החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מחלפי זיכרון

מאת:
הוצאה: | 2013 | 149 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

16.00

רכשו ספר זה:

גיבורי מחלף זיכרון עוברים מסע אחר זיכרון וזמן שאבד. לעתים התנועה אטית, מהססת, ולעתים בתנועה מהירה החובקת נופים, אנשים וימים רחוקים. כמו במגע חשמלי רופף, הנתק בין הזיכרון החבוי לבין התודעה אינו מושלם, והבזקים רגעיים של חיבור בין תודעת הגיבור המאויינת לבין התרחשויות מסוייטות מן העבר חושפים פיסות מידע קלושות, ועל הקורא מוטלת משימת הליקוט, ההרכבה והפירוש לכדי יצירת עלילה. הניגוד המוחלט בין התיאורים ההיפר-ריאליסטיים לבין הקשרם המעורפל יוצרים שוב ושוב רגעי מתח עוצרי נשימה המתפוגגים בתחושת הקלה עם התבהרות הקשרם, ומביאים לחוויית דהירה ברכבת הרים רגשית.

שמעון מרמלשטיין, יליד פתח תקווה, אדריכל ומתכנן ערים. נובלות, סיפורים, סונטות ושירים שלו התפרסמו בכתבי עת ועיתונים שונים.

מקט: 4-1129-74
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

"אתה צריך לקחת את עצמך בידיים," רותי אומרת לי ומכבה את האור. פניה רכים, עייפים, משתהים לרגע ונספגים בחושך. פעם, כשהייתה מדברת, הייתי נוגע בשיערה ומחליק אצבע על לחיה. להרגיש קרוב אליה, ככול שניתן. עתה — תועות עיניי אל החלל המקיף את פניה.

"צריך לקחת את עצמך," שב ונע קולה באפלה. מתרחק. כמו מחדר אחר, וחוזר אל המרווח הצר המפריד בין גבי לגבה.

הווילון מימין נע ברוח. אני שוכב, מחכה לאור היום, שיחדור דרך האריג הדק פנימה. לקחת את עצמך בידיים. המילים תלויות בחלל. נפרדות. כמו ידיים של מישהו אחר. נפרשות אליי ואז מתחרטות. רגליי מקופלות אל עבר הבטן. לפי תנוחת כתפיה המכווצות, הנוגעות בגבי ונרתעות, אני יודע, רותי מאגרפת את כפות ידיה עכשיו, ולוחצת על עצמות הלחיים.

אתה צריך לקחת את עצמך. שמעתי את המשפט הזה כבר פעם, כך נדמה לי. אולי יותר מפעם אחת. או אולי נאמר המשפט הזה לראשונה הלילה. אינני זוכר. אני מפחד לשאול אותה. שלא תפרוץ בבכי חנוק אל תוך האגרופים.

אינני אומר לה דבר, רק מחבק את עצמי, נושם מספר נשימות עמוקות. שתחשוב שאני ישן, ומשנן ללא קול: דבר ראשון בבוקר, לראות איך האור מסתנן אל פני הסדין לפני שיצנח לרצפה. כך זה תמיד באמצע הקיץ. אחר כך לקום בזהירות, בלי להרעיד את המזרן. שרותי לא תתעורר ותראה איך אני, עומד מול הווילון הסגור.

בדרך להרים הוא חיכה לנו. גבו שעון אל סלע אפור ורובהו דרוך אל מטרה שחמקה ואיננה. צל קסדתו האפיל על פניו, עטופים חול, נעלמים ונגלים בין ענני האבק. תמרור מהבהב. קודם אני, עכשיו אתם.

"חצי ימינה, חייל סורי מת," לחש מישהו בקשר, וכל המכשירים רוחשים כהד אחריו, "מת, מת, מת." עיניים ועוד עיניים פנו מהג'יפים לימין הדרך, ואז נסוגו ברתיעה.

"לפחות יומיים־שלושה הוא יושב ככה." רזי הידק את רצועת הקסדה והחליף מהלך.

הצמחיה הלכה ונדלדלה במעלה הרי השוף. רוח ערב החלה לנשב במורדות. מבעד למשקפי הרוח התרוצצו מילים צפונות במפת הקוד המקופלת על ברכיי. פורטופין, אמורן, סקרלט, גירשי, אחיבר, אחוזות אלו באלו. שמות חסרי פשר, שנרקחו במוחו של מחשב, הפכו עתה לשבילים והרים המופיעים באפלה ואז נעלמים.

