החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קווי מתאר

מאת:
מאנגלית: קטיה בנוביץ' | הוצאה: | 2018-03 | 178 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

88.00

רכשו ספר זה:

פיי טסה לאתונה ללמד קורס קיץ קצר בכתיבה יוצרת. במושב המטוס לצידה יושב גבר בגיל העמידה. הוא פותח בשיחת חולין, אך כפי שקורה לעיתים במפגשים אקראיים מן הסוג הזה הזרות דווקא מקרבת, ופיי מוצאת עצמה מאזינה לפרטים אינטימיים מתוך סיפור חייו רב התהפוכות. בגילוי לב הוא מספר לה על נישואיו שעלו על שרטון, על העליות והמורדות שידעה הקריירה המקצועית שלו ועל חיבתו המיוחדת לסירת המנוע שבבעלותו. גם באתונה היא ממשיכה להאזין לתלמידים בקורס, לחבריה ולזרים שמזדמן לה לפגוש. הם מספרים לה על אהבותיהם, פחדיהם, שאיפותיהם ומשתפים אותה בתובנות שיש להם מחיי היומיום. על עצמה מוסרת פיי רק פרטים מעטים ובכל זאת, ככל שהסיפורים שהיא בוחרת לדבוק בהם או להגיב להם

הולכים ומתלכדים, מתגלים בפנינו באורח ברור ומופלא קווי המתאר של דמותה.

במהלך סיפורי מבריק שהופך את כללי הסיפור על ראשם, רייצ'ל קאסק מגוללת סיפור אנושי מרהיב, קולח ורענן, העוסק בחוויית האובדן, בטיבם של חיי משפחה, הקושי באינטימיות והמסתורין של היצירה עצמה.

רייצ'ל קאסק היא סופרת בריטית מוערכת ופורה. קווי מתאר, ספרה הראשון המתורגם לעברית, היה מועמד לשלל פרסים ספרותיים חשובים וקצר ביקורות נלהבות בעולם כולו.

מקט: 4-20-534189
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
פיי טסה לאתונה ללמד קורס קיץ קצר בכתיבה יוצרת. במושב המטוס לצידה יושב גבר בגיל העמידה. הוא פותח בשיחת חולין, […]

1

לפני הטיסה הזמינו אותי לארוחת צהריים במועדון לונדוני עם מיליארדר שעל פי ההבטחות היה ליברל עם קבלות. הכפתורים העליונים בחולצתו היו פתוחים, והוא דיבר על תוכנה חדשה שפיתח, שעוזרת לארגונים לזהות עובדים אשר יש סיכון גבוה שיגנבו מהארגון או יבגדו בו. היינו אמורים לדון בכתב־עת ספרותי שהוא שקל לייסד, אך למרבה הצער נאלצתי לעזוב לפני שהגענו לנושא. הוא התעקש לשלם על מונית לשדה התעופה, וטוב שכך, כי מיהרתי לטיסה והייתה לי מזוודה כבדה.

המיליארדר היה להוט להציג בפניי בקווים כלליים את סיפור חייו, שנפתח בקול ענות חלושה והסתיים – כמובן – בגבר הנינוח ובעל האמצעים שישב מעבר לשולחן. תהיתי אם הוא אכן רוצה להיות סופר, ואם כתב־העת הוא בגדר מתאבן לחך. המון אנשים רוצים להיות סופרים, אין סיבה לחשוב שאי אפשר לקנות את זה בכסף. האיש קנה ומכר הרבה מאוד דברים. הוא ציין שהוא עובד גם על תוכנית שתסלק עורכי דין מחייהם הפרטיים של אנשים. הוא גם תכנן להקים חוות־רוח צפה, גדולה דיה לשכן את כל האנשים הדרושים להפעלתה ולניהולה: את המשטח העצום אפשר למקם בלב ים, וכך לסלק את הטורבינות המכוערות מרצועת החוף שבה קיווה לערוך את הפיילוט, ושבמקרה היה לו שם בית. בימי ראשון הוא ניגן בתופים בלהקת רוק, בשביל הכיף. הוא ציפה לילד, האחד־עשר במספר, שזה לא נורא כמו שזה נשמע אם מביאים בחשבון את הרביעייה מגואטמלה שהוא ואישתו אימצו. התקשיתי לקלוט את כל הדברים שסיפר לי. המלצרית כל הזמן הביאה עוד דברים, צדפות, תבלינים, יינות מיוחדים. דעתו הוסחה בקלות, כמו ילד שקיבל יותר מדי מתנות לחג המולד. אבל כשהכניס אותי למונית הוא אמר, תיהני באתונה, אם כי לא זכרתי שאמרתי לו לאן אני נוסעת.

