ז'ורז' סאנד, הומניסטית פריזאית, סופרת ערה למצבים חברתיים, יצאה למסע מוזר, מסע שנמשך יום אחד בלבד, כדי להתוודע לתרבות שונה שנמצאת בסכנת הכחדה על ידי ציוויליזציה יומרנית ודורסנית. בלשון חדה וברורה אך פיוטית ולא נטולת אירוניה עצמית, ביקורת חברתית ואהדה לזר והשונה, היא מדווחת בשני מכתבים לידיד קרוב – נוסע צרפתי גדול וחוקר עמים ותרבויות לא-אירופיים ידוע שם – על מסעה האתגרי הצנוע שנמשך כאמור יום אחד בלבד והתנהל לא רחוק מביתה. בסיפורה היא מדווחת הן על מעלותיו של "הפרא האציל" והן על מגרעותיו.
התוצאה: סיפור מפגש מלא קסם של סופרת צרפתייה אירופית רגישה עם אנשים אדומי עור אמריקנים המוגדרים כפראים בפי הציוויליזציה האירופית ומתמודדים עם כוחות חזקים מהם, תוך שהם מחפשים דרך לשרוד מול האירופים לבני העור מבלי לוותר על אורחות חייהם ועל תרבותם המקורית.
ז'ורז' סאנד נולדה בשם אמאנטין-לוסיל-אוֹרוֹר דוּפֵּן ב-1804 ומתה ב-1876. היא הייתה פופולארית ונחשבת מאוד ומראשונות הפמיניסטיות. עוד בחייה נודע שמה בצרפת ובאירופה כולה כסופרת מן המעלה הראשונה.
מסע אל הפראים של פריז
מאת: ז'ורז' סאנד
מצרפתית: ראובן מירן | הוצאה: נהר ספרים | נובמבר 2024 | 106 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
42.00 ₪
מקט: 4-644-1164
מי הם הפראים באמת?
הקדמת העורך והמתרגם
סיפור המסע המוזר הזה הופיע בשנת 1846 בצורת שני מכתבים לחבר המכונה "מַלְגָאשי עשוי ללא חת". הכוונה היא ללא ספק לז'ול נֵרוֹ (Jules Néraud), בוטניקאי וחוקר ארצות צרפתי נחשב, ידיד קרוב של ז'ורז' סאנד שזכה בכינוי זה בשובו ממסע במדגסקר.
כשהיא משתמשת באוצר מילים היפרבולי רווי אירוניה עצמית, סאנד מצהירה שהיא חשה "מושפלת" לנוכח "המסעות הגדולים" שעורך ידידה ולכן החליטה להגשים חלום נעורים ולצאת למסע משלה. מהשורות הראשונות היא מעוררת את סקרנותנו בהצהירה שהמסע שלה היה סוער, ושומרת על מתח בהכרזה לקונית על המהירות שביצעה את מסעה ליעד שאינה חושפת בינתיים.
"ממש אתמול בבוקר החלטתי לצאת לדרך, ובשובי לעת ערב, אחרי מסע מוצלח ביותר, הבטחתי לעצמי לשלוח לך את סיפור הרפתקאותיי", היא כותבת.
בהדרגה, משועשעת ושומרת על המתח, מאפשרת לנו סאנד לזהות קצת יותר את יעד המסע. בסגנון אופייני ליומני מסע המציינים את האקלים, את שעת היציאה וכדומה, סאנד מפרטת את התנאים ואת ההכנה למסע הבזק המסתורי, מזכירה את חבריה למסע ואת אופן הנסיעה.
"כיוון שלא רציתי לעשות חצי עבודה פניתי בניתור אחד לעבר הישימון העתיק בעולם החדש, ואחרי שהקדשתי את לפני הצהריים להכנת מארז של סדין סָמוק, נוצות יָעֵן משוחות בצבעים העזים ביותר וחרוזי זכוכית צבעוניים, אספתי את משפחתי ויצאתי עימה לדרך בסביבות הצהריים במזג אוויר נוח. נכון ששכחתי לערוך את צוואתי ולהיפרד בחגיגיות מחבריי. הספינה פרשה את מפרשיה… כלומר האשוח צמח שם ברחוב, אבל הודות לנווט המנוסה שאחז בהגה הגענו בלי בעיות לרחוב פוֹבּוּר־סנט־אוֹנוֹרֶה, שם היינו אמורים לעגון אצל אדומי העור של אמריקה הצפונית", היא כותבת.
