אוקיינוס בקצה המשעול, רומן נפלא למבוגרים של ניל גיימן, הוא יצירה פורצת דרך של אמן ידוע ומוכשר. הוא מסופר מתוך […]
פרולוג
לבשתי חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה ונעלתי נעליים שחורות, מצוחצחות ומבהיקות: בגדים שבדרך כלל הרגשתי בהם לא נוח, כאילו אני לובש מדים גנובים או מעמיד פני מבוגר. היום הם סיפקו לי נחמה מסוימת. הייתי לבוש בבגדים שמתאימים ליום קשה.
בבוקר מילאתי את חובתי, אמרתי את המילים שנועדתי לומר, והתכוונתי להן כשהגיתי אותן. ואז, בתום הטקס נכנסתי למכונית שלי ונסעתי, אקראית, בלי לדעת לאן, כי ידעתי שכעבור שעה אצטרך להיפגש עם עוד אנשים שלא ראיתי שנים וללחוץ עוד ידיים ולשתות יותר מדי תה מספלי חרסינה משובחת. נהגתי בדרכים הכפריות הפתלתלות של סאסֶקס, דרכים שזכרתי רק במעורפל, עד שגיליתי שאני נוסע למרכז העיר, ואז פניתי, אקראית, במורד כביש אחר ופניתי שמאלה ואחר כך ימינה. רק אז הבנתי לאן אני נוסע, לאן נסעתי מההתחלה, ועיוויתי את פני בשל
טיפשותי.
נסעתי אל בית שלא קיים כבר עשרות שנים.
כשנסעתי ברחוב הרחב שפעם היה משעול אבן לצד שדה שעורה, חשבתי להסתובב בחזרה, להסתובב בחזרה ולהשאיר את העבר כפי שהוא. אבל הייתי סקרן.
הבית הישן, אותו בית שחייתי בו במשך שבע שנים, מגיל חמש עד גיל שתים־עשרה, נהרס ואבד לתמיד. הבית החדש, זה שהורי בנו בקצה הגן, בין שיחי האזליאה למעגל הדשא הירוק שכונה בפינו “טבעת הפֵיות”, נמכר לפני שלושים שנה.
האטתי את המהירות למראה הבית החדש. בשבילי הוא תמיד יהיה הבית החדש. עצרתי בשביל הגישה, והבחנתי בהרחבה שנעשתה למבנה משנות השבעים. שכחתי שהלבנים היו בצבע חום־שוקולד. הדיירים החדשים הפכו את המרפסת הקטנטנה של אמי לחדר שמש דו־מפלסי. בהיתי בבית, וגיליתי שאני זוכר את שנות העשרה שלי פחות טוב משציפיתי: לא את הזמנים הטובים, ולא את הזמנים הרעים. כשהייתי נער גרתי במקום הזה למשך זמן מה. נדמה היה שאין לו חלק במי שהייתי היום.
יצאתי משביל הגישה.
הגיע הזמן לנסוע אל הבית ההומה והעליז של אחותי, שנוקה וסודר עד נוקשות לקראת היום הזה. ידעתי שאדבר שם עם אנשים ששכחתי מקיומם כבר לפני שנים והם ישאלו אותי על נישואי (שכשלו לפני עשור, מערכת יחסים שנפרמה לאטה עד שלבסוף, כצפוי, נשברה) ואם הכרתי מישהי (לא. בכלל לא הייתי בטוח שאני מסוגל. עדיין לא), והם ישאלו על הילדים שלי (כולם כבר גדלו, חיים את חייהם, מצטערים שלא יכלו לבוא היום), על העבודה שלי (היא בסדר גמור, תודה, אגיד, מאחר שאני אף פעם לא יודע איך לדבר על מה שאני עושה. לו יכולתי לדבר על זה, לא הייתי צריך לעשות את זה. אני עושה אמנות, לפעמים אני עושה אמנות אמיתית, ולפעמים היא ממלאת את החללים הריקים בחיי. את חלקם. לא את כולם). כולנו נדבר על המנוח, נזכור את
המתים.
המשעול הכפרי הקטן של ימי ילדותי נסלל לכביש שחור שחצץ כעת בין שני שיכונים רחבי ידיים. נסעתי במורד הכביש, הרחק מהעיירה, לכיוון ההפוך מהמקום שאליו הייתי צריך לנסוע, והרגשתי טוב.
הכביש השחור החלקלק הלך ונעשה צר כמו המשעול הפתלתל שזכרתי מימי ילדותי, והפך לעפר דחוס מלא אבני צור גבשושיות דמויות עצם.
עד מהרה כבר נסעתי לאטי בדרך חתחתים צרה שמשני עבריה גדר חיה של שיחי אלסר וצמחייה סבוכה המנוקדים מדי פעם בשיחי ורדים קוצניים. הרגשתי כאילו חזרתי לאחור בזמן. המשעול היה כפי שזכרתי אותו, אבל שום דבר אחר לא היה.
חלפתי על פני חוות קימל. זכרתי שכשהייתי בקושי בן שש־עשרה נישקתי את קאלי אנדרס אדומת הלחיים ובהירת השיער שגרה שם, ושזמן קצר לאחר מכן עברה המשפחה שלה להתגורר בשֶטלֶנדס, ואני לא זכיתי לנשק אותה או לראות אותה שוב. ואחר כך, לאורך קילומטר וחצי לא היה דבר פרט לשדות משני צדי הדרך: ערב רב של כרי דשא. בהדרגה הפך המשעול לדרך עפר. היא התקרבה לסופה.
נזכרתי בו לפני שפניתי בעיקול וראיתי אותו, בכל תפארתו הרעועה ואדומת הלבנים: בית החווה של משפחת המפסטוק.
הופתעתי למראהו, למרות שהמשעול תמיד הסתיים שם. לא יכולתי להמשיך לנסוע. חניתי לצד חצר המשק. לא היתה לי שום תוכנית. תהיתי אם אחרי כל השנים האלה עדיין גר כאן מישהו, או ליתר דיוק, אם משפחת המפסטוק עדיין גרה כאן. זה לא נראה סביר, אבל למיטב זיכרוני, המשפחה הזאת בעצמה היתה לא כל כך סבירה.
סירחון גללי הפרות הכה בי כשיצאתי מהמכונית וחציתי בזהירות את החצר הקטנה לעבר דלת הכניסה. חיפשתי פעמון לשווא, ואז נקשתי על הדלת. היא לא הוברחה כראוי, ונפתחה לאטה כשהקשתי עליה באצבעותי.
כבר הייתי כאן פעם, מזמן, לא כן? הייתי בטוח בזה. לעתים זיכרונות ילדות מכוסים ומוסתרים תחת הדברים שהתרחשו לאחר מכן, כמו צעצועי ילדוּת שנשכחו בתחתית ארון מבוגרים מלא עד להתפקע, אבל הם לעולם לא אבודים לתמיד. נעמדתי במבואה וקראתי, “שלום? יש כאן מישהו?“
לא שמעתי דבר. הרחתי לחם טרי ושעווה להברקת רהיטים ועץ ישן. עיני הסתגלו לאטן לאפלה: הצצתי פנימה וכשהתכוננתי להסתובב ולעזוב הגיחה אישה זקנה מהמסדרון האפלולי, בידה מטלית לבנה. שערה האפור היה ארוך.
אמרתי, “גברת המפסטוק?”
היא הטתה את ראשה הצִדה והתבוננה בי. “כן. אני אכן מכירה אותך, בחור צעיר,” אמרה. אני לא בחור צעיר. כבר לא. “אני מכירה אותך, אבל דברים מתחילים להסתבך כשמגיעים לגילי. מי אתה בדיוק?”
“אני חושב שהייתי בערך בן שבע, אולי שמונה, בפעם האחרונה שהייתי כאן.”
היא חייכה. “היית החבר של לטי? זה ממעלה המשעול?”
“נתת לי חלב. הוא היה עוד חם מהפרות.” ואז הבנתי כמה שנים חלפו מאז ואמרתי, “לא, זו לא היית את. זו בוודאי היתה אמך שנתנה לי חלב. אני מתנצל.” כשאנו מזדקנים אנו הופכים להורים שלנו; אם נחיה שנים ארוכות נראה פרצופים שחוזרים על עצמם בזמן. את גברת המפסטוק, אמא של לטי, זכרתי כאישה מוצקה. האישה הזאת שלפני היתה דקה כמקל ונראתה שברירית. היא נראתה כמו אמה שלה, כמו האישה שהכרתי כגברת המפסטוק הזקנה.
