החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ארגז החול

מאת:
הוצאה: | 2023 | 530 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

הוא היה אמור למות. עשר שנים חלפו מאז ההיתקלות במלחמת לבנון השנייה והוא עדיין כאן – נושם, אוכל, ישן, עובד, אבל לא באמת חי. הוא עושה את אותם דברים, תקוע באותם מקומות, כשכל מי שהוא הכיר כבר התקדם בחייו. הוא הרגיש שהזמן לא זז, והוא לא טעה.

סדרה מוזרה של אירועים חושפת את יאיר לכוח שיש בידו, שיכול להשפיע על הזמן שסביבו. אך עם כוח מגיעים דברים נוספים, לאו דווקא אחריות או תהילה. יאיר נכנס למערבולת אדירה של מתח, מעקבים, אלימות, מרדפים, כוחות נוספים שהוא מגלה שקיימים, אהבה חדשה ונדירה וכן, גם דמויות שקוראות לעצמן "מְאזנים" – אשר ישנו את חייו.

 

הספר ארגז החול הוא הספר הראשון בסדרת "המְאזנים" –

רומן פנטזיה, מתח ופעולה המתרחש בעולמנו ונוגע בתחומי האמונה, הטבע והמציאות.

 

נדב גולדהגן, יליד 1976, אב לארבעה, בוגר הישיבה התיכונית בקריית שמואל וסטודנט לתואר ראשון בניהול.

שירת במגוון תפקידים בצה"ל כקצין שלישות, והיה השליש הראשון שעלה למוצב הבופור לאחר "אסון המסוקים".

עוסק בתחום התקשורת הקווית וחובב פילוסופיה, אמונה וספרי פנטזיה.

מקט: 4-1272-1993
הוא היה אמור למות. עשר שנים חלפו מאז ההיתקלות במלחמת לבנון השנייה והוא עדיין כאן – נושם, אוכל, ישן, עובד, […]

פרולוג

12 באוגוסט 2006

 

הכפר ע’נדוריה מעל לוואדי הסלוקי – דרום לבנון

 

“קודקוד, כאן משנה”.

“רות. עבור”.

“קבל. אני עוצר בכניסה. יש כאן מבנה מצד ימין, מרחק של כארבע מאות קצרים, נראה חשוד. אני שולח כמה חיילים לבדיקה. עבור”.

“כאן קודקוד. קיבלתי. דאג לחיפוי מתאים. שייכנסו בזהירות, אלו יכולים להיות גם אזרחים”.

“כאן משנה. היישר”.

דלת הנגמ”ש נפתחה, חורקת מעט, נחבטת בקרקע ומעלה אבק חום לכל עבר. הוא מצמץ קלות, השחר עלה ואור חיוור נכנס לתוך הנגמ”ש.

“זה לא עובד לפי התוכנית, היינו צריכים להגיע בחשכה”, חשב לעצמו.

דמות נעמדה בכניסה לנגמ”ש עם קסדה, נשק, אפוד מלא וכולה אבק, אבל מפגינה ביטחון כאילו היא נמצאת במרכז תל אביב ולא בדרום לבנון.

“יאיר, יש בניין חשוד בכניסה מצד ימין שלנו. קח חוליה קטנה וחיפוי – תתקדם בזהירות, אין לנו מודיעין כמעט בכלל, חייבים לבדוק את זה”.

“כן, אודי”, ענה יאיר לסגן מפקד הפלוגה. הוא העביר את ידו על האפוד במהירות, מנסה לוודא שהכול יושב במקום. ואז יצא במהירות מתוך הנגמ”ש, שמח לעמוד סוף-סוף. כל גופו היה תפוס ומכווץ מהישיבה הממושכת.

“שטח אויב או לא שטח אויב, יש גבול כמה אפשר לשבת כמו סרדין”, מלמל לעצמו בשקט.

הראות התבהרה מרגע לרגע. האוויר התחיל להתחמם אך עדיין היה נעים, אבל זה חודש אוגוסט ובעוד שעה כבר יתחיל להיות ממש חם.

הוא העיף מבט קצר סביבו, מביט בשמיים הבהירים, בהרים שנפרשו עד האופק, מנוקדים בצמחייה ירוקה וצהובה. פה ושם הופיעו קבוצות בתים מרוחקות וזעירות, מזכירות לו שאנשים גרים כאן.

הוא ניער את ראשו מנסה להתרכז במשימה שלפניו והסתכל חזרה לתוך הנגמ”ש, מביט לשנייה על אודי, סגן מפקד הפלוגה, שהמשיך להפגין ביטחון.

“כן, אדוני מפקד הכיתה”, אמר לו אודי ברצינות ובשקט. “נחכה עוד הרבה זמן עד שתסיים להתרשם מהנוף או שאפשר להתחיל את המבצע?”

יאיר חייך. הנימה הצינית של אודי תמיד הכניסה אותו לעניינים ואודי ידע את זה. “כמו באימונים”, אמר לעצמו. “כמו באימונים”.

הוא הסתובב לנגמ”ש, פנים שחורות עטופות בקסדות, נשקים ואפודים ניבטו ממנו.

“אתם נראים כמו חבורת פליטים”, לחש יאיר בקול ועבר לנימה הפיקודית שלו.

“יבגני הקטן, משה, אבי, זוסמן וכספי – אתם איתי, אנחנו נכנסים פנימה. כל השאר – אתם חמישים מטר אחרינו, מאבטחים את המבנה. יבגני, משה ואני – צוות ראשון. אבי, אתה עם זוסמן וכספי. קושניר, אתה אחראי צוות אבטחה. ברור?”

“כן המפקד”, נשמעה לחישה רמה בו זמנית.

הוא סימן בידו, והחיילים יצאו בשקט מהנגמ”ש והסתדרו במערך מוסכם.

הוא הרגיש את ידו של אודי על כתפו וחש את נשימותיו בעורפו. “תזכור שאנחנו בשטח אויב”, לחש לו אודי. “אם יש ספק…”

“אין ספק”, המשיך יאיר אוטומטית ודרך את נשקו בשקט. “יורים על מנת להרוג”.

הם החלו להתקדם לעבר הבית המיועד בשתי קבוצות. נעים לאט על האדמה הקשה בין עשבים וקוצים, שומרים על מרחק זה מזה. כמאה מטרים לפני הבית הרים יאיר את ידו וסימן לכולם לעצור. הוא סובב את מבטו מהם לכיוון צוות האבטחה שמאחוריו. הם נעצרו וכרעו מאחוריהם, שומרים על מרחק בטוח. הבית שלפניהם היה גדול, עשוי מלבנים ללא טיח. היו בו שלוש קומות, אם כי נראה שהגג קרס בחלקו בקומה השלישית. הם התקרבו לפינה הדרום-מזרחית של הבית. בקיר הדרומי היה פתח כניסה ללא דלת. בקיר המזרחי של הבית היה חור גדול מספיק בשביל טנק. יאיר חשב לשנייה ואז סימן לאבי ושני חייליו להיכנס דרך הכניסה בקיר הדרומי. לאחר מכן סימן ליבגני הקטן ומשה שיבואו אחריו לעבר הפרצה הגדולה בקיר המזרחי.

הם התקדמו לאט ובזהירות, דורכים על האבנים ועל העשב הצהוב. ארבעים מטר, שלושים מטר, עשרים מטר, עשרה מטר. הוא הגיע לפרצה, גבו אל הקיר. הכניסה פנימה הייתה במרחק מטר ממנו מצד ימין. הוא סימן למשה ויבגני שהוא מסתובב לתוך הבית, הם הנהנו בעצבנות. הוא נשם עמוק ואז הסתובב, קנה הרובה שלו מוביל פנימה. כלום ושום דבר. יאיר הביט מסביב וראה חלל גדול. לא היה ריצוף, רק אדמה, מעט עשבים שוטים, ספה ישנה וכמה קופסאות סיגריות פזורות פה ושם. גם מבפנים הבית לא היה מסויד והלבנים דהו לצבעי אפור ושחור במרוצת השנים. הוא הסתכל אל עבר הקיר הדרומי וראה את הכניסה המרוחקת, מאחוריו הרגיש את יבגני ומשה צועדים בשקט. הוא שמע את נשימותיהם, חש את ההתרגשות והמתח בכל צעד וצעד שלהם.

יבגני הקטן התקרב אליו. “אבי והצוות שלו צריכים להגיע מהפתח ההוא, נכון?” לחש בהתרגשות במבטא רוסי קל.

“שלא יירו בנו, המפגרים”, סינן משה מצידו השני, מגרד את לחיו השחורה.

“בלאט”, מלמל יבגני חרש.

יאיר הקפיד להסתכל על הפתח. היה נדמה לו שהוא שומע רשרוש כלשהו, חיים ואבי אמורים להופיע עוד שנייה בפתח.

פאדיחות למות ככה מאש כוחותינו, חשב לעצמו יאיר. אפילו עוד לא התחלנו.

הוא הרים יד פתוחה לאוויר והמתין, מתלבט אם להשתמש בקשר ולחשוף אותם. הדמות שמולו זינקה בהפתעה. קסדה, אפוד, פנים שחורות. לשבריר שנייה הוא ראה את קנה הרובה מול עיניו, אך הנשק התרומם כלפי מעלה, כאילו מנסה להימנע מירי. יאיר נשף את האוויר שהיה כלוא בתוכו. הוא לא זכר כמה זמן לא נשם. הוא הנהן לאבי וצוותו שהצטרפו אליו וסימן להם לחפש עלייה לקומה העליונות. הם הנהנו חזרה והתקדמו, נעלמים מאחורי הקיר הפנימי. יאיר הסתכל שוב על קומת הקרקע.

הוא סימן להם להתקרב אליו ואמר בקול חרישי: “אני לא רואה משהו מיוחד בקומה הזאת, תעשו סריקה זריזה לראות שאין חומרי נפץ ואז נעלה לקומה הראשונה והשנייה, אם הצוות השני עוד לא סיים אותה, ונעוף מפה”.

יבגני ומשה הנהנו והתפצלו. מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו? יאיר בהה בספה שהייתה צמודה לקיר. הספה הייתה כנראה ורודה או סגולה בעברה, אבל עכשיו נשאר בה צבע דהוי בלבד של ורוד, כמה חורים וספוגים בלטו ממנה. הוא הסתכל עליה והבין שמשהו לא בסדר. נראה היה שהספה מסתירה חור כלשהו.

“שיט” סינן. הוא הסתכל ימינה ושמאלה. יבגני ומשה התרחקו כבר והוא לא רצה לצעוק. הוא הרים את נשקו והתקרב בזהירות לעבר הספה. ללא ספק היה חור בקיר מאחוריה. הוא הגיע לספה, החור נראה בבירור, הוא הבין שלא יצליח להזיז את הספה ביד אחת.

הוא נאנח, הסיט את נשקו לאחור והתכופף כדי להרים את הספה מלמטה ולהזיזה בשקט יחסי. הוא הרים אותה מעט, מסיט אותה לכיוונו, מקפיד להסתכל על החור בקיר. אור השחר מילא את החור הקטן. הוא הניח את הספה בשקט ונדחק פנימה בכריעה לעבר החור בקיר, אחרי שנייה של בהייה הוא הבין שכל מה שהוא רואה זו נרגילה בצבע זהב, קטנה, מיושנת ומעלה אבק. הוא חייך. הוא יצא בזהירות מן החור בצעידה לאחור ורצה להסתובב, אך רגלו נתקעה באבנים שתמכו בפתח שמסביב לחור. הוא ניסה להוציא את הרגל אך לא הצליח. “נו, באמת”, מלמל לעצמו.

הוא הסתובב בזהירות בתוך החור, מסדר את נשקו לאחור, מפיל את הנרגילה תוך כדי סיבוב. הוא יישר את רגלו שנתקעה, לקח נשימה עמוקה, הניח את ידיו על הקיר לתמיכה ומשך את רגלו אחורה. הוא התרסק על הקיר האחורי הקטן שבתוך הגומחה, קסדתו נחבטת בקיר. הוא המתין לרגע לוודא שכלום לא קרה ואף אחד לא שמע אותו. הוא נאנח לרווחה כשראה שרגלו השתחררה אך שם לב שכמה לבנים קטנות יותר, שנראו מתקופה ישנה יותר, השתחררו גם כן. הוא החל להזיז אותן הצידה כשלהפתעתו חשף לוח עץ חום וישן שקוע בתוך האדמה. הוא התכופף בזהירות למטה וניקה את האדמה מעל המשטח.

לוח העץ היה בגודל של כעשרים על עשרים סנטימטר. העץ היה ישן ורקוב, והיה נראה שהאבנים שלחצו עליו במהלך השנים פערו בו חור קטן. הוא הוציא את הפנס שלו, מאיר לתוך החור ומציץ פנימה. לרגע חשב לעזוב את זה ולהתקדם, אבל משהו צד את עינו. זה לא יכול להיות, חשב והסתכל שוב. הוא הצמיד את הפנס לתוך החור הקטן, מנסה לוודא שהוא בטוח. הוא לא טעה, האותיות העבריות “נ” ו”צ” הציצו מתוך החור. “מה לעזא…” מלמל לעצמו. הוא דחף את ידו פנימה ונשרט קלות משברי העץ. “רק שלא יעקוץ אותי משהו”, המשיך למלמל לעצמו. הוא הכניס את ידו יותר ויותר עמוק, כל גופו רוכן פנימה עד שהוא הרגיש שהוא אוחז במעין קופסה מעץ. בהתרגשות משך את ידו החוצה, מתעלם מהשריטות שנמשכו לאורך כל זרועו.

הייתה זו קופסת עץ קטנה, בגודל של כעשרה סנטימטרים. ציריה הקטנים היו חלודים אך היא הייתה שלמה. הוא ניקה את האבק והלכלוך בעדינות מחלקה העליון. הוא הסתכל שוב. על הקופסה הייתה חרוטה המילה “נצח” בעברית. עקומה אומנם, אבל בעברית. מה עושה קופסת עץ קטנה עם מילה בעברית בכפר קטן ונידח בדרום לבנון? תהה. הוא שקשק את הקופסה בעדינות, משהו רעש בפנים.

לא ייאמן.

הוא הוציא את הראש מהגומחה, מסתכל ימינה ושמאלה. אף אחד עדיין לא חזר, היה שקט מוחלט, היום הלך והתבהר. הוא הבין שאין לו הרבה זמן. הוא פתח את הקופסה, היא הייתה מלאה באדמה אבל משהו צהבהב בצבץ בפנים. הוא הפך את הקופסה לתוך ידו, נותן לאדמה ליפול בין אצבעותיו. בכף ידו נשאר משהו שנראה כמו נייר. לא, זה לא נייר, זה נראה כמו קלף. הוא פתח את הקלף, לאט ובעדינות מפחד שיתפורר בכל רגע. אבל הקלף לא התפורר, הוא היה נראה חזק ועמיד. יאיר הסתכל בקלף, קורא ולא מאמין:

“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ”.

זה היה חלק מספר תורה. לא סתם חלק, זה היה הדיבר החמישי בעשרת הדיברות. מה אני אמור לעשות עם זה עכשיו? איפה אני אמור לשמור את זה? הוא שמע צעדים. מבלי לחשוב הוא קיפל במהירות את הקלף והכניס אותו לתוך נרתיק הדסקית שלו שעל הצוואר. הוא מיהר לצאת מתוך הגומחה, תוך כדי שהוא שורט את ידיו וזרועותיו, והתרומם ליבגני שהתקדם לעברו בשקט אבל עם הרבה יותר ביטחון.

“איפה משה?” שאל את יבגני.

יבגני הסתכל מאחוריו. “הנה הוא בא, לאיפה נעלמת?” שאל בקול שקט והמשיך, “כנראה שזה היה סתם בית נטוש אחרי הכול”.