העלטה צנחה ונדחסה אל האדמה. לאור פנסי הרכב המעומעמים החוויר רק שביל העפר. מתעתע וחומק מעינינו, כחוט דקיק המוליך לראש ההר.

"כהן, כהן," אחרי שעצרנו, חיפשתי אחריו בחושך. "המוות כבר כאן, מרחרח בינינו." כהן לא ענה. נרדם. ראשו על חגור מקופל, משקפיים בוהים בשמים שחורים, נשימה כבדה שדממה לפתע.

ירח מלא התרומם מעל פסגות ההרים. נמוך ובהיר חלף בין הארזים. קול זמרת ערבייה הסתלסל מתוך טרנזיסטור אל בין ענפיהם. כמו זרועות ענק הם פרושים. רכסתי את שק־השינה מעל העיניים. באפלה המוחלטת המשיך השיר לנוע פנימה, אל תוך חלום. נוגע, מלטף ומרחף מעל האדמה המתכסה בנוצות. רק קסדתו של החייל המת התעגלה מתוכן. כאבן זיכרון אפורה, חרותה בכתב המתים.

פה נטמן, שם נפל. הי"ד. אבל רחום וחנון הוא, יתגדל ויתקדש שמי רבא. שמקום קבורתו לא נודע.

אני עומד מול הווילון הסגור. כמה זמן כבר? ואם רותי תתעורר, אומר לה מיד, עוד לפני שתשאל, "הרגע קמתי." הרגע? אני פונה לאחור. המיטה ריקה. הסדין בחלק שלה מתוח. כמו ריחפה עליו בשנתה. התעוררה מוקדם, כנראה. אולי ראתה אותי עומד כך, מול הווילון, אם הייתה כאן בכלל הלילה. הווילון. מדוע אינני פותח אותו? כמו שמורת־עין נוספת, אוצרת בתוכה את סיוטי הלילה ומתחננת.

אני זוכר תמיד את הדרך לשם ובחזרה. רק האמצע חסר, כמו סרט שנגזר ממנו העיקר. אבל המראות, אני יודע, נחים שם, שבורים, בין קפלי המוח. עכשיו, בדיוק באותה שעה של אור ראשון, חזרתי משם. האוטובוס שהסיע אותנו היטלטל כל הלילה בין רכסים לבין ערי חוף. ואנחנו בתוכו, מנמנמים כחתולי בר, אוזנינו דרוכות לקלוט צעקות או צעדים קרבים. וכשעצרנו בדרך העצמאות בחיפה, פקחנו יחדיו את עינינו, כמו מחלום משותף, עם הבל פה ישנוני שמילא את חלל הפח המוגף. וצעדנו נכשלים במדרגות המתכת למטה, אל מוכר הבורקס, והתיישבנו על מדרכת האספלט הקרה, האחוזה עדיין בצינת הלילה, ולעסנו בדממה את מילוי הבצק החם. ולא דיברנו, רק הסתכלנו זה על זה, לראות שכולנו שם, שלמים. אבל אני לא הרגשתי דבר, גם לא כשהתרוממתי לאט מהמדרכה וניערתי את הפירורים מהמדים המקומטים והתחלתי לחצות את הדרך שעדיין הייתה ריקה ממכוניות.

"לאיפה אתה הולך רועי?" צעק אחד מהם. אולי קלמן. ואחר כך גם כהן ועוד ועוד חיילים, כמו מקהלה נאבקת בדממת הבוקר. ועצרתי באמצע הדרך, בין הנתיבים, והסתובבתי לאחור, אוטם את אוזניי, עד שראיתי את שפתיהם מפסיקות לנוע ואז נפערות בתימהון כשאמרתי, "אני חייב לראות את המקדש."

ובשקט המוזר שהשתרר לרגע החלו להסתנן בחזרה שוב הקולות, הפעם בטוחים בעצמם. "הוא השתגע, בחיי השתגע, תעצרו אותו לפני שיהיה… מה נהיה ממנו. מרועי." אבל אני המשכתי ללכת, בלי להסתובב עוד, גם כשקלמן צעק. והפעם אני בטוח שזה היה הוא, "רועי! עוד חמש דקות האוטובוס זז! תזכור!" ואת זה אני זוכר, עד היום אני זוכר. והמשכתי ללכת ולחפש את כיפת הזהב של מקדש הבהאים, שפעם הייתי מתבונן בה כל בוקר. אבל כשראיתי אותה מרחפת בערפילי הבוקר החלבי, כיסיתי מיד את עיניי בכפות הידיים, לעצור באדם הזר שהציץ מתוך עיניי החוצה.

רוחות־ים קרירות החלו לנשוב לקראת ערב, אוספות בתנופת כנפיהן את צחנת המתים אל ההר. בימים ירדנו במורד החורשות, עד לכביש, מבלי להרגיש בריח. בלילות חזרנו למעלה, והריח בעקבותינו, מטפס. במרחקים, על קו החוף, התלקחה ביירות, בין אור דמדומים לאפלה.

"הריח הזה ישגע אותי." רזי הרחיק את המזלג משפתיו. בתנועה מהירה, עוד לפני שהספקתי לענות לו, הפך את צלחת האוכל שבידו אל האדמה.

"אתמול, באחד הכפרים שעברנו," הוא לחש בהיסוס, בוהה בעיסת תפוחי האדמה והמיונז ומשפיל את עיניו, "ראיתי תושבים שורפים גופות. אולי גם בכפר הזה, ראס אל צופר, ישרפו."

ישבנו שותקים, תריסר חיילים, מסביב לצלחת פלסטיק הפוכה. איש לא רצה לאכול עוד דבר, גם לא לאחר שרזי התרומם והתרחק מאתנו בצעד אטי, מדבר לעצמו ומפנה עיניו לשמים.

"אני אשמור ראשון. שעתיים בדיוק. גם אם תפרוץ מלחמה נוספת." הייתי חייב לדבר, כדי לקום ולברוח משם. עם חגור עמוס בתחמושת וגליל מוצלב לחזה, כבר התחלתי לספור רגעים. חצי שעה עד לחשכה ועוד תשעים דקות לפחות עד לעליית הירח. לבד, לבד, בין עצי אורן הנעים ברוח הרעה, מנסה להעפיל אל ההר.

בדרך המקיפה את החורשה, עד לכביש המתפתל, נמהלה צחנת הגופות בשרף אורנים מתקתק. התיישבתי כבר לילה שלישי על אותו סלע רחב ושטוח, עשן סיגריה מחלחל מהנחיריים לריאות ובחזרה ולפה. רק לא לנשום אוויר. בקופסת טיים כרותת־לשון שהעברתי מחולצה לחולצה, כמו קמע, מאז שחצינו את הגבול, נותרה סיגריה אחרונה.

שוב הייתי מולו. בחשכה, כמו באור יום, הבהיק שיערו הבהיר מבין הגופות השרועות בקשת פתוחה לעברי. ניסיתי למנות אותן, כמה פעמים, עד שהייתי מגיע לראשו השעון בשלווה על זרועו, ומפסיק. לעתים, בשעות בין־ערביים, שבים אליי המראות. קצרים. כמו הבזקי אור שמימי. אני מצמצם את עיניי, לוחץ על הרקות, ומטלטל את הראש, עד שהכול נהיה בהיר ורך. אבל הגוף ממשיך לזכור. מחכה לחושך.

"צריך לרוקן את כל הפחדים של האיש ההוא, הקודם, החוצה," אני אומר לעצמי בקול, אולי כדי להתעודד, להרגיש לא לבד. ובלילה המראות חוזרים. מתלקחים בחלום. "צעקת מתוך השינה, באמצע הלילה," רותי אומרת לי באותם בקרים ונוגעת בגבי, ואז מנסה בעדינות להפריד בין ידיי המחבקות עדיין את כתפיי. אני שותק. מתאפק לא להגיד לה שמישהו אחר צעק שם בלילה, לבד. "ניסיתי לעקוב," היא ממשיכה לחטט פנימה," אבל לא הצלחתי להבין שום דבר. חוץ ממילה אחת שנשמעה כמו ירח או ריח, אתה אולי זוכר?"

אני לא עונה. עומד מול הווילון, כפות ידיי מוצלבות. אני מתנער ומסתובב לאחור, למיטה, מתקרב ונוגע בסדין, בחלק שלה. חם או קר? קשה לדעת אם עזבה מוקדם, לפני שהתעוררתי, או אולי לא הייתה כאן כלל. אני מניח את ראשי על הכר שלה ועוצם את עיניי. מנסה לדחוק באור המתעקש להסתנן פנימה מבעד לעפעפיי הסגורים ואז שוקע שוב בחושך המכסה את החורשה.