מדובר כאן במעין חיקוי פארודי של סיפורי מסע. השימוש באירוניה קומית מענג במיוחד ומפתה אותנו להצטרף למסע שבו אנחנו עוברים באופן חלק מ"העולם החדש" שמעבר לאוקיינוס אל פובור־סנט־אונורה הפריזאי.
לאחר ההקדמה, שמייצרת אפקט של סקרנות וציפייה, סאנד חושפת את יעד המסע יוצא הדופן הזה שאותו לא נחשוף בשורות אלה.
ההתלהבות הרומנטית של הסופרת ההרפתקנית הפריזאית באה כאן לידי ביטוי ללא מעצורים. אומנם ז'ורז' סאנד לא עברה להתגורר עם האינדיאנים ביבשת אמריקה, אבל הדבר אינו מונע ממנה לטעון שהמסע שלה מתחרה ואף עולה על המסע הגאוגרפי האמיתי.
"שוטטתי אפוא בקרב השבטים האינדיאנים ללא לאות ובלי סכנה. ראיתי את תווי פניהם, נגעתי בכלי הנשק שלהם, במקטרות, בקרקפות. נכחתי בטקסים האיומים שלהם, במסעות הציד הנועזים, בריקודים המבעיתים; נכנסתי לוִיג־וָאמִים שלהם. מן הראוי שתושבי פריז, שלהם יש כבר היכרות פואטית עם חבלי תבל הללו בזכותם של שָטוֹבְּריאָן, קוּפֵּר וכו', יעזבו את פינת האח וילכו להיווכח במו עיניהם בתיאורים האמיתיים והיפים של הסיפורים הפיקנטיים האלה. העיניים מלמדות אותנו אף יותר מן הדמיון; וכל אחד המשנה באמצעות הרגש האישי שלו את הרשמים השונים שהחושים משדרים לו, כל מי שביקר במוזיאון קטלין יכול להכיר את אמריקה הפראית טוב יותר ממה שהכיר עד כה באמצעות הקריאה והחלום", היא כותבת.
אחרי התיאורים הציוריים, החושפים את אדום העור כ"פרא אציל" מצד אחד וכלוחם אגרסיבי אכזר מצד שני, אי אפשר להימנע מהשאלה: מי הם באמת הפראים? אדומי העור שבאו מערבות אמריקה הרחוקה — או שמא לבני העור הפריזאים תושבי עיר האורות?
כך או כך, סאנד לא מתפתה לראות ב"פרא האציל" יצור טהור נפש וגדל רוח שכל מידותיו טובות, ומציגה גם את הצדדים הפחות מלבבים בדמותו, אורחות חייו והתנהגותו. בהקשר זה נציין את מסתו של צ'ארלס דיקנס "הפרא האציל"[1] בו מבקר הסופר האנגלי את המושג הזה בכללותו ומזכיר באופן מודגש את הצייר האמריקני ג'ורג' קטלין[2] וגישתו "התמימה" לנושא.
"עזבנו את האינדיאנים היפים האלה, כולם נרגשים ונעצבים אל ליבם, כי כשחזרנו למסע במרחבי הציוויליזציה המודרנית ראינו ברחוב עלובי חיים שאבדו להם הרצון והכוח לחיות, ואנשים אלגנטיים לבושים בבגדים מכוערים להפליא, טיפוסים מנייריסטים, מעוותים, אחדים מגוחכים מרוב אהבה עצמית, אחרים הרוסים בגלל הפחד מפני העתיד. חזרנו לבית הטוב והחמים שלנו, שבו אנחנו ממתינים לשיגדוֹן, לשיגרוֹן ולכל פגעי הזקנה שהפרא העירום מזלזל בהם ומתעלם מהם תחת אוהלו הפרוץ לכל רוח".
בשורות אלה נועלת סאנד את סיפור המסע המוזר והמרתק הזה שאליו יצאה בבוקר וממנו שבה לעת ערב, כשהיא משוטטת בשטח ההפקר שבין מציאות חלומית והזיה מציאותית.
ראובן מירן
[1] Charles Dickens, The Noble Savage (1853), "דחק" כרך ט"ז, ספטמבר 2023, עמ' 388–393, תרגם: יהונתן דיין. [כל ההערות הן של המתרגם]. [חזרה]
[2] George Catlin (1796–1872), צייר, סופר וחוקר אמריקני שנודע בציורי אינדיאנים באמריקה ובתיעוד מנהגיהם ואורחות חייהם. [חזרה]
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע אל הפראים של פריז”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות