החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על פרנסיס סקוט פיצג'רלד

פרנסיס סקוט פיצג'רלד (1896 – 1940) היה סופר אמריקאי ממוצא אירי. יצירותיו, הנובלות והסיפורים הקצרים, עסקו בעיקר בשנות ה-20 של המאה ה-20. אף שזכה להצלחה מוגבלת בלבד בימי חייו, כיום נחשב פיצג'רלד לאחד הסופרים האמריקאים הבולטים במאה ה-20, כמו גם ... עוד >>

מסע משותף

מאת:
מאנגלית: ניצה פלד | הוצאה: | 2019 | 88 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

25.00

רכשו ספר זה:

שני הסיפורים המצחיקים־עצובים והמאוד "פיצג'רלדיים" האלה שנמצאו רק לאחרונה ומוגשים עתה בתרגום ראשון לעברית, מעניקים חוויה ספרותית נוספת לאוהביו של סופר "הדור האבוד", שספריו ממלאים שוב את מדפי הספרים ברחבי העולם.
"שטר חוב" — סיפור סאטירי שכתב פיצג'רלד ב־1920, בהיותו בן עשרים ושלוש, ראה אור לראשונה רק ב־2017, תשעים ושבע שנים לאחר מותו. הוא עוסק בגבול שבין עובדות לבדיות, אותו קו שבימינו הולך ומיטשטש בחסות רשתות חברתיות ופוליטיקאים פופוליסטים:
"כולו בדיוני! הוא עונה על כל הדרישות של ספרות בדיונית: הכול שקר אחד ארוך ומתקתַק. אתה יכול לקרוא לזה עוּבדות?"
"לא," השבתי בשלווה. "אני צריך לקרוא לזה עיון. עיון הוא צורה ספרותית שממוקמת באמצע הדרך בין בדיון לעוּבדות."

את הסיפור "מסע משותף" כתב פיצג'רלד ב־1935, חמש שנים לפני מותו בגיל ארבעים וארבע. גיבורו הוא מפיק סרטים הוליוודי שבדומה למו"ל, גיבורו של "שטר חוב", מחפש גם הוא נואשות אחר הסיפור שהכי קל למכור לקהל.
"אהבה היא עניין בטוח", אומר המו"ל. ומפיק הסרטים טוען: "היום אנשים רוצים לצחוק".
"פיצ'רלד לועג באורח מושלם לפֵייק נְיוּז של שנות העשרים של המאה הקודמת", כותב מבקר "הניו יורקר" ב־13 במרס 2017. ואכן, הסיפורים האלה נקראים כאילו נכתבו ממש בימינו אלה.
סיפורים נוספים של פרנסיס סקוט פיצג'רלד שראו אור בנהר ספרים:
"התרסקות" (2017), "הוֹ מכשפה אדמונית" (2017), "אהבה בלילה" ו"השחיינים" (2018), "איך לחיות כמעט בחינם" ו"איך לחיות משלושים ושישה אלף דולר בשנה" (2018), "בין שלוש לארבע" (2019).

מקט: 4-644-1075
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1.

אינני החתום מעלה — האיש שזהו שמו נתן לי את רשותו לחתום בשם זה על סיפורִי. את שמי האמיתי לא אגלה. אני מוציא לאור. אני מקבל רומנים ארוכים על אהבה צעירה מאת רווקות זקנות מדרום דקוטה, סיפורים בלשיים על גברים עשירים חברי מועדונים פרטיים ועל נשים אינדיאניות בעלות "עיניים כהות ופעורות", מאמרים על איום כזה או אחר ועל צבע הירח בטהיטי מאת פרופסורים ומובטלים אחרים. אני לא מקבל רומנים מאת מחברים מתחת לגיל חמש־עשרה. כל הפובליציסטים והקומוניסטים (אני תמיד מתבלבל ביניהם) מגדפים אותי ואומרים שאני רוצה כסף. זה נכון — אני מאוד רוצה כסף. אשתי זקוקה לכסף. הילדים שלי כל הזמן משתמשים בכסף. אם מישהו היה מציע לי את כל הכסף של ניו יורק, לא הייתי מסרב לקבל. להוציא ספר שמוֹכר מראש חמש מאות אלף עותקים עדיף בעיני מלגלות בתוך שנה אחת את סמואל באטלֶר, תיאודור דרֵייזֶר וג'יימס ברנץ' קבֶּל גם יחד. זה גם מה שאתם הייתם מעדיפים, אילו הייתם מו"לים.

לפני שישה חודשים חתמתי חוזה על ספר שהיה ללא ספק הצלחה ודאית. כתב אותו הארדֶן — חוקר המֶדיומים — ד"ר הארדן. ספרו הראשון — שאני פרסמתי ב־1913 — הגיע לַתפוצה של סרטן החולות בלונג איילנד, ובעת ההיא עניין המדיומים לא התקרב כלל לפופולריות שלו כיום. את הספר החדש שלו שיווקנו בתור מסמך של "חמישים כוחות נשמה". האחיין של ד"ר הארדן נהרג בַּמלחמה, והוא כתב בכבוד ובאיפוק על המפגשים הרוחניים שלו — באמצעות מדיומים — עם אחיינו, קוֹסגרוֹב הארדן.

ד"ר הארדן איננו אינטלקטואל חובב. הוא ד"ר מכובד — בעל דוקטורט לפסיכולוגיה מווינה ולמשפטים מאוקספורד, ולאחרונה מרצה אורח באוניברסיטת אוהיו. הספר שלו אינו תמים וגם לא חסר רגישות. הגישה שלו רצינית מיסודה. כך למשל מוזכר בספרו צעיר בשם וילקינס שהגיע אליו וטען כי המנוח חייב לו שלושה דולרים ושמונים סנט. הוא ביקש מד"ר הארדן לברר איך המנוח רוצה שיטפלו בזה, וד"ר הארדן סירב בכל תוקף. בקשה כזאת כמוה, לדעתו, כתפילה לקדושים בעניין מטרייה שאבדה.

חמישים ימים עסקנו בהכנות לפרסום הספר. הדפסנו את העמוד הראשון בשלושה סוגי דפוס, ובכל אחד מהם שני איורים מאת חמישה אמנים עם מחירים בשמַים עד שבחרנו את העטיפה האיכותית ביותר. ההגהה האחרונה בוצעה בידי לא פחות משבעה מגיהים מומחים, שמא רעד קל שבקלים בזנב פסיק או נטייה קלושה של אות גדולה יציקו לעיניו הקפדניות של קהל הקוראים האמריקני.

ארבעה שבועות לפני יום הפרסום המיועד יצאו ארגזי ענק לאֶלף כיווּנֵי המצפן הספרותי. לשיקגו לבדה נשלחו עשרים ושבעה אלף עותקים. לגלווֶסטון, טקסס, נשלחו שבעת אלפים. מאה עותקים לעיר נזרקו לאנחות בבּיסבּי, אריזונה; רֶד וינג, מינסוטה; ואטלנטה, ג'ורג'יה. לערים הגדולות יותר שנלקחו בחשבון הוקצו עשרים ושלושים וארבעים משטחים ברחבי היבשת — כמו שאמן חול ממלא את התמונה הכמעט גמורה שלו — בהינף יד מעודן.

מספַּר הספרים הכולל בהדפסה הראשונה היה שלוש מאות אלף.

