החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מגילת זכויות הירח

מאת:
הוצאה: | 2009 | 352 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

רומן התבגרות מפעים שבמרכזו קאמי, צעיר הנוטש את עיירת הנמל שבה גדל, מסתער על האורות הבוהקים של טהרן הגדולה ומתאהב בנהגת מרוצים נועזת. אהבתם מובילה אותו אל מסיבות המחתרת של העיר התחתית, אל סמים אסורים, מוזיקה אסורה ותשוקה אסורה.

קאמי משתכן בבניין שבבעלות דודתו, כוכבת עבר שזוהרה הועם, ומתיידד עם דייריו הססגוניים — שופטת קשישה וקשוחה שהודחה מתפקידה, חתול שש אלי קרב והומוסקסואל ביישן המטפח תשוקה מסוכנת לגברים במדים.

כשקאמי קונה מחשב נייד גולש שיווי המשקל העדין בבניין ויוצא מאיזון, ומרחבי הרשת מזמנים לשוכניו המתבודדים את כל החופש שנמנע מהם בחוץ — ברחובות המשנים תדיר את שמותיהם ומכל פינה בהם צולפים מבטיהם המצוירים של אבות המהפכה.

 

בין השוק השחור, שניתן לקנות בו את כל מה שאסור למכור, לכיכרות שבהן מוצאות להורג נשים נואפות, בין גורדי שחקים נישאים לכפרים חבויים מן העין, בין אופוריה לפרנויה, מצטייר דיוקנה של איראן המודרנית, מרובת הסתירות, שהאימה בה מפתה וטעם החופש בה חריף עשרות מונים – מקום רחוק יותר מהירח אך כוח המשיכה שלו יוצר גאות בלב.

 

מגילת זכויות הירח הוא יצירה אמיצה ומפתיעה, המעזה להפליג בדמיון אל מבעד לווילון השחור ולשוב עמוסה בדמויות כובשות ובמראות רבי־קסם, יופי וכאב, שנשקפים משם ומשקפים את כאן. הישג ספרותי עז צבע ומבע, שבהינף אחד משגר את הקורא אל מציאות שונה לחלוטין ואמינה להפליא.

 

מגילת זכויות הירח הוא ספרו השני של רון לשם, מחבר הרומן עטור השבחים והפרסים, אם יש גן עדן, שהפך מיד עם צאתו לספר פולחן ולרב־מכר וראה אור ביותר מעשרים מדינות.

מקט: 15101074
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרולוג

אין רוחות רפאים בבית הקברות הפולני.

מגדל הפיקוח בנמל הגדול הוא לא חללית קוסמונאוטית.

אף אחד מאיתנו לא יהיה מלך הקוויאר של אַנזָלי.

אני נזכר בעיר הגשם וחושב על אדון עלי סמימי שהיה משכנע אותנו לעזוב. היינו אומרים לו, אבל טוב לנו כאן. הוא היה עונה, בהרבה מקומות עוד יהיה לכם טוב, אם תדעו לעזוב תמיד בזמן. בשעות אחר הצהריים היינו חגים סביב דוכן האבטיחים שלו ומפתים לקוחות למשלוחים. בערב משיטים אותו הביתה, אל הצריף הסגול המעוקם שצף בקצה שכונת הפחונים שעל המים. הזקן היה מתרגז וצועק, תיצמדו לגדה, מטומטמים, לשוט נגד הזרם מותר רק בצדדים, אבל אמיר טימורי ואני אהבנו לפרכס כמו סילון מקולקל, הרחק מקני הסוף ומחבצלות המים. לב טוב היה לאדון עלי סמימי, היה חופן לנו אגרופים של מטבעות למרות שהיינו מוכנים לעבוד בחינם. העיקר תעזבו כבר, שניכם, הוא היה נוהם. זאת עיר בשביל ילדוּת, לא בשביל חיים.

סירת המרוץ הכתומה שלנו היתה רפסודה צהובה שניסינו לצבוע באדום. סגרנו דפנות בקרשים, הצלבנו מוטות לחרטום. הרכבנו שרידי מנוע של אופנוע אורל רוסי שהתרסק על פסל הדייגים בכיכר מָלא. בסתיו היינו מלבישים לה מפרש מסדין לבן, מסתננים אל המספנות, בלי סיבה, בלילות. בחורף היינו מפצחים את משטחי הקרח השבריריים, והמשאבה קופאת, המנוע מאבד להבים. באביב, בשמש, בערב, חותרים עם משוטי העץ להירדם במכנסיים קצרים ובגופייה הרחק משוטרי מוסר מורעבים. היֵה צנוע וכבד את חוקי האסלאם, הייתי קורץ אל אמיר וצוחק. אבל בקיץ אהבתי, כשרותח, לזנק כמו ראש חץ מהגשרים הגבוהים. אמיר והסירה היו מגיחים ואוספים אותי, וסוחטים אותי, יחד היינו נצמדים הכי קרוב שאפשר לספינת הטילים חואנג־פ’נג, או אל שובר הגלים שמעבר לו הקצף מבהיל. בימי שישי היינו מקיפים את האי בֵּהֶשתי. ובשבת — היום הסואן של מוכרי האבטיחים — משתעבדים לאדון עלי סמימי בשוק. הוא היה אומר, הבחירות הכי חשובות בחיים הן איזה גשרים לחצות ואיזה לשרוף. אז היינו מטפסים על גשר קאצ’יאן ושורפים את הזמן במחשבות על ההחלטה הכי חשובה בחיים — לעזוב.

