החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קוראים בשמה

מאת:
הוצאה: | 2021 | 408 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

"תכתבי, תכתבי עליי ספר, הוליווד אפשר לעשות מהחיים שלי," נהגה פייגלע להפציר בבתה אביגיל, ולא טעתה. חייה היו סוערים. הם החלו בלידה מוקדמת לאם שכבר הייתה סבתא לשני נכדים, ובילדוּת מפנקת ומגוננת שנקטעה באחת עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ונמשכו בזוועות השואה ומחנות הריכוז שבהם הילכה פייגלע כשלוש שנים על סיפו של מוות ויכלה לו. שם, בבדידותה ובאימתה במחנות הכפייה, נחרטו בנפשה צלקות שהשפיעו על בחירותיה ועל מהלך חייה עד יום מותה.

 

לתוך כל אלה נולדה אביגיל, שאף היא נאלצה לקבור את ילדותה לטובת נאצים עלומים שאימה המשיכה להחיות וסירבה בכל מחיר להשאירם "שם". מערכת היחסים בין השתיים פתלתלה ומורכבת, ובה הן פוסעות במעגלי חיים של אובדן, הקרבה, פחד, כעס, ייסורי מצפון, שתיקות רועמות, אשמות, ריחוק, דחייה, קִרְבָה, חמלה ואהבה גדולה.

 

בעזות מצח ובאומץ חושפת אביגיל את חייה כבת "דור שני", תוך שהיא מניחה כתבי אישום כנגד חפים מפשע ונוגעת ללא מורא ב"פרה הקדושה" הנקראת שואה. את השיח שהיא מנהלת עם פייגלע היא טומנת ברובו המכריע במחשבותיה, שם היא מעיזה לשחרר שדים מתרדמתם. קוראים בשמה הוא ספר מטלטל בעוצמתו, בישירותו ובמנעד הרגשות שהוא חושף.

 

גילה פפר, ילידת 1955, עסקה בתחום פיתוח מנהלים, ליווי שינוי והטמעת תהליכי שירות בעיריית תל אביב-יפו. ספרה הקודם, "הצבעים של פיונורה", .2 הוא ספר ילדים שיצא לאור בהוצאת "גוונים", בשנת 2012.

 

"במהלך שנותיי כמנחה ועורך בלטה גילה פפר ככותבת עוצמתית וסוחפת. באומץ רב היא מגוללת סיפור עמוק וחשוף על ניצולת שואה ועל היחסים המורכבים שהיא מנהלת עם בתה. לא מעט ספרים נכתבו על ידי בני ובנות הדור השני לשואה. גילה פפר עושה זאת בייחודיות מרשימה ובכישרון רב."

דודו בוסי

מקט: 4-1272-1016
"תכתבי, תכתבי עליי ספר, הוליווד אפשר לעשות מהחיים שלי," נהגה פייגלע להפציר בבתה אביגיל, ולא טעתה. חייה היו סוערים. הם […]

 

 

1

 

הצעקה שהשמיעה פרידה נותרה כלואה באפלולית החדר. הייתה זו צעקה רפה, סוגרת, מעין אנחה מרה, מוותרת. כבר ידעה ייסורים כאלה בעבר, ואף שאין בכך כדי להקהות את הכאב, נבלעו אנקותיה בתוך ענן גדול של חרדה וזרם פתאומי של בושה, שכן לא יאה כלל לאישה בגילה לנהוג כדרך נשים צעירות ממנה. כך או כך לא נמצא מי שיקשיב לה מחוץ לדלת. לא לה ולא לבכייה החלוש של התינוקת הזעירה שהניחה גיטל בחיקה.

על מה ולמה מהתל בה ככה ריבונו של עולם לא הבינה. מדוע עשה בה מנהג שרה אימנו, וזרע ברחמה הזקן את פרי תשוקתו המאוחרת של בעלה? זה שנים שהיו מקיימים מצוות עונג שבת בתענוג גדול. אולי חטאו בהתמסרותם ליצרים? הרי קיימו מצווה קלה כחמורה באהבה גדולה לשם יתברך, מדוע זה נדונו? ומשכבר כך, והיא נמצאה שוב מעוברת, מדוע זה יתעקש לשמור על הפיקדון שהניח ברחמה? הרי כבר הראה לה יותר מפעם אחת שברצותו תלד וברצותו לא תלד. ואפילו שניסתה לרמוז לו והרבתה לטבול במים חמים, וסחבה חבילות כבדות למרות מחאותיה של גיטל, ואפילו שהפצירה בו בסתר סתרים לוותר על החיים שהניח בקרבה, לא התרצה הקדוש ברוך הוא, והתפיח את בטנה והגדיל את שדיה והרחיק ממנה את אברהם בעלה לשקוע עמוק יותר בעסקיו הפורחים כדי שיימצא לו די זמן ומקום להתרגל למציאות שהפילה עליו. ודווקא היום, שעות לפני ליל הסדר, כשכל הבית כמרקחה, וכבר בוער החמץ, ונשטפו כלי הפסח מגרגירי אבק שדבקו בהם, ומורקה הרצפה, מצעים הוחלפו ותזזית אוחזת בשתי המבשלות במטבח ובגיטל המנצחת על המלאכה, דווקא היום, כשבדוחק השלימה מניין שבעה חודשים להריונה, דווקא היום כרעה ללדת, וגיטל מיהרה להרתיח מים ובקושי הספיקה לעלות חזרה וכבר נשמעה צעקתה הרפה של פרידה, ובכייה השקט של תינוקת חלושה, קטנטנה ועייפה מדי לשעשועיו של היושב במרומים.

עכשיו אין זמן להירגע. צריך מהר לחמם את היצור הזעיר הזה. גיטל שולחת את אחת המשרתות למרתף להעלות עריסה ישנה שידעה ימים טובים מאלה ולנקותה, ובעצמה מורידה ממרומי הארון כרית גדולה של פוך. עכשיו אין זמן לחישובי נדוניה. היא פורמת את התפרים ומפזרת נוצות בתוך העריסה,עליהן היא מניחה שמיכת צמר קטנה. אחר כך היא דוחפת את הנוצות שנשארו לתוך ציפה גדולה ומכינה שמיכה לנשמה הקטנה. מהר, אין זמן, צריך לחמם את היצור הפצפון הזה.

בינתיים אוחזת פרידה בתינוקת החדשה שלה, זו שאיחרה להגיע והקדימה לצאת, מכסה כל פיסת עור בשמיכה עבה, מצמידה את הילדה החדשה שלה אל חום גופה ודואגת – שרק תספיק גיטל לחמם את העולל הזה בזמן לפני שיכחיל לגמרי. לפני שיהיה מאוחר מדי ויישאר סתום וחסר פשר משחקו של הקדוש ברוך הוא בגורלה שלה ובגורל משפחתה. שבעה חודשים נשאה אותה ודווקא היום הוא מפקיד בידיה פיקדון? דווקא היום מכל הימים? מדוע אצה לו הדרך, לריבונו של עולם? היא תשושה מכדי להבין. אולי אחר כך, אולי מחר תחשוב על זה. בחרדה גדולה היא מוסרת את התינוקת לידיה האמונות של גיטל, כדי שזו תשכיב אותה במעטפת הפוך שהכינה.

עכשיו מתפנה גיטל אל גבירתה. היא נוטלת מטלית לחה ומנגבת את פניה של פרידה. כמו אחות היא לה פרידה מאז הגיעה גיטל, יתומה בת שש-עשרה, לבית המשפחה.

בת יחידה הייתה פרידה בת השתים עשרה, ולה חמישה אחים גדולים, וכשנישאה לאברהם בשידוך מכובד שלא היה מבייש אף משפחה בעיירה, הייתה גיטל חלק מהנדוניה. פרידה לא הסכימה בשום פנים ואופן לעזוב את בית הוריה בלעדיה. מאז גיטל מנגבת את פניה של פרידה במטלית לחה לידה אחר לידה.

עכשיו פרידה דואגת. אין דין לידה בגיל עשרים כדין לידה בגיל ארבעים ושבע. השרירים נוקשים יותר, הרחם עייף והגוף מחפש מרגוע. עוד מספר שעות יתכנסו כולם למצוות "והגדת לבנך", ומה ימצאו פה? מתנת אפיקומן טרם זמנה?

צריך לבדוק שהכול מוכן ומזומן גם ללא ההנחיות של פרידה, חושבת גיטל. יש לחשוב על הכול: היכן יניחו את העריסה הערב? הרי לא ייתכן להשאיר את התינוקת בחדר. בקושי שומעים את בכייה. פרידה לא תוותר על ליל הסדר. מוטב לה שתישן קצת ותאגור כוח. עוד גדול היום. עוד רבות ההפתעות הצפונות בו לכולם.

פרידה מתמסרת בשקט למגעה של גיטל. נוכחותה המעשית והבוטחת של האישה השקטה מרגיעה אותה. עוד מעט תתחיל ההמולה, ועד אז אפשר להשאיל מן הזמן כמה רגעים של חסד. ראשון להיכנס יהיה אברהם. כהרגלו יניח את כובעו, יתלה את מעילו וייגש ליטול את ידיו לקראת סעודת צוהריים, בעודו מגלגל במוחו את פרטי העסקה האחרונה שביצע. יעברו דקות מספר עד שיחוש בשקט – לא היא ולא גיטל מקדמות את פניו. הוא יקרא לה. פרידה אהבה לשמוע את שמה בפיו. כל גובה קומתו, נוקשות פניו, קשיחות הליכותיו היו מתכרבלים בלשונו ומתמוססים בפיו כשהגה את שמה. בזקנו העבות כבר סומנו שבילים לבנים, כך גם באיי שערו, וגם כרסונת קטנה בצבצה ממכנסיו. אברהם היה גבר שאהבה לאהוב. למדה להכיר את הדרך אליו, את נפתולי מחשבתו ואת רוך ליבו שהיה שמור למתי מעט. פרידה ידעה שדרכה של התינוקת החדשה אל אביה תיסלל בקצב הנכון לשניהם. זו צריכה עכשיו לשרוד, וזה להסכין.

לאה תיכנס מעט אחריו. היא עדיין במשרדי המחצבה, מסיימת את מלאכת הפיקוח על המספרים ומוודאת שטורי הרווח והפסד יכולים לשאת את הפוגת החג. יפת תואר לאה, בת הזקונים של פרידה ואברהם עד היום. כל כך הרבה שידוכים הוצעו לה, אך לאה אינה מוכנה לשמוע. היא תמצא לבד את בחיר ליבה, ואביה מסתיר את חיוכו מתחת לזקן ולשפם. כך יוכל לשמור את המוכשרת בעסקיו ובו בזמן ישגיח על בתו. הרבה שמחה טבועה בלאה. היא תביט בתינוקת בשתי עיניה הבורקות תמיד, תחייך חיוך רחב שיחשוף שיניים צחורות ויפער גומות בשתי לחייה וכבר תבקש לערסל אותה בחיקה, ולהטביע בה את נשיקותיה. כזאת היא לאה'לה שלה. משתעשעת עם החיים.

פרידה עוצמת את עיניה. היא תנסה לנוח קצת. עוד מעט יקום הבית לתחיה עם שריקותיו של שמואל. אריות שלמות הוא שורק הילד שלה, מתחילתן ועד סופן, ולא עוזרות גערותיו של אברהם. שמואל אינו מפסיק. "הרוקח השרקן" הם קוראים לו. הוא מוסר תרופות עטופות במנגינה. מוזיקה טובה לבריאות הוא אומר וצוחק במלוא פיו. לא בכדי לאה'לה ושמואל קרובים כל כך זה לזו. מנועים של שמחה השניים, חושבת פרידה. שמואל ייגש אליה, יישק למצחה, יצחק בפה מלא ויאמר "מזל טוב, ממוצ'קה." אחר כך יבדוק אם אחותו החדשה מחוממת היטב בבית הנוצות שהכינה עבורה גיטל.

התאומות לא יבחינו בכלום אלא אם יסבו את תשומת ליבן. להדסה ולרבקה יש עולם משלהן עם פתחים מעטים לעולם החיצון. שתי היפהפיות טורדות את מנוחתה של פרידה. לא אמרו דבר על הריונה כאילו לא ראו את כרסה גדלה ותופחת, כאילו אין להן דבר עם כניסתה של נפש חדשה למשפחה, כאילו אינה אלא תפאורה עבורן. מה יקרה כשתגענה לפרקן עוד שנתיים ותאלצנה לפרום את חוטי עולמן ולהתמסר כל אחת לבעלה? האם גם אז ימשיכו את מעשי הקונדס השמורים רק לבעלי מראה זהה ומתעתע כמו בנותיה השתיים? לפחות הן לא תתנכרנה לתינוקת. בזה היא בטוחה. לשתיהן מנה גדושה של רגש עבור העיירה כולה אם יהיה בכך צורך.