המטוס המלא המתין להמראה על המסלול בהית’רו. ההקלטה התנגנה, והדיילת עמדה במעבר ועשתה פנטומימה בלוויית אביזרים. ישבנו חגורים למושבינו, שדה של זרים שותקים, כמו שתיקת המאמינים בעת פולחן דתי. היא הראתה לנו את חגורת ההצלה עם הצינורית הקטנה, את יציאות החירום, את מסיכות החמצן המשתלשלות מצינורית שקופה. היא הובילה אותנו בנבכי האפשרויות של מוות ואסון כמו כומר המוביל את עדתו בין פרטי כור המַצרף והגיהינום; ואיש לא זינק כדי להימלט כל עוד זה אפשרי. במקום זה האזנו או הקשבנו בחצי אוזן וחשבנו על דברים אחרים, כאילו הזיווג בין רשמיות לאבדון נסך בנו קשיחות מיוחדת. כשהקול המדבר בהקלטה הגיע לקטע על מסיכות החמצן, השקט נותר בעינו. איש לא מחה או ערער על הציווי לדאוג לאחרים רק אחרי שנדאג לעצמנו. אבל אני לא הייתי בטוחה שכל זה נכון.

בצד אחד שלי ישב נער שחום שברכיו התנודדו ואגודליו השמנמנים התרוצצו על המסך של קונסולת משחקים. בצד השני ישב גבר קטן־מידות בחליפת פשתן בהירה, שזוף לעילא, עם פלומת שיער כסופה. בחוץ, מעל המסלול, רבצו מושהים שמֵי הקיץ התפוחים של אחר הצהריים; רכבים של שדה התעופה התרוצצו משולחי רסן על פני המרחבים השטוחים, גולשים ומסתובבים וחגים כצעצועים, והלאה מהם נמתח החוט הכסוף של הכביש המהיר, נוצץ כמו פלג תחום בין השדות החדגוניים. המטוס זז והתגלגל קדימה, כך שהנוף הקיץ כביכול מקיפאונו והתחיל לנוע ולחלוף על פני החלונות, תחילה לאט ואחר כך מהר יותר, עד שהגיעה תחושת ההתרוממות המהוססת משהו, המאומצת, כשהמטוס התנתק מהקרקע. לרגע היה נדמה לי שזה לא ייתכן. אבל זה קרה.

האיש מימיני פנה אלי ושאל לסיבת ביקורי באתונה. אמרתי שאני נוסעת לעבוד.

‘אני מקווה שתגורי ליד מים,’ אמר. ‘חם מאוד באתונה.’

אמרתי שלצערי זה לא יקרה, והוא זקר את גבותיו הכסופות, שצמחו ממצחו גסות ופראיות להפתיע כמו עשב מאדמת טרשים. המוזרוּת הזאת גרמה לי לענות לו. הבלתי צפוי נראה לנו לפעמים כמו גורל מדרבן.

‘החום הגיע מוקדם השנה,’ הוא אמר. ‘בדרך כלל מזג האוויר נוח עד שלב הרבה יותר מאוחר. אם לא רגילים זה יכול להיות מאוד לא נעים.’

אורות הקבינה הרוטטת ריצדו במקוטע; נשמעו דלתות נפתחות ונטרקות, נקישות עזות, ואנשים מתנועעים, מדברים, קמים. קול גברי דיבר בכריזה; היה ריח של קפה ומזון; הדיילות צעדו בנחישות הלוך ושוב במעבר המרופד, וגרבי הניילון שלהן רשרשו כשחלפו על פנינו. השכן שלי אמר שהוא טס כך פעם או פעמיים בחודש. יש לו דירה בלונדון, במֵייפֶר, ‘אבל כיום,’ אמר בלסת נחושה, ‘אני מעדיף לגור בדורצ’סטר.’

הוא דיבר אנגלית מדוקדקת ורשמית שלא נשמעה טבעית לחלוטין, כאילו נמרחה עליו במברשת, כמו צבע. התעניינתי במוצא שלו.