במחלקת הפרסום עסקו בינתיים מתשע עד חמש, שישה ימים בשבוע, באותיות מוטות, מודגשות, מוגדלות ומוכפלות; הֵכינו סיסמאות, כותרות, כתבות אישיות וראיונות; בחרו תצלומים שהראו את ד"ר הארדן חושב, מהרהר והוגה; צילומים שלו עם מחבט טניס, עם מחבט גולף, עם גיסתו, עם אוקיינוס. רשימות ספרותיות הוכנו בהמוניהן. עותקי מתנה נערמו ומוענו למבקרי ספרות של אלף עיתונים ושבועונים. התאריך שנקבע היה 15 באפריל. ב־14 בחודש השתרר שקט עצור נשימה במשרדים, ובמחלקה המסחרית למטה זבנים שלחו מבטים עצבניים בחלל הריק שנועד להמוני הספרים, ובחלונות הראווה הריקים שבהם מעצבי חלונות מומחים נקראו לעבוד כל הערב בסידור הספרים בריבועים ובתִלים ובערימות ובעיגולים ובלבבות ובכוכבים ובמקביליות.

ב־15 באפריל בבוקר בחמישה לתשע, מיס ג'ורדן, הקצרנית הראשית, התעלפה מרוב התרגשות בזרועותיו של שותפי הזוטר. בשעה תשע בדיוק רכש ג'נטלמן קשיש עם פאות לחיים בסגנון לורד דנדרֶרי[1] את העותק הראשון של "האריסטוקרטיה של עולם הרוחות".

הספר הגדול יצא לדרך.

שלושה שבועות מאוחר יותר החלטתי להגיע לג'וֹלייט, אוהיו, כדי לפגוש את ד"ר הארדן. זה היה מסוג המקרים של מוחמד (או שמא היה זה מֹשה?) וההר. האיש ביישן ומסתגר מטבעו; לכן נחוץ היה לעודד אותו, לברך אותו, למנוע מראש ניסיונות חיזור פוטנציאליים של מו"לים מתחרים. התכוונתי לדאוג לסידורים הנחוצים לרכישת ספרו הבא, ומסיבה זו לקחתי איתי כמה חוזים מנוסחים בקפידה על מנת שיסירו מעל כתפיו לחמש השנים הבאות כל טרדה עסקית בלתי נעימה.

יצאנו מניו יורק בשעה ארבע. בנסיעות אני תמיד לוקח איתי בתיק חצי תריסר עותקים של הספר המרכזי שלי ומעניק אותם לנוסעים שנראים לי הכי אינטליגנטים, בתקווה שכך יובא הספר לתשומת לבם של כמה מעגלי קוראים חדשים. עוד לפני שהגענו לטרֶנטוֹן, גברת עם משקפיים בעלי ידית אחיזה כבר דפדפה בחשדנות בעותק שלה באחד מתאי הרכבת, שותפי הצעיר לתא היה שקוע כולו בעותק שלו, וצעירה בעלת שיער אדמוני ועיניים רכות במיוחד שיחקה איקס־מיקס־דריקס על גב עותק שלישי.

אני עצמי התנמנמתי. נוף ניו ג'רזי השתנה בלי משׂים לנוף פנסילבניה. עברנו על פני פָּרות רבות ומספר רב של יערות ושדות, ומדי כעשרים דקות צץ שוב ושוב אותו איכר — יושב בעגלתו לצד תחנה כפרית, לועס טבק ובוהה מהורהר בחלונות הרכבת. עשר או עשרים פעמים חלפנו על פני האיכר הזה, עד שתנומתי נקטעה לפתע משנוכחתי לדעת כי שותפי הצעיר לתא מקפיץ את רגליו מעלה-מטה כמכֶּה בתוף בס של תזמורת, וגם פולט קריאות קטנות ואנקות. נחרדתי והתענגתי גם יחד. יכולתי לראות שהוא מרוגש ביותר, מרוגש מן הספר שלָפַת היטב באצבעותיו הלבנות והארוכות — "האריסטוקרטיה של עולם הרוחות" מאת ד"ר הארדן.

"יפה," הערתי בעליצות, "זה כנראה מעניין אותך."