לפעמים כשאני מתבונן במראה אני רואה את פניו של אבי, לא את פני שלי, ואני זוכר איך היה מחייך לעצמו מול המראה לפני שיצא מהבית. “נראה טוב,” נהג לומר לבבואתו בשביעות רצון. “נראה טוב.”
“באת לפגוש את לטי?” שאלה גברת המפסטוק.
“היא כאן?” האפשרות הפתיעה אותי. היא הרי נסעה לאנשהו, לא? לאמריקה?
הזקנה נדה בראשה. “בדיוק עמדתי להרתיח מים בקומקום. אתה רוצה כוס תה?”
היססתי, ואז אמרתי שאם לא אכפת לה, הייתי שמח אם לפני כן היא תוכל לכוון אותי לברכת הברווזים.
“ברכת ברווזים?”
ידעתי שלטי כינתה את הברכה בשם משונה. זכרתי את זה. “היא קראה לה ים. משהו כזה.”
הזקנה הניחה את המטלית על השידה. “אי אפשר לשתות את מי הים, נכון? מלוחים מדי. כמו לשתות את דם החיים. אתה זוכר את הדרך? תקיף את הבית ותגיע לשם. פשוט תלך בשביל.”
לו שאלתם אותי לפני שעה הייתי אומר שלא, אני לא זוכר את הדרך. נדמה לי שבכלל לא הייתי זוכר את שמה של לטי המפסטוק. אבל כשעמדתי במבואה ההיא, הכול חזר אלי. זיכרונות המתינו בשולי הדברים וקראו אלי. לו אמרתם לי שאני שוב בן שבע, אולי הייתי מאמין לכם קצת, רק לרגע.
“תודה לך.”
יצאתי אל חצר המשק. חלפתי על פני לול התרנגולות, על פני האסם הישן, צעדתי לאורך שולי השדה וזכרתי היכן אני, ומה מצפה לי, וצהלתי מהעובדה שאני יודע. עצי אלסר עמדו משני צדי האחו. קטפתי חופן מהאגוזים הירוקים, והנחתי אותם בכיסי.
הברֵכה מצפה לי, חשבתי. אני רק צריך לעקוף את הצריף הזה, ואראה אותה.
ראיתי אותה ומשום מה התמלאתי בתחושת גאווה, כאילו מעשה ההיזכרות היחיד הצליח להסיט את קורי העכביש שאפפו את היום הזה.
הברכה היתה קטנה משזכרתי. בצדה הרחוק עמד צריף קטן מעץ, וליד השביל ספסל נושן וכבד מעץ ומתכת. פסי העץ המתקלפים נצבעו בירוק לפני כמה שנים. ישבתי על הספסל, ובהיתי בהשתקפות השמים במים, בדוק הירוקת על גדת המים ובעלי שושנות המים. מדי פעם השלכתי אגוז ללב הברכה, הברכה שלֵטי המפסטוק כינתה…
זה לא היה ים, נכון?
היא צריכה להיות קצת יותר מבוגרת ממני, לטי המפסטוק. היא היתה מבוגרת ממני בשנים מעטות, למרות כל הדיבורים המוזרים שלה. היא היתה בת אחת־עשרה. אני הייתי… בן כמה? זה היה אחרי מסיבת יום ההולדת הגרועה, את זה ידעתי. כך שהייתי בן שבע.
תהיתי אם נפלנו אי פעם למים; אם דחפתי אותה אל ברכת הברווזים, את הילדה המוזרה שגרה בחווה בקצה קצהו של המשעול. זכרתי שהיא היתה בתוך המים. אולי היא דחפה גם אותי פנימה.
לאן היא נסעה? אמריקה? לא, אוסטרליה. זה היה המקום. מקום כלשהו רחוק מאוד.
וזה לא היה הים. זה היה האוקיינוס.
האוקיינוס של לטי המפסטוק.
נזכרתי בזה, וכשנזכרתי בזה שב אלי הכול.
אין עדיין תגובות