החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כללי הנימוס

מאת:
מאנגלית: בועז וייס | הוצאה: | 2012 | 342 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קייטי קונטנט בת ה-25, מזכירה זוטרה בוול–סטריט, וחברתה איב, מנסות לשרוד את סוף תקופת השפל הכלכלי בארצות–הברית. בלילה האחרון של שנת 1937 הן יושבות בבר ג'אז נידח בגריניץ' וילג', שבו מנגן בני גודמן עם להקה מעורבת של שחורים ולבנים. טינקר גריי, בנקאי נאה ועשיר (מאוד), מתיישב אל השולחן הסמוך. טינקר אמנם פותח עבור קייטי דלתות, אך כדי להגשים את שאיפתה לעתיד טוב, קייטי צריכה לטפס בעצמה בסולם הגבוה והתלול של החברה הניו–יורקית. במשימה זו, דבר אינו יכול לסייע לה פרט לאינטליגנציה שלה, לשנינותה ולחוצפתה. היא מתקבלת לעבודה במגזין יוקרה ומתחברת אל מולטי מיליונר ביישן ואל אלמנה המרשה לעצמה התנהגות המקדימה את זמנה – וכך מקבלת הזדמנות לחווֹת ביטחון המבוסס על כסף ומעמד, אבל גם על שאיפות, על קנאה ועל תשוקות הרוחשות מתחת לפני הקרקע, שתובעות ממנה לגייס כוחות פנימיים כדי להגדיר את זהותה ולהכיר בערך עצמה. כללי הנימוס מעניק לנו הצצה לניו–יורק בתקופה של סוף השפל הכלכלי. הקוראים יילכו שבי אחר הכתיבה הרעננה ורבת התהפוכות, האווירה הנוצצת וגילויים עוצרי נשימה, כאשר טאוֶולס מעיר את רוחותיהם של קפוטה, סקוט פיצג'רלד ומקארתי. זהו ספר ביכורים מתוחכם ומבדר של אמור טאוֶולס על אישה צעירה בעלת דבקות נדירה במטרה. "…שנון, מבריק, שופע מזימות אפלות." גארדיאן "ספר חובה: מרתק ויפהפה." סאנדיי טיימס "זהו ספר מיוחד במינו… טאוולס נולד לכתוב." הראלד סאן

מקט: 4-20-52710
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מבוא

בערב ארבעה באוקטובר 1966 השתתפנו וַאל ואני, שנינו בשלהי גיל העמידה, בפתיחת תערוכת ‘רבים הם הקרואים’ במוזיאון לאמנות מודרנית – התערוכה הראשונה של הדיוקנאות שצילם ווקר אוואנס בשנות השלושים המאוחרות, ברכבת התחתית של ניו יורק, במצלמה נסתרת.

זה היה מה שכתבי הרכילות אוהבים לכנות “אירוע נוצץ”. הגברים בעניבות פרפר שחורות ששיקפו את לוח הצבעים של התמונות, והנשים בשמלות ססגוניות בכל אורך אפשרי, מגיד אכילס ועד למעלה הירך. שחקנים מובטלים צעירים עם פנים מושלמות וחן של אקרובטים הגישו שמפניה על מגשים עגולים קטנים. רק מעטים מהאורחים הביטו בתמונות. הם הקפידו יותר ליהנות.

אשת חברה צעירה ושיכורה שרדפה אחרי אחד המלצרים, מעדה וכמעט הפילה אותי. היא לא היתה היחידה שהגיעה למצב כזה. משום מה, התנהגות כזו הפכה מקובלת באירועים רשמיים, וזה נחשב אפילו אופנתי להשתכר לפני שמונה בערב.

אבל אולי לא קשה במיוחד להבין את זה. בשנות החמישים תפסה אמריקה את העולם בעקביו וטילטלה אותו עד שכל הכסף נשפך מכיסיו. אירופה הפכה לדודנית הענייה – תפאורה של שלטי אצולה ואף לא מותג אחד. וארצות אפריקה, אסיה ודרום אמריקה, ארצות שאיש לא הבדיל ביניהן, רק החלו לזחול על הקירות בבתי־הספר שלנו כמו סלמנדרות באור השמש. נכון, הקומוניסטים היו שם, איפה שהוא, אבל ג’ו מקארתי היה בקברו, ואיש לא הגיע עדיין לירח, ובינתיים הרוסים שרצו רק בין דפיהם של ספרי ריגול.

