"היא משכה משהו מהתיק שלה והושיטה לי אותו. זו הייתה מעטפה מקופלת. פתחתי אותה. בפנים הייתה תמונה שצולמה בחטף. ילד, […]
פרולוג
מישהו אמר לי פעם שסיטואציות ששום דבר לא נכתב עליהן בספרים מתרחשות בארבעה מתוך חמישה מקרים. אנחנו פשוט לא שמים לב לכך.
כרגע אני מנסה להיזכר איך קראו לו, לאותו מישהו, ולא מצליח. לא ממש הכרתי אותו. הייתי מסופח אז ליחידה אחרת לטובת משימה ספציפית והוא התלווה אליי, ולא ממש היה לנו זמן לפתח את התיאוריה הזו שלו לכיוון מעשי. חבל, כי זה בהחלט היה יכול לעזור לי עכשיו. מהמשימה ההיא הוא לא חזר.
בכל אופן. בחזרה לכאן ועכשיו:
ההייד אאוט. פאב, בדרך כלל מקום נחמד להעביר בו ערב באמצע השבוע, מוזיקה עם אופי ותמיד בווליום סביר. לא תמצא פה בירות אקזוטיות בצבעים לא טבעיים ולא תבשילים אתניים, וברשימה שעל הקיר יש יותר קוקטיילים ממה שאנחנו באמת יודעים להכין. סיידנו לאחרונה.
אני עומד עם הגב לבר. חמישה אנשים, כולל אותי, נמצאים בחדר. כולם חמושים, כולם מסוכנים, חלקם יותר מאחרים. ולא, אני לא זה שהכי מסוכן כאן כרגע. החיים מכילים הפתעות קטנות כאלה.
היישר מולי עומד פנדה ובידיו רובה אם-16 צה”לי מקוצר, שנראה שמור במצב לא הכי טוב, אבל זה לא מה שעומד בראש מעייניי כרגע כי הוא מכוון ישר אל המצח שלי.
פנדה משתדל להיות מרוכז בי, אבל הוא נאלץ לחלק את תשומת הלב שלו ביני לבין האקדח שמרחף באוויר, יציב כמו סלע, עשרים סנטימטר מהאוזן שלו. מהצד של ההדק עומד איזי. פנדה מביט בי בעיניים מצומצמות ובלתי ממצמצות. מדי פעם הוא מגניב מבט הצידה אל איזי ומייד מחזיר אותו אליי. טיפת זיעה גולשת במורד המצח שלו, אבל האחיזה שלו בנשק יציבה, אצבעות יד שמאל על המתפסים בלי להיות מהודקות יותר מדי, האצבע המורה ישרה לכיוון המטרה, כמו שצריך.
מאחורי פנדה וקצת לשמאלו עומד הבחור השני שפנדה הביא איתו, שהכינוי שלו הוא “גריזלי” וכך הוא גם נראה, וזז, וחושב. הוא מצידו מכוון אקדח על איזי. הוא מסתכל עליי ועל האקדח שביד ימין שלי שמאופס לו על הפרצוף. שום דבר אצלו לא זז – לא פיזית, לא מנטלית ולא רוחנית.
הבחור האחרון הוא “קואלה”. האוזניים הגדולות שלו מזדקרות בצידי הראש, והוא נראה לי כמו מי שלא ממש תופס את הבעיה עד הסוף. אני מכוון עליו את האקדח השני שלי, זה שלקחתי קודם מגריזלי, ביד שמאל. האקדח שלו מידלדל בקצה הזרוע שלו, מכוון לרצפה מפני שהוא היה האחרון בחדר שהגיב. היד שלו רועדת. המבט שלו קופץ כל הזמן בין שאר הנפשות הפועלות.
כשאני עומד שם עם הידיים ישרות לשני הצדדים, בוהה בקנה של פנדה, אני נראה מוכן לגמרי לצליבה. ולמי שמדמיין כרגע את התמונה הזאת: הסיבה שאני עושה כזה פרצוף קשוח היא שאני לא מעז להזיז אפילו שריר.
וככה אנחנו עומדים שם. חידת שחמט שהייתה עושה גם למיכאיל בוטביניק1 כאב ראש. מצב שצריך להתאמץ כדי להיכנס אליו ובלתי אפשרי בכלל לצאת ממנו – לא בלי איזה דאוס אקס מכינה, ולא היה לי שום דאוס במלאי. ואם נחזור לרגע לתיאוריה לעיל – קשה לי לדמיין שסיטואציות דומות עברו עליי בלי ששמתי אליהן לב.
הפסקת חשמל פתאומית הייתה עשויה לעזור, אבל דברים כאלה אף פעם לא באים כשצריך אותם אז אני מתמקד בניסיון לשמור על ריכוז לקראת מה שיבוא, משום שאם מישהו יֵצֵא חי מהפאב הזה, זה רק מפני שהוא זז הכי מהר והכי חזק.
“לא.” אומר פנדה, ואז שוב: “לא.”
“כן.” אומר גריזלי, החבר שלו, בקול בס נמוך. “תוריד אותו. אני לוקח את השני.”
“לך על זה.” אומר איזי, להלן “השני”.
“אני סופר עד שלוש…” אומר פנדה אחרי כמה שניות.
חלק ממני מרוכז בסיטואציה, אבל יש חלק נוסף שמנסה להיזכר בשם של הבחור ההוא עם התיאוריה, ובמשימה שממנה אני חזרתי והוא לא. ויש חלק נוסף, שרוטן בלחש למה לעזאזל היינו חייבים לסייד את המקום רק לפני שלושה ימים.
1 שחמטאי יהודי-סובייטי בדרגת רב-אומן. היה אלוף העולם בשחמט שלוש פעמים. היה גם מיוצרי תוכנת השחמט (ההערות בספר הן של העורך).
בוריס לינסקי – :
איזה ספר חמוד. לא מתאמץ להיות מותח, בלי שטויות גרנדיוזיות של רוצחים פסיכים או ריגול בינלאומי, רק גיבור אחד מוצלח שאתה מתגעגע אליו אחרי שהקריאה מסתיימת.
ענת רבין -רפאלוב – :
הספר גדוש מאמירות שנונות של גיבורי הספר. אם חשבתי ש-אשר קרביץ הוא הסופר השנון ביותר התברר לי עם קריאת הספר ילד קיץ ש-א. סלע אלוף בכך עוד יותר.
הספר נפתח בסצנה חזקה של רגע בו 5 אנשים מכוונים נשק אחד אל השני – מאזן אימה. נראה שרק דאוס אקס מכינה יחלץ את הגיבור מהמצב הבלתי אפשרי הזה.
נשארתי במתח (ולכן לא יכולתי כמעט לעזוב את הספר) עד בערך אמצע הספר, בו התברר איך נפתר הסיבוך הזה (ובלי דאוס אקס מכינה).
יש עוד סצנות חזקות ומיוחדות, לא תמיד עם סכנה פיזית, למשל הסצנה בה אחת הדמויות החשובות בספר יוצאת בזריזות מהרכב וזורקת לפח הזבל את פרטי 'התחפושת' שלה ואז גיבור הסיפור מתעמת איתה לגבי הסתרתה את סיבת מעורבותה בפרשה המסובכת. זאת תת-סצנה של סצנת בריחה ומרוץ נגד הזמן למקום בו התברר שתתרחש פעולה שהיא שיא העלילה.
הבלש ברי הוא דמות מעניינת ולא סטנדרטית – הוא עובד בפאב, שבשעות לחץ חייב קפה שחור או חייב לפתור תשבץ כדי לחדד את המוח לפתור את התעלומה הנוכחית, והוא אפילו עיור 60 אחוז בעין אחת. עם זאת הוא מתפקד כסוכן מיומן בריגול ולחימה, ובהמשך מתברר שאף עבר הכשרה אצל דמות מפורסמת בתחום.
העלילה זורמת ומותחת, עם זאת שרק בשלב מתקדם מתברר מהי בעצם המשימה. בתחילה ברי מתבקש ע"י דמות מהעבר שנתונה בסכנה לבוא לעזרתה – אנדריאה. הוא מסתייג מאוד מלעזור לה בגלל מצבים קשים ופציעה בעין שהקשר איתה גרם לו. אחר כך הוא מקבל תמונה של ילד חירש חלקית שנחטף ע"י קצין בחיר בחיל האויר. הוא צריך לזהות מי הוא החוטף ומי עוזרת לו, לגשש מה הסיפור שם. במהלך חקירתו הוא מבין שמדובר במשימה שתסכן את חייו, אך טעות בהבנת הקשר של מבקשת העזרה למקרה גורמת לו להמשיך למרות הכל.
רק בשלב מתקדם של הסיפור מתגלה מי מבין הקבוצות הקשורות לעניין היא זו שאיתה הוא צריך להתמודד ואת תוכניתה המסוכנת (עבור כל עם ישראל ולא רק עבור דמות מסוימת) עליו לסכל.
תוך כדי ש-ברי חוקר את התעלומה רוצחים שכירים רודפים אותו, בגלל שחקירתו גורמת ללחץ אצל הקשורים לעניין, והוא צריך לנטרל אותם כדי להמשיך בחקירתו.
לברי דרכים מקוריות להגיע למידע הנחוץ לו ואין לו עכבות לגבי האמצעים להשגת המידע או טיפול במפריעים.
בסצנת הסופית המתח בשיאו, ורגע לפני שברי כמעט מחוסל הוא ניצל על ידי …(ספוילר , אז לא אגלה) ועדיין יש עוד התמודדות ורגעי מתח נוספים עד לסיום המוצלח.
הדיאלוגים מוצלחים – שנונים, חדים וגם מרומזים. הקורא צריך להיות ערני ולקרוא בתשומת לב כדי להבין מתוכם מה קורה כאן בעצם. לאורך הספר מתברר לקורא ולעיתים גם לחלק מהדמויות בספר, שהוא לא הבין נכון את המצב (לגבי הקשר בין ברי ואנדריאה, לגבי הקשר של אנדריאה למקרה, הקשר בין קצין חיל האויר לילד ועוד)
גם דמותה של אדריאה מעניינת. לא רק שלא מבינים את מטרתה האמיתית בתחילת הסיפור, אלא שגם לא בדיוק קולטים את אופיה וסגנונה (מאשה מושכת המושכת בחוטים ומתמרנת את מי שצריכה היא הופכת ללוחמת מיומנת ומתגלה כאשה רגישה ואכפתית).
בסיום הספר נשארתי עם טעם טוב ורצון לקרוא את ספרו הראשון של א.סלע – עטלף באביב.