החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על קסנדרה קלייר

קסנדרה קלייר נולדה להורים אמריקניים בעת שהייה בטהרן, ואת רוב ילדותה העבירה במסעות ברחבי העולם עם משפחתה. כשהיתה פעוטה, במהלך אחד הטרקים בהרי ההימלייה, העבירה חודש שלם בתרמיל הגב של אביה. עד לגיל עשר הספיקה להתגורר בצרפת, באנגליה ובשוויץ. בני ... עוד >>

מסכת הכסף

מאת: ,
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2018 | 208 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

כאוס רוצה לבלוע.

קאלם רוצה לחיות.

החיים של קאל הולכים ומתדרדרים. החבר הכי טוב שלו איננו, האנשים הקרובים אליו ניתקו מגע, והוא סגור בכלא מאובטח. ובכל זאת, קאל לא לבד כמו שהוא חושב. כאשר מתחילות להגיע שמועות על כוונות להוציא אותו להורג, קאל משתחרר מהכלא במבצע הצלה נועז ומגיע לאי נטוש ומסתורי. עד מהרה הוא נשאב לתוך עולמות של יומנים סודיים, של אויבים נסתרים ושל לחשים להחייאת המתים. הבחירות שיעשה עכשיו יחרצו את גורלו ואת גורלם של כל חברי המגיסטריום.

 

סופרות הנוער הולי בלק (ספיידרוויק) וקסנדרה קלייר (בני הנפילים, מכשירי התופת) הן חברות טובות, בין השאר בזכות אהבתן המשותפת לספרי פנטזיה. בסדרה מגיסטריום הן איחדו כוחות ויצרו סיפור על טוב ורע, ועל מה שקורה כשאדם נועד לגדולה, בין שהוא רוצה בכך ובין שלא. ספרי הסדרה התקבלו בהתלהבות על ידי קוראים בכל העולם והופיעו ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. מסכת הכסף הוא

הרביעי בסדרה.

 

הביקורת מהללת את ספרי מגיסטריום

"ללא ספק ממלא את החלל שהארי פוטר הותיר אחריו. מרתק."     טלגרף

"ספר יוצא מהכלל… מרגע שמתחילים לקרוא, קשה להניח אותו."      גרדיאן

"ספר התבגרות מרתק שחולק כבוד לפנטזיה ומותיר את הקוראים במתח."       פבלישרז ויקלי

"מלא תפניות ותהפוכות, הפתעות ותגליות. כבר אין לי סבלנות לחכות לספר הבא בסדרה."

ריק ריירדן, מחבר סדרת פרסי ג'קסון

"העלילה הקצבית מוארת בתהפוכות מלאות דמיון, בבניית עולם מרהיבה, בהומור ובתיאור עשיר של חברות העומדת במבחן הספק."   קירקוס

מקט: 15101061
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הכלא היה שונה מכפי שקאל ציפה.

הוא גדל על תוכניות משטרה בטלוויזיה, ולכן הניח שיהיה לו שותף רוטן לתא, שילמד אותו להסתדר בכלא ולנפח שרירים בהרמת משקולות. הוא היה אמור לשנוא את האוכל ולהשתדל לא לעלות לאף אחד על העצבים, כדי שלא ידקרו אותו בסכין מאולתר ממברשת שיניים מושחזת.

התברר שהדבר היחיד שמשותף לכלא של קוסמים ולכלא בטלוויזיה הוא שהדמות הראשית הופללה בפשע שלא ביצעה.

בבקרים הוא התעורר כשהאורות בכל רחבי הפַּנְאוֹפְּטיקוֹן עברו ממצב מעומעם למצב מסנוור. קאל הממצמץ והמפהק צפה באסירים האחרים (נראה שיש בערך חמישים כאלה) בזמן שהוציאו אותם מהתאים שלהם. הם התרחקו בגרירת רגליים, ככל הנראה לארוחת הבוקר, אבל את המגש של קאל הביאו עד הדלת שני שומרים — אחת מהם היתה תמיד זועפת. השני נראה מפוחד.

קאל, שאחרי שישה חודשים בכלא היה משועמם מאוד, עשה פרצוף מפחיד רק כדי להלחיץ עוד יותר את השומר הלחוץ.

אף אחד מהם לא ראה בו סתם ילד בן חמש־עשרה. כולם ראו בו את אויב המוות.

