החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מסע חיים

מאת: ,
הוצאה: | 2017-11 | 320 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ארבע תמונות, ארבעה זיכרונות, עיצבו את חייו של אלוף במילואים חיים ארז:
 הניק רוזנברג, רק בן ארבע, רץ לבדו בלילה מושלג אל היער שמעבר לגדר התיל בשטח המפורז, כשהוא משאיר מאחוריו את אמו, חיילים רוסים וגרמנים, ולצווארו פתק המבקש עזרה ממי שימצא אותו.
רגע אחד במלחמת ששת הימים שבו התבשר שמפקד גדוד השריון, אהוד אלעד, נהרג בקרב, ועליו כמחליפו להוביל את הטנקים של גדוד 79 ולפרוץ את המתחם המצרי המוגן בג'יראדי.
 הרגע שבו הטנק שלו חצה את תעלת סואץ והתייצב על אדמת מצרים, והוא – מפקד חטיבה 421 – מוביל את המתקפה ששינתה את פני המערכה בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים.
רגע הסיום של מהלך פינוי העיר ימית באפריל 1982, מהלך שהוא כאלוף פיקוד דרום ניהל והוביל בנחישות, בחוכמה וברגישות.
 מסע חיים הוא סיפור חייו המרתק של חיים ארז, הילד שברח מווארשה הכבושה בידי הגרמנים, שרד את החורף הנוראי במחנה בסיביר, הגיע לנהלל ללא משפחתו במסגרת קבוצה מילדי טהרן, וגדל כצבר, לוחם, מפקד ומנהיג בקרב ובשלום. 
סיפור חיים שמשיק לסיפורה של מדינת ישראל: השואה, התקומה, בניית העוצמה הצבאית והכלכלית.
בכל אלה היה לו חלק משמעותי.

לאחר שנים בתחום התקשורת -
אילן כפיר כתב מדיני בעיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"חדשות" — ודני דור כעורך ותיק — השניים משתפים פעולה בכתיבת ביוגרפיות פוליטיות והיסטוריה צבאית.
בין הספרים שכתבו והפכו לרבי מכר: "הדרך אל הכוח", ביוגרפיה של בנימין נתניהו שיצאה לאור ב־1996; "ההתאבדות" על בחירות 96'; "חייל מספר אחת" ו"מלחמות חיי" שתי ביוגרפיות על אהוד ברק; "האדמה רעדה" על מלחמת לבנון השנייה; "החווה הסינית" ו"הקרב על החרמון", על מלחמת יום הכיפורים; "סדין אדום" ביוגרפיה של שייקה גביש, אלוף פיקוד דרום במלחמת ששת הימים; "כיפת ברזל" על הפיתוח הישראלי שהדהים את העולם; "פרס — האיש שתמיד היה שם"; "דרוזי — לוחם אמיץ וישראלי גאה" על הקשר שלא יינתק בין הדרוזים לצה"ל; "שרון – תחנות חייו";
"ינוש" סיפורו של מצביא; "אלוף השמים" – גיורא אבן־אפשטיין, אלוף העולם בהפלת מטוסי סילון ועוד.

אלופי וידידי, 
כל אזרחי ישראל ראוך בדאגה, בנשימה עצורה ובהתפעלות, ממלא את התפקיד הקשה ביותר שהוטל אי פעם על מפקד בצבאנו או בכל צבא אחר, במדינה כלשהי. ואת התפקיד הזה: לבצע את החלטת הממשלה, מפקדו העליון של צבא הגנה לישראל, בלי שיישפך דם, מלאת עד תום, בכבוד, בהדר, בתושייה, באהבת ישראל.
… ודמעות גבר, חייל ומפקד – אין קדושות מהן.
שלך בהוקרה ובאהבה,
מנחם בגין
(מכתבו של ראש הממשלה לאלוף פיקוד הדרום, חיים ארז, עם סיום פינוי ימית – 25.4.82)

מקט: 15100830
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1

ילדות בווארשה היהודית

דבר מהחיים שידעו בעיר וארשה בעבר לא הכין את בני משפחת רוזנברג לאירועים הדרמטיים שהתרחשו בתחילת חודש נובמבר 1939 ליד הגדר המפרידה בין אזור הכיבוש הגרמני לזה הרוסי.

החיים בווארשה של אמצע שנות ה־30 היטיבו איתם. הם אמנם לא נמנו עם עשירי העיר, עם אותן משפחות יהודיות ספורות שהחזיקו בבעלותן בתי חרושת ובתי מסחר גדולים שהעסיקו אלפים מתושבי העיר, יהודים ולא־יהודים, אבל הם רוו נחת מחנות הפרוות הגדולה ומהמתפרה שצמודה אליה, שתיהן בחזית הבניין ברחוב זלוטה 65 שבמרכז העיר. ארבע קומות מתחת לדירת המגורים הגדולה שלהם. הוריהם עשו חיל בעסקים; לאביה של פרידה היו מאפיות ועסקי מסחר בקמח, ואביו של דוד, בעלה, היה הבעלים של מפעל לצביעת בדים. פרידה, אישה נאה, בלונדינית עם עיניים כחולות ובעלת כישרון מסחרי מגיל צעיר, היתה הרוח החיה בעסק המשפחתי. היא זו שדחפה את בעלה דוד לפתוח חנות לתפירה ולמכירת פרוות, וניהלה אותה ביד רמה.

פרידה היתה הבת הבכורה במשפחת ברודצקי, שישה אחים ואחיות, הורים, סבים וסבתות, שגרו ברחוב ולינסקה 21 והתפרנסו יפה ממאפייה משפחתית באותו הרחוב. הסבא, אברהם ברודצקי, נולד בקייב שבאוקראינה וברח בנעוריו עם בני משפחתו לווארשה כדי לחמוק מגיוס לצבא הצאר.

מגיל צעיר היא התרחקה מאורח החיים המסורתי של הקהילה היהודית בעיר. אביה אברהם לא עצר בעדה כשהודיעה לו שהיא רוצה ללמוד, ובהמשך לסייע בכלכלת המשפחה ולפתוח מפעל לייצור פרוות וחנות למכירתן עם בעלה דוד.

בגיל צעיר נישאה לדוד רוזנברג, ובנם היחיד הניק נולד ב־11 בנובמבר 1935. ילד יפה, דומה מאוד לאמו. שיער ועיניים בהירים, שגרמו לו להיראות ילד פולני לכל דבר. רחוב זלוטה שבו התגוררו היה מהרחובות הגדולים וההומים בעיר. שדרה ארוכה ורחבה, עצים גבוהים, פריחה צבעונית באביב ובקיץ ושלכת מקסימה בחודשי הסתיו. פנסי רחוב גדולים האירו בשעות הערב את החנויות ובתי העסק הרבים שגדשו את הרחוב. הרחוב שמולם, רחוב מילא, התפרסם לימים כמקום שבו היה ממוקם הבונקר המרכזי של הארגון היהודי הלוחם, ושם, בבונקר ברחוב מילא 18, נהרג מפקד המרד היהודי בגטו, מרדכי אנילביץ’, לצד רבים מחברי הארגון, כשהגרמנים הזרימו לתוכו גז רעיל דרך פתחי האוורור. באוקטובר 1940, כשגטו וארשה הוקם וחצי מיליון מיהודי העיר נדחסו לתוכו, הקימו הגרמנים גשר מעץ מעל רחוב זלוטה, גשר שחיבר בין שני חלקי הגטו: הגטו הגדול והגטו הקטן. הבית שבו גרה משפחת רוזנברג היה מחוץ לחומות הגטו.

בזכות הכישרון המסחרי של האם נהנה העסק המשפחתי ממוניטין טוב והתמודד בהצלחה רבה מול חנויות דומות שנפתחו בעיר. פרידה רוזנברג ידעה לשכנע את נשות החברה הפולנית הגבוהה שכדאי לקנות מעיל פרווה אופנתי כבר בשלהי הקיץ ובמחיר מפתה, ולא להמתין לסופות השלג ולגלי הכפור של החורף הפולני הקשה. אחת מתמונות הילדות של ילדהּ הקטן היתה המתפרה שמוקמה בחלקה האחורי של החנות, הארונות המלאים בפרוות וחלון הראווה הגדול שפנה למדרכה הרחבה, ובו הוצגו פרוות בגוונים שונים. במרכז החנות היה שולחן עמוס פרוות, ובאחת הפינות ניצב ארון גדול שעליו נהג לטפס ולקפוץ היישר לזרועות אביו.

החצר הגדולה היתה מגרש המשחקים, שבו שיחק עם ילדי השכנים, יהודים ופולנים כאחד. הניק נמשך במיוחד לכלב זאב בשם וולף, שאיתו שיחק בכל הזדמנות, ולתוכי שידע לומר משפט שהיה מביך את הקונים בחנות הפרוות: ‘גברת, תפרו לי את הישבן…’ והכול בפולנית רהוטה, כמובן. ההורים היו עסוקים רוב ימות השבוע בעסק המשפחתי, והאחריות להניק הקטן היתה נתונה בידיה של מרתה, מטפלת נוצרייה צעירה שלימדה אותו שאסור לו בשום אופן לשתות חלב, כי רק ילדים יהודים שותים את זה, והזהירה אותו שלא לשחק עם ילדים יהודים כי הם תמיד מלוכלכים…

סופי השבוע, לעומת זאת, הוקדשו למשפחה. בדרך כלל למשפחה המורחבת ולטיולים בסביבה הקרובה לעיר המוקפת אגמים ויערות. עיקר הקשר היה עם משפחתה של האם פרידה. הקשר עם משפחת רוזנברג, משפחתו של אביו, היה פחות הדוק. הילדים שיחקו ביניהם, והמבוגרים ניהלו שיחות ערות. ממרחק עשרות השנים שעברו מאז, הניק זוכר במעומעם ויכוחים שעלו לא אחת לטונים גבוהים בין שני המבוגרים שהסבו לשולחן השבת: סבו ואחיו. לימים הבין שלב העניין היה השקפת עולמם השונה. הסב מצד אמו האמין בהשתלבות היהודים בחיים בפולין כיהודים־פולנים, ואילו אחיו, קומוניסט בהשקפתו, טען שהעתיד הוא ברוסיה הסובייטית.

משפחת רוזנברג הגדירה את עצמה משפחה יהודית ליברלית. רחוקה מהמסורת היהודית, למעט ארוחות משפחתיות בראש השנה ובפסח וביקורים נדירים בבית הכנסת. ההורים לא היו ציונים ולא נהו אחר חלום העלייה לארץ ישראל, חלום שתפס צעירים יהודים רבים בעיר הגדולה. הם היו פולנים. וארשה היתה העיר שלהם. פולין היתה המדינה שלהם. כאן הם חיו. זה היה ביתם.

וארשה של המאה ה־20 היתה עיר עם זהות יהודית שהיה קשה להתעלם ממנה. 350 אלף יהודים חיו בה באמצע שנות ה־30 של המאה הקודמת. שליש מכלל התושבים בעיר. כמעט מחצית מהרופאים בעיר היו יהודים. 60 אחוזים מהבנקאים, שליש מעורכי הדין, שני שלישים מהסוחרים, 70 אחוזים מבעלי המלאכה. בירת העולם היהודי של אירופה. בירת התרבות היהודית.

רחובות מרכזיים בעיר, כמו רחוב זמנהוף, נקראו על שם יהודים. בתי הספר העממיים באזורים שהיה בהם רוב יהודי נסגרו בשבתות ונפתחו שוב ביום ראשון. שמות החנויות שבבעלות יהודים נכתבו בפולנית וביידיש. בין אנשי הרוח היהודים הבולטים בעיר היו סופרים רבים, וביניהם פרץ מרקיש, א’ד גרינברג, יצחק בשביס זינגר, ומשוררים כגון איציק מענגר, קדיה מולודובסקיה ויצחק כצנלסון. בעיר פעלו תיאטראות שהעלו מחזות יהודיים קלאסיים, כמו ‘טוביה החולב’ על פי המחזה של שלום עליכם, ‘הגולם’, ‘הדיבוק’, ‘שני קונילמל’ ועוד. בעיר פעל גם קונסרבטוריון יהודי, שהעניק הכשרה מוזיקלית לתלמידים רבים.

אבל לצד כל אלה היה קשה להתעלם מהתחזקותה של המפלגה הרדיקלית־לאומנית, האנדקים, שאימצה הרבה מהרוחות הרעות, שנשבו מעבר לגבול המשותף עם גרמניה, ומהחוקים שהחלו לצוץ באמצע שנות ה־30 ושנועדו להגביל את השליטה היהודית בכלכלת העיר והמדינה. בשנת 1935 החלה פולין להגביל בחוק את מספר הבנקאים היהודים, את מספרם כפקידי ממשלה, ואת מספר היהודים המועסקים במפעלי תעשייה גדולים, וזאת לצד גזרות ומסים שהופנו בעיקר ליהודים ונועדו למוטט את הסחר והכלכלה היהודיים. האוניברסיטאות הגבילו בכמה מהפקולטות את מספר היהודים לעשרה אחוזים מכלל הסטודנטים במוסד, ובכמה מהן הונהג ‘גטו הספסלים’ — הסטודנטים היהודים הורשו לשבת רק על ספסלים מיוחדים, שהוקצו להם והוצבו ליד הקיר השמאלי של הכיתה. סטודנטים יהודים שסירבו לשבת עליהם — הוכו. סטודנטים פולנים אנטישמים סירבו להיכנס ללמוד בכיתות שהמרצים בהן היו יהודים, ובכמה פקולטות, בעיקר בפקולטות לכימיה ולרפואה, נאסר על הסטודנטים היהודים להיכנס למעבדות. בריונים פולנים הסתובבו ברחובות עם שלטים, שקראו להרחיק את היהודים מצומתי הכלכלה המרכזיים. ‘פולין אינה יכולה לפרנס את בניה בגלל היהודים שתופסים את כל מקומות העבודה בעיר’, נכתב בשלטים.

בתוך כמה שנים איבדה הקהילה היהודית חלק ניכר מעוצמתה הכלכלית. רבע מיהודי וארשה הפכו לנזקקי סעד. הפגיעה הקשה ביותר היתה בציבור החרדי, שהידרדר עד כדי עוני מוחלט. העתיד, לפחות לגבי חלק גדול מיהודי העיר, נראה עתה מעורפל, לא ברור ואפוף סכנות.

ולתוך המציאות הקשה הזאת התקרבה עננה כבדה, שהטילה צל גדול על עתידה של פולין כולה: גרמניה הנאצית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מסע חיים”