כך שכולנו היינו שיכורים במידה כזו או אחרת. שיגרנו את עצמנו אל הערב כמו לוויינים, וחגנו בגובה שלושה קילומטרים מעל העיר, מתודלקים בכסף זר ובאלכוהול מזוקק. צעקנו מעל לשולחנות ארוחת הערב וחמקנו לחדרים ריקים עם בני־זוגם של אחרים, חגגנו בכל ההתלהבות וחוסר הדיסקרטיות של אלים יווניים. ובבוקר התעוררנו בשש וחצי בדיוק, צלולים ואופטימיים, מוכנים לתפוס את מקומנו במכתבות הנירוסטה מאחורי ההגה של העולם.

אור הזרקורים לא הופנה אל הצלם בערב ההוא. אוואנס היה אז בשנות השישים לחייו, כה מצומק בשל אדישותו לאוכל, עד שאפילו לא הצליח למלא את הטוקסידו שלו; הוא נראה עצוב וחסר ייחוד כמו גמלאי מההנהלה הזוטרה של ג’נרל מוטורס. מדי פעם היה מישהו מפר את בדידותו כדי לומר לו משהו, אבל הוא העביר רבעי שעה שלמים בעמידה נבוכה בפינה, כמו הנערה המכוערת ביותר במסיבה.

לא, אף עין לא נחה על אוואנס. הן הופנו תחת זאת לעבר סופר צעיר ומקריח שהפך לאחרונה לסנסציה אחרי שכתב את היסטוריית בגידותיה של אמו. העורך שלו וסוכן העיתונות שלו ניצבו משני צדדיו, והוא זכה למחמאות מפמליית מעריצים ונראה כמו תינוק ערמומי.

ואל בחן את המעגל המתרפס בסקרנות. הוא היה יכול להרוויח עשרת אלפים דולר ביום בביצוע מיזוג של רשת מזון שוויצרית עם יצרנית טילים אמריקנית, אבל בשום פנים ואופן לא היה מסוגל להבין איך הרכלן הזה יכול לעורר מהומה שכזו.

סוכן העיתונות, ער תמיד לסביבה, הבחין בי ואותת לי בידו שאבוא. נופפתי בידי בתשובה מהירה ואחזתי בזרועו של בעלי.

“בוא, חומד,” אמרתי. “בוא נביט בתצלומים.”

ניגשנו לחדר השני של התערוכה שהיה פחות צפוף, והתחלנו לפסוע לאורך הקירות בלי למהר. כל התמונות היו צילומים אופקיים שהראו נוסע או שניים ברכבת התחתית שישבו מול הצלם.

פה היה תושב הארלם צעיר וקודר במגבעת באולר שישבה על ראשו בזווית שובבה, ושפם צרפתי קטן עיטר את פיו.

ופה היה משקפופר בן ארבעים במעיל עם צווארון פרווה וכובע רחב שוליים, שנראה ממש כמו מנהל חשבונות של המאפיה.

פה גבר, שם אישה.

פה צעיר, שם זקן.

פה גנדרן, שם קבצן.

אף שהתמונות צולמו יותר מעשרים וחמש שנים קודם לכן, הן מעולם לא הוצגו לציבור. אוואנס חשש כנראה לפרטיותם של המצולמים. אולי זה נשמע מוזר (ואולי אפילו נפוח מחשיבות עצמית) כשמבינים שהוא צילם אותן במקום כל כך ציבורי. אבל לנוכח פניהם של המצולמים לאורך הקיר אפשר להבין את הרתיעה שאוואנס חש. כי למעשה התמונות לכדו מעין אנושות עירומה. רבים מהמצולמים נראו שקועים במחשבות, מוגנים באנונימיות של התחבורה הציבורית, לא מודעים למצלמה המכוונת אליהם, וחשפו באין־יודעים את האני הפנימי שלהם.

כל מי שנסע פעמיים ביום ברכבת התחתית כדי להרוויח את לחמו, יודע איך זה הולך: כשאתה עולה לקרון אתה מפגין אותה אישיות שמשמשת אותך מול עמיתיך לעבודה ומכריך. נשאת אותה איתך במחסום המסתובב ודרך דלתות ההזזה, כך שהנוסעים האחרים יודעים מי אתה – שחצן או מסוגר, אוהב או אדיש, עשיר או נתמך סעד. אבל אתה מוצא מקום ישיבה, והרכבת יוצאת לדרך; היא עוצרת בתחנה אחת, ואז בשנייה; אנשים יורדים, אחרים עולים. ובהשפעת התנועה המערסלת, האישיות המוקפדת שלך מתחילה להתפוגג. הסופר־אגו נמוג כשמחשבותיך מתחילות לנדוד ומשתהות על דאגותיך וחלומותיך; או טוב מכך, הן נסחפות למצב של היפנוזה, שם אפילו הדאגות והחלומות נסוגים, והדממה השלווה של הקוסמוס משתלטת עליך.

זה קורה לכולנו. השאלה היא רק כמה תחנות זה לוקח. לאנשים מסוימים מספיקות שתי תחנות. לאחרים שלוש. רחוב שישים ושמונה. חמישים ותשע. חמישים ואחת. גרנד סנטרל. איזו הקלה זו היתה, הדקות הספורות האלה שבהן לא עמדנו על המשמר, והנחנו למבט להתערפל, ומצאנו את הנחמה האמיתית היחידה שהבדידות האנושית מעניקה.

כמה מספק נראה ודאי הסקר הצילומי הזה לאלה שהיו זרים לתקופה. כל עורכי הדין הצעירים והבנקאים הזוטרים ונערות החברה השובבות שעשו את דרכם בגלריה, הביטו ודאי בתצלומים האלה וחשבו לעצמם: איזה מפגן עוצמה. איזה הישג אמנותי. כאן רואים סוף־סוף את פניה של האנושות!

אבל לאלה מאיתנו שהיו צעירים באותם ימים, המצולמים נראו כרוחות רפאים.

שנות השלושים…

איזה עשור קשה זה היה.

הייתי בת שש־עשרה כשהמיתון החל, בוגרת דיי כדי שכל חלומותיי וציפיותיי ילכו שולל בעקבות הזוהר חסר המאמץ של שנות העשרים. נדמה היה שאמריקה נכנסה למיתון רק כדי ללמד את מנהטן לקח.

אחרי המפולת לא שמעו את הגופות נחבטות במדרכה, אבל היתה מין אנקת תדהמה כללית, ואחריה דממה שכיסתה את העיר כמו שלג. האורות היבהבו. הלהקות הניחו את כלי הנגינה שלהן, והקהל עשה את דרכו חרש אל הדלת.

ואז שינו הרוחות את כיוונן ממערב למזרח, והעיפו אבק אדם של תושבי הדרום והמערב התיכון עד לרחוב 42. הגל הגיע בעננים כבדים והשתלט על דוכני ממכר העיתונים ועל ספסלי הגנים הציבוריים, עטף את בני המזל ואת האומללים ממש כמו האפר של פומפיי. לפתע היו לנו טום־ג’ואדים משלנו – מרוטים ולבושי בלואים, משתרכים בסמטאות ליד מדורות קטנות שהודלקו בחביות דלק, חולפים על פני משכנות העוני, משתכנים מתחת לגשרים, נעים באיטיות אך בהתמדה לעבר קליפורניות שבלב, שהיו שוממות ונטולות גאולה ממש כמו הדבר האמיתי. עוני וחוסר אונים. רעב וייאוש. לפחות עד שאותות המלחמה החלו להחיש את צעדינו.

כן, תמונות המצלמה הנסתרת של אוואנס מהשנים 1938 עד 1941 ייצגו את האנושות, אבל סוג מסוים מאוד של אנושות – אנושות מיוסרת.

אישה צעירה התענגה כעת על התערוכה, כמה צעדים לפנינו. היא היתה בת עשרים ושתיים לכל היותר. נדמה היה שכל תמונה מעניקה לה הפתעה נעימה – כאילו היא בגלריית הדיוקנאות של טירה שבה כל הפרצופים נראים מלכותיים ומרוחקים. עורה היה מלוהט ביופי חף מידיעה שמילא אותי קנאה.

מבחינתי הפרצופים לא היו מרוחקים. ההבעות המיוסרות, המבטים חסרי המנוח, כולם היו מוכרים מדי. זה היה כמו להיכנס ללובי של מלון בעיר אחרת ולגלות שבגדיהם ומנהגיהם של האורחים דומים כל כך לשלך, עד שאתה פשוט חייב להיתקל במישהו שאינך רוצה לראות.

ובמובן מסוים זה מה שקרה.

“זה טינקר גריי,” אמרתי, כשוואל ואני עברנו לתצלום הבא.

הוא חזר אלי והעיף מבט נוסף בתמונתו של גבר בן עשרים ושמונה, לא מגולח, במעיל מרופט.

