החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אני נכון למות

מאת:
מאנגלית: ליאורה וסרמן | הוצאה: | 2004 | 69 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

15.00

רכשו ספר זה:

נאום ההגנה המעמיק והנוגע ללב של נלסון מנדלה בפני בית המשפט ששלח אותו למאסר עולם בעוון בגידה. הסוגיה המרכזית בנאום – האם יש אלימות פוליטית לגיטימית – רלוונטית גם לסכסוך באזורנו ויש בה עניין גם בהקשר כלל עולמי.

זהו הנוסח המלא של הנאום, מלווה בהערות, תקציר אירועים ואחרית דבר. מסמך אנושי חשוב לפי כל אמַת מידה היסטורית, מדינית, מוסרית, חברתית ותרבותית. משולבים בו חומרים מאירי עיניים שיש בכוחם להקרין תקווה אל-מול מכלול ההתרחשויות והאירועים המשפיעים עתה על חיינו וקובעים את גורלנו.

נלסון מנדלה, האיש שהואשם בבגידה במולדתו ובדיוק שלושים שנה אחר כך היה לנשיאהּ, השמיע באוזני שופטיו דברים הנקראים כיום, ממרחק הזמן, כסיפור מרתק המשקף את תולדות מאבקו האוניברסלי והנצחי של האדם למען כבודו וחירותו.

הניסיון הדרום אפריקני מלמד שאפשר לפתור קונפליקט דמים המְעמֵת זה שנים רבות שני עמים בארץ אחת, ואף לעשות זאת בדרך דמוקרטית אמיתית. התנאי הכמעט יחיד לכך: הימצאותם של מנהיגים בעלי תבונת לב משני צדי המתרס, שמתוך סְבַך המציאות המורכבת והקשה יובילו את עמיהם להכרה שעליהם להמיר את נכונותם למות למען מולדתם בָּרצון לחיות בעדה.

מקט: 4-644-2
מסת"ב: 965-7303-8-02
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


"אני נכון למות"

אני הוא הנאשם הראשון.

הנני בעל תואר ראשון במדעי הרוח, ועבדתי כעורך דין ביוהנסבורג במשך כמה שנים בשותפות עם אוליבר טַמבּוֹ. אני אסיר המְרצה עונש של חמש שנות מאסר על יציאה מהארץ ללא היתר ועל הסתה לשביתה בסוף חודש מאי 1961.

ראשית ברצוני לומר כי טענת המדינה בנאום הפתיחה במשפט — שלפיה המאבק בדרום אפריקה מתנהל בהשפעת גורמים זרים כלשהם ובהם גורמים קומוניסטיים — אינה נכונה כלל ועיקר. עשיתי כל אשר עשיתי, הן כאדם פרטי והן כמנהיג של בני עמי, בגלל מה שעבר עלי בדרום אפריקה ובגלל מוצאי האפריקני, שאני נושא אותו בגאון, ולא בגלל דברים שכביכול אמר זר כלשהו.

בימי נעורי בחבל טְַרְנְסקַיי נהגתי להאזין לסיפורים על ימים עברו מפי זקני השבט.[1] חלקם נַסּבו על הקרבות שניהלו אבותינו כדי להגן על המולדת. שמות כמו דִינְגָנֶה, בְַּמָּבָטה, הִיְנְטָסה וָמָקָנה, סְקּוְנְגִטי וָדָלִסיֶלה, מוֹשּוֶאשּוֶאה וסֵקוּקוּנִי נישאו בגאון, כמו נישאה תהילת האומה האפריקנית כולה. קיוויתי אז שיזדמן לי לשרת את עמי ולתרום את תרומתי הצנועה למאבקו לחירות. זה היה המניע בכל מעַשי הקשורים בהאשמות שהועלו נגדי בכתב אישום זה.

באומרי דברים אלה אני חש שעלי לדון בפירוט וללא דיחוי בשאלת האלימות. מקצת הדברים שהועלו בבית המשפט עד כה בעניין זה הם נכונים, ומקצתם אינם נכונים. על אף זאת, אינני מכחיש שתכננתי מעשֵי חבלה. לא עשיתי זאת בקלות דעת או בפזיזות ולא מאהדה כלשהי לאלימות, אלא מתוך הערכה מפוכחת ושלֵווה של המצב הפוליטי שנוצר לאחר שנים של עריצות, של ניצול ושל דיכוי עַמי בידי הלבנים.

אני מודה לאלתר שהייתי בין אלה שסייעו להקים את הזרוע הצבאית של "הקונגרס הלאומי האפריקני" — "אוּמְקוֹנְטוֹ וֶה סִיזְוֶוה",[2] וכן אני מודה שמילאתי תפקיד בארגון זה והייתי פעיל בנושאים הקשורים לארגון — עד אשר נעצרתי באוגוסט 1962.

בהצהרה שאני עומד להצהיר אתקן רושם מוטעה שיצרו עדי המדינה. אסביר, בין היתר, כיצד פעולות מסוימות שהוזכרו בעדויות לא בוצעו בידי אוּמקוֹנטוֹ ואף לא יכלו להתבצע על ידו. אדוּן גם בקשר שבין "הקונגרס הלאומי האפריקני" לבין אוּמקוֹנטוֹ וכן בפעילותי שלי בעניינים הקשורים לשני ארגונים אלה. כמו כן אדון בחלקה של המפלגה הקומוניסטית בנידון. כדי להסביר את הנושאים האלה כראוי, יהיה עלי להסביר מה הייתה המטרה של ארגון אוּמקוֹנטוֹ; אילו שיטות בחר כדי להשיג מטרה זו, ומדוע בחר בהן. כמו כן אסביר כיצד נעשיתי מעורב בפעולות של ארגונים אלה.

אני מכחיש שאוּמקוֹנטוֹ היה אחראי לפעולות אחדות — פעולות שברור לחלוטין שאופיין אינו תואם את מדיניות הארגון — כפי שנטען בכתב האישום נגדנו. אינני יודע מה הייתה ההצדקה לפעולות אלה, אך כדי להמחיש שלא ייתכן שאוּמקוֹנטוֹ אישר את ביצוען, אציג בקצרה את שורשיו של הארגון ואת קווי מדיניותו.

כפי שהזכרתי כבר, הייתי אחד מאלה שסייעו בהקמת אוּמקוֹנטו. יסדנו את הארגון משתי סיבות: ראשית, לדעתנו המדיניות שנקטה הממשלה הובילה לכך שמעשי אלימות מצד העם האפריקני הם לא נמנעים, ושאם לא תימָצא מנהיגות אחראית שתתַעל ותנווט את רגשות עמנו כראוי, יתרחשו אירועי טרור שייצרו עוינות קשה ומרירות בין הגזעים השונים במדינה זו, אירועים שיהיו חמורים מאירועי מלחמה. שנית, חשנו כי ללא אלימות לא יצליח העם האפריקני במאבקו בעקרון הקובע שהלבנים עליונים על השחורים. ביטויי התנגדות חוקיים לעיקרון זה נחסמו בפנינו באמצעות חקיקה, ולפיכך נקלענו למצב שאילץ אותנו או לקבל את מצב הנחיתות המתמשך או לקרוא תגר על הממשלה. בחרנו להתנגד לחוק. אמנם בתחילה אכן פעלנו בניגוד לחוק אך נמנענו מכל שימוש באלימות. כאשר נחקקו חוקים נגד פעולת אלה, וכאשר הממשלה השתמשה בכוח כדי להכניע את התנגדותנו למדיניותה — רק אז החלטנו להשיב לאלימות באלימות.

האלימות שבחרנו לנקוט לא הייתה פעילות טרור. כשהקמנו את אוּמקוֹנטוֹ היינו כולנו חברי "הקונגרס הלאומי האפריקני" ועמדה מאחורינו מסורת של אי־אלימות ושל פתרון מחלוקות פוליטיות בדרך של ניהול משא ומתן. אנו מאמינים שדרום אפריקה שייכת לכל העמים החיים בה, ולא לקבוצה אחת — תהא שחורה או לבנה. לא חפצנו במלחמה בין־גזעים ועד הרגע האחרון ניסינו למנוע אותה. ואם לבית המשפט יש ספק בעניין זה — הרי ההיסטוריה של ארגוננו, לכל אורכה, מעידה על נכונות דברַי, וכן על כל מה שאומר בהמשך בעניין שיטות הפעולה שארגוננו אימץ לעצמו. ברצוני לומר עתה משהו בנוגע ל"קונגרס הלאומי האפריקני".

"הקונגרס הלאומי האפריקני" נוסד ב-1912 כדי להגן על זכויות העם האפריקני. זכויות אלה צומצמו מאוד בעקבות חקיקת "חוק דרום אפריקה" ו"חוק קרקעות הילידים"[3] — חוק אחר שפגע בזכויות העם האפריקני. במשך שלושים ושבע שנים, כלומר עד 1949, נאבק הארגון נגד חקיקת חוקים ושמר בקפדנות לא לחרוג מיעד זה. הארגון דרש דרישות והחליט החלטות, שלח משלחות לממשלה מתוך אמונה שאפשר ליישב את אי הצדק באמצעות שיחות שקטות, ומתוך תקווה שבהדרגה יוכלו האפריקנים להשיג זכויות אזרח מלאות. אבל לא היה אפשר להזיז את הממשלות הלבנות מדעתן, ובמקום לגדול — מספרן של הזכויות לאפריקנים הלך והתמעט. להלן דבריו של צ'יף לוּטוּלִי, המנהיג שלי, שהיה נשיא הקונגרס האפריקני בשנת 1952, ולימים הוענק לו פרס נובל לשלום:

"מי יכחיש את העובדה ששלושים שנים מחיי ביליתי לשווא תוך התמדה, סבלנות, מתינות וענווה בנקישה על דלת נעולה וחסומה? ומה היו פירותיה של המתינות הזאת? בשלושים השנים שחלפו נחקק המספר הרב ביותר של חוקים המגבילים את זכויותינו ואת התפתחותנו וצעידתנו קדימה, וכיום אנו נמצאים בשלב שכמעט אין לנו זכויות כלל וכלל."

גם לאחר 1949 נותר הקונגרס נחוש בדעתו להימנע מנקיטת פעולות אלימות. אולם אז חל שינוי בדרך המחאה החוקית, שבעבר נשמרה בקפדנות. השינוי בא לידי ביטוי בהחלטה למחות נגד חוקי אַפַּרטהַייד מסוימים על ידי הפגנות; אמנם הפגנות שאינן חוקיות, אך הפגנות שקטות. בעקבות החלטה זו פתח הקונגרס בשורת פעולות מחאה והתנגדות. אני מוניתי להיות אחראי על המתנדבים, ופעילותנו נשענה על עקרונות ההתנגדות הפָּסיבית. על אף שיותר מ-8,500 אנשים שֶמחו נגד חוקי האַפַּרטהַייד נעצרו והושלכו לכלא, לא היה כל מקרה של מעשה אלימות במהלך המבצע מצד מתנגד כלשהו. אני ותשעה עשר מעמיתַי הורשענו על רקע התפקיד שמילאנו בארגון הפעילות, אך גזר הדין נדחה, בעיקר כי השופט נוכח לדעת שבמשך כל הפעילות הקפדנו הקפדה יתרה על סדר ומשמעת ועל אי־אלימות.

באותה עת הוקם אגף המתנדבים של הקונגרס, ואז נשמע לראשונה המושג אַמָדֶלָקוּפָה:[4] המתנדבים נדרשו להתחייב בשבועה לשמור על כמה עקרונות. במשפט זה אמנם הוצגו ראיות הנוגעות למתנדבים ולשבועותיהם, אך הן הוצאו לגמרי מהקשרן. המתנדבים אינם, ולא היו מעולם, חיילים בצְבא השחורים ולא נשבעו ללחום מלחמת אזרחים נגד הלבנים. הם היו, ועדיין הינם, עובדים מסורים הנכונים לצאת לפעולות שהקונגרס יוזם, כגון חלוקת עלונים וארגון שביתות, והם מוכנים להמשיך ולפעול ככל הנדרש. הם מכוּנים "מתנדבים" משום שהם מתנדבים לשאת עונשי מאסר והלקאה כפי שגזר המחוקק בעוון מעשים מסוג זה.

בתקופה של פעילות המחאה וההתנגדות נחקקו שני חוקים במדינה: "חוק ביטחון הציבור" ו"תיקון לחוק הפלילי". בחוקים אלה נקבעו עונשים חמורים ביותר על עבֵרות המתאפיינות במחאה נגד החוק. למרות זאת נמשכו הפגנות המחאה, ו"הקונגרס הלאומי האפריקני" דבק במדיניות האי־אלימות. ב-1956 נעצרו 156 חברים בכירים ב"ברית הקונגרס", ואני בתוכם, בעוון בגידה חמורה וכן באשמת עבֵרה על "החוק לדיכוי הקומוניזם". אמנם המדינה התחשבה במדיניות אי-האלימות שנקט "הקונגרס הלאומי האפריקני", אך לאחר חמש שנים, כאשר בית המשפט פרסם את פסק הדין, הוא קבע שהקונגרס לא נקט מדיניות כזו. זוכינו מכל ההאשמות, ובכלל זה ההאשמה שלפיה ביקש הקונגרס להשליט במדינה משטר קומוניסטי במקום המשטר הקיים. תמיד נהגה הממשלה לתייג את כל מתנגדיה כאילו היו קומוניסטים. האשמה זו שבה וחזרה במשפט הנוכחי, אך כפי שאציג לפניכם בהמשך, הקונגרס אינו ארגון קומוניסטי ומעולם לא היה כזה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אני נכון למות”