החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מבוך הבניינים הנמוכים

מאת:
הוצאה: | 2017-01 |
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

אני לא רוצה לכתוב תיאורים תלושים, אני רוצה לכתוב אמת. על שנים של צמא ועל הרווייתו, על נחיתה לא רכה, על עולם שבחוץ. ובפנים, בפנים לא שקט.

כמהים לעצמאות אבל חוזרים לגור עם ההורים. חושבים שאנחנו יודעים הכול אבל לא יודעים איך למלא צ'ק, ומה זה תיאום מס, ואיך להגיד "אני אוהב אותך". ואיך לקבל. אנחנו קמים בעשר עשרים ושתיים בבוקר במיטות סתורות, בלי חולצות, מסתכלים אחד לשני בעיניים, וצוחקים. צוחקים ממבוכה, מדיכאון, מאֵבֶל, וכי פשוט מצחיק.

לא הכול מורכב, אבל הכול מורכב. אם כל חמור הוא לא סוס, אז כל סוס הוא לא חמור. חיים מבוססי אקסיומות? הנחות על גבי הנחות? אבל, אם אקפוץ מהצוק הזה עכשיו, מי מבטיח לי שאמות? אנחנו בודקים את עצמנו מתמטית. הקובייה נפלה שלוש פעמים על אדום, אז עכשיו היא תיפול על שחור. בטוח. זה בטוח.

לא הלך לי שלוש שנים, אז זו הולכת להיות שנה מדהימה. בטוח. אני רק מקווה שאבא הדליק את הבוילר.

 

 

גל גורליק, בת 23 , גרה מול בתי הזיקוק ולא יכולה להירדם מרוב מילים. כדורי שינה לא באים בחשבון, רק להוציא אותן, להוציא אותן החוצה. ואולי גם ויסקי.

מקט: 978-1-61838-782-0
מסת"ב: 978-1-61838-782-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


בלי חולצות

עשן הסיגריה מסתבך לי בשיער, נובר בקשרים, מתפוגג באוויר הדק, הקר. סוסי פרא חוצים את הכביש המהיר לנגד עיניי. אני מאחרת, מאחרת שוב.

ניסיתי, אהוב שלי, באמת שניסיתי. אבל זו המציאות, וכדאי שנשלים איתה. אני מאחרת, סוסי פרא, קשרים בשיער.

כשהייתי אבל לא הייתי בישיבות בעבודה, הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מתחת לעור. החזייה מתחת לחולצה המכופתרת הלבנה שלי עלתה באש. ישבתי שם ונשרפתי, לעיניי כל המנהלים והסמנכ"לים ואנשי יחסי הציבור ומחזיקי המפתחות לגיהינום. והם שתו קאפיריניות ואכלו פרשוטו. הם בגדו בנשים ושכבו עם גברים, הן ליקקו נשים וסטרו לגברים בחליפות לטקס. תשע עד חמש הרגשתי ריקנות, הייתי לבד בעולם. השניות הבודדות ביותר בעולמי היו כשהפלאפון רטט והמיילים נכנסו ומחזיקי המפתחות לכל סוגי הגיהינום עברו במיטות שלי, בדירות שלי. בעולמות שלי. רציתי אל סוסי הפרא. רציתי למחוק את כל הכבישים המהירים בעולם ולנשום עצים עמוק אל תוך הריאות, ככה עמוק שהחזייה מתחת לחולצה המכופתרת הלבנה שלי תיכנע, ותשחרר את הלב הפרוע. הגומייה תשתחרר מהשיער, האיפור ייזל לי מהעיניים, אני אפסיק להתפלש בבוץ, ואשטוף את גופי בנהר. הדגים ילטפו אותי, השמש תסנוור, אתה תהיה איתי. בלי שמיכות, בלי מפתחות, בלי חולצות.

