החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

מוות לסירוגין

מאת:
מפורטוגלית: מרים טבעון | הוצאה: , | 2008 | 215 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

61.00

רכשו ספר זה:

נגן צ'לו רווק, כלב בעל מחשבות וחלומות, ואשה יפה כבת שלושים-ושש או שלושים-ושבע, הם גיבוריו של רומאן זה, שהוא עוד גילוי של כושר-ההמצאה הבלתי-נדלה של סאראמאגו. האשה חותמת על מכתביה "מוות"; ואכן בשפות רבות המוות הוא באופן מובהק אשה.

באחד בינואר אף-אחד לא מת בכל רחבי המדינה הקטנה. לא ממחלה, לא מתאונה, לא מהתאבדות מוצלחת, ואף לא מסתם מוות פתאומי. ולא שאין פצועים, חולים, אנשים בתרדֶמֶת. אבל הם נשארים בְּחיים תלויים-ועומדים. הימים חולפים, והאנשים ממאנים למות, כאילו חריקת המספריים החותכים את פתיל החיים שבתה ממלאכתה. אושר חדש מציף את המדינה; האנושות זכתה בחופש לחיות. חלומה הגדול ביותר – להתגבר על העריצות הכי שרירותית בחיי אנוש, זו של קטיעת החיים, וליהנות מחיי נצח – התגשם והפך להיות נכס שווה לכל נפש.

אך השמחה לא מאריכה ימים. בעצם, המדינה שקועה בצרות על צוואר. משבר המוות, היעדרו של החופש-למות, מתברר כעריצות גדולה פי כמה. די לחשוב על הצרות של הכנסייה, שבלי מוות ובלי תחייה אין משמעות לקיומה. ומה על כל עובדי ענף הקבורה, שחומר-הגלם שלהם נשלל מהם באכזריות, שלא לדבר על החברוֹת לביטוח-חיים הפושטות את הרגל; על בתי-החולים ההולכים ונסתמים בהיעדר תחלופה של גוססים; על בתי גיל הזהב המתמלאים יותר ויותר בזקנים-לנצח.

עד שכעבור שבעה חודשים מגיעה הישועה: מוות חוזרת… וכאן יתחיל הסיפור הממשי.

כל הרומאנים של סאראמאגו מציבים במרכזם איזו שרירות כובלת, מאובנת, עריצה – אשר מולה מפציעה חתרנות של רצון חופשי; ממריאה חירות אנושית המושגת באמצעות רגש והומניות. אבל ב'מוות לסירוגין' נטרפים הקלפים, הניגודים מחליפים צדדים שוב-ושוב: מהי החירות העריצה, ומה מפיח בחיים את משמעותם ואת טעמם?

מקט: 4-31-4702
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
נגן צ'לו רווק, כלב בעל מחשבות וחלומות, ואשה יפה כבת שלושים-ושש או שלושים-ושבע, הם גיבוריו של רומאן זה, שהוא עוד […]

למחרת אף-אחד לא מת. עובדה זו, המנוגדת לחלוטין לסדרי החיים, זרעה בלב האנשים מבוכה אדירה, מוצדקת מכל בחינה, שהרי די לזכור כי בכל ארבעים הכרכים של ההיסטוריה העולמית לא צוין אפילו פעם אחת שתופעה מעֵין זו התגלתה אי-פעם, שאי-פעם חלפה יממה תמימה, עם כל עשרים-וארבע שעותיה הנדיבות, שעות היום ושעות הלילה, שעות הבוקר ושעות הערב, בלי שתירשם ולוּ פטירה אחת ממחלה, נפילה קטלנית, התאבדות מוצלחת, שום דבר, ממש כלום. אפילו לא באחת מאותן תאונות-דרכים שהן כה שכיחות בימי חג, כאשר הפזיזות העליזה ועודף האלכוהול מתחרים על הכבישים מי מהם יגיע ראשון אל המוות.

 

חגיגות היום האחרון בשנה לא הותירו בעקבותיהן את השובל השגרתי והטרגי של ההרג, כאילו גמלה בלבה של אַטְרוֹפּוֹס, אלת הגורל הקשישה חשופת השיניים, לגנוז ליום אחד את המספריים החותכים את פתיל החיים. דם, בכל-אופן, ניגר, ולא מעט. אובדי-עצות, מבולבלים, בהולים, מתקשים לכבוש את הבחילות, חילצו הכבאים מבין ערמות השברים המעוכים גופות עלובות של אנשים אשר לפי הלוגיקה המתמטית של ההתנגשויות היו אמורים להיות מתים למהדרין, אבל נשארו בחיים למרות החבלות והפציעות האנוּשות, וכך הם הועברו לבתי-החולים, לצלילי היללות הנוקבות של צופרי האמבולנסים.

 

איש מאלו לא ימות בדרך, וכולם יפריכו את הפרוגנוזות הרפואיות הכי פסימיות, למסכן הזה אין שום סיכוי, אפילו אין טעם לבזבז זמן ולנתח אותו, אמר המנתח לאחות כשזו התקינה לו את המסכה על הפנים. ואומנם ביום הקודם אולי לא היה המסכן ניצל, אבל היה ברור שהיום ממאן הקורבן למות. ומה שאירע כאן, אירע בכל רחבי המדינה. בדיוק עד שהגיעה שעת חצות של היום האחרון בשנה עוד הואילו האנשים למות, מתוך הקפדה מלאה על הכללים, הן אלה שנוגעים ללב-העניין, כלומר, לסיום החיים, הן אלה שמתייחסים לאופנים הרבים שלובש לב-העניין הנ”ל, עם קצת יותר או קצת פחות פאר והדרת-כבוד, בבוא הרגע הגורלי.

 

מקרה מעניין במיוחד, כמובן משום שמדובר בו במי שמדובר, היה הפָּרשה של המלכה-האֵם הישישה והנערצת. בשעה אחת-עשרה חמישים-ותשע, באותו לילה של השלושים-ואחד בדצמבר, לא נמצא שום פתי שיסכים לסכן אפילו גפרור שרוף בהימור שהגבירה המלכותית תחיה. לאחר שאפסה כל תקווה, והרופאים נכנעו לוודאות האכזרית, עמדה המשפחה המלכותית סביב מיטתה, ערוכה לפי הסדר ההייֶררכי, וציפתה בהשלמה לנשימתה האחרונה של המטריארכית, ואולי לכמה מלים, לאיזו אמירה מאלפת אחרונה שנועדה לעצב את רוחם של הנסיכים האהובים, נכדיה, אולי משפט יפה ומלוטש המכוּון אל כושר הזכירה כפוי-הטובה תמיד של דורות של נתינים שטרם נולדו.

 

ואז, כאילו עמד הזמן מלכת, לא קרה כלום. מצבה של המלכה-האֵם לא השתפר, אף לא החמיר, היא שכבה שם כתלויה-ועומדת, גופה השברירי התנדנד על שפת החיים ואיים כל רגע ליפול לצידם האחֵר, אבל היה קשור לצד הזה בחוט דקיק אשר המוות הוסיף להחזיק בו, לא ברור בגלל איזו גחמה מוזרה, ואין ספק שזה היה יכול להיות רק הוא. כבר עברנו ליום הבא, וביום הזה, כפי שנמסר בתחילת הסיפור, אף-אחד לא ימות.

 

שעות אחר-הצהריים כבר היו בעיצומן כאשר נפוצה השמועה שמרגע שנכנסה השנה החדשה, וליתר דיוק, למן הדקה הראשונה של היום הזה, אחד בינואר, שבו אנו עומדים, לא נרשמה בכל רחבי המדינה ולוּ פטירה אחת. היה אפשר לחשוב, למשל, שמקור הידיעה בסירובה המפתיע של המלכה-האֵם לוותר על שארית החיים שעוד נותרה לה, והאמת היא שהבּוּלֶטין הרפואי, שהפיצה לתקשורת לשכת העיתונות של הארמון, לא זו בלבד שהבטיח כי במשך הלילה חל שיפור ניכר במצבה הכללי של החולה המלכותית, אלא אף רמז, אף איפשֵׁר להבין באמצעות בחירה זהירה במלים, כי ייתכן שהבריאוּת רמת-המעלה תשוב לאיתנה.

 

בתחילת דרכה יכלה השמועה להתגלגל במלוא הטבעיות גם מאחת מחברות הקבורה, שמישהו אמר בה, תשמעו, יש רושם שאף-אחד לא מוכן למות ביום הראשון של השנה, או מאיזה בית-חולים, שהעירו בו, תראו, הטיפוס הזה במיטה עשרים-ושבע לא חי ולא מת, ואולי מפיו של דובר משטרת-התנועה, שאמר, באמת מפליא שהיו כל-כך הרבה תאונות-דרכים, ואפילו לא הרוג אחד כְּלֶקח. השמועה, שמקורה לא התגלה מעולם, ולאור מה שקרה אחר-כך זה בעצם לא משנה במיוחד, לא איחרה להגיע לעיתונים, לרדיו ולטלוויזיה, ומיד חידדה את אוזנם של מנהלים, סגנים ועורכים ראשיים, אנשים שלא זו בלבד שאומנו לרחרח מרחוק את האירועים הגדולים בתולדות העולם, אלא אף הורגלו לנפח את ממדיהם לפי ראות עיניהם.

 

בתוך דקות ספורות כבר היו ברחובות עשרות כתבים-חוקרים, שהציגו שאלות לכל פרצוף שנקרה על דרכם, ובמערכות הקדחתניות רחשו ורגשו בו-בזמן סוללות הטלפונים אחוזות אותה תזזית חקרנית. חייגו לבתי-החולים, לצלב האדום, למכון הפתולוגי, לחברות הקבורה, למשטרות, לכולן, כמובן חוץ מאשר למשטרה החשאית, אבל התשובות שניתנו נוסחו באותן מלים לקוניות, אין מתים. שפר יותר מזלה של כתבת הטלוויזיה הצעירה, אשר עובר-אורח, שהביט חליפות בה ובמצלמה, סיפר לה על מקרה שחווה בעצמו והיה העתק מדויק של האפיזודה של המלכה-האֵם. בדיוק הגיעה שעת חצות, סיפר האיש, כשסבא שלי, שכבר חשבו שהוא הולך לגמור, פקח פתאום את העיניים לפני הצלצול האחרון של השעון במגדל, כאילו הוא מתחרט על הצעד שהוא עומד לעשות, ולא מת.

 

הכתבת כל-כך התרגשה ממה ששמעה, עד שלא שעתה למחאות של האיש ולתחנוניו, בבקשה גבירתי, אני לא יכול, אני צריך ללכת לבית-המרקחת, סבא שלי מחכה לתרופה, ודחפה אותו לתוך ניידת השידור, בוא, בוא אתי, סבא שלך לא צריך תרופות, צעקה, ומיד הורתה לנהג לנסוע לאולפן הטלוויזיה, שממש באותו רגע נערכו בו לדיון בין שלושה מומחים לתופעות על-טבעיות, כלומר, שני מכשפים בעלי-שם ומגדת-עתידות מפורסמת, אשר זומנו במלוא הדחיפות כדי לנתח את התופעה ולחות את דעתם על מה שכמה לצים, מאלה שלא רוחשים כבוד לכלום, כבר הדביקו לו את השם שביתת המוות. אלא שהכתבת הנחושה-בדעתה טעתה טעות מרה, שכן פירשה את מלותיו של המודיע שלה במשמעותן המילולית, כאילו הן אומרות שהשכיב-מרע אכן התחרט על הצעד שקודם-לכן היה מוכן לעשות, כלומר, לגווֹע, למות, לשבוק-חיים, ואי-לכך החליט לחזור בו, לסגת.

 

ואולם המלים שהנכד המאושר השמיע בפועל היו, כאילו הוא מתחרט, מלים שונות לגמרי מן האמירה הנחרצת, הוא התחרט. מושג כלשהו בתחביר אלמנטרי, והיכרות רבה יותר עם הדקויות הגמישות של השימוש בלשון, היו מונעים את השגגה, ואת הנזיפה שבאה בעקבותיה, אשר הבחורה המסכנה, הסמוקה מבושה ומהשפלה, נאלצה לספוג מפי הבוס הישיר שלה. אך לא היא ולא הבוס לא יכלו להעלות על דעתם שאת המשפט המקורי, שהמרואיין חזר עליו בשידור חי, והמאזינים שָׁבו והאזינו לו מוקלט ביומן-החדשות בערב, יבינו מיליוני אנשים באותו אופן שגוי, אשר יצמיח בעתיד הקרוב מאוד תוצאה מביכה, תנועה של אזרחים המשוכנעים לגמרי, שאפשר לגבור על המוות פשוט בכוח הרצון, ולפיכך הסיבה הבלעדית לכך שאנשים כה רבים בעבר הלכו לעולמם שלא בצדק, היתה רפיון ראוי-לגינוי בכוח הרצון של הדורות הקודמים.

 

אבל זה לא סוף הסיפור. מאחר שהאנשים יוסיפו לא למות, מבלי להשקיע שום מאמץ ניכר לעין, תקום עוד תנועת המונים, חדורת חזון שאפתני יותר, ותכריז שהחלום הגדול ביותר של האנושות מִקַדמת דְנָה, הלוא הוא ליהנות באושר מחיי נצח עלי אדמות, הפך להיות נכס שווה-לכל-נפש, כמו השמש שזורחת כל בוקר והאוויר שאנחנו נושמים. אף ששתי התנועות התמודדו, אם אפשר לומר כך, על אותו קהל-בוחרים, היה עניין אחד שבו השכילו שתיהן להגיע לכלל הסכמה, הלוא הוא מינויו של נשיא-כבוד, תואר שזכה בו, בזכות חלוציותו התרומית, אותו ישיש אמיץ, אשר ברגעיו האחרונים קרא תיגר על המוות ויכול לו. עד כמה שידוע, לא תיוחס חשיבות מיוחדת לעובדה שהסבא שקוע בתרדֶמֶת עמוקה, שלפי כל הסימנים היא בלתי-הפיכה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מוות לסירוגין”