החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהובה קטנה

מאת:
מהולנדית: גיא קמפינסקי | הוצאה: | 2018-11 | 240 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

לפעמים האמת סודית מכדי לספר אותה.

בגיל חמש פּוּק ואִמה עוברות דירה משכונה דלה ברוטרדם למגורים מפוארים בעיר סמוכה. זהו ביתו של "אדונִי הדוד".

ברוטרדם, לא היו לפוק לא אבא ולא אופניים. אמא שלה עבדה כספרית. בבית של אדוני הדוד יש לה חדר משלה, לאמא שלה יש עוזרת עכשיו, והיא יכולה לקנות כל מה שבא לה.

פוק ואִמה בנות מזל. לכן חשוב שפוק תתנהג יפה כדי שאדוני הדוד לא ישלח אותן בחזרה לרוטרדם. פוק מנסה לא להרגיש את הקור בחדר האמבטיה נטול המגבות (אדוני הדוד מנגב אותה בכפות ידיו), ולא לפחד כשמישהו נכנס לחדרה בלילה (הדלת אף פעם לא נעולה).

כשקר לה בכל זאת או כשהיא לא מרגישה טוב, היא תמיד יכולה להיעלם בתוך ראשה. פוק טובה בזה. כמו שהיא טובה בלענות "הכול בסדר" כשאנשים שואלים אותה איך היא מרגישה.

יש דברים שאי־אפשר לספר.

אבל סודות דרכם לגדול קצת מדי יום. הם רוצים להתגלות.

אהובה קטנה מבוסס על סיפור ילדותה הלא־ייאמן של פאולינה ברנדרכט, חברתה של הסופרת. השתיים עבדו עליו יחד כדי להפוך אירועים שלא יעלו על הדעת לאירועים ניתנים לתיאור, כמחווה לכל אותם הילדים שחייהם מלאי סודות שלא ניתן לחשוף. עם צאתו לאור זינק למקום ה־1 ברשימת רבי המכר בהולנד.

 

קים ון קוטן היא תסריטאית, סופרת ושחקנית הולנדית ידועה, שהופיעה בכמה סרטים וסדרות טלוויזיה.

זהו ספרה הראשון.

"אהובה קטנה הוא שילוב מופלא, כמעט לא־חוקי, של אֵימה והומור. לא מעט קטעים יותירו אתכם פעורי פה."

הנדלסבלט

מקט: 15100966
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


המכונית השחורה

הווילונות של גברת מרסמן נעים. היא הסיטה אותם קצת כבר שלוש פעמים כדי לראות אם אנחנו עדיין שם. אנחנו עדיין שם, בכל פעם. נופפתי לה וצעקתי שזה יום ההולדת שלי, אבל אמא אמרה, ‘תהיי בשקט, פּוּק, את תעירי את כל הרחוב.’

אנחנו עומדות עם המזוודות על המדרכה לפני הבית שלנו. אני לא יודעת מה השעה, אבל נראה שמוקדם בבוקר, כי עדיין חשוך. כל הרחוב ישן חוץ מגברת מרסמן ומאיתנו. היא עשירה. מבפנים הבית שלה לבן עם נגיעות של זהב וּורוד. פעם התלוויתי לאמא כשהיא הלכה לנקות שם. טוב, בעצם היא לא באמת ניקתה. בהתחלה ראינו טלוויזיה הרבה זמן. אני שתיתי קולה והיא עישנה. בסוף היא שאבה קצת אבק. היא לא אוהבת לנקות, כי לא בשביל זה היא באה לעולם, כדבריה. אבל היא ראתה מעיל שחור ורצתה לקנות אותו. גברת מרסמן תשלם לה עשרים וחמישה גילדן. בסוף היום גברת מרסמן חזרה הביתה ואמרה, ‘זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה.’

‘גם אני חושבת ככה,’ השיבה אמא. ‘כלומר, אני למעשה סַפָּרית.’

היום אני בת חמש. עוד לא קיבלתי שום מתנות, אבל אולי אקבל בהמשך. הבוקר לאמא אפילו לא היה זמן לשיר לי יום הולדת שמח כי היא היתה צריכה לארוז את המזוודות ולהתאפר ולגלח את הרגליים ולייבש את כל השיער שלה. כבר פעמיים שאלתי אותה לאן אנחנו הולכות, אבל היא עוד לא ענתה לי.

אנחנו מחכות. אני מסתכלת על המזוודות. אולי אנחנו יוצאות לחופשה, אבל חופשות עולות כסף, ואין לנו כסף.

פתאום אני חושבת על אבא. אנחנו מחכות לאבא שלי!

הוא יבוא לאסוף אותנו לכבוד יום ההולדת שלי. אבא הוא מנוול מסריח ודוחה. הוא גר עם אישה אחרת ואסור לי לדבר עליו. אז אני לא מדברת עליו. אבל אמא לא אמרה שאסור לחשוב עליו. אני לא זוכרת בדיוק איך הוא נראה. בשנה שעברה כשעוד הייתי בת ארבע, ראיתי תמונה שלו בספר אצל סבתא קרוּסוויק. התמונה לא היתה מודבקת ונפלה על הרצפה כשפתחתי את הספר.

‘לעזאזל,’ אמרה סבתא. הקול שלה נשמע כאילו היא מעשנת כל יום חפיסת סיגריות, מה שבאמת קורה. היא הרימה את אבא מהרצפה והסתכלה עליו. הוא כרע ליד תנור חימום. הוא נראה יפה וצעיר. הוא צחק. צחקתי אליו בחזרה ושאלתי את סבתא קרוסוויק אם היא יודעת איפה אבא עכשיו. ‘הוא הצטרף לאיזה להקה בחָאוּדה,’ היא אמרה וזרקה את התמונה לפח.

בדיוק כשעמדתי לשאול את אמא אם לא כדאי לנו לחזור פנימה, מכונית שחורה נוצצת נכנסת לרחוב שלנו. אמא נעמדת על קצות האצבעות ומתחילה לנופף בפראות. המכונית מתקרבת אלינו. ואז עוצרת. איש יוצא החוצה. זה לא יכול להיות אבא, אין סיכוי. האיש הזה ממש זקן. הוא לובש חליפה אפורה. יש לו אוזניים גדולות ואף גדול והוא מרכיב משקפיים גדולים. הוא נראה כמו מנהל.

‘היי, פיקדוס,’ אומרת אמא.

‘אהה,’ אומר האיש.

‘זאת פוק,’ היא אומרת ומצביעה עליי.

‘אהה,’ אומר שוב האיש.

אחר כך הכול מתנהל מאוד מהר. קודם הם שמים את המזוודות בתא המטען. ואז, אחרי שאמא מתיישבת במושב הקדמי, האיש מושיב אותי מאחור. בפנים הכול עשוי עץ ועור.

‘אמא,’ אני אומרת. היא לא שומעת אותי.

ממש לפני שאנחנו מתחילים לנסוע, אני רואה שגברת מרסמן מסיטה שוב את הווילונות. אדון מרסמן עומד לידה עכשיו, בפיג’מה בצבע כחול כהה. גברת מרסמן אומרת לו משהו. אדון מרסמן מושך בכתפיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהובה קטנה”