מאוחר מדי

1.

סלוֹאן

אצבעות חמימות נשזרות באצבעותיי, לוחצות את ידיי עמוק לתוך המזרן. העפעפיים שלי מסרבים להיפתח, כבדים מחוסר שינה מצטבר במשך שבוע. בעצם, כבר חודש שאיני ישֵנה כמו שצריך.

חודש…? כל ה שנה המחורבנת הזו.

אני נאנקת בניסיון להצמיד את הרגליים, אבל לא מסוגלת. לחץ מופעל עליי מכל כיוון. על החזה, כנגד הלחי, בין רגליי. נדרשות לי כמה שניות עד שההכרה שלי מתאוששת מהטשטוש הישנוני שבו הייתה שרויה, אבל אני ערה מספיק כדי לדעת מה הוא עושה.

'אָסָה,' אני ממלמלת בעצבנות. 'רֵד ממני.'

הוא בוטש כנגדי שוב ושוב עם כל משקל גופו, גונח לתוך האוזן שלי, זיפי הבוקר שלו שורטים את לחיי. 'אני תכף גומר, בֵּייבּ,' הוא מתנשף לתוך הצוואר שלי.

אני מנסה למשוך את ידיי ולחלץ אותן מידיו, אבל הוא מהדק את אחיזתו בהן, מזכיר לי שאני לא יותר מאסירה במיטה שלי, והוא הסוהֵר של חדר השינה. אסה תמיד ידע לגרום לי להרגיש, שהגוף שלי לרשותו. הוא אף פעם לא עושה את זה ברשעות או באלימות; הוא פשוט תובעני — ומבחינתי זאת הטרדה מעצבנת ממש.

כמו עכשיו.

בשש בבוקר, לעזאזל.

אני מנחשת את השעה לפי אור השמש שחודר מתחת לדלת, ומכך שאסה הגיע רק עכשיו למיטה אחרי המסיבה בלילה. אבל יש לי שיעור בעוד פחות משעתיים. לא ככה הייתי בוחרת להיעקר מהשינה, בקושי שלוש שעות אחרי שנרדמתי.

אני כורכת את רגליי סביב המותניים שלו ולוחצת בתקווה שיחשוב שאני בעניין. כשאני עושה את עצמי חצי מעוניינת, הוא גומר יותר מהר.

הוא חופן את השד הימני שלי, ואני פולטת את האנחה המצופה. בתוך שנייה כל הגוף שלו מתחיל לרעוד. 'פאק,' הוא גונח, קובר את הפנים בשיער שלי ונדחק לתוכי בתנועות אגן ירכיים איטיות. אחרי כמה שניות הוא מתמוטט עליי, מתנשם בכבדות, ואז מנשק אותי על הלחי ומתגלגל לצד המיטה שלו. הוא קם, מקלף את הקונדום ומשליך אותו לפח, ואז לוקח בקבוק מים מארונית המיטה. הוא מרים את הבקבוק אל שפתיו, העיניים שלו סורקות את בשרי החשוף. שפתיו נמתחות בחיוך עצל. הוא עומד עירום לצד המיטה, כולו ביטחון של בעל הבית, גומע את שארית המים.

למרות שהוא נראה טוב, לא חסרות לו מגרעות. למעשה, המראֶה שלו זה הדבר היחיד בו ש אין לי בעיה איתו. הוא שחצן, חמום מוח, ולפעמים מתנהג בצורה מגעילה. אבל הוא אוהב אותי. אוהב בטירוף. ואשקר אם אומר שאני לא אוהבת אותו בכלל. יש המון דברים שהייתי משנה בו אילו יכולתי, אבל כרגע הוא כל מה שיש לי, אז אני מתמודדת עם זה. הוא נתן לי קורת גג כשלא היה לי מקום מגורים. כשלא היה לי אל מי לפנות. רק בגלל זה אני סובלת אותו.

אין לי שום ברירה אחרת.

הוא מנגב את הפה בידו וזורק את הבקבוק הריק לפח, מעביר יד בשיער החום השופע שלו וקורץ אליי, ואז צונח בחזרה על המיטה, רוכן מעליי ומנשק אותי ברכּוּת על השפתיים. 'לילה טוב, בֵּייבּ,' הוא אומר ומתהפך על הגב.

'אתה מתכוון בוקר טוב,' אני אומרת, ובאי־רצון מקימה את עצמי מהמיטה. הטישרט שלי מעוכה סביב מותניי, אז אני מושכת אותה מטה ולוקחת מכנסיים וחולצה אחרת. אני יוצאת למסדרון והולכת אל המקלחת, רואה בהקלה שאף אחד מאינספור השותפים שלנו לדירה לא תפס את חדר הרחצה של הקומה הראשונה.

למראה השעה בטלפון אני מתכווצת — אין לי זמן אפילו לקפה. זה השיעור הראשון בסמסטר, ואני כבר מתכננת לנצל אותו להשלמת שעות שינה. זה לא מבשר טובות.

זה לא יכול להימשך ככה. אסה אף פעם לא הולך לשיעורים ואיכשהו תמיד עובר את המבחנים בציונים כמעט מושלמים. אני נאבקת להשאיר את הראש מעל המים, ולא פיספסתי שיעור אחד בסמסטר הקודם. טוב, בגופי, לא בנשמתי. למרבה הצער, גרים איתנו המון אנשים בדירה, ואף פעם אין בה שקט. אין כמעט שיעור שאני לא תופסת את עצמי מנקרת או נרדמת ממש; זה הזמן היחיד שיש לי שקט ושלווה. האווירה בבית היא של מסיבה בלתי נגמרת שנמשכת כל שעות היום והלילה, ולא משנה מי צריך לקום ללימודים למחרת. אין אצלנו הבדל בין ימי חול וסופי שבוע, ואין קשר בין תשלום שכר דירה לבין מי שגר פה.

רוב הזמן אני בכלל לא יודעת מי גר פה ומי לא. הבית שייך לאסה, אבל הוא אוהב להיות מוקף באנשים, אז הוא זורם עם סגנון הדלת־המסתובבת באווירת חופשי־על־הבר. אם היו לי האמצעים, הייתי מתארגנת בלי שום היסוס על דירה משלי. אבל אין לי. וזה אומר עוד שנה של גיהינום צרוּף עד שאסיים את התואר.

עוד שנה אחת עד שאהיה חופשייה.

אני פושטת את החולצה, שומטת אותה על הרצפה ואז פותחת את וילון המקלחת. בעודי מושיטה יד אל ידית הברז, אני פולטת צרחה. באמבטיה, מעולף ולבוש לגמרי, שוכב הדייר הקבוע החדש ביותר שלנו, דלטון.

הוא מתעורר בבהלה, מזדקף, חובט את המצח בברז שמעליו, ופולט צווחת כאב. אני מתכופפת וחוטפת את החולצה שלי מהרצפה בדיוק כשהדלת נפתחת, ואסה פורץ פנימה.

'סלואן, את בסדר?' הוא צורח כמו מטורף ומסובב אותי בחיפוש אחר פציעות. אני מהנהנת בתזזיתיות ומצביעה על דלטון באמבטיה.

דלטון נאנח. 'אני מרגיש רע.' הוא שם יד על הפצע במצחו ומנסה לזחול החוצה מהאמבטיה.

אסה מסתכל עליי, מבטו יורד לאורך גופי העירום שמכוסה רק בחולצה שאני מחזיקה בשתי ידיי, ואז מסיט את מבטו אל דלטון. אני פוחדת שייכנסו לו כל מיני רעיונות לראש ומתחילה להסביר, אבל הוא קוטע אותי בפרץ צחוק קולני, לא צפוי.

'את עשית לו את זה?' הוא מצביע על הראש של דלטון.

אני מנענעת בראשי. 'הוא דפק את הראש בברז כשצרחתי.'

אסה צוחק בפראות, מושיט יד לדלטון ועוזר לו לצאת מהאמבטיה. 'בוא, גבר. מה שאתה צריך זה בירה. זאת התרופה להנגאובר.' הוא דוחף את דלטון אל מחוץ לחדר הרחצה ויוצא בעקבותיו, סוגר את הדלת מאחוריו.

אני עומדת קפואה, עדיין לופתת את החולצה צמוד לחזה. הקטע העצוב הוא שזו הפעם השלישית שזה קורה. אידיוט אחר בכל פעם שוכב מעולף באמבטיה. אני מנסה לחרוט במוחי תזכורת, לבדוק תמיד את האמבטיה לפני שאני מתפשטת.