יאיר חיכה שמשה יתקרב ואז לחש, “אתם לא תאמינו מה מצא  – ”

קול יריות נשמע פתאום וקטע אותו. יאיר, משה ויבגני כרעו מייד ליד הספה הישנה וכיוונו את נשקיהם לחור הגדול שבקיר המזרחי. מכשיר הקשר התעורר לפתע, “קודקוד כאן משנה, קבל. נתקלנו בהתנגדות. משיבים אש”. עוד יריות נשמעו ברקע.

“מה עכשיו?” שאל יבגני.

“לך תראה איפה אבי וחיים, תביא אותם לכאן ונחזור לכוח בצורה מסודרת, שלא יירו עלינו בטעות”, אמר יאיר.

יבגני הנהן ועמד ללכת כשלפתע הקשר צרח, “יאיר, זה אודי! תעופו משם עכשיו, זו מלכודת!”

יאיר, יבגני ומשה נעמדו והביטו מעבר לחור בקיר. יאיר שמע את האוושה הקלה של יציאת הטיל ומיקד את מבטו דרך הפתח, רואה את הניצוץ ברקע – הטיל היה בדרך אליהם, הייתה להם פחות משנייה. השמש זרחה באותו רגע, קרניה הראשונות מסנוורות אותם שבריר שנייה לפני שהפגיעה זעזעה את שלושתם. הוא לא ידע למה, אבל הוא אחז בדסקית ולחש “לא”. ואז היה פיצוץ. זה לא היה פיצוץ כמו באימונים. הטיל פגע חמישה מטרים מהם, ישירות בתחתית החור בקיר. יאיר שמע את ריסוק המתכת באדמה בזמן הפיצוץ ואז

הכול נעצר.

הכול דמם.

שקט אמיתי. אף צליל לא נשמע. לא הקשר, לא היריות, לא קולו של הפיצוץ. רק שקט. העולם שסביבו עצר כאילו מישהו לחץ על כפתור השהיה, כאילו הוכנס לחדר הקלטות, לוואקום, נזרק לחלל. הוא ראה את הפיצוץ מתהווה לאיטו, את שאריות הקיר שנפגע עפות לכיוונם בהילוך איטי במיוחד, את אורו של הפיצוץ הולך וגדל מילימטר אחר מילימטר. הוא צפה ברסיסי חומר הנפץ הולכים ומתקרבים לאט-לאט. הוא ראה את קרני השמש פוגעות ברסיסים ונשברות לכל צבעי הקשת, זה היה כל כך… כל כך יפה.

הוא הרגיש שהוא מרחף אחורה לאיטו, כנראה מעוצמת הפגיעה. הוא הסתכל שמאלה, יבגני היה שם, מרחף גם כן. ראשו מוטל לאחור, ידיו אוחזות בנשקו. הרסיסים קרובים אליו, כל כך קרובים, עוד רגע והם פוגעים בו. הוא הסתכל ימינה. גם משה ריחף אחורה, ידיו מגינות על פניו, נשקו מעופף באוויר לידו.

הוא חזר והסתכל קדימה, מתמקד בשמש שהחלה לזהור חזק יותר, מלטפת את פניו. הוא הרגיש את החום, אך לא הבין אם זה מהפיצוץ או מהשמש. אולי ככה זה כשמתים. העולם נעצר. משהו השתנה פתאום, ליבו החסיר פעימה. חושך החל להיווצר בזוויות עיניו. קור עז עטף אותו, ליטף אותו, ואז חש בכאב בלתי נסבל. היד האוחזת בדסקית החלה לדקור בטירוף, הוא לא יכול היה לנשום.

הוא הרגיש שהוא מתחיל לרחף מהר יותר. הרסיסים החלו להתקדם מהר יותר, כמה מהם התקדמו מהר יותר מהאחרים, היה נראה שהם הולכים אחורה וחוזרים קדימה. ראייתו החלה להיטשטש, קרני השמש הנשברות החלו להבהב. הוא חשב שראה דמות עומדת לידו, ממש קרוב, מסתכלת עליו, נוגעת בו. הוא הרגיש שהוא נופל, היה נדמה לו שהוא פוגע במשהו רך.

“אימא” מלמל, מעט נבוך, ואז… חושך.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארגז החול”