 

 

כשאתעורר

 

והשמש אחרייך

את עומדת שעונה על גדר צהובה. היא מתקלפת. השיער שלך נע ונד ברוח של סוף ינואר. לא קר, לא חם. שמש מאירה את כל הגוף שלך, עושה דרכה מהעור שלך אל המדרכה והלאה. בשולי הכביש שקית קרועה נעה ונדה ברוח. את יפה מדי. יפה כמו כדור במנוסה מקנה אקדח. שלושה כלבים רצים ברחוב, ילדים ערבים מתווכחים עם בעל מכולת. אני יודע שאוהב אותך עד שאפסיק להתקיים בעולם הזה, במימד הזה.

עורך דין צועד ברחוב, בן כלאיים לקרחת ועיניים ירוקות. הוא בוחן אותך במבט ארוך וממשיך בדרכו. מתחרט. נודפת ממנו עוצמתם המאובקת של ימי הביניים שכמעט ומעיפה אותי אל הכביש, הוא וודאי צאצא לשושלת צלבנים.

בדרך אלייך, קצות אצבעותיי נוגעות בתיק העור שלו. אני לא אתחרט. את מפנה אליי ראשך, והשמש אחרייך.

 

איך תאמין אחרי זה

גופו העירום של קאי שוקע במצולות.

זרמי מים עוטפים אותו, מעגלים־מעגלים. קרני שמש חודרות את קו המים, כמו רודפות אחריו, מפחדות להרפות מעורו, מעיניו, מסרבות לשחרר אותו אל תוך החשיכה. הוא הולך ונכבה. הוא הולך ונעלם. תחילה אלו כפות ידיו המחוספסות; עור סדוק, פצעים שהעולם פער ולא טרח לרפא. כתפיים רחבות, גב שקרס תחת כובד המסע, שפתיים מדממות. דם צובע בארגמן את המים הכבדים הסובבים את גופו. הדם חוסם את האור, מסתחרר סביבו כחבר ותיק, מלטף את הריסים הארוכים המטילים צל מוארך על הפנים השלוות. שרשרת דקה, ארוכה, מקיפה את צווארו, מושכת אותו אל עבר הצללים המרצדים בקרקעית.

הוא מתעורר.

נקודות בהירות מתחברות והופכות לקווי מתאר של גופו. הוא יושב על קצה המיטה, עם הפנים אל התריסים המוגפים. העץ כבד־השורשים הטבוע בעור שעל גבו לא זז דקות ארוכות. בחדר החשוך נראים פניו ככתמי אור, כתמי עור. עיניים כהות, תחילה מטושטשות, הופכות בוהקות. שרשרת דקה, ארוכה, מתנדנדת על צווארו, מלטפת את הצלקת העדינה שעל חזהו. הוא נושם.

קאי עומד במקום. אבנים מדרדרות סביבו וילדים בוהים במסכים. אצבעותיו של נגן קונטרבאס בפאב בעיר התחתית מדממות והשכנים נועלים את הדלתות. הוא ממשיך לא לגעת.

הוא שוכב על הגג. ירח כבוי בשמיים. אין זכר לאור, מלבד נורות חשופות שמשתלשלות מתקרות מאחורי חלונות מאובקים. אי אפשר לקרוא לזה אור. בגדים דהויי צבע תלויים על חבלים בתוך מבוך הבניינים הנמוכים, הישנים, המקיפים אותו, כמו מנסים להיקבר מתחת לאדמה. המדים נדבקים לגופו, ספוגים במי גשם, מדיפים ריח של כאמל, אדמה חרוכה וחשיש. חיוך עייף עולה על שפתיו. הלחי מחליקה מהקת. הוא מוחק את החיוך.

הוא רואה אותם מתחתיו, מקיפים את הבניין הנמוך ביותר, הקבור ביותר. הם רצים בחשיכה, לא משמיעים צליל, לא עושים תנועה אחת מיותרת.

טוב לו שם למעלה, על הגג, רחוק מהם, רחוק מהעולם. ממשיך לא לגעת.

החלומות, הנשק, השרשרת, היא.

עובר בו זרם חשמל שמספיק כדי להאיר את עזה כולה.

הוא מעלה את הגִזרה באש. שורף הכל לעזאזל.

 

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מבוך הבניינים הנמוכים”