‘שלחו אותי לפנימייה אנגלית בגיל שבע,’ ענה. ‘אפשר להגיד שיש לי גינונים של אנגלי אבל לב של יווני. אומרים,’ הוסיף, ‘שההיפך זה הרבה יותר גרוע.’

הוריו היו יוונים, המשיך, אבל בשלב מסוים העתיקו את חייהם – על ארבעת בניהם, הוריהם ומבחר דודים ודודות – ללונדון, והתנהלו שם בסגנון המעמד הגבוה, שלחו את ארבעת הבנים ללמוד והקימו בית שהפך מוקד לקשרים חברתיים רבי תועלת, ושטף בלתי נלאה של אריסטוקרטים, פוליטיקאים ואילי הון חצה את ספו. שאלתי מנין הייתה להם גישה לחוג הזר הזה, והוא משך בכתפיו.

‘כסף הוא מדינה בפני עצמה,’ אמר. ‘ההורים שלי היו בעלי ספינות; העסק המשפחתי היה חובק עולם, אם כי עד אז התגוררנו באי הקטן ששניהם נולדו בו, ושבוודאות לא שמעת עליו, חלף קרבתו לכמה יעדים תיירותיים מפורסמים.’

‘חרף קרבתו,’ אמרתי. ‘נדמה לי שהתכוונת לחרף.’

‘אני באמת מתנצל,’ אמר. ‘ודאי שהתכוונתי לחרף.’

אבל כמו כל העשירים, המשיך, הוריו חרגו זה מכבר מגדר מוצאם והסתובבו בספֶרה חסרת גבולות בקרב אנשי ממון ושררה. הם כמובן המשיכו להחזיק בית מפואר באי כשהילדים היו קטנים; אבל כשהגיע הזמן לשלוח את הבנים לאוניברסיטה עקרו סופית לאנגליה, שם היו להם קשרים רבים, ובהם – אמר בגאווה ניכרת – כאלה שקירבו אותם לכל הפחות לפריפריה של ארמון באקינגהאם.

מאז ומעולם שלטה משפחתם באי: שני ענפים של האצולה המקומית התאחדו בנישואי הוריו, ויתירה מזאת, שתי אימפריות ספּנוּת התמזגו. אבל התרבות המקומית הייתה חריגה, בהיותה מטריארכלית. נשים, לא גברים, היו בעלות הסמכות; הנכסים לא עברו מאב לבן אלא מאם לבת. וזה, אמר שכני, עורר מתחים משפחתיים מנוגדים לאלה שנתקל בהם כשהגיע לאנגליה. בעולם של ילדותו, בן נידון לאכזב מלכתחילה; הוא עצמו, האחרון בשורה ארוכה של אכזבות, זכה ליחס אמביוולנטי במיוחד כי אימו גידלה אותו כבת. היא האריכה את שערו המתולתל; הלבישה אותו בשמלות וקראה לו בשם שהוריו בחרו כשעוד ציפו לזכות סוף כל סוף ביורשת. שורשיו של המצב החריג הזה, אמר שכני, היו עתיקים. כבר בשחר תולדותיה נסבה כלכלת האי על דליית ספוגים מקרקעית הים, וצעירי הקהילה רכשו מיומנות בצלילה למעמקים. אבל משלח היד הזה טמן בחובו סכנות, ותוחלת החיים שלהם הייתה נמוכה להפליא. בנסיבות אלה, כשבעלים מתו על ימין ועל שמאל, הנשים צברו שליטה על ענייני כספים, ואם לא די בכך – העבירו אותה לבנותיהן.

‘קשה,’ אמר, ‘לדמיין את העולם בשיא פריחתם של הוריי, כשהוא היה בה בעת מענג וקשוח כל כך. למשל, לבן החמישי של הוריי נגרם נזק מוחי בלידה, וכשהמשפחה עקרה הם פשוט השאירו אותו באי בחסותן של אחיות מתחלפות, שאף אחד אני חושש – באותם ימים וממרחק כזה – לא בחן את כישוריהן מקרוב.’

