ספר זה מתאר את חייה של משפחה יהודית בהונגריה במאה ה-20, ומספר על מערכת היחסים בין ההונגרים לבין היהודים. זהו […]
1944
משקלו של יוז’ף פולאק (שמשפחתו קראה לו יוז’י), היה שלושים ושישה ק”ג כשהגיע לחזית של מה שחשב שהוא “בית מוגן”. מיקומו היה לא הרחק מהרובע היהודי ומבית הכנסת הגדול של העיר בודפשט, הונגריה. הוא התבונן סביבו בחפשו אחר מקום מסתור. לבסוף החליט להתחבא בגומחה בחומת האבן של הבית ממול. הוא התקרב, מנסה להשתחל בגופו הצנום מבעד לסבך שיחי הפרא שמילאו את המקום הקעור שהיה לא אחר מאשר מקומו של פסל קדוש פשוט ידיים, כאילו נושא תפילה לשמיים, חצוב במעמד אבן.
הוא חשב שזה המקום המתאים, אולי זה מה שיגן עליו, וחיוך עלה על פניו. הוא סילק מעליו חלק מהצמחים וראה בתחתית שולחנון אבן, שבימים כתיקונם העוברים והשבים היו מעטרים בפרחים בסתר. יוז’ף משך רגל אחר רגל פנימה להתיישב בישיבה מזרחית. בהציצו לכיוון הרחוב השקוע כמעט בשחור הדמדומים, לא ראה כל תנועה. שער הבית ממול היה נעול. הוא הרהר בכל אשר עבר עליו בימים האחרונים שבהם היה במנוסה.
יוז’ף שימש טבחם של ההונגרים במחנה עבודה שליד אחד הכפרים. תבשיליו היו מעדנים. כולם אהבו אותו בשל מזגו הנוח, בדיחותיו ויכולתו להתמודד מול אתגר, גם בשעות מצוקה, ללא תלונות. לכן נהנה מחופש פעולה בתחומי המחנה ומחוצה לו.
אחר צוהריים אחד, כאשר יוז’ף יצא לקניות בשוק במשאית עם שני בחורי קרת (חייליו של המנהיג הורטי מיקלוש, שהתעללו באכזריות בעובדי הכפייה), חמק לפתע, נבלע בין האנשים ונמלט. מאז היה במנוסה.
מחשבותיו נדדו לבודפשט, עיר הבירה של הונגריה, שנהר הדנובה חוצה אותה לשניים. בימים אחרים היה נשען על המעקה התוחם את הגדה התחתונה, נפעם בכל פעם מחדש מהמראות הבלתי רגילים שנשקפו משם בהביטו אל הרי בודה המשתרעים מצדו השני של הנהר, מעבר למימיו הכחולים מאוד. הוא ראה בעיני רוחו את המדיארים הקדמונים דוהרים על סוסיהם קלי הרגלים מאסיה הרחוקה ומתיישבים על שתי גדות הנהר על מנת לבנות שם את ביתם.
הדנובה רחבה מאוד באזור זה ומעליה תלויים גשרים יפהפיים. כל גשר מתערסל בסיפור משלו שיוז’י ידעם על-פה. במבטו היה סוקר את ההרים ואת החומות המקיפות את ארמונות המלוכה ומבצר הדייגים, ששרדו מתקופת היות הונגריה חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית האדירה. בלילה המראה היה פשוט משובב נפש. הבניינים העתיקים היו מוארים באור יקרות. בשחור מי הנהר נצנצו אורות פנסי הגשרים בהשאירם כתמי אור מפוזרים בגוונים של צהוב וכתום מבלי שאלה הצליחו לחדור מבעד לאפלתו ולגלות את צפונותיו.
ואז באו ימים אחרים. הונגריה הייתה לבעלת בריתה של גרמניה. ב-1942 נלקחו גברים יהודים רבים למחנות עבודה.
במחנה העבודה אליו נלקח הכיר יוז’י בחור בשם לסלו שסיפר לו שהתחתן עם נוצרייה לפני שתים עשרה שנה, מתוך אהבה גדולה. נולדו להם שני ילדים. נודע לו שאשתו הלשינה על יהדותו לשלטונות. לפני שהצליח לברוח, לקחו אותו למחנה העבודה. הוא סיפר שבהתחלה הוא בכה ללא הפסק, מתקשה להאמין שאשתו עוללה זאת.
זה עדיין כאב לו, אבל הבין שעליו לקבל את המצב ולהשתדל לשרוד. תקווה אחת הייתה לו, לחזור הביתה ולהסתכל לה בעיניים. זה נתן לו כוחות שהוא לא האמין שיש בו.
יוז’י שמע כבר על סיפורים כאלה וגם אחרים. עוד לפני הלקחו למחנה העבודה, נבחר פרנץ סלשי לראש הממשלה. הוא היה קצין צבא בדימוס ועמד גם בראש מפלגת “צלב החץ”. האנטישמיות והשנאה ליהודים הייתה מצע המפלגה.
מיד לאחר מכן הוא חש בשינוי יחסם של חלק מחבריו לעבודה ואף חלק מחבריו ברחוב. הוא התקשה להאמין למראה עיניו כשחברים ששתו ואכלו אצלו בבית, השתוללו ברחוב בתפסם “סתם” יהודי על מנת להכותו, ליטול את כספו, לגזול את תכשיטיו ואת דברי הערך שהיו עליו. אם יצא מכך רק פצוע זה היה מזלו הטוב. לרוב לא שפר גורלם של אלה.
הוא חזה בדנובה הכחולה בגופות של אנשים וילדים יהודים.
גם דודו ודודתו היו בין הנטבחים. דודו היה מזכיר המדינה וחרף זאת, ואולי בשל כך, הוא ואשתו נרצחו. הם נגררו מביתם המפואר בבודה, המוקף בעצי פרי ובגן יפה עמוס בשלל פרחים צבעוניים, ונזרקו ירויים למימי הדנובה.
הרכוש היהודי, כולל בתים ואדמות, נלקח ונבזז השתלטו עליהם ה”הכפריים”, כפי שנהגו לומר ההונגרים שישבו בערים והסתכלו על אלה מגבוה.
הוא היה מצוי יותר בנעשה מאשר חבריו מאחר והותר לו להסתובב בבודפשט ליד השוק, שם שמע את שיח האנשים. הוא ראה את התנהלותם כאשר “נערי החץ” היו מופיעים בשטח, ולעתים אף חזה בחיוכם השמח לאיד.
מחשבותיו של יוז’ף שבו באחת למציאות. הוא הסיט בזהירות חלק מהשיחים והתבונן סביב. השקט שרר עדיין והאפלה הייתה כבר מוחלטת.
בימים האחרונים הוא עבר חוויה מזעזעת והיה לו קשה להתאושש ממנה.
לפני ימים בודדים היה עליו לקבל החלטה והיא שהביאה למנוסתו.
הוא נע רק בלילה. ביום מצא מקומות מסתור בחורבות בתים או בבתי קיט עזובים. במשך ימים התלבט אם ללכת ליער. מחד, תחושתו הייתה קשה ומאידך רצה להאמין ששום דבר באמת לא יקרה. היה לו קשה לדמיין שהמפקדים במחנה העבודה יעוללו זאת. לעתים יחסם אליו היה כמעט חברי, אבל ימים קודם לכן הגיעו יחידות ורמכט למחנה, אולי בעקבות זאת השתנו פני הדברים, הרהר בינו לבין עצמו. הוא ראה את הקצינים הגרמנים מסתגרים לשעה ארוכה במשרדו של מפקד המחנה.
אחרי מחשבה החליט להסתכן. עליו לדעת את האמת. יוז’ף גמר אומר ללכת. היה עליו לחצות את הנהר והוא התלבט היכן הכי טוב לעשות זאת והיכן הכי פחות מסוכן. אולי בקרבת האי בו ממוקם בית החרושת לאוניות יוכל לעשות זאת? או אולי עדיף לו לחצות דרך גשר אחר של האי מרגיט שעיטר את הדנובה בין שתי גדותיה? לבסוף החליט ללכת לעבר גשר זה.
היה שם אמפיתיאטרון שבו היו מעלים אופרות והצגות בימי הקיץ החמים. ברוב שעות היום היה זה עולם אחר, ללא המולת התנועה. שקט ושלווה היו נסוכים בכל. הוא היה תאב להריח את ריח הפרחים המשכר שנותר בנחיריו כמו ריח העגבניות והפלפלים בגינת הוריו.
יוז’י נזכר במראה הפרפרים המעופפים בשלל צבעיהם, שנחו להם בשמש של אחר הצהריים על שיח זה או אחר ובציפורים, ששכחו להעמיק בשירתן ונרדמו בלאות מתמזגת עם הטבע.
עבור יוז’ף היה זה גן-העדן הפרטי שלו, המקום המושלם לחלום חלומות בהקיץ המשכיחים את היום-יום. בשוכבו על הדשא, כשידיו מתחת לראשו, רקם את חלומותיו בהקיץ. ימים אלה חלפו להם מזמן – עכשיו היה עליו לחצות את הנהר.
לא הרחק משם היה גשר ארפד הקרוי על שם אחד המנהיגים הידועים של הונגריה. הגשר חיבר את הגדה של פשט עם הגדה של בודה. שלוש רגלי אבן ענקיות תמכו בו לכל רוחבו. לבסוף החליט לחצות שם וידע שיהיה עליו לעבור מתחתיו על מנת לא להיחשף.
יוז’י עמד מאחורי גזעו של עץ עבות. שעת בין הערביים אפשרה לו להתבונן סביבו וללמוד על המקום שנראה בטוח למדי. לאחר מכן רץ לקרבת הגשר, למרבה המזל אף אחד לא עצרו.
מוזר, אבל לא היו משמרות על הגשר. הוא גילה אותם במרחק מה עומדים וצוחקים ובידיהם בקבוקי שתייה.
יוז’ף ירד עד לקו המים, מתמקם ליד רגל האבן הענקית שתמכה בגשר. המים היו קרים מאוד. בתוך שניות בגדיו היו רטובים. היה עליו למהר, לא רק בגלל השומרים, אלא גם בגלל הקור העז.
הוא שחה בתנועות ארוכות עד לרגל האמצעית, לפת את האבן ונח מעט. בעודו מתנשף שם לב לעובדה שכמעט אין תחושה באבריו. חרף זאת המשיך וחתר בתנועות מהירות. בתוך מספר דקות הגיע לגדה השנייה. יוז’ף סקר את המקום בעודו לרגלי הגשר, וכאשר ראה שאין תנועה סביבו, התרומם ויצא מהמים מטפטף וטיפס בזריזות לעבר גדת הנהר.
במרוצתו שמע את הלמות ליבו מהמאמץ הרב, עד שהגיע. הוא נח לרגע, מעיף מבט חטוף על סביבתו החדשה. האזור נראה שומם. למרות התחושה שאבריו כבדים, יוז’ף חצה את דרך העפר בריצה, נבלע בין עצי היער האפלים, נאחז בשיחים והתקדם בשקט לתוך הסבך.
יעדו היה הקרחת הגדולה הראשונה בין העצים. משהגיע לשם היה כבר חשוך. הוא חשב לעצמו שמקום המסתור הטוב ביותר עבורו יהיה על צמרת אחד העצים.
בעמל רב הצליח לטפס על עץ ומצא לעצמו מקום מושב די נוח על התפצלות ענפים מהגזע, מוסתר על ידם, רואה ואינו נראה. הוא היה עייף. הרעב, הצמא והרגל הציקו לו.
כמה שבועות קודם דרך עליו סוס וגרם לו לפצע רציני ברגל. אמצעים רפואיים לטפל בפצע לא היו לו. לא היה אפשר לבטוח באף אחד ולכן הסתיר היטב את מכאוביו.
הוא שמע על רכבות הבקר שיצאו עמוסות עם יהודים לכיוון מחנות הריכוז בגרמניה ולא רצה להסתכן ולהיות באחד המשלוחים.
בימים שלאחר מכן טיפס מהפצע פס אדום מלווה בחום גבוה ובחולשה, אבל יוז’י המשיך לעבוד כרגיל. לעתים הצליח לשטוף את הפצע במעט מים מבלי שהאחרים הבחינו בכך. אחרי ימים, בדרך נס, נעצר הפס האדום שהגיע כבר כמעט עד הברך וחלפה סכנת הרעלת הדם, אבל הרגל עדיין הציקה לו ובפרט לאחר מאמץ מתיש כל כך.
קולות היער הרוחשים נשמעו היטב בערב שהתגנב לו בלאט, הכוכבים זהרו באפילה.
בגדיו הספוגים מים גרמו לשיניו לנקוש. לעתים היה נדמה לו שבכל היער שומעים את נקישותיהן.
היו אלה ימי סתיו. הירח הכתים אותו באור שהתגנב בין הענפים. הוא ידע שלא רחוק היום וכל הירוק יהפוך ללבן והעלים יהפכו להיות פרחי כפור תלויים.
הטבע לא עצר מלכת. עונות השנה באו במועדן, חרף השינויים שחלו בין בני האדם ביקום. ימות הכפור יביאו איתם מצוקה, חשב. בעלי החיים יסתתרו וגם הוא צריך למצוא מקום מסתור ובהקדם, כמו שאר האנשים הנרדפים. יוז’י כרך את מעילו הדק והבלוי סביב גופו הצנום ומשך את כובעו המחורר עד שכוסו אוזניו. הוא נמנם. מדי פעם התעורר בבהלה לשמע צרחות בעלי החיים והיה חוזר ונרדם שוב.
רעש מנוע העיר אותו. השחר עלה. קרני אור דקיקות כבר הסתננו מבינות הענפים. מתחתיו רבתה התנועה. בהציצו מבין הענפים ראה משאיות מגיחות לקרחת היער אחת אחר השנייה, לא הרחק ממקום מסתורו.
הוא שמע צעקות ופקודות, וראה אנשים שירדו מהמשאיות כשאתי חפירה בידיהם. הוא הבחין בהם מתנועעים באור הקלוש עד שהבין, הם חפרו בור.
רק לאחר מכן, כשהבוקר החדש חגג את כניסתו לעולם, ראה את גודלו.
הם חפרו שעות ארוכות, מותשים מן הרעב והקור. הוא ראה את דמויותיהם הרזות, אך את פניהם לא ראה בבירור. הוא הזדקף קמעה ושינה את מקום מושבו. לפתע זיהה את אחד מחבריו לבארוק, הצריף שבו ישנו, והבין שלא טעה… הוא שמע נכון באותו יום בין השיחים.
הוא חשב על רשימת האנשים אשר בכיס חולצתו ותהה אם מחר יישאר מי מהם בחיים, מלבדו. יוז’י נזכר באותו יום שבו חלף מתחת לחלון המשרד במחנה ובשומעו שהולכים להוציא להורג את הקבוצה שלו. היום שדובר בו היה יום רביעי בשבוע הקרוב. המקום שהוזכר בשיחה היה ביער שבו הוא מתחבא עכשיו, ולכן ברח. בחושבו על כך התקשה להאמין, אבל עכשיו נתגלתה האמת המחרידה בכל מערומיה.
בשעות הצהרים עמדו האנשים התשושים על שפת הבור ואז ירו בהם צרורות – צרורות. זעקות הפצועים והאנשים המבועתים הדהדו בתוך היער. הפצועים והמתים, נפלו לבור שכרו לעצמם קודם לכן.
הבודדים שנותרו על שפת הבור לקחו את האתים והתחילו לערום את האדמה, אותה הוציאו קודם לכן, חזרה לתוך הבור. זעקות האנשים בבור נשמעו היטב במקום מושבו של יוז’ף.
כעבור זמן מה הבור היה מכוסה באדמה. האנשים שנותרו נצטוו לעלות על משאית אחת והשיירה החלה לנוע בשביל הצר ביער. יוז’ף לא העז לזוז ממקום המסתור.
בשעת ערב, כאשר החליט לרדת מהעץ, שוב איימה החשיכה לעטוף את המקום.
הוא התקרב לבור. בחצי העלטה נדמה היה לו שהאדמה זזה פה ושם.
הדמעות זלגו חרש חרש על פניו המזוקנים. מזמן לא בכה. מאז, אולי, שהמכתבים שכתב חזרו סגורים כפי ששלחם. הוא חשש לגורל אשתו וחמשת ילדיו. הוא היה חייב לדעת מה עלה בגורלם.
יוז’ף שמע שברי שיחות בשוק על אדם נוצרי שמציל יהודים ומחביא אותם ב”בית מוגן”. הוא ידע שעליו להגיע לבית כזה, אחרת הוא אבוד. הדרכים שמורות ולעתים תכופות נדרשו לביקורת ואז כל אחד צריך היה להראות את תעודותיו. בכיסו היו תעודה של מחנה העבודה ומסמכים המאשרים את היותו יהודי.
הוא, ככל היהודים, נאלץ לענוד כוכב צהוב על החולצה וסרט דומה על השרוול. הוא תלש את שניהם ושם אותם בכיסו.
בגדיו עדיין לחים. צינת הערב כבר הורגשה. היה עליו למהר ולצאת מהיער דרך אחד השבילים. הוא השתדל ללכת מהר. אחרי זמן מה הגיע לקצה היער והתבונן סביבו; פסי רכבת התפתלו לפניו כנחש עד שנעלמו מטווח ראייתו. לא היו אנשים בסביבה. הכול נראה שומם, אך למרות זאת היה עליו להיזהר. הוא חצה במהירות את פסי הרכבת. בתים קטנים השתרעו לפניו. יוז’ף רץ.
לפתע נגלו אליו חלק מהגשרים שעל הדנובה. במרחק ניתן היה לראות את השומרים מפטרלים על אחד הגשרים, כידוני רוביהם הבוהקים מבצבצים מעל שכמם. היה שקט. היה לו קר מאוד.
הוא הגיע לגבעה קטנה וירד בזחילה לצד השני. האדמה נדבקה לבגדיו שהפכו לעיסת בוץ, והם התקשו כספוגי עמילן.
הוא התרומם והחל ללכת, נצמד לקירות הבתים, נבלע בצלם. האזור היה מוכר לו היטב. מזמן, כשהעולם היה שפוי, נהג לטייל כאן כמו רבים אחרים.
עכשיו החשכה איימה להשתלט על הכפר. הוא ידע שחל איסור להדליק אור. בצפייתו לעבר הבתים ראה את החלונות המכוסים בבדים כהים, שנדמו כחורים אפלים ופעורים.
פה ושם ראה מכוניות של הצבא חוצות את הרחובות השוממים מאדם. העלטה עזרה לו. הוא התקדם במהירות ברחובות הצרים והגיע לאזור הגשר, למקום שבו היה אתמול.
יוז’י גלגל את עצמו במורד הגבעה והגיע לקרבת הגשר, למקום שבו לחכו המים את העמודים. משם המשיך לזחול עד הגיעו ממש לקו המים, נכנס לנהר, חש בקור העז. הבוץ נשטף ממנו באחת.
יוז’י לא נתקל בכל בעיה בשחותו לגדה השנייה. הוא יצא מהמים מתנשף מהמאמץ, רטוב ורועד, אבל לא העז לנוח. הוא רץ עד הגיעו לאחד מהרחובות האפלים, משתדל להיבלע בין צללי הבתים.