כיוון שהיה רזה אולי בעשרה קילוגרם מהרצוי, כמעט איבד את הצבע בלחייו, והיה ניכר שפניו מזוהמות. אבל עיניו היו נוצצות וערניות והביטו היישר לפנים, כשרמז קלוש לחיוך על שפתיו, כאילו היה זה הוא שבחן את הצלם. כאילו היה זה הוא שבחן אותנו. הוא הביט בנו מעבר לשלושים שנה, מעבר לתהום של מפגשים, ממש כרוח רפאים. ונראה בדיוק כפי שהיה.

“טינקר גריי,” חזר ואל בנימה מעורפלת של זיהוי. “אני חושב שאחי הכיר איזה גריי, שהיה בנקאי…”

“כן,” אמרתי. “זה הוא.”

ואל בחן כעת את התמונה בעיון, מפגין את הסקרנות המנומסת שמכר רחוק שנקלע לזמנים קשים ראוי לה. אבל הוא ודאי שאל את עצמו עד כמה היטבתי להכיר את האיש.

“מדהים,” אמר ואל בפשטות; והוא קימט מעט את מצחו.

בקיץ שוואל ואני התחלנו לצאת, היינו עדיין בשנות השלושים שלנו, וכל אחד מאיתנו החמיץ יותר מעשור בחייו של האחר כבוגר; אבל זו היתה עת ארוכה דייה. ארוכה דייה כדי לנהל ולהחריב חיים שלמים. עת ארוכה דייה, כפי שאמר המשורר, כדי להרוג וכדי ללדת – או לפחות ארוכה דייה כדי להצדיק שאלות.

אלא שוואל לא ראה בחיוב את החיטוט בעבר, ובנוגע לתעלומות עברי שלי, כמו בנוגע לדברים רבים אחרים, הוא היה, בראש ובראשונה, ג’נטלמן.

ובכל זאת התוודיתי.

“הוא היה גם מכר שלי,” אמרתי. “הוא היה זמן מה בחוג ידידיי. אבל לא שמעתי את שמו מאז לפני המלחמה.”

הקמטים על מצחו של ואל נעלמו.

אולי הוא מצא נחמה בפשטות הכוזבת של העובדות הקטנות האלה. הוא שוב בחן את התמונה ונד קלות בראשו, מעניק לצירוף המקרים את הכבוד הראוי לו ומכיר בחוסר ההגינות של המיתון.

“מדהים,” הוא שוב אמר, אם כי בנימה אוהדת יותר. הוא שילב את זרועו בזרועי והוביל אותי הלאה בעדינות.

בילינו את הדקה הנדרשת מול התמונה הבאה. ואז זו שאחריה וזו שאחריה. אבל כעת הפרצופים חלפו על פנינו כפרצופיהם של זרים היורדים במדרגות הנעות שמולנו. כמעט לא הבחנתי בהם.

לראות את החיוך של טינקר…

לא הייתי מוכנה לכך, אחרי כל כך הרבה שנים. הרגשתי כאילו תקפו אותי.

אולי היתה זו רק השלווה – השלווה המתוקה וחסרת הביסוס של אישה מבוגרת ואמידה ממנהטן – אבל כשעברתי בפתח המוזיאון ההוא יכולתי להישבע שחיי הגיעו לאיזון מושלם. אלה היו נישואים של שני מוחות, של שתי נפשות עירוניות שנטו ברוך ובאופן בלתי נמנע לעבר העתיד, כפי שחמניות נוטות לעבר השמש.

ובכל זאת גיליתי שמחשבותיי פונות אל העבר. הן הפנו עורף לשלמותו של הרגע, שהושגה בעמל כה רב, וחיפשו את חוסר הוודאות המתוק של שנים עברו והמפגשים המקריים שאלה צפנו בחובן – מפגשים שבאותו זמן נראו אקראיים וחומקים, אבל עם הזמן עטו גוון מסוים של גורליות.

כן, מחשבותיי פנו אל טינקר ואל איב – אבל גם אל ואלאס וולקוט ואל דיקי וַנדרווַייל, וגם אל אן גרַנדין, ואל סיבובי הקלֵידוסקופ ההם שהעניקו צבע ודמות לשנת 1938.

עמדתי לצידו של בעלי וגיליתי שאני מעדיפה לשמור את זיכרונות אותה שנה לעצמי.