הוא עדיין מתגורר שם, גבר מזדקן עם מוח של תינוק, שלא מסוגל כמובן לתת את גרסתו לסיפור. בינתיים, שכני ואחיו שכשכו במים הקפואים של בתי ספר פרטיים באנגליה ולמדו לחשוב ולדבר כמו אנגלים. תלתליו של השכן שלי נקצצו לשמחתו הרבה, ולראשונה בחייו הוא חווה אכזריות, וכמה סוגים חדשים של אומללות בצדה: בדידות, געגועים, כיסופים לאימו ולאביו. הוא פשפש בכיס החזה של החליפה והוציא ארנק עור שחור ורך, שממנו שלף תצלום שחור־לבן מקומט של הוריו: גבר נוקשה זקוף גו במעיל עליון ארוך ומחויט, מכופתר עד צוואר, ששערו החצוי בפסוקת ושפמו השבלולי העבות שחורים כל כך עד שהם משווים לו נופך אכזרי להפליא; לצדו אישה לא מחייכת, פניה עגולים וקשים, אטומים כמטבע. זה תצלום מסוף שנות השלושים של המאה העשרים, אמר שכני, לפני שהוא עצמו נולד. אבל הנישואים כבר היו אומללים. אכזריותו של האב וקשיחותה של האם היו לא רק קוסמטיות. קרב איתנים התחולל בין רצונותיהם, ואיש לא הצליח להפריד בין הנצים; למעֵט, לזמן קצר, במותם. אבל זה כבר סיפור להזדמנות אחרת, אמר בחיוך קלוש.

בעודו מדבר הדיילת התקדמה אט־אט במעבר, דוחפת עגלת מתכת שממנה חילקה מגשי פלסטיק עם אוכל ושתייה. כעת היא הגיעה לשורה שלנו: כשהושיטה לנו את מגשי הפלסטיק הלבנים הצעתי אחד לנער משמאלי, אשר הרים את קונסולת המשחקים שלו ללא מילה, בשתי הידיים, כדי שאניח לפניו את המגש על השולחן המתקפל. שכני מימין ואני הרמנו את מכסי המגשים שלנו כדי שהדיילת תוכל למזוג תה לכוסות הפלסטיק הלבנות שעליהם. הוא התחיל לשאול אותי שאלות כאילו הזכיר לעצמו לעשות זאת, ותהיתי מה או מי לימד אותו את השיעור הזה, שרבים לעולם אינם לומדים אותו. אמרתי שלאחרונה אני גרה בלונדון, אחרי שעברתי מבית כפרי שהתגוררתי בו לבד עם ילדיי בשלוש השנים האחרונות, ושבשבע השנים שקדמו לכך גרתי שם עם אביהם. במילים אחרות, זה היה בית המשפחה שלנו, וצפיתי בו הופך לקבר של משהו שכבר לא ידעתי בוודאות אם הוא מציאות או אשליה.

בהפוגה שתינו תה ואכלנו עוגיות קטנות רכות דמויות עוגה. מעבר לחלונות שררה כמעט־עלטה סגולה. המנוע הרעים ללא הרף. פנים המטוס האפיל עכשיו, וקרני מנורות הספוט שמעלינו פילחו אותו. התקשיתי לבחון את פני השכן שלי מהמושב הסמוך, אבל באפלולית המנומרת הם הפכו לנוף של פסגות ובקיעים, אשר במרכזו הזדקר אף אנקול יוצא דופן שהטיל גאיות־צל עמוקים על שני צדיו, כך שבקושי ראיתי את עיניו. שפתיו היו דקות, ופיו רחב ומעט פתוח; הקטע בין האף לשפה העליונה היה ארוך ובשרני, והוא נגע בו לעתים מזומנות, כך ששיניו לא נחשפו גם כשחייך. אי אפשר, אמרתי בתשובה לשאלתו, להסביר למה הסתיימו הנישואים שלי. בין היתר, נישואים הם מערכת אמונות, סיפור, ואף שהם באים לידי ביטוי בדברים מוחשיים, הדחף המניע אותם מסתורי ביסודו. מה שהיה אמיתי, בסופו של דבר, הוא אובדן הבית, שהפך לאתר גיאוגרפי לדברים שנפקדו וייצג, כך הנחתי, תקווה לשובם ביום מן הימים. מעבר הדירה היה, במובן מסוים, הכרזה על כך שהפסקנו לחכות; לא היה אפשר עוד למצוא אותנו במספר הקבוע, בכתובת הקבועה. בני הצעיר, אמרתי לו, פיתח הרגל מרגיז ביותר להסתלק בו־ברגע ממקום מפגש שקבענו אם אנחנו לא שם כשהוא מגיע. במקום לחכות, הוא הולך לחפש אותנו ובתוך כך צובר תסכול וייאוש. לא מצאתי אותך! הוא צועק אחר כך, מקופח באופן בלתי נמנע. אבל התקווה היחידה למצוא משהו היא להישאר בדיוק במקומך, במקום המוסכם. השאלה היא רק כמה זמן מחזיקים מעמד.

‘לעתים קרובות נדמה לי,’ ענה שכני אחרי שתיקה קצרה, ‘שהנישואים הראשונים שלי נגמרו מסיבות טיפשיות ביותר. בילדותי הייתי צופה בעגלות החציר חוזרות מהשדות, עמוסות כל כך שהעובדה שהן לא התהפכו נראתה לי כמו נס. הן היטלטלו והתנדנדו מצד לצד באופן מבהיל למדי, אבל למרבה התדהמה מעולם לא התהפכו. עד שיום אחד ראיתי עגלה מונחת על צדה, החציר מפוזר לכל עבר ואנשים מתרוצצים וצועקים. שאלתי מה קרה, והעגלון אמר לי שהם נתקלו במהמורה בדרך. אני תמיד זוכר את זה,’ הוא אמר. ‘כמה בלתי נמנע זה נראה, ובכל זאת כמה מטופש. וזה בדיוק מה שקרה ביני לבין אשתי הראשונה,’ אמר. ‘נתקלנו במהמורה בדרך והתהפכנו.’

במבט לאחור הוא הבין שהיחסים ביניהם היו מאושרים, ההרמוניים ביותר בחייו. הוא ואשתו נפגשו והתארסו בגיל הנעורים; הם מעולם לא רבו, עד לוויכוח שבו הכול נשבר ביניהם. היו להם שני ילדים, ויחד הם צברו הון לא קטן. היה להם בית גדול בפאתי אתונה, דירה בלונדון, דירה בז’נווה; היו להם סוסים וחופשות סקי ויאכטה של שנים־עשר מטר במעגן בים האגאי. באותה עת שניהם היו עדיין צעירים דיים להאמין שעקרון הצמיחה הזה אקספוננציאלי; שהחיים רק הולכים ומתרחבים, ומנתצים את רצף כלי הקיבול שבתוכם מנסים להכיל אותם, מרוב צורך להמשיך ולהתרחב. אחרי הריב, הואיל והשכן שלי הסתייג מלעזוב את הבית לצמיתות, הוא עבר לגור ביאכטה במקום עגינתה. היה קיץ, והיאכטה הייתה מפוארת; הוא דג, ושחה, ואירח חברים. במשך כמה שבועות הוא חי באשליה טהורה שהייתה בעצם קהות חושים, כמו קהות החושים שבאה בעקבות פציעה, לפני שהכאב מחלחל פנימה באיטיות אבל ללא לאות, מפלס את דרכו בערפל הסמיך של משככי הכאבים. מזג האוויר התקלקל; היאכטה הפכה לקרה ולא נוחה. חותנו הזמין אותו לפגישה שבה ביקש ממנו לוותר על כל תביעה לגבי נכסיהם המשותפים, והוא הסכים. הוא האמין שהוא יכול להרשות לעצמו לנהוג בנדיבות, שהוא ירוויח הכול מחדש. הוא היה בן שלושים ושש ועדיין הרגיש את כוח הצמיחה האקספוננציאלית זורם בעורקיו, את החיים הנאבקים להבקיע את הכלי המכיל אותם. הוא יחזיר לעצמו הכול, בהבדל אחד – הפעם הוא ירצה את מה שיהיה לו.

‘אבל גיליתי,’ הוא אמר ונגע בשפתו העליונה הבשרנית, ‘שזה קשה יותר מכפי שזה נשמע.’

שום דבר, כמובן, לא התפתח בהתאם לציפיות. המהמורה בדרך לא רק זעזעה את הנישואים; היא הסיטה אותו למסלול אחר לגמרי שלא היה אלא מעקף ארוך ללא כיוון, דרך שבעצם לא הייתה לו שום סיבה לפנות אליה ולפעמים עדיין הרגיש שהוא מהלך בה. כמו תפר רופף שפורם את הבגד כולו, היה קשה להחזיר את שרשרת האירועים לזרימתה המקורית. אבל האירועים האלה הרכיבו את רוב חייו הבוגרים. חלפו כמעט שלושים שנה מאז קