החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אחייניתו של פלובּר

מאת:
מאנגלית: סמדר גונן | הוצאה: | 2022 | 72 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

29.00

רכשו ספר זה:

פגישה מקרית בין הסופרת האמריקנית וילה קאתר מעריצתו של פלובר ובין אחייניתו האהובה של הסופר הצרפתי הגדול בעיירת נופש מניבה סיפור אנושי מרתק ומספקת ידע רב על היצירה הגאונית של פלובר מפיה של מי שהייתה הנפש הקרובה ביותר אליו – אחייניתו קרולין.

מקט: 4-644-1126
פגישה מקרית בין הסופרת האמריקנית וילה קאתר מעריצתו של פלובר ובין אחייניתו האהובה של הסופר הצרפתי הגדול בעיירת נופש מניבה […]

I

זה קרה באֶקְס־לֶה־בֵּן,[1] אחד המקומות הנעימים להפליא בעולם. התאכסנתי במלון גרנד הוֹטל דה־אקס, שממוקם במורד כיכר קטנה, ובמרכזה ראשה של המלכה ויקטוריה המנציחה את ביקוריה במעיינות המרפא של סָבוּאָה. הקזינו ובית האופרה במרחק נגיעה, ממש מעבר לגנים. המלון נבנה לפני ארבעים שנה עבור נוסעים שאהבו חדרים גדולים, חדרי רחצה גדולים, ושקט. כלל לא נוצץ, אבל נוח מאוד. לפני זמן רב שמעתי עליו מפי אנשי פיטסבורג ופילדלפיה. למלונות החדישים יותר, שניצבו על הגבעות התלולות מעל העיר, היו האפשרויות האופנתיות; הרעש, הג’ז והריקודים.

שמתי לב שתכופות בחדר האוכל, ליד שולחן שאינו רחוק משלי, ישבה גברת זקנה, צרפתייה, שמדי יום אכלה את ארוחות הצהריים והערב בגפה. אומנם נראתה קשישה מאוד, הרבה מעל שמונים, ומעט תשושה, אך כלל לא מצומקת או קמלה. היא לא הייתה שמנמנה, אך בגופה ניכרה כבדות חסרת צורה, שמסיבה מתועבת נגרמת לעיתים לאנשים זקנים. הדבר הבולט במיוחד היה ראשה הנאה המונח כהלכה על כתפיה, צורתו נפלאה והוא מזכיר דיוקנאות פסלי ראש של גברות רומיות. מצחה נמוך וישר, אפה בזווית הנכונה אליו, והיה משהו ממש חביב בצדעיה, משהו נדיר שלא רואים הרבה.

כשצפיתי בכניסתה וביציאתה מחדר האוכל גיליתי שהיא צולעת מעט ושהיא מתעלמת מזה מכל וכול — צועדת בצעדים קצרים ומהירים בקוצר רוח רב, מחזיקה את כתפיה היטב לאחור. אפשר היה לראות שהיא מתייחסת בבוז חסר סובלנות למגבלות הגיל המבוגר. מדי פעם, כשעברה על פני שולחני, שלחה מבט נוקב וחצי חיוך (עיניה בוהקות וצלולות במיוחד), כאילו היא עומדת לדבר. אך אני נותרתי אטומה. אני חלשה בחוכמת הלשון, ואין טעם למלמל דברים שבשגרה לגברת הזקנה; את זה אפשר היה לנחש עליה בוודאות, רק ממבט. אם לדבר אליה בכלל, כדאי להיות רגוע.

לעיתים, מוקדם בבוקר, הזדמן לי לראותה עוזבת את המלון במכוניתה, ותמיד הנהג שלה הוריד כיסא מתקפל, כַּן ציור, קנבס וקופסאות צבעים קשורים יחד. משם הם נסעו אל עבר ההרים. גברת קשישה נמרצת בכל המובנים הולכת לצייר בחום הנורא הזה — כיוון שזה אירע בשלהי אוגוסט 1930, אחת העונות החמות ביותר באקס־לה־בן שנודעו מעודם. בכל ערב לאחר הארוחה הייתה נעלמת הגברת הזקנה אל תוך המעלית והולכת לחדריה. מדי פעם שבה ומופיעה מאוחר יותר, לבושה לאופרה, ויוצאת עם בת לווייתה.

ערב אחד, כשבאתי לכתוב מכתבים בטרקלין, מצאתיה שם מעשנת סיגריה. באותו ערב לא הוצגה אופרה. היה לילה חם מאוד וכל החלונות היו פתוחים; בראותי שהיא מושכת את צעיף התחרה שלה על כתפיה, הלכתי לסגור אחד מהם. ואז היא דיברה אליי באנגלית מעולה:

“אני חושבת שרוח הפרצים נושבת מחדר האוכל. אם תואילי לבקש מהמלצר לסגור את הדלתות, לא נחוש ברוח.”

מצאתי את המלצר והדלתות נסגרו. כשחזרתי, הגברת הזקנה הודתה לי, רמזה בידה על כיסא לצידה ושאלה אם יש לי זמן לסיגריה.

“את שוהה באקס־לה־בן זמן מה, אני מבינה נכון?” היא שאלה כשהתיישבתי.

עניתי שאכן כך.

“אם כן, את אוהבת את המקום? את כאן בשביל מרפא? היית כאן כבר פעם?”

לא, לא באתי להירפא. הייתי כאן לפני כן, ושבתי רק מפני שאני אוהבת את המקום.

“אני חושבת שהוא השתנה פחות ממרבית המקומות,” היא ציינה. “אני באה לכאן כבר שלושים וחמש שנה; יש לי קשרים משכבר הימים עם אקס־לה־בן. מלבד זאת, אני נהנית מהמוזיקה כאן. אני חיה בדרום, באנטיב. ביקרת בגרנד־סֶרְקל?[2] היית בהופעה של טריסטן ואיזולדה בליל אמש?”

לא שמעתי אותה. אמרתי לה שסברתי שהערב היה חם להחריד מכדי לשבת בתיאטרון.

“אבל לא היה חם יותר מבכל מקום אחר. לא הרגשתי אי־נוחות.”

הייתה נימת תוכחה בקולה, לכן הוספתי את הנימוק שהנחתי שהמבַצעים לא יהיו טובים דיים, ושאני אוהבת לשמוע את האופרה הזו מושרת היטב.

“הם היו טובים דיים,” היא הכריזה. “לי אכפת פחות מהזמרים כשמנגנים את ואגנר. אני באה לשמוע את התזמורת. המנצח אתמול היה אלברט וולף,[3] אחד המנצחים הנהדרים שלנו.”

אמרתי שצר לי שהחמצתי את האופרה.

“תבואי לקונצרט הקלאסי שלו מחר אחר הצהריים? הוא מעלה עיבוד נפלא של הוואלס של רָוֵול — אם את אוהבת מוזיקה מודרנית.”

השבתי בחופזה שבכוונתי ללכת.

“אבל הזמנת מקום? לא? אז אני מציעה לך להזמין מייד. הדרך הטובה ביותר היא לשמור מקום לכל עונת הקונצרטים. לא צריך ללכת לכולם כמובן; אבל זו הדרך הטובה ביותר. אין הרבה מה לעשות כאן בערבים, אלא אם משחקים בשולחנות ההימורים. מלבד מזאת, תכף ספטמבר; הימים מתנמכים כעת ולכן צריך את התיאטרון.”

הגברת הזקנה עצרה, קימטה את מצחה, והחוותה תנועה של חוסר סבלנות בידה, שעוררה את סקרנותי.

“איך עליי לומר זאת? להנמיך זו לא המילה, אבל נדיר שיש לי הזדמנות לדבר אנגלית.”

“את יכולה לומר שהימים מתקצרים, אבל אני סבורה שמתנמכים זו מילה יפה מאוד.”

“אבל פואטית, הלא כן?”[4]

“אולי; אבל זו פואטיקה מהסוג היפה.”

“ולמה את מתכוונת בזה?”

“שזה לא לגמרי ספרותי או מלומד. אנשי הכפר משתמשים בזה בכמה חלקים של אנגליה, אני חושבת. שמעתי איכרים מהדור הישן משתמשים כך באמריקה, בדרום.”

הגברת הזקנה צחקה ביובשנות.

“אז אם האיכרים משתמשים במילה אז היא די בטוחה, אה?”

אמרתי לה שלזה בדיוק התכוונתי; בטוחה.

בהזדמנות ראשונה זו המשכנו לשוחח עוד קצת. היא שאלה אם הייתי בשָמוֹני, והמליצה לי בחום לנסוע למקום ליד סלאנְש,[5] שבו היא ביקרה לאחרונה עם חברים בדרכה לאקס־לה־בן. בתשובה לשאלותיה, כשלתי באורח טיפשי כפי שקורה כשמשוחחים עם דוברי שפה שונה; השתדלתי להסביר דברים בשפה פשוטה מאוד. היא קימטה את מצחה ועיכבה אותי:

“בבקשה, דברי איתי בסגנון טבעי, רגיל. ידעתי בעבר אנגלית היטב. אם אני מדברת גרוע, זה משום שעכשיו חסרה לי התנסות.”

איחלתי לה לילה טוב והתיישבתי לשולחן לכתוב מכתבים. בדרך לחדרי עצרתי לספר לחברה שעימה טיילתי שהגברת הצרפתייה הקשישה, מושא הערצתנו, דוברת אנגלית טובה ומשוחחת בה בקלות; נראה שיש לה, אכן, חוש מיוחד לשפות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.