החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

החותם השחור

מאת:
מאנגלית: יעל אכמון | הוצאה: | 2016-04 | 392 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בספר השלישי בסדרת 'ספרי הראשית', קייט, מייקל ואמה עדיין מתקשים להביס את אויבם הרשע המורא־בעת, שרק הולך ומתחזק. הפעם עליהם להגיע לפניו אל ספר הקסמים האחרון – ספר המוות. אם יגיע לידיו של המורא־בעת, יהיה כוחו בלתי ניתן לעצירה. אבל אז מגלים הילדים כי רק הנוטרת של ספר המוות, אמה הצעירה, היא שיכולה למצוא אותו. לשם כך היא צריכה לעבור אל עולם המתים האפל והמצמרר, שממנו כבר לא תצא כפי שהייתה.
במקביל פוגשת קייט את רייף, אהובה משכבר, אך מגלה כי אינה יכולה לבטוח בו. אף על פי שהיא יודעת כי עליה להתרחק ממנו, היא אינה משוכנעת שתוכל. האם כשיימצא הספר האחרון יצליחו האחים לגבור על המורא־בעת ולהציל את העולם? או שאולי הדבר יעלה להם בחייהם? והאם יתאחדו סוף־סוף עם הוריהם?
כשהם חווים הרפתקאות מסוכנות, נפגשים עם ענקים ורוחות רפאים ולומדים מהו אובדן, מתקרבים שלושת הילדים לסיומו הדרמטי והמרגש של מסעם הארוך.
זהו הספר האחרון בטרילוגיית הספרים רבת־המכר. קדמו לו 'אטלס האזמרגד' ו'יומן האש'.
"טרילוגיית הפנטזיה הזאת מגיעה לסיומה בסוף משביע רצון ובשברון הלב שהוא חלק מכל פרידה." (קירקוס)

מקט: 4-20-53195
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
שבויה

״תנו לי לצאת! תנו לי לצאת!״

אֶמָה היתה צרודה מרוב צעקות; אגרופיה כאבו מהחבטות בדלת המתכת.

״תנו לי לצאת!״

היא התעוררה בבת־אחת לפני כמה שעות – מכוסה זיעה ושמה של קייט על שפתיה – ומצאה את עצמה לבדה בחדר מוזר. היא לא התעמקה בעובדה שכבר לא לילה ושהיא אינה נמצאת עוד בקרחת היער. היא אפילו לא תהתה היכן היא. לדבר מזה לא היתה חשיבות. היא נחטפה, היא אסירה והיא חייבת לברוח. פשוט מאוד.

״תנו לי לצאת!״

הדבר הראשון שעשתה – אחרי שניסתה לפתוח את הדלת והתברר שהיא אכן נעולה – היה לבחון את התא שלה כדי לחפש בו משהו שיעזור לה לברוח. לא היה בו שום דבר כזה. הקירות, הרצפה והתקרה היו עשויים גושים גדולים של אבן שחורה. בשלושת החלונות הקטנים, שהיו גבוהים מכדי שתגיע אליהם, נראו רק שמיים כחולים. מלבד זה היו שם המיטה שעליה התעוררה – לא יותר ממזרן וכמה שמיכות – ומעט אוכל: צלחת לחם יבש דמוי פיתה, קערות יוגורט וחומוס חום־צהבהב, קצת בשר חרוך ולא מזוהה, כד מים עשוי חמר. אֶמָה השליכה את האוכל והמים מאחד החלונות בהתקף של גאווה וזעם, פעולה שעכשיו הצטערה עליה משום שהיתה רעבה ומאוד מאוד צמאה.

״תנו – לי – לצאת!״

אֶמָה נשענה מותשת על הדלת. היא רצתה לשקוע לרצפה, לכסות את פניה בידיה ולהתייפח. אבל אז היא חשבה על קייט, אחותה הבכורה, על כך ששמעה את קולה של קייט בזמן שרורק סחב אותה על פני קרחת היער. אחותם חזרה מהעבר אבל מתה לנגד עיניהם. ומייקל, אף על פי שהיה נוטר ספר החיים, לא הצליח להחיות אותה (זה גרם לאֶמָה לשאול את עצמה מה הטעם בכלל במשהו שנקרא ״ספר החיים״). אבל היא שמעה את הקול של קייט! זה אומר שמייקל בטח הצליח! קייט חיה! עכשיו, כשידעה שקייט נמצאת אי־שם, לא היה שום סיכוי, באמת סיכוי של אפס נקודה אפס אפס אפס אפס אחוז, שאֶמָה פשוט תשב לה ותבכה.

״תנו – לי – לצאת!״

המצח שלה עדיין נשען על דלת המתכת הקרה והיא צרחה ישירות לתוכה, מרגישה ברעד הדלת בעודה חובטת בה באגרופים.

״תנו – לי-״

אֶמָה קפאה. היא עצרה את נשימתה. במשך כל הזמן שהלמה בדלת וצרחה, רק שתיקה רועמת ומוחלטת ענתה לה. אבל עכשיו היא שמעה משהו מבחוץ, קול צעדים. הקול היה קלוש והגיע ממקום כלשהו הרחק מתחתיה, אבל הלך והתחזק. אֶמָה נסוגה מהדלת והסתכלה סביב לחפש כלי נשק, ושוב קיללה את עצמה על כך שהשליכה את הכד מהחלון.

קול הצעדים הלך והתחזק, צעדים כבדים וקצובים: טאח – טאח – טאח. אֶמָה החליטה שכאשר הדלת תיפתח, היא תרוץ ותעבור על פני מי שיפתח אותה. מייקל לא דיבר תמיד על גורם ההפתעה? אילו רק הבוהן שלה לא היתה כואבת כל כך. היתה לה הרגשה שהיא נשברה בזמן שבעטה בדלת המטופשת. הצעדים עצרו ממש מחוץ לחדר והיא שמעה קול רחש מתכתי של בריח נפתח. אֶמָה נדרכה והתכוננה לזנק.

אבל אז נפתחה הדלת ורורק נדחק פנימה, וכל תוכניות הבריחה של אֶמָה התפוגגו. האיש הענק מילא את הפתח. אפילו זבוב לא היה מצליח להידחק ולעבור אותו.

״תראו תראו. איזה רעש את עושה.״

הוא היה לבוש מעיל שחור וארוך מרופד פרווה, עם צווארון פרווה גבוה. על רגליו היו מגפיים שחורים שהגיעו כמעט עד הברכיים. הוא חייך, חושף קילומטרים של שיניים גדולות ולבנות, ועורו היה חלק וללא פגע. הכוויות מהר הגעש, שאֶמָה ראתה בפניו כשתפס אותה בקרחת היער, החלימו בינתיים לחלוטין.

אֶמָה הרגישה בקיר האבן שגבה לחוץ אליו. היא הכריחה את עצמה להרים מבט ולהסתכל ישירות בעיניו של רורק.

היא אמרה: ״גֵבּריאל הולך להרוג אותך.״

הענק צחק. ממש צחק, השליך את הראש לאחור כמו שאנשים עושים בסרטים, והקול הוחזר והידהד מהתקרה.

״בוקר טוב גם לך, גברתי הצעירה.״

״איפה אני? כמה זמן אני כאן?״

עכשיו, כשרורק עמד מולה ולא היתה אפשרות לברוח, אֶמָה רצתה בתשובות שלא עניינו אותה קודם לכן.

״אה, רק מאז אתמול בלילה. לגבי המיקום שלך: את נמצאת בקצה העולם, וכל דבר סביבך אפוף לחשים. החברים שלך היו יכולים לחלוף על פנייך ולא היו יודעים. הם לא יצילו אותך.״

״הא! הלחשים המטופשים שלכם לא יעצרו את ד״ר פים. הוא פשוט יעשה ככה״ – אֶמָה נקשה באצבעותיה – ״וכל המקום הזה יתפרק.״

רורק חייך אליה, ואֶמָה זיהתה את החיוך שמבוגרים מחייכים אל ילדים כשהם לא מתייחסים אליהם ברצינות. אילו הפנים של רורק היו בהישג יד, אֶמָה היתה מכניסה לו אגרוף.

״אני חושב, ילדתי, שאת מעריכה את הקוסם יותר מדי ואת אדוני פחות מדי.״

״על מה אתה מדבר? המורא־בעת המטופש שלך מת. ד״ר פים סיפר לנו.״

עוד חיוך מעצבן. הוא ממש דרש אגרוף.

״היה מת, ילדתי. אבל איננו עוד. אדוני חזר. את אמורה לדעת. את ראית אותו בעצמך.״

״לא אני לא-״

אֶמָה השתתקה. זיכרון עלה בה מהלילה הקודם, של הנער בעל העיניים הירוקות היוצא מבין הלהבות. ועם הזיכרון, נדמה שצל נופל ומכסה אותה. היא נאבקה להתנער ממנו, אמרה לעצמה שזה בלתי אפשרי, לא יכול להיות שהנער הוא המורא־בעת!

רורק אמר: ״אז את זוכרת.״

היתה נימת ניצחון בקולו של האירי. אבל אם ציפה שהילדה הקטנה, הרזה והמותשת תתמוטט בו־במקום, תתכווץ ותבכה ותתייאש, טעות גדולה היתה בידיו. לפני כל דבר אחר, אֶמָה היתה לוחמת. היא נלחמה כל ילדותה, שנה אחרי שנה, בית יתומים אחרי בית יתומים, נלחמה על דברים קטנים ועל דברים גדולים, על מגבת בלי חורים, על מזרן בלי פרעושים, נלחמה בבנים שהציקו למייקל, נלחמה בבנות שהציקו למייקל, והיא ידעה לזהות בריון כשעמדה מולו.

היא זקפה סנטר וקפצה אגרופים כאילו היא עומדת להילחם בו כאן ועכשיו.

״אתה משקר. הוא מת.״

״לא, ילדתי. המורא־בעת חי. והכול הודות לאחיך.״

למרות כעסה, אֶמָה הרגישה שרורק דובר אמת. אבל לא היה בזה היגיון. למה שמייקל יעשה דבר כזה? ואז, בהבזק של רגע, היא הבינה מה קרה ככל הנראה: ככה מייקל החזיר את קייט. זה המחיר שהוא שילם. וכשהבינה מה לקח מייקל על עצמו כדי שקייט תחיה, איך יאשימו אותו אחרים כיוון ששיחרר את המורא־בעת בעולם, אֶמָה חשה פרץ אהבה כלפי אחיה, וזה העניק לה כוח. היא עמדה מעט זקופה יותר.

״אז למה האדון הטיפשי שלך לא כאן? הוא מפחד?״

רורק בהה בה ואז אמר, כאילו קיבל החלטה: ״בואי איתי.״

הוא הסתובב ויצא דרך הדלת, משאיר אותה פתוחה מאחוריו. אֶמָה עמדה שם מתריסה. היא לא רצתה לשתף פעולה עם שום דבר שרורק אמר לה לעשות. ואז הבינה שלא תשיג דבר בכך שתישאר בתא שלה, ומיהרה בעקבותיו.

ממש מחוץ לדלת היה גרם מדרגות לולייני שירד מטה, והיא שמעה את צעדיו של רורק הולכים ויורדים. אז היא הוחזקה במגדל. היתה לה הרגשה כזאת. היא התחילה לרדת, בכל קומה שעברה היתה דלת דומה לשלה. היא עברה גם על פני חלונות בגובה העיניים, ובזמן שירדה מטה־מטה במדרגות נגלה לעיניה ים של הרים משוננים, מכוסים שלג, שהתמשך מאופק עד אופק.

איפה היא נמצאת?

בתחתית גרם המדרגות היה מסדרון עשוי אותה אבן שחורה מחוספסת כמו המגדל, ורורק פנה בו ימינה בלי לטרוח לחכות לה. אֶמָה זיהתה את ההזדמנות ופנתה שמאלה, אבל מצאה שאת דרכה חוסמים שני מוֹרוּם קאדי צהובי עיניים לבושים שחורים. היא לא ידעה אם רורק הוא זה שהציב אותם שם, אבל נראה שהיצורים חיכו לה. הם לטשו בה מבטים, וסירחון הריקבון שלהם מילא את המסדרון. אֶמָה הרגישה פחד נורא ומביש ממלא את חזה.

״את באה?״ הידהד קולו של רורק מהמשך המסדרון, בלעג. ״או שאת רוצה שאחזיק לך את היד?״

אֶמָה קיללה את עצמה על חולשתה ורצה בעקבות האיש, נושכת שפתיים כדי לא לבכות. היא נשבעה לעצמה שתהיה שם להריע ולהשליך פרחים כשגֵבּריאל יכרות סוף־סוף את הראש המטופש והקירח של רורק.

רורק חיכה לה מול דלת שהובילה החוצה.

״אני יודעת מה אתם רוצים,״ היא אמרה כשהגיעה אליו. ״אתם רוצים שאעזור לכם למצוא את הספר האחרון. קייט קיבלה את האטלס, מייקל קיבל את היומן או איך שלא קוראים לו. אני יודעת שהאחרון שלי.״

היא לא היתה בטוחה מדוע אמרה זאת, מלבד העובדה המעצבנת ששני צווחנים הצליחו להפחיד אותה – היא נתקלה במאות מהם בעבר. השניים האלה פשוט הפתיעו אותה – ויותר מזה, היא רצתה להוכיח לרורק שהיא לא סתם ילדה קטנה, שהיא יודעת דברים.

רורק הסתכל עליה מלמעלה, וכיפת ראשו הקירח מודגשת על רקע שמיים כחולים מושלמים.

״ואת יודעת מהו הספר האחרון?״

״כן.״

רורק עמד שם ולא אמר דבר. רוח קפואה נשבה אל תוך המסדרון, אבל אֶמָה נשארה במקומה וידיה לצד גופה. היא העדיפה למות ולא להודות שקר לה.

״זה ספר המוות. אבל אני לא אעזור לך למצוא אותו. תשכח מזה.״

״אני אנסה להתגבר על האכזבה. אבל לפחות קִראי לספר בשמו הנכון. קִראי לו ׳החותם׳. ואת טועה בדבר נוסף: את בהחלט תמצאי אותו בשבילנו. פשוט לא עכשיו. למורא־בעת יש תוכניות דוחקות יותר כרגע. שאלת היכן הוא. בואי.״

הוא פנה החוצה, ואֶמָה, אף שכעסה על עצמה שהיא מצייתת לו, יצאה בעקבותיו.

הם צעדו לאורך סוללת אבן אשר הקיפה חצר מרובעת גדולה בצד המבצר – אֶמָה הניחה שזאת החזית. כשהעיפה מבט לאחור היא ראתה את המבצר מיתמר שחור וענקי, המגדל שבו היתה כלואה מצביע אל השמיים כמו אצבע מעוקמת. מתחתיה, החצר היתה מלאה כשלושים־ארבעים אימְפּים ומורום קאדי. ד״ר פים וגֵבּריאל היו יכולים לטפל בהם בקלות.

ועדיין, הביטחון העצמי של אֶמָה התחיל להתערער.

המבצר נבנה בראש צריח אבן שהיתמר בלב עמק, מוקף הרים מכל עבר. מסוללת האבן יכלה אֶמָה להשקיף למרחק קילומטרים. גֵבּריאל והאחרים יצטרכו למצוא אותה, ולחצות את כל ההרים האלה, ואפילו אז לא היה סיכוי שיתקרבו למבצר בלי שיראו אותם.

רורק עצר בפינה של סוללת האבן וסימן לה להתקדם. היא הכריחה את עצמה לא להפגין שום פחד.

״לפני ארבעים שנה,״ אמר האיש הענקי, ״פים ואחרים מעולם הקסם תקפו את האדון שלי. הם חשבו שהביסו אותו. השמידו אותו. אבל האויבים שלו לא מבינים את גודל כוחותיו. הם ילמדו זאת בקרוב.״

הוא סימן לה להשקיף על קרקעית העמק, והיא השעינה ידיים על מעקה האבן המחוספס ורכנה קדימה.

לרגע אֶמָה לא הבינה מה רואות עיניה. ואז, אם כי הבטיחה לעצמה שלא תפגין פחד, פיה נפער. משום שקרקעית העמק, שהיא חשבה שמכוסה יער אפל, רחשה תזוזה. ההבנה שלה את המתרחש השתנתה, והיא קלטה שקולות מגיעים לאוזניה מרחוק, קולות מהלומה וחבטה וצעקה, וקול תיפוף עמוק וסדיר. מדורות בערו על פני כל העמק ועשן שחור היתמר לשמיים. מה שחשבה תחילה לעצים לא היו עצים כלל אלא דמויות, אימְפּים וצווחנים ומי יודע מה עוד, אלפים על גבי אלפים מהם.

הדבר שהסתכלה עליו היה צבא.

״המורא־בעת,״ אמר רורק וקולו רעד מהתרגשות טהורה וחייתית, ״יוצא למלחמה.״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “החותם השחור”