יצחק יהיה אדיש. אין לה כל ספק בכך. הוא כבר לא כאן, בוודאי לא בנפשו, ושיניחו לו עם הזוטות של המשפחה. בימים אלה הוא עסוק בגרעין המתגבש ב"הפועל הצעיר". משאת נפשו היא פלשתינה הרחוקה, ועל אף הפלצות שאחזה באברהם לשלוח את בנו יצחק להיעקד בארץ זרה ושוממה ולמרות אזהרותיו החוזרות ונשנות שינשל את בנו מעיזבונו שיותיר אחריו – לא זז יצחק כהוא זה מדעתו, ורק הגביר את פעילותו הציונית, וכמעט שאין למצוא אותו בבית. לא תורם לעסקים, בקושי מסב עם המשפחה, אין זה אלא הישג שהואיל לשבת עם כולם בליל הסדר. ממרום גובהו הוא יביט בתינוקת, יגהר לעברה כדי להיטיב ולראות תווי פניה, וברוב מבוכתו יצקצק לה בלשונו. מה שלומך, ממוצ'קה הוא ישאל, מתוך כוונה גמורה לדעת, ויסתפק בחיוך של פרידה כתשובה.

הלוואי שהייתה יכולה להירדם קצת. הבית ריק מדייריו והשקט מעיק מדי. חסרה לה איטקה, בתה הבכורה. גם היא גדלה לתפארת וניכסה לעצמה את גובה קומתו של אביה. לפני שלוש שנים הפכה את פרידה לסבתא ועכשיו נשאו יחד היריון. פרידה עם הילד השביעי שלה ואיטקה כבר עם השלישי. עוד שלושה חודשים היא אמורה ללדת. רק עם איטקה חשה פרידה משוחררת בימים אלה, על אף שנדמה לה שבתה הבכורה מסויגת משהו ונוטלת על עצמה את קלונה של אימה הורתה. הולכות שתיהן ברחוב, בטנן לפניהן ושתיהן מובילות עגלה. פרידה מוליכה בגאווה נכד בן שלוש ואיטקה את בתה בת השנה.

יודעים מה יש לי בבטן? נהגה פרידה לשאול את הנכדים, יש לי דודה או דוד בשבילכם. איזו דודה הכינה להם, גודלה כשל בובת משחק ומי יודע אם בכלל תמשיך איתנו לאורך זמן. לו הייתה איטקה יודעת שכרעה ללדת, כבר הייתה רצה לכאן, טורחת ונרגשת, עומדת בדרכה של גיטל עד שזו הייתה מזכירה לה מי יילד אותה ואת ילדיה, ובלי משים תחליק גיטל על בטנה שלה עצמה כמבקשת לגעת ברחם שמעולם לא טעם דבר. איטקה תהיה כאם לתינוקת. אין לה שום צל של ספק. גם אם חלילה תלך היום מן העולם יהיה מי שישמור עליה.

לישון. לישון. קצת לישון. להירגע. היא כל כך עייפה. ארבעים ושבע שנותיה לא הקלו את הריונה. כבר חסרים לה כוחותיה מפעם. כשנכדיה מתרפקים עליה היא שולחת אותם לאימם כשתש כוחה. איך תגדל עכשיו תינוקת חדשה? איך תהפוך שוב את לילותיה לימים? ילדיה טרודים בחייהם, מי יושיט לה עזרה? היעמדו שדיה במשימה? אח, לו יכלה לישון ולו אף קצת, להפיג את גודש המחשבות שמציף אותה, שחונק את גרונה, איך בא לה שיעבוד ערב חג החירות, ללמדה מה? פרידה מתחלחלת. הרהורי חטא פוקדים אותה. מה לה כי תתריס מול מעשיו של הקדוש ברוך הוא? וכי לא ברור ומובן לה שאין זו הזעירה אלא פיקדון שהפקיד בידיה לשמרו מכל משמר, וכדי להדגיש את כובד עולה המכובד העניק לתינוקת נתוני פתיחה קשים, כמעט בלתי אפשריים. איך העזה לחשוב אחרת, איך העזה לקרוא תיגר. היא תמלא את המוטל עליה באהבה. היא תגרום לתינוקת הזו לחיות. לעוף אל על. בדיוק כך, חושבת פרידה. הילדה הזו תהיה ציפור נפשי, מייַן פייגל, פייגלע שלי. זה שמה, היא מלמלת. פייגלע שלי. בבקשה, תחיי.

 

 

 

 

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.