החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

משל יותם

מאת:
הוצאה: | 2012 | 174 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

מישהו רוצח סופרים והרקע למעשה עלום.

מרצה לספרות וסוכנת קשוחה משירותי הביטחון מנסים לחשוף את זהות הרוצח ומניעיו. חקירתם מתפתלת בין מרתפי השב"כ, מלונות הפאר של תל אביב, גבעות השומרון ומכבסה עלובה בכפר סבא. בינתיים הגוויות נערמות ומאבק אלים חושף אמת עגומה ואל-זמנית על דמותה של החברה הישראלית.

משל יותם הוא ספר מתח קצבי, חד ומשעשע, המגולל מסע ספרותי ותרבותי אל לב המאפליה של התודעה הישראלית המסתגרת באובססיה ביטחונית ובו בזמן הולכת ומתרוקנת מתוכן.

מקט: 4-1179-1
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


זימון

הם עצרו אותי באמצע הגשם.

הנמוך נדחק בלי להתנצל אל המרחב האישי שלי, רחב כמו משאית.

חברו בחר להתייצב מאחורי.

"אתה צריך לבוא איתנו!"

"אני לא צריך לבוא עם אף אחד."

המשאית ויתר על הדיאלוג. הוא אחז בשתי ידיו את זרועי הימנית מתחת לכתף. חשתי כאילו יצקו את זרועי בבטון. האיש החל ללכת בטבעיות, עוקר אותי אגב כך ממקומי. חברו הזדרז ללפות את זרועי השמאלית, לפני שהספקתי להנחיתה על אוזנו של הברנש הנמוך.

"לא להשתולל. אנחנו עובדי מדינה והיא רוצה לדבר איתך."

הם דחפו אותי בלי יותר מדי גינונים אל ג'יפ שחור שחנה בחניה כפולה באמצע הכביש ומנועו דולק. הבריון הנמוך התיישב לצדי וחייך.

"עיכוב קל, הסטודנטים יחכו לך."

הג'יפ התקדם במהירות ברחובות רמת אביב. הנהג בלם בכוח מול בית פרטי ברחוב ש' 23, לא רחוק מן האוניברסיטה.

"גש לדפוק בדלת, נחכה לך כאן."

את הדלת פתחה אישה מושכת להפליא שנעצה בי מבט זועף. תלתליה השחורים והארוכים השתפלו על כתפיה. פיה הקטן והמלא נקפץ בחושניות אדישה. מבעד לאפֵלת ריסיה נצצו עיני שקד גדולות וירוקות. היא סבה על עומדה והובילה אותי אל תוך חדר אפלולי שרצפתו מכוסה שטיח עבה ובמרכזו ניצב כיסא ברזל.

היא הורתה לי בדממה על הכיסא והתיישבתי בו. האישה נשארה לעמוד מאחוריו, די קרוב כנראה, כי יכולתי להריח עננים קלילים של בושם. בקצה החדר, מעברה הרחוק של מכתבה, ישב איש גבוה ודק כבן חמישים, שעיניו היו עצומות למחצה. פיו התעקל לחיוך שסירב להתפשט על פניו ונותר בגבולות שפתיו. הוא נטל מן השולחן כמה דפים מהודקים, הניח משקפיים דקים על גשר אפו וקרא לאור מנורת השולחן, כמו רופא הבוחן צילומי רנטגן.

"ספרות," קבע בעיקום פה והציץ בי מבעד למשקפיו.

"עיסוק ככל עיסוק אחר," עניתי.

"אבל לא עיסוק מורשה. איזו אי–נעימות קטנה בטקס ההגנה על הדוקטורט שלך, ‘עיונים בטקסטים של השפלה'. אליבא דפרופסור ליטווד, ראש המחלקה לספרות באוניברסיטה של העיר קלינטון במיזורי, לא היה ניתן להגן באופן שכלתני על המוצר הפגום שהגשת, ולכן בשם מדע הספרות כולו, השליך אותך מן החדר."

