החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

באותם רגעים שרציתי לכתוב לך

מאת:
הוצאה: , | 2003 | 286 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:


עמית-שי

היא ישבה מולי בקצה השני של הבר. מדי פעם הסתכלה לי ישר בעיניים. לא הבנתי מה היא עושה שם, כל כך לא קשורה למקום הזה. נראית רגועה. נראה לי שעוד כמה אנשים הבחינו בה ולא הבינו מה הקשר. אני מכיר אותה, אני בטוח. חבר שלי אמר שהיא נראית לו קצת "ביצ'ית" כזאת, ואני אמרתי שלדעתי היא סתם משחקת אותה.

היא קמה, התקרבה אלינו, ירקה לשנינו בפנים ומיד נגבה את פנינו.

"סליחה." אמרה והבטיחה שהיא מוכנה לחבק אותנו עד יום מותנו.

"מה זאת אומרת?" שאל אותה חבר שלי.

"אני מוכנה להיות שלכם,"

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"מציאות." היא פתחה בקבוק מים והגישה לנו.

"עזוב אותך! זה מציאות זה?! זה חרא!" הוא קם ללכת ואני נשארתי להביט בה.

לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה למרות שהוא הפציר בי להתעסק בחיי. לא הקשבתי לו והחלטתי להיפגש איתה שוב, ומאז אנחנו יחד.

לפעמים חשבתי שהוא צודק, לפעמים חשבתי שהוא טועה. מדי פעם הוא עוד היה מזכיר לי איך היא ירקה לי בפנים כמה פעמים מאז שאנחנו ביחד. אני אמרתי לו שככה זה עם מציאות, עוד מהיום הראשון שהכרנו, שחוץ מהמגרעת הזאת שמדי פעם היא לא שולטת במוחטות שלה, היא מדהימה. וחוץ מזה, כשהיינו פרודים חצי שנה הסתובבתי בברים אחרים לחפש אחת אחרת והדבר היחיד שהבנתי – זה שלכל דפוקה אחרת שפגשתי היו את המגרעות שלה, לפחות שלי אוהבת חומוס עם גרגירים.

"אנחנו עוברים לגור ביחד." אמרתי לו.

"איך אתה יכול לחיות עם המציאות הזאת?! אתה לא מבין שהיא חרא?!"

"אולי היא חרא אחי, אבל היא החרא שלי."

"שי עמית הוא קול רענן בספרות הישראלית. כתיבתו מעניקה חוויה ייחודית, כנה ואמיתית, חולפת על פני ההזוי והמציאותי. בין הדמיוני לחווייתי."

הרומן הראשון שלו "באותם רגעים שרציתי לכתוב לך" נכתב בגיל 21 ויצא לאור שנתיים לאחר מכן בשנת 2003.

הרומן השני שלו "ברמן" יצא לאור בינואר 2011 בעברית, הפך לרב-מכר ובאוגוסט 2013 יצא לאור באנגלית בארה"ב תחת הכותרת TENDER.

הרומן השלישי שלו "רוקח האצטרובלים" יראה אור בשנת 2016.

מקט: 978-965-7699-05-8
מסת"ב: 978-965-7699-05-8
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


למחרת

אני גר בתל אביב, כמו כל הפלצנים שחושבים שאוטוטו הם כובשים את העיר הגדולה, שהיא בעצם לא כל כך גדולה. שרה, השותפה שלי, היא איזו דוסית שחזרה בשאלה ועכשיו רוצה שיקראו לה שָׂרִי. לדעתי היא חזרה כל כך קיצוני בשאלה עד שהמוח שלה נדפק לגמרי. היא כבר לא פועלת לפי רצונות, שכל, תחושות או משהו כזה. היא פשוט, לא יודע איך לומר זאת, על סף טירוף. חוץ מהעובדה שחצי מהגוף שלה מחורר מפירסינגים ומכוסה קעקועים, אני בטוח שהיא מסתממת באופן קבוע ומזדיינת עם חצי עיר. האמת שלא אכפת לי, העיקר שאת שכר הדירה היא משלמת בזמן ושאני בקושי רואה אותה.

קמתי בבוקר, שתיתי משהו, נכנסתי לאוטו המצ'וקמק שלי ונסעתי לכיוון כפר סבא. לא הייתי אף פעם בכפר סבא, אבל בן דוד שלי פתח שם בית קפה והחלטתי לעבוד איתו בזמני הפנוי. מעין סימביוזה מדהימה של עובד, מעביד, משפחה וכסף – פוטנציאל שמתחיל בחזון מדהים שכולם מרוצים ממנו ומסתיים בפיצוץ.

הגעתי לכפר סבא. מצאתי את המקום ובאמת הופתעתי מההשקעה שלו, אפילו די התלהבתי מהעובדה שלמקום יש סיכוי להצליח, שמחתי בשבילו.

התחבקנו, התנשקנו ולמרות שהוא היה קצת עסוק התיישבנו קודם כול לשתות קפה ולדבר.

רוב השיחה התגלגלנו מצחוק, עד שחבר אחד שלו החליט לקטוע את האווירה עם עיתון של היום ועם הפרצופים של אלו שמתו אתמול. צפיתי שמתישהו זה יגיע. "תאמין לי, הייתי צריך להישאר בארצות הברית," אמר לי בן דוד שלי. שנאתי אותו על המשפט הזה. שנאתי אותו על האינסטינקט המגעיל הזה לחשוב רק על עצמו. מה הקשר בין זה שמתו שישה בני אדם בפיגוע לבין זה שהחוצפן הזה מחליט שהוא, הוא היה צריך להישאר שם? הלו! תתעורר!

אבל אז חשבתי לעצמי, הרי גם לי חלפה מחשבה דומה אתמול, רק שאני הייתי חכם מדי או פחדן מדי להגיד זאת. פתאום קלטתי באיזה פרדוקס מעגלי מדהים אנחנו חיים. דווקא במדינת היהודים, שהוקמה בטריטוריה נחותה בעולם נחות ומתבססת על כך שהיהודים שבה יכולים להיות חופשיים ולא לפחד כלל, המקום היחיד שנרשה לעצמנו לספר בדיחות שחורות על השואה, דווקא במקום הזה, יש סיכוי די גבוה שאמות משום שאני – אני. בעצם, אני מתכוון שהכי מסוכן היום זה להיות יהודי במדינת היהודים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “באותם רגעים שרציתי לכתוב לך”