דרדור אבנים נשמע במורד, מכיוון בית האבן. צעדים מהססים של אדם הטובע בחשכה. "רועייי, רועייי," כהן קורא בין עצי המחט. "כהן, אני כאן," תפסתי בשרוול חולצתו, מרגיש את הרעד מתחת לבגד מחלחל אל בשרי. "מה פתאום אתה שומר בתוך החורשה, בריח הנורא הזה?" נשימתו עלתה וירדה בין המילים. "שב, שב כאן על הסלע לידי," הצעתי לו, עייף, עיניי עדיין מונחות על המת. "אתה הרי אדם מאמין, כהן. אז אולי משמים נשלחת לכאן הלילה." הפניתי מבט אליו. דריכות נצצה מבין עדשות משקפיו.

"כהן, אפשר לשבת שבעה על אדם שמעולם לא היכרת?"

הוא ענה בהיסוס, מושך את המילה הקצרה, ככל שניתן. "כן." עיניו הקרועות אל מעמקי החורשה, מנסות להבין.

"וגם על אדם שרצה להרוג אותך?"

לקולו התגנבה בהלה. "אף פעם לא נתקלתי בבעיה כזו, אבל." שקוע בהרהורים, מול ירח מתיז אור על הגופות מסביב, הניע גופו כבתפילת ערבית מאוחרת, ממלמל בקול חנוק. "אתה מטורף, בחיי שאתה מטורף. "

"לא על כולם. רק על אחד."

עייפות צנחה עליי. לא הרגשתי עוד בריח הנורא. "אני אשאר קצת אתך," אמרתי לכהן שראשו, מוגן בכיפה סרוגה, המשיך לנוד ללא הרף. הושטתי לעברו את הסיגריה האחרונה. רק כשנשף בעשן אל האור הרך המסתנן מבין המחטים, נזכרתי שלא ראיתיו מעשן מעולם. עגול ובהיר עמד הירח, נגלה במלואו בין הצמרות הנעות ברוח. לאורו, כביש האספלט המוביל לדמשק זהר.

אני מתעורר בבהלה. האור מכה בווילון, אך עקבותיו כבר נעלמו מהסדין.

השעון. איפה הנחתי את השעון. בלעדיו אני אבוד. לא. זה לא הצד שלי. מתגלגל על הסדין. מעל הסדק הצר החוצץ בין המזרנים, אל עבר השידה והופך את שעון היד.

אני נאנח בהקלה. עוד חצי שעה. כל יום, באחת בצהריים, אני לוקח את טלי מהגן. רותי לא סומכת עליי. ברבע לאחת היא תמיד מצלצלת מהעבודה, לבדוק שהתעוררתי, שלא שכחתי. אבל אני לא שוכח. אף פעם לא שוכח דבר. אבל לא תמיד בסדר הנכון. עוד לפני הצלצול אני מספיק ללבוש את הבגדים שרותי הכינה לי כבר אמש, שלא אעמוד מול הארון ואתלבט ואאחר לגן. אחר־כך אני מצחצח את השיניים עם מברשת שעליה מחייך ארנב עם שיניים בולטות, שוטף את הפרצוף ומתיז קצת מים על השיער, מסתרק ומתבונן בפיה שטלי קנתה לי אחרי שחזרתי ומאז מונחת על השיש, מול האמבטיה. אני מחקה את תנוחת הפיה, הידיים השלוות, מונחות זו על גבי זו, מגינות על משהו חסר. כך בדיוק החזקתי את טלי כשנולדה. אני מתבונן בדמותי במראה ומנסה לתקן את תנוחת היד, להפוך את פניי רגועות, כמו פני הפיה שמימיני. ואז מתייאש ומפריד את ידיי, מכסה באצבעות פרושות את הפנים. זה לא אני, זה כן אני. זה מישהו אחר. אני מצמיד אצבע לאצבע ונפרד מגופי. כמו אז, כשכיסיתי את מקדש הבהאים מעיניי, ופניתי לאחור, אל האוטובוס, ולהקת יונים אפורות התרוממה ממעקה ממגורת דגון וחגה במעגלים מעליי. בדרך החוצה אינני שוכח לעבור בחדר של טלי. הכול מסודר שם. הצעצועים מונחים בתוך ארגזי פלסטיק. הבובות יושבות בשורה, נשענות על הקיר, מביטות בעיניים חלולות אל המיטה העטופה בשמיכה ועליה דרקונים צועדים רקומים. רותי תפרה אותה לטלי, ליום ההולדת החמישי שלה, קצת לפני שיצאתי למלחמה. רק האוויר החם, המחניק, הכלוא תמיד בחדר מזכיר לי את האוטובוס ההוא, שחזר מהלילה. "צריך לשאול את רותי, לפני שאנחנו נרדמים, איך תמיד החדר של הילדה מסודר כל כך," אני אומר לעצמי כמעט כל יום. אבל כשמגיע הלילה, אני תמיד שוכח את מה שרציתי לשאול. ובבוקר, כשאני נזכר, רותי כבר יצאה עם טלי לגן.

אני נועל את דלת הכניסה ומחכה בפרוזדור החשוך, בלי להדליק את האור. מביט במחוגים הזרחניים עד לרגע בו יגרגר הטלפון מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה מרוגזת. "זאת בטח רותי," אני אומר לעצמי ולוחץ על כפתור המעלית.

אני סופר צעדים באולם הכניסה המרוצף באריחי שיש אדום. עשרים ושלוש פסיעות זהירות על פני רצפה מדממת עד למפגש עם האור.

הדרך לגן הילדים שבקצה השכונה לא אורכת יותר משבע דקות. אבל אני בוחר תמיד במסלול מעגלי, כדי שאגיע בדיוק בזמן. אני הולך בעיניים כמעט עצומות, מבחין במכוניות אבל לא בדמויות החולפות על פניי, תוך מלמול תמידי ותנועות נמרצות.

באחת בדיוק אני מגיע לשער הגן. גן סייפן. בין מוטותיו מרותכים פרחי ברזל מאורכים. אני מתיישב על ספסל מרוחק, לא מצטופף ליד שער הגן עם כל ההורים הצוחקים ונהנים מהדוחק. יושב בסמוך לגדר המקיפה את הגן, מחכה בסבלנות לגננת שתסגור את השער. היא אומרת לי שלום קצר ומתחמק, מלווה בנדנוד ראש מנחם, שנועד לחסוך במילים. אני עונה לה בתנודת ראש דומה, אך יותר סבלנית ומחכה שתתרחק, כדי שאוכל ללחוש לעצמי בשקט, "טלי בטח כבר הלכה עם רותי הביתה. עוד לפני שהגעתי."

לפני חודשיים, כשישבתי על הספסל, שמעתי איך העוזרת אומרת לגננת, "למי הוא מחכה, הגבר הרזה שיושב תמיד לבד על הספסל?"

לטלי," ענתה לה הגננת בלחש. אבל אני שמעתי.

"אבל אין לנו טלי בגן."

"הייתה לנו פעם. לפני שנים. עוד מעט היא עולה לחטיבת הביניים. אבל הוא עדיין מחכה לה, על הספסל. אשתו עזבה עם הילדה מזמן את הבית. לפעמים טלי, בדרך לבית־ספר, עוברת ברחוב ועושה לי שלום מעבר לגדר."

אני לא נעלב. אני הרי רואה, מדי פעם בבקרים, את רותי לידי, כבר לבושה. וטלי, שבטח כבר מתרוצצת בפרוזדור, מחכה למעלית.

אחרי הביקור בגן אינני ממהר לחזור הביתה. אני אוהב את השעות בהן היום מתחיל לאבד מכוחו, כמוני. בתחילה בהיסוס, אחר בחולשה ברורה לעין, הנכנעת בסוף לערב. אני צועד שעות ברגל, עד לשדות המקיפים את העיר. שם, מתחת לכמה עצי אורן ששתלו בכניסה הדרומית לעיר, אני מתיישב על אבן, מושך מתוך קופסה שבכיס סיגריה ומעשן. סיגריה אחת ליום. לא יותר. כשהמכוניות העוברות בכביש המהיר מתחילות להדליק את הפנסים, אפילו שעדיין לא החשיך, אני יודע שהגיע הזמן לחזור. אני צועד בחושך, ללא הפסקה, אבל עם עיניים פקוחות לגמרי אל תוך האורות. כל הדרך אני מדמיין איך אגיע הביתה עייף, ואיך רותי שמחכה לי תכבה את האור בדיוק כשאפתח את הדלת. אז אזדחל בשקט אל תוך החלק שלי, שלא תתעורר ותאמר לי כי אני צריך לקחת את עצמי בידיים. וכשאפקח את העיניים, כבר תהיינה שתיהן רחוקות מהבית, בדרך אל גן סייפן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מחלפי זיכרון”