגע שקירבתי אותן למקלדת.
סירבתי בלי יוצא מן הכלל לכל הצעה שהגיעה אליי: מאמרים, סיפורים קצרים, הקדמות וכן השתתפות באנתולוגיות. ברגע שראיתי את שם הפועל לכתוב במייל או בהודעה, בטני התכווצה.
לכתוב, לא הייתי מסוגלת עוד.
לכתוב, היה פשוט לא.
היום אני יודעת שכל מיני שמועות נפוצו בסביבה שלי, במעגלים הספרותיים וברשתות החברתיות. אני יודעת שאמרו עליי שלא אכתוב עוד, שמשהו בי הגיע למיצוי, שדלֵקת קוצים, או נייר, תמיד דועכת בסוף. הגבר שאני אוהבת התחיל לחשוב שהקשר שלי איתו הוא שגרם לי לאבד את התנופה או את הכוח שהזין את הכתיבה, ולפיכך אעזוב אותו בקרוב.
כאשר חברים, מכרים ולפעמים אפילו עיתונאים העזו לשאול אותי שאלות על השתיקה הזאת, ציינתי סיבות או מניעים שונים, למשל עייפות, נסיעות לחוץ לארץ, הלחץ הכרוך בהצלחה, ואפילו שלב ביצירה שהגיע לסיומו. תירצתי זאת בהיעדר זמן, בחוסר מיקוד או במצבי רוח, ונחלצתי מהשיחה בחיוך ששלוותו המעושה לא שיטתה באיש.
היום אני יודעת שכל זה לא היה אלא תירוץ. לא היה בכך כלום.
עם אנשים הקרובים לי אני מניחה שדיברתי על פחד. לא זכור לי שדיברתי על אימה, אף שזו הייתה בפירוש אימה. עכשיו אני מסוגלת להודות בכך: הכתיבה שהעסיקה אותי זמן כה ממושך, שחוללה שינוי כה עמוק בחיי והייתה יקרה לי כל כך, הפילה עליי אימה.
האמת לאמיתה היא שברגע שהיה עליי לחזור לכתוב, כמו במעגל שמתחלפות בו תקופות של חביון, של דגירה, ותקופות של כתיבה במלוא מובן המילה — מעגל כמעט כרונו־ביולוגי שחייתי בתוכו יותר מעשר שנים — ברגע שהתכוננתי להתחיל את הספר שלקראתו עשיתי עבודת הכנה ותחקיר נרחב, פגשתי את ל’.
היום אני יודעת של’ הייתה הסיבה היחידה לחוסר האונים שלי, ושהשנתיים שבהן היינו קשורות כמעט השתיקו אותי לתמיד.
1. הכוונה לספר “אל מול הלילה”, מודן 2018.
אין עדיין תגובות