הוא הגיע ליעדו לאחר שעות של ריצה והליכה מהירה. הוא חיפש את הרחוב שבו אמור היה להיות ה”בית המוגן”. לבסוף עמד מול הבית ומצא את מקום המסתור. הוא התעשת באחת והתבונן שוב ברחוב הריק.
יוז’ף חכך בדעתו מה לעשות. הוא הסתכל על הקדוש ושאל בקול שקט:
“מה דעתך?” הוא גיחך בינו לבין עצמו וחשב שמישהו חמד לו לצון ויצר אותו מכוער מאוד. “אה,” אמר, “ממך לא תהיה לי ישועה.”
הוא הרהר וחשב לעצמו שהוא כנראה יצא מדעתו להתייעץ עם פסל, אחר כך הרצין.
אולי השמועה לא הייתה נכונה, אולי אין אלה מצילי יהודים כלל ואולי זאת מלכודת. באזור היו גם בתים של “נערי החץ”. אלה גררו את היהודים לבתים שבהם שלטו ועינו אותם קשות ולבסוף הרגו אותם. הוא לא הצליח להבין את אכזריותם, את תאוות הרצח שקיננה בהם, את יכולתם לפגוע באדם אחר שלא עשה להם כל רע.
בעודו מהרהר בכך החליט להסתכן.
הוא יצא מהגומחה ובצעדים זריזים הגיע לבית ממול וצלצל בפעמון השער. הוא שמע גרירת רגליים. השער הכבד נפתח בחריקת מה לכדי חריץ. מבעד לפתח הצר נגלה בפניו השוער, איש זקן, פניו חרושי קמטים ועיניו היו לסדקים צרים בהתבוננו ביוז’ף בחשדנות.
הדלת נפתחה קמעה ובתוך שניות הופיעו עוד אנשים שנעמדו מולו והתבוננו בו.
יוז’ף אמר להם: “אני יהודי, באתי לבקש עזרה. שמי יוז’ף פולאק.” הם שתקו ומדדו אותו בעיון. “חבריי קוראים לי יוז’י,” הוסיף.
“אתה לא נראה כלל כיהודי,” אמר אחד מהם.
“מה אתה מחפש כאן?” פנה אליו אחר.
“שמעתי שכאן ניתן למצוא מחסה,” ענה לו יוז’י.
לפתע התקרב אליו בחור גבוה ואמר לו: “בוא איתנו.” הם נצמדו אליו, ערים לכל תנועותיו. הוא עלה איתם במדרגות מספר קומות. בחדר קטן, שתקרתו הייתה משופעת, כנראה עליית הגג, הרהר יוז’י בינו לבין עצמו. הקיפוהו חמישה אנשים. אחד מהם העביר את שתי ידיו על גופו ובדק אותו היטב בחפשו נשק. “הוא נקי,” אמר.
ואז אמרו לו להתפשט. “לשם מה?” שאל יוז’י בתימהון.
הגבוה, שקודם לכן אמר לו לעלות לעליית הגג, אמר: “אנחנו לא רוצים להסתכן. אנחנו רוצים לראות שאכן מלו אותך ואתה באמת יהודי.”
יוז’י התחיל להוריד את מכנסיו הלחים והבלויים. הם עמדו סביבו והמתינו עד שסיים. לבנים לא היו לו.
חלפה בראשו המחשבה; שכשהיה ילד, הוא וחבריו היו משחקים מי יוריד את המכנסיים ולבדוק את אבר מינם. חיוך קטן עלה על פניו. ברגע שהם ראו שהוא נימול, הם חיבקו אותו והושיבו אותו על כיסא. מישהו הביא לו בגדים יבשים ועזר לו להחליפם. אחר חזר עם פרוסת לחם עבה וכוס תה. הוא ישב ואכל ברעבתנות.
אז התחיל מבול השאלות: מי אתה? מאיפה באת? מי סיפר לך על הבית?
אין עדיין תגובות