בכל הזמן שהותו כאן לא בא לבקר אותו אפילו אדם אחד. לא אבא שלו. לא החברים שלו. קאל ניסה לומר לעצמו שלא הרשו להם לבוא, אבל גם זאת לא היתה מחשבה מנחמת; סביר להניח שהם הסתבכו בצרות רציניות. סביר להניח שהם מצטערים ששמעו בכלל על קאלם האנט.

הוא אכל קצת מהדייסה המגעילה שקיבל וציחצח שיניים כדי לסלק את הטעם מהפה. השומרים חזרו — הגיע הזמן לחקירה.

בכל יום לקחו אותו אל חדר נטול־חלונות עם קירות לבנים, ושלושה חברי מועצה חקרו אותו לגבי חייו. זאת היתה ההפוגה היחידה מהשעמום של שאר היום.

מה הזיכרון הראשון שלך?

מתי הבנת שאתה מרושע?

אני יודעת שאמרת שאתה לא זוכר שום דבר מהתקופה שהיית קונסטנטין מאדן, אבל אולי תשתדל יותר?

כמה פעמים פגשת את מאסטר ג’וזף? מה הוא אמר לך? איפה המעוז שלו? מה התוכניות שלו?

לא חשוב מה ענה קאל, הם המשיכו לשאול שאלות בפרטי־פרטים עד שקאל עצמו התבלבל. לעתים קרובות הם האשימו אותו שהוא משקר.

לפעמים, כשהעייפות והשעמום גברו עליו, הוא התפתה לשקר, כי היה ברור מאוד מה הם רוצים לשמוע, ונראה שאולי יהיה קל יותר פשוט להגיד את זה. אבל הוא לא שיקר, כי רשימת אדון האופל חזרה לפעולה, וקאל רשם לעצמו נקודות שחורות על כל מעשה שנראה מרושע. ולשקר בהחלט היה מעשה כזה.

קל לצבור נקודות אדון אופל בכלא.

החוקרים שלו הרבו לדבר על הקסם האישי הקטלני של אויב המוות ועל כך שאסור להניח לקאל לדבר עם אף אחד מהאסירים האחרים, מחשש שהוא יגייס אותם למזימותיו הזדוניות.

ייתכן שזה היה מחמיא לו, אלמלא היה ברור שהם חושבים שהוא מסתיר מהם במכוון את הצד הזה באופי שלו. אמנם לקונסטנטין מאדן היה קסם אישי הורס, אבל החוקרים היו משוכנעים שקאל התאמץ להפגין בדיוק את ההפך. הם לא היו להוטים לפגישות איתו — וגם הוא לא היה להוט לפגישות איתם.

אבל באותו יום ציפתה לקאל הפתעה. כשנכנס לחדר החקירות, לא המתינו לו שם החוקרים הרגילים. מהעבר האחר של השולחן הלבן הוא ראה במקומם את מורו־לשעבר, מאסטר רופוס, שישב לבוש שחורים, וראשו החום הקירח מבריק תחת האורות הבוהקים מדי.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שקאל פגש אדם מוכר. הוא נתקף דחף לזנק מעל לשולחן ולחבק את מאסטר רופוס, למרות העובדה שמאסטר רופוס שלח בו מבט זועף, ובאופן כללי לא היה חבקן גדול.

קאל התיישב בכיסא מול המורה שלו. הוא אפילו לא היה יכול לנופף לו או להושיט יד ללחיצה, כי מפרקי ידיו היו כבולים לפניו בשרשרת קורנת עשויה מתכת נוקשה ביותר.

הוא השתעל שיעול קטן. ‘מה שלום טמרה?’ שאל. ‘היא בסדר?’

מאסטר רופוס הסתכל עליו רגע ממושך. ‘אני לא משוכנע שאני אמור לספר לך,’ אמר בסופו של דבר. ‘אני לא בטוח מי אתה, קאל.’

החזה של קאל כאב. ‘טמרה היא החברה הכי טובה שלי. אני רוצה לדעת מה שלומה. ומה שלום השמידו. אפילו ג’ספר.’

היה מוזר לא להזכיר גם את ארון. למרות שקאל ידע שארון מת, ולמרות שרגעי המוות שלו חזרו והתנוססו לנגד עיניו — הגעגועים הפכו את ארון יותר נוכח מנעדר.