במבט מהגשר העולם צף. אחד־עשר נהרות נשפכים ללגונה, ארבעה ערוצים רדומים מתלכדים למפרץ, והשמש של הים הכספי צוללת כמו תפוז אדום מאחורי הפסגות. שם היינו נתלים על מעקה הברזל הכחול, משלשלים רגליים לתעלת הרוח ושולחים מבט מרחם אל סרבלי הנמל שהתרוצצו, מפוספסים, בין מנופי המזח. זרם דייגים תשוש שב מיום שלא היה שונה מכל יום אחר, בכל יום, ואנחנו ריחפנו מעליו, חושבים על החיים הגדולים ומתחייבים על הפרטים הקטנים — כך תהיה טהראן שלנו: מהחלון יראו מגדלים לבנים צפופים. כבישים של עשרה נתיבים יתחננו שנשיג קטנוע. מטוסים ימריאו. בנות עם חיוך מסוכן יסתננו אלינו, אל מעונות הסטודנטים בכאגר. בסייבר קפה גוֹלֶסתאן נאסוף חברים מפורסמים. או אפילו ברחוב, מפורסמים מסתובבים שם ברחוב. או במכון לאגרוּף תאילנדי. או על קיר הטיפוס באמיר אבאד. היינו מסמנים במפות מרופטות, ומשננים. פעם בשבוע, מטרו קו חמש, נתייצב במדים, משחק נבחרת באצטדיון אזאדי. וכדורגל עולמי, ערוץ שלוש בארבע לפנות בוקר, וקשיו, וגלידה, במיטה, דברים שמעצבנים את אמא. אבל נעזוב בזמן. הכי חשוב בחיים. נמצא עבודה בהיי־טק ויהיה לנו כסף, נשכור דירה בקצה העיר, בדרום הפרוע, רק אמיר ואני, בשיכון עובדי הרכבת. נטוס לגואה בקיץ. או למלזיה אולי. והכי חשוב בחיים שנהיה מצטייני דיקן. ככה היינו הוזים. ומחליטים מדי ערב מחדש — אין ברֵרה, אמיר טימורי ואני עוזבים.

בינינו לבין גורדי השחקים לא הפריד אוקיינוס, רק כביש מפותל וחומה של הרים, אבל כששוחים קדימה צריך להיות משוכנעים — הרי אי אפשר לשחות לאחור, אדון עלי סמימי היה אומר.

זה היה בשלוש השנים שלפני השנה שעברה. ובשנה שעברה שיתק את העיר חורף מושלג, הרסני, שכמותו לא בא על מחוז גילאן מאז שנת 1352, כלומר 1974. ובא אביב, ואדון עלי סמימי מת. ואחריו בא קיץ, חם, לח, בלתי נסבל, וחרך את מושבי הפלסטיק של הרפסודה ושטף את הכיכרות בזיעה. מי לא חיכה שישקע הקיץ הזה?

ובדיוק לפני שנה, בשעות האחרונות של חודש שַהרִיוָור, נעצרנו באצטדיון תַח’תי לשריקת סיום פרטית. עלינו על האופניים כדי להפריד את עצמנו מעיר הגשם, ובגב ליקקו רוחות המעגן, דקרו בטיפות מלוחות. ענני בורדו זחלו אל הטיילת. ואחריהם שובל סמיך קודר שהתפשט כמו גל אפל שנשטף אל חול. מטיל צל על מגדל השעון. על כיכר הדקלים, טורק את השמשיות הצבעוניות של הבזאר. החצרות שמחות, בתים שדלתותיהם פתוחות, שרשרות נורות צבעוניות שמתפתלות בין עמודי החשמל מאז שב־י יַלדא, הלילה הארוך בשנה. לא יהיו עוד ימים כמו היום, אמרתי. ידעתי שאסור לנו להאמין שיהיו. והלב רתח, כי פחדתי להתחרט. וכבר התגעגעתי, אל פרחי הלוטוס, אל ציפורי המים. אל ריח הגומי היבש שבוער ליד המפעלים. אמיר דיבר בלי הפסקה, דרש לדקלם שוב את כל הסידורים, מתי, בדיוק מתי, בחצות, אבל איפה, באיזה מקום יאספו, ודרך איפה ייסעו, וכמה יהיו שם איתנו, ומה זה אומר, שבאיזו שעה נגיע, ולאן נגיע בכלל, כאילו יקל עליו להשתכנע שהמסלול ידוע מראש.

כשהחשיך, קברנו את סירת המרוץ הכתומה מתחת לצריף של אדון עלי סמימי המנוח. קופסת הפח שנטש נותרה חנוקה ביער עשבים צהוב, אפילו חלון התכלת נחסם בקורים אלימים של צמחייה מטפסת. שם השארנו את הרפסודה, קשורה למצוף ברזל ישן, עד שנשוב. אנחנו לא נשוב, אסור לנו להאמין שנשוב, אנשים לא שוחים לאחור. אבל שתחכה לנו שם, זה טוב, שנדע שהיא שם.

כשנגמר, אחרי השקיעה, טיפסנו בפעם האחרונה על גשר קאצ’יאן, שנחשי אורות צהובים רכים רוקדים תחתיו עם תנועת המים, לאורך הרציף. אמיר שמט לפתע ראש. הוא הקשית גבות כמו נמר טוב לב שסיים בלי כוונה לטרוף עדר שלם של טלאים ומתייצב בפני הרועה, מתנצל. מה קרה? שאלתי. נו, מה קרה? הוא ענה, אני נשאר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מגילת זכויות הירח”