הוא הרים את מבטו. בפניו הרזות נגלו עיניים שמצויות רק אצל גברים משני סוגים: כאלה שמתמצאים היטב בספיריטואליזם וכאלה שיש להם ביקורת על ספיריטואליזם.

הוא נראה עדיין המום למדי ולכן חזרתי על דברי.

"מעניין!" הוא קרא. "מעניין! אוי אלוהים!"

הבטתי בו בזהירות. כן, הוא לבטח או מדיום או שייך לצעירים הסרקסטיים האלה שכותבים סיפורים הומוריסטיים על ספיריטואליזם עבור מגזינים פופולריים.

"חתיכת עבודה — מצוינת," הוא אמר. "ה— גיבור, אם אפשר לקרוא לו ככה, ללא ספק בילה מאז מותו את רוב זמנו בהכתבת הדברים לדוד שלו."

הסכמתי איתו בעניין הזה.

"עֶרכה, כמובן," הוא ציין באנחה, "תלוי לחלוטין בהימצאותו של הצעיר היכן שהוא לטענתו נמצא."

"כמובן." לא ירדתי לסוף דעתו. "הצעיר ודאי נמצא ב— בגן עדן ולא ב— פּוּרגָטוֹריוּם."[2]

"כן," הוא הסכים ונשמע מהורהר, "זה עלול להיות מביך אם הוא נמצא בפורגטוריום — וגרוע מזה אם הוא לא שם ולא שם."

זה כבר היה מוגזם.

"אין שום דבר בחיי הצעיר הזה שיש בו כדי לגרום לך להניח שהוא נמצא ב— ב—"

"ברור שלא. לא חשבתי כלל על המקום שאתה מכַוון אליו. אמרתי רק שזה עלול להיות מביך אם הוא נמצא בפורגטוריום אבל מביך עוד יותר אם הוא נמצא במקום אחר."

"היכן, אדוני?"

"ביוֹנקֶרס, למשל."

עכשיו נזעקתי.

"מה?"

"האמת היא שאם הוא נמצא בפוּרגטוריוּם יש בכך כדי להצביע רק על טעות קטנה שלו — אבל אם הוא ביוּנקֶרְס —"

"אדוני היקר," קטעתי אותו בקוצר רוח, "איזה קשר ייתכן בכלל בין יוּנקֶרְס לבין 'האריסטוקרטיה של עולם הרוחות'?"

"שום קשר. אני בסך הכול ציינתי שאם הוא נמצא ביונקרס —"

"אבל הוא לא נמצא ביונקרס."

"לא, הוא לא." הוא השתתק לרגע ושוב נאנח. "האמת היא שהוא עבר לאחרונה מפנסילבניה לאוהיו."

הפעם זינקתי ממקומי — מרוב עצבנות. עדיין לא הבנתי לְמה הוא חותר, אבל הרגשתי שההערות שלו מרמזות על דבר־מה בעל חשיבות.

"אתה מתכוון," מיהרתי לברר, "שאתה חש בנוכחות הרוחנית שלו."

הצעיר הזדקף בתנועה אלימה.

"מספיק עם זה," אמר בתקיפות. "בחודש האחרון הפכתי כנראה נושא לשעשועי כל הפּתיות והבזיל קינגים[3] ברחבי ארצות הברית. שְמי, אדוני, הוא במקרה קוסגרוב פ' הארדן. אני לא מת; מעולם לא הייתי מת, ואחרי שקראתי את הספר הזה לעולם כבר לא אחוש שיש ביטחון כלשהו במוות!"
[1] גיבור מחזה של טום טיילור, "בן־דודנו האמריקני" (1858). [חזרה]
[2] לפי הנצרות זהו מקום ביניים שבין גן עדן לגיהינום, מיועד לנשמות בעלי חטאים שאין דינם מוות. [חזרה]
[3] בזיל קינג (1928-1859), כומר קנדי שלאחר פרישתו מן הכמורה החל לכתוב ספרים ספיריטואליסטיים. [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.