מאסטר רופוס הצמיד אצבעות במשולש מתחת לסנטרו. ‘אני רוצה להאמין לך,’ אמר, ‘אבל שיקרת לי כל כך הרבה זמן.’

‘לא היתה לי ברירה!’ מחה קאל.

‘כן היתה לך. יכולת לספר לי בכל שלב שקונסטנטין מאדן חי בתוכך. כמה זמן אתה יודע? גרמת לי במכוון לבחור בך כשוליה?’

‘במבחן הברזל?’ קאל לא האמין למשמע אוזניו. ‘לא ידעתי שום דבר אז! הרי ניסיתי להיכשל — לא רציתי ללמוד במגיסטריום בכלל.’

מאסטר רופוס לא נראה משוכנע. ‘העובדה שניסית להיכשל היא זאת שמשכה את תשומת לבי. קונסטנטין היה יודע את זה. הוא היה יודע איך להשפיע עלי.’

‘אני לא הוא,’ אמר קאל. ‘גם אם הנשמה שלו בתוכי, אני לא הוא.’

‘למענך, בוא נקווה שזה נכון,’ אמר רופוס.

פתאום נפלה על קאל עייפות נוראה. ‘למה באת לכאן?’ הוא שאל את המורה שלו. ‘כי אתה שונא אותי?’

נראה שדבריו הפתיעו את מאסטר רופוס לרגע. ‘אני לא שונא אותך,’ אמר, בעצב יותר מאשר בכעס. ‘אני למדתי לחבב את קאלם האנט — במידה רבה. אבל גם את קונסטנטין מאדן חיבבתי פעם… והוא כמעט השמיד את כולנו. אולי בגלל זה באתי: לראות אם אני יכול לבטוח בעצמי כשופט של אופי… או אם עשיתי את אותה שגיאה פעמיים.’

הוא נראה עייף כפי שקאל הרגיש.

‘הם גמרו לחקור אותך,’ המשיך רופוס בדבריו. ‘עכשיו הם צריכים להחליט מה לעשות בך. התכוונתי לדבר בשימוע, להגיד את מה שאמרת עכשיו — שגם אם הנשמה של קונסטנטין בתוכך, אתה לא קונסטנטין. אבל הייתי חייב לראות זאת במו עיני.’

‘ו…?’

‘הוא היה הרבה יותר מקסים ממך.’

‘זה מה שכולם אומרים,’ רטן קאל.

מאסטר רופוס היסס. ‘אתה רוצה להשתחרר מהכלא?’ שאל.

זאת היתה הפעם הראשונה שמישהו שאל את קאל דבר כזה.

‘אני לא יודע,’ הוא אמר לאחר שהירהר בשאלה. ‘אני — אני איפשרתי לארון להיהרג. אולי מגיע לי להיות כלוא. אולי אני צריך להישאר.’

לאחר ההודאה הזאת השתררה דממה ממושכת מאוד. ואז מאסטר רופוס קם על רגליו. ‘קונסטנטין אהב את אחיו,’ אמר, ‘אבל הוא לעולם לא היה מודה שמגיע לו להיענש על המוות שלו. זאת תמיד היתה אשמתו של מישהו אחר.’

קאל שתק.

‘סודות פוגעים בשומר הסוד יותר משהיית מעלה בדעתך. תמיד ידעתי שיש לך סודות, קאלם, וקיוויתי שבסופו של דבר תחשוף אותם בפני. אילו היית עושה את זה, אולי הדברים היו מתנהלים אחרת.’

קאל עצם עיניים. הוא פחד שמאסטר רופוס צודק. הוא הסתיר את הסודות שלו וגרם גם לטמרה ולארון ולג’ספר להסתיר אותם. אילו רק היה פונה אל מאסטר רופוס. אילו רק היה פונה למישהו, אולי המצב היה אחר.

‘אני יודע שעדיין יש לך סודות,’ המשיך מאסטר רופוס בדבריו. קאל המופתע נשא אליו מבט.

‘אז גם אתה חושב שאני משקר?’ הוא דרש לדעת.

‘לא,’ אמר מאסטר רופוס. ‘אבל ייתכן שזאת ההזדמנות האחרונה שלך לגילוי לב מוחלט. וייתכן שזאת ההזדמנות האחרונה שבה אוכל לעזור לך.’

קאל חשב על אנסטסיה טַרְקְווין ועל כך שחשפה בפניו שהיא אמו של קונסטנטין. בשעתו הוא לא ידע מה לחשוב. הוא היה נסער מהמוות של ארון, נסער מהתחושה שכל האנשים שהאמין בהם בגדו בו.

אבל מה הטעם לספר על זה למאסטר רופוס? זה לא יעזור לקאל, ורק יפגע במישהי אחרת, מישהי שנתנה בו את אמונה.

‘אני רוצה לספר לך סיפור,’ אמר מאסטר רופוס. ‘היֹה היה פעם קוסם, אדם שאהב מאוד ללמד ולחלוק עם אחרים את אהבת הקסם שלו. הוא האמין בתלמידים שלו והאמין בעצמו. כשטרגדיה גדולה עירערה את האמונה הזאת שלו, הוא גילה שהוא בודד — שהוא הקדיש את כל חייו למגיסטריום ושאין לו דבר מלבדו.’

קאל מיצמץ. הוא היה משוכנע למדי שגיבור הסיפור הוא מאסטר רופוס עצמו, ונאלץ להודות שבאמת מעולם לא חשב עליו כעל מישהו שיש לו חיים מחוץ למגיסטריום. הוא מעולם לא חשב על רופוס כעל אדם עם חברים או משפחה או מישהו לבקר בחופשות או להתקשר אליו בטלפון הטורנדו.

‘אתה יכול פשוט לומר שהסיפור הזה עליך,’ אמר קאל למורה שלו. ‘הוא עדיין יהיה חזק רגשית.’

מאסטר רופוס נעץ בו מבט נוקב. ‘בסדר,’ אמר. ‘לאחר מלחמת הקוסמים השלישית התחלתי להכיר בבדידות של החיים שבחרתי. רצה הגורל וזמן קצר לאחר מכן התאהבתי — בזמן שערכתי מחקר על כתבי יד עתיקים בספרייה כלשהי.’ הוא חייך חיוך קטן. ‘אבל הוא לא היה קוסם. הוא לא ידע דבר על עולם הקסם הסודי. ולי היה אסור לספר לו. אילו הייתי מספר לו איך העולם פועל באמת, זאת היתה הפרה של כל הכללים, והוא היה חושב שאני מטורף. אז אמרתי לו שאני עובד בחו’ל וחוזר הביתה לחופשות. דיברנו לעתים קרובות, אבל כל הזמן הזה שיקרתי לו. לא רציתי לשקר, אבל כזה היה המצב.’

‘רגע, הסיפור הזה לא מראה לי בעצם שעדיף להסתיר סודות?’ שאל קאל.

הגבות של מאסטר רופוס עשו אחת מהתנועות הלא הגיוניות הטיפוסיות להן והתכווצו בזעף מרשים במיוחד. ‘זה סיפור שאמור להראות לך שאני יודע איך מרגישים כשמסתירים סוד. אני יודע איך סודות מגינים על אנשים ואיך הם עלולים לפגוע באדם שמסתיר אותם. קאל, אם יש משהו נוסף שאתה יכול לספר לי, עשה זאת עכשיו, ואני אעשה כמיטב יכולתי לוודא שזה יפעל לטובתך.’

‘אין לי סודות,’ אמר קאל. ‘כבר לא.’

מאסטר רופוס הינהן ואז נאנח.

‘טמרה בסדר,’ הוא אמר לקאל. ‘היא די בודדה בשיעורים בלעדיך ובלי ארון, אבל היא מתמודדת. השמידו מתגעגע אליך, כמובן. לגבי ג’ספר, מי יודע. הוא עשה דברים משונים בשיער שלו בזמן האחרון, אבל יכול להיות שאין לזה קשר אליך.’

‘בסדר,’ אמר קאל, שהרגיש מטושטש מעט. ‘תודה.’

‘לגבי ארון,’ אמר מאסטר רופוס, ‘הוא נקבר בכל ההדר הראוי ליוצר. המועצה כולה וכל המגיסטריום הגיעו להלוויה שלו.’

קאל הינהן ונעץ מבט ברצפה. ההלוויה של ארון. כששמע את המילים האלה יוצאות מפיו של מאסטר רופוס — כששמע את הכאב בקולו — פתאום זה הפך ממשי יותר. זאת תמיד תהיה העובדה המרכזית של חייו: אלמלא קאל, החבר הכי טוב שלו עדיין היה בחיים.

מאסטר רופוס פנה לצאת, אבל בדרך עצר, רק לרגע, והניח את ידו על ראשו של קאל. הגרון של קאל התכווץ באופן שהפתיע אותו.

כשהשומרים ליוו את קאל בחזרה אל התא שלו, הוא זכה בהפתעה השנייה לאותו היום. אבא שלו אלסטייר חיכה מחוץ לתא.

אלסטייר נופף אליו נפנוף קטן, וקאל פיתל את ידיו הכבולות. הוא נאלץ למצמץ מצמוצים רבים, אחרת הקסם האישי הקטלני של אויב המוות היה מתמוסס לדמעות.

השומרים של קאל הכניסו אותו לתא שלו והתירו את ידיו. הם היו קוסמים מבוגרים יותר, לבושים במדים החומים הכהים של הפנאופטיקון. לאחר שהתירו את ידיו, הם כבלו את הרגל שלו באזיק מתכת שהתחבר בשרשרת לוו בקיר. השרשרת היתה ארוכה דיה לאפשר לקאל להסתובב בתא, אבל לא להגיע לסורגים או לדלת.

השומרים יצאו מהתא, נעלו אותו ונסוגו אל בין הצללים. אבל קאל ידע שהם עדיין שם. זה היה העניין בפנאופטיקון: מישהו תמיד צפה בך.

‘אתה בסדר?’ שאל אלסטייר בקול צרוד ברגע שהשומרים התרחקו. ‘הם לא פגעו בך?’

נראה שהוא רוצה לאחוז בקאל ולעבור על כל הגוף שלו בחיפוש אחר פציעות, כפי שנהג לעשות כשקאל נפל מנדנדה או התנגש בעץ עם הסקייטבורד שלו.

קאל ניענע בראשו. ‘הם לא ניסו לפגוע בי פיזית,’ אמר.

אלסטייר הינהן. מאחורי המשקפיים נראו עיניו מכווצות ועייפות. ‘הייתי מגיע קודם,’ הוא אמר והתיישב בכיסא מתכת מאוד לא נוח למראה, שהשומרים הציבו מהעבר האחר של הסורגים, ‘אבל הם אסרו ביקורים.’

גל ההקלה ששטף את קאל היה מדהים. איכשהו הוא הצליח לשכנע את עצמו שאבא שלו שמח שכלאו אותו. טוב, אולי לא שמח — אבל שעדיף לו בלי קאל.

הוא כל כך שמח לגלות שזה לא נכון.

‘ניסיתי הכול,’ אמר אלסטייר לבנו.

קאל לא ידע מה לומר. לא היתה שום דרך להבהיר עד כמה הוא מצטער. הוא גם לא הבין למה פתאום מרשים לאנשים לבקר אותו… אלא אם כן המועצה החליטה שאין בו עוד תועלת עבורה.

אולי אלה הביקורים האחרונים שיזכה בהם אי־פעם.

‘פגשתי את מאסטר רופוס היום,’ הוא אמר לאבא שלו. ‘הוא אמר שהם גמרו לחקור אותי. זה אומר שהם יהרגו אותי עכשיו?’

אלסטייר נראה המום. ‘קאל, הם לא יעשו דבר כזה. לא עשית שום דבר רע.’

‘הם חושבים שרצחתי את ארון!’ אמר קאל. ‘אני בכלא! הם בבירור חושבים שעשיתי משהו רע.’

ו באמת עשיתי משהו רע, הוא הוסיף בראשו. גם אם אלכס סטרייק היה זה שהרג את ארון, בסופו של דבר הוא מת כי הסתיר את הסוד של קאל.

אלסטייר ניענע בראשו למשמע דבריו של קאל. ‘הם מפחדים — מפחדים מקונסטנטין, מפחדים ממך — אז הם מחפשים תירוץ להחזיק אותך כאן. הם לא באמת חושבים שאתה אחראי למוות של ארון.’ אלסטייר נאנח. ‘ואם זה לא מנחם אותך, חשוב על זה כך — מכיוון שהם לא מבינים איך קונסטנטין העביר את הנשמה שלו אליך, אני בטוח שהם לא רוצים להסתכן בכך שאתה תעביר את הנשמה שלך אל מישהו אחר.’

אבא של קאל שנא את עולם הקסם ולא היה אדם אופטימי במיוחד, אבל במקרה הזה נקודת המבט הקודרת של אלסטייר באמת שיפרה את מצב רוחו של קאל. בהחלט היה משהו בדבריו. אפילו לא עלה בדעתו של קאל שהוא יכול להעביר את הנשמה שלו אל אדם אחר, או שהקוסמים עשויים לחשוש מזה.

‘אז הם יחזיקו אותי כלוא כאן,’ אמר קאל, ‘יזרקו את המפתח וישכחו ממני.’

אלסטייר שתק רגע ארוך, וזה היה הרבה פחות מעודד.

‘ממתי אתה יודע?’ נפלט מפיו של קאל, שחשש שהשתיקה תימשך עוד ועוד.

‘יודע מה?’ שאל אלסטייר.

‘שאני לא הבן האמיתי שלך.’

פניו של אלסטייר קדרו. ‘אתה כן הבן שלי, קאלם.’

‘אתה יודע למה אני מתכוון,’ אמר קאל באנחה… אם כי לא היה יכול להכחיש שהתיקון של אלסטייר שיפר את הרגשתו. ‘מתי הבנת שהנשמה שלו בתוכי?’

‘מוקדם מאוד,’ אמר אלסטייר. זה קצת הפתיע את קאל. ‘ניחשתי. ידעתי מה קונסטנטין למד. נראה לי אפשרי שהוא הצליח להעביר את הנשמה שלו אל הגוף שלך.’

קאלם זכר את ההודעה המרשיעה שאמא שלו השאירה לאלסטייר, זאת שהראה לו מאסטר ג’וזף, המורה של אויב המוות ועוזרו הנאמן, ושאבא שלו השמיט מהסיפור:

להרוג את הילד.

עדיין היה מצמרר לחשוב שאמא שלו כתבה את זה בכוחותיה האחרונים, ושאבא שלו קרא את המילים כשהתינוק הצורח — קאל — בזרועותיו.

אלסטייר היה יכול פשוט לצאת מהמערה ולהסתלק אם ניחש את משמעות ההודעה. הקור היה עושה את העבודה.

‘למה עשית את זה? למה הצלת אותי?’ דרש קאלם לדעת. הוא לא התכוון להישמע כועס כל כך, אבל ככה זה יצא. והוא באמת כעס, גם אם ידע שאחרת הוא היה מת.

‘אתה הבן שלי,’ אמר אלסטייר שוב בחוסר אונים. ‘לא חשוב מה עוד אתה, תמיד היית גם הבן שלי. נשמות ניתנות לעיצוב, קאל. הן לא חקוקות באבן. חשבתי שאם אגדל אותך כמו שצריך… עם ההנחיה המתאימה… אם אוהב אותך מספיק, אתה תהיה בסדר.’

‘ותראה מה יצא מזה,’ אמר קאל.

לפני שאבא שלו הספיק לענות, שומרת ניגשה לתא והכריזה ששעות הביקור נגמרו.

אלסטייר קם ופנה אל קאל בקול שקט. ‘אני לא יודע אם עשיתי משהו כמו שצריך, קאל. אבל שתדע שאני חושב שיצאת בסדר גמור.’

במילים אלה הוא הסתלק בליווי שומר אחר.

באותו לילה היתה שנתו של קאל הטובה ביותר מאז הגיע לפנאופטיקון. המיטה היתה צרה והמזרן דק, והיה קר בתא. בלילות, לאחר שעצם עיניים, הוא תמיד חלם את אותו חלום: חזיז הקסם הפוגע בארון. גופו של ארון המושלך באוויר לפני שפגע בקרקע. טמרה המשתופפת בבכי מעל ארון. וקול אומר, זאת אשמתך; זאת אשמתך.

אבל באותו לילה הוא לא חלם, וכשהתעורר ראה שומר מחוץ לתא שלו מחזיק את מגש ארוחת הבוקר. ‘יש לך עוד מבקר,’ אמר השומר והסתכל על קאל מזווית העין. קאל היה משוכנע למדי שכל השומרים עדיין מחכים שהוא יקטול אותם בקסם האישי הרצחני שלו.

קאל התיישב. ‘מי זה?’

השומר משך בכתפיו. ‘איזה תלמיד או תלמידה מבית הספר שלך.’

הלב של קאל התחיל להלום בכוח. זאת טמרה. זאת בטוח טמרה. מי מלבדה יבוא לבקר אותו?

הוא בקושי הבחין בשומר מחליק את מגש ארוחת הבוקר מבעד לפתח הצר בתחתית הדלת. הוא היה עסוק מדי בהזדקפות ובהעברת אצבעות בשיער הסבוך שלו, בניסיון להשתלט עליו ולמצוא מה לומר לטמרה כשתיכנס.

הי, מה העניינים, מצטער שנתתי לחבר הכי טוב שלנו להיהרג…

הדלת נפתחה, והמבקר שלו נכנס בין שני שומרים נוספים. זה אכן היה תלמיד מהמגיסטריום.

אבל לא טמרה.

‘ג’ספר?’ אמר קאל כלא מאמין.

‘אני יודע.’ ג’ספר הרים ידיים כאילו להדוף את אסירות התודה של קאל. ‘אתה המום מטוב הלב שלי, כי באתי לבקר אותך.’

‘אממ,’ אמר קאל. מאסטר רופוס צדק לגבי ג’ספר — הוא נראה כאילו לא הסתרק שנים. השיער שלו הזדקר לכל עבר. קאל בחן אותו בהשתאות. ג’ספר באמת השקיע כדי לגרום לשיער שלו להיראות ככה? בכוונה? ‘אני מניח שבאת לספר לי כמה כולם בבית הספר שונאים אותי.’

‘הם לא חושבים עליך הרבה,’ אמר ג’ספר. הוא בבירור שיקר. ‘לא ממש השארת רושם, האמת. כולם בעיקר עצובים בגלל ארון. מבחינתם היית השפוט שלו, אתה יודע? מישהו כזה שמתמזג ברקע.’

מבחינתם אתה הרוצח שלו. לזה ג’ספר התכוון, גם אם לא אמר את זה.

עכשיו קאל לא היה מסוגל לשאול על טמרה. ‘הסתבכתם מאוד?’ הוא שאל במקום זה. ‘בגללי, זאת אומרת.’

ג’ספר שיפשף את ידיו בג’ינס המעצבים שלו. ‘הם בעיקר רצו לדעת אם הפלת אותנו בקסמים האפלים שלך. אמרתי להם שאתה לא קוסם מספיק טוב לעשות דברים כאלה.’

‘תודה, ג’ספר,’ אמר קאל. הוא לא היה בטוח אם הוא מתכוון לזה.

‘אז איך החיים בפנאופטיקון?’ שאל ג’ספר והעיף מבט סביב. ‘זה נראה מאוד, אה, סטרילי. יצא לך לפגוש פושעים אמיתיים? עשית קעקועים?’

‘אתה רציני?’ שאל קאל. ‘באת לשאול אותי אם עשיתי קעקועים?’

‘לא,’ אמר ג’ספר. עכשיו הוא זנח את כל העמדות הפנים. ‘האמת שבאתי כי… טוב, כי סיליה זרקה אותי.’

‘מה?’ אמר קאל. ‘אני לא מאמין.’

‘אני יודע!’ אמר ג’ספר. ‘גם אני לא מאמין!’ הוא נמרח על כיסא המבקרים הלא נוח. ‘היינו פשוט מושלמים יחד!’

קאל הצטער שהוא לא יכול להגיע אל ג’ספר כדי לחנוק אותו. ‘לא, התכוונתי שאני לא מאמין שעברת שש נקודות אבטחה וחיפוש גופני, שבטח היה מביך בשבילך, רק כדי להתלונן על חיי האהבה שלך!’

‘אתה היחיד שאני יכול לדבר איתו, קאל,’ אמר ג’ספר.

‘אתה מתכוון בגלל שאני כבול בתא הזה ולא יכול לברוח?’

‘בדיוק.’ ג’ספר נראה מרוצה. ‘כל האחרים מתחפפים ברגע שהם רואים אותי. אבל הם לא מבינים. אני חייב להחזיר את סיליה.’

‘ג’ספר,’ אמר קאל, ‘תגיד לי משהו, ובבקשה תענה בכנות.’

ג’ספר הינהן.

‘זאת האסטרטגיה החדשה של המועצה לענות אותי כדי שאמסור להם מידע?’

בעודו מדבר, סליל דק של עשן התרומם מקומת הקרקע בליווי הבזק להבה. במרחק התחילה לטרטר אזעקה.

הפנאופטיקון עלה באש.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסכת הכסף”