"כבר שנו רבותינו, ‘שישה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרים להם עדות ואין מקבלים ממנו עדות'…" ציינתי. "מכל מקום, נפלתי קורבן לאנטישמיות ולשנאת ישראל. ציטטתי מספריו של ליטווד וקילסתי את תרומתו למחקר בכל עמוד, אך הוא לא נטר לי אלא בשל אישה שמסתבר שחלקנו, ועוד כינה אותי ‘יהודי מזוהם' על כך שמכרתי את מניות וורלד–קום ברווח עצום בטרם צנחו לשפל המדרגה יחד עם קרנות הפנסיה של האוניברסיטה. מה לעשות, חזרתי אל המקום היחיד בעולם שבו לא מפשפשים ליהודי בציציותיו ורווח לי."

"זאב, אמרתי לך שהוא אידיוט," נשמע מאחורי קולה של היפהפייה. "אתה לא תאמין איזה שטויות הוא אומר בשיעורים. קדימה, שתי סטירות וחזרה לאוניברסיטה."

"מעניין שלא הבחנתי בך מעולם במהלך ההרצאות," נדד מבטי אל התקרה. "כדאי לך לבדוק איפה היא מסתובבת בזמן שהיא אמורה להיות בעבודה," הצעתי לאיש.

שמעתי את עקביה דשים בשטיח העמוק ותהיתי אם המדינה העניקה לה סמכות להפעיל אלימות. מעברו השני של השולחן עצר בעדה האיש בתנועת יד מהירה.

"מר ייגר, אני רוצה להציע לך הצעה שאי–אפשר לסרב לה, וגם ממש לא כדאי — להמשיך בעבודתך באוניברסיטה, ובמקביל לעשות משהו למען המקום היחיד בעולם שבו לא מפשפשים ליהודי בציציותיו."

הוא התרווח בכיסאו ופנה אלי, כמעט בחביבות. "מה דעתך על מקרי הרצח שנתגלו לאחרונה? שלושה סופרים מתים בארבעה שבועות זה לא קצב תמותה טבעי, מה?"

"לא במיוחד," נאלצתי להסכים.

"אני מעוניין ביועץ ספרותי בשטח, זה עשוי לסייע לנו בפיצוח הפרשה. הרוצחים הם חובבי ספרות שמשתעשעים ברמזים, ונראה שהם רחוקים מלהתעייף. אנחנו רוצים להבין מה עומד מאחורי העסק הזה…"

"אנחנו?"

עננה כמעט בלתי–מורגשת חלפה על פניו. כהרף עין חתם את הדיון הפנימי.

"הארגון שלי נקרא ‘צרעה'. אנחנו גוף מחקר שמסונף למשרד ראש הממשלה."

"אני בעד מחקר, וכמובן מעריך אתגר אינטלקטואלי," הצהרתי, "אבל אני אדם עסוק מאוד."

"אתה תהיה עסוק הרבה פחות כשהאוניברסיטה תשמע שקנית את תעודת הדוקטורט שלך באי–ביי. מניסיוני, הם מתייחסים לתארים ברצינות רבה."

"ואחרי שתעוף מהאוניברסיטה," אמרה האישה מאחורי, "תהיה עסוק מכדי למצוא קריירה שנייה, כי אנחנו נמשיך לנקנק אותך בשביל העיקרון."

"נכון, בשביל העיקרון," הסכים זאב.

"אם כך, אפשר שאמצא את הזמן…" אמרתי.

זאב שלח מבט מעבר לכתפי והאישה פסעה אל שולחנו. היא נטלה קלסר אפור ועבה והטילה אותו על ברכַי.

"מתחילים מחר בבוקר. תקרא את התיק הלילה," הורה זאב. "אני רוצה שתפגוש את הגר בשמונה בתחנת המשטרה בדיזנגוף לעדכון מודיעיני. אתה יכול ללכת."

פניתי לצאת. האישה המסתורית שהתברר כי שמה הגר ליוותה אותי אל הדלת.

"אני לא מקבל אקדח?" שאלתי בידידות מעבר לכתפי.

"תתכופף, נתחיל עם הקנה," השיבה.

"הצורך להשפיל הוא אנושי מאוד," עניתי לה. "יפה שאת מרגישה עם זה בנוח. בכלל, יש משהו מושך להפליא באישה–קלגס. יש ספרות ענפה בנושא וגם יריעה קולנועית רחבה."

"אפרופו ספרות, אל תשכח לקרוא את התיק הערב," הזכירה הגר, "זה ירגיע לך את הזקפה. בינתיים תשתמש בקלסר כדי להסתיר אותה. לא מכובד לצאת ככה לרחוב ממשרד ממשלתי."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “משל יותם”