לא היה זה מפני שהזיכרונות ההם היו כה שערורייתיים עד שהיו מזעזעים את ואל או מאיימים על ההרמוניה בנישואינו – להפך, לו שיתפתי אותו בהם, הקִרבה בין ואל וביני היתה אולי אפילו מתהדקת. אבל לא רציתי לשתף אותו בהם, כיוון שלא רציתי להמעיט מעוצמתם.

מעל הכול רציתי להיות לבדי. רציתי לצאת מהאור הבוהק של נסיבות חיי. רציתי ללכת לשתות משהו בבר באיזה מלון. או טוב יותר, לקחת מונית לווילג’ בפעם הראשונה אחרי שנים רבות…

כן, טינקר נראה עני בתמונה ההיא. הוא נראה עני ורעב וחסר סיכוי. אבל הוא נראה גם צעיר ותוסס, ובאופן משונה, מלא חיות.

לפתע נדמה היה שכל הפרצופים על הקיר מביטים בי. רוחות הרפאים ברכבת התחתית, עייפות ובודדות, בחנו את פניי, אמדו את אותות הפשרה שמעניקים לפניו של אדם מבוגר את הבעת הפאתוס הייחודית שלהן.

ואז ואל הפתיע אותי.

“בואי נלך,” הוא אמר.

נשאתי אליו את מבטי והוא חייך.

“בואי. נחזור לפה איזה בוקר, כשלא יהיה צפוף כל כך.”

“טוב.”

במרכז הגלריה היה צפוף, ולכן נשארנו בצד וחלפנו על פני התמונות. הפרצופים הבליחו לידנו כפניהם של אסירים המתבוננים מתוך פתחים מרובעים קטנים בתאי בידוד. הם עקבו אחרי במבטם כאומרים: לאן את חושבת שאת הולכת? ואז, רגע לפני שהגענו ליציאה, אחד הפרצופים גרם לי להיעצר.

חיוך קלוש עלה על פניי.

“מה?” שאל ואל.

“זה שוב הוא.”

על הקיר, בין שתי תמונות של נשים מבוגרות, היתה תמונה נוספת של טינקר. טינקר במעיל קשמיר, מגולח למשעי, עניבה קשורה בקשר וינדזור מבצבצת מעל צווארונה של חולצה מחויטת.

ואל משך אותי בידי עד שעמדנו מול התמונה.

“זה אותו אחד מקודם?”

“כן.”

“לא יכול להיות.”

ואל חזר אל התמונה הראשונה. ראיתי אותו מרחוק, בוחן בקפידה את הפרצוף המזוהם, מחפש סימני היכר. הוא חזר ונעמד שוב מול האיש במעיל הקשמיר.

“לא ייאמן,” הוא אמר. “זה אותו איש!”

“בבקשה להתרחק מהתמונות,” אמר איש האבטחה.

התרחקנו מהתמונה.

“אם לא הייתי יודע, הייתי חושב שמדובר בשני אנשים שונים.”

“כן,” אמרתי, “אתה צודק.”

“טוב, הוא בהחלט חזר לעמוד על הרגליים!”

ואל נתקף לפתע במצב רוח טוב. המעבר מבגדים מרופטים למעיל קשמיר החזיר לו את תחושת האופטימיות הטבעית שלו.

“לא,” אמרתי. “התמונה הזאת מוקדמת יותר.”

“מה?”

“התמונה ההיא צולמה מאוחר יותר. בשנת 1939.”

הצבעתי על הכתובית.

“זו צולמה ב-1938.”

קשה היה להאשים את ואל בטעות. היה רק טבעי להניח שזו התמונה המאוחרת יותר – ולא רק מפני שהיא היתה תלויה רחוק יותר. בתמונה מ-1938 טינקר נראה אמיד יותר, אבל הוא נראה גם מבוגר יותר: פניו היו מלאות יותר ורמזו על היכרות פרגמטית עם העולם, כאילו שורה של הצלחות גררה בעקבותיה גם אמת מכוערת או שתיים. התמונה שצולמה שנה מאוחר יותר נראתה יותר כתמונתו של עלם בן עשרים שצולם בימי שלום: תוסס וחסר מורא ותמים.

ואל היה נבוך בשביל טינקר.

“אה,” הוא אמר. “אני מצטער.”

הוא אחז שוב בזרועי ונד בראשו במחשבה על טינקר ועל כולנו.

“מעושר לעוני,” הוא אמר בשקט.

“לא,” אמרתי. “לא בדיוק.”

ניו יורק, 1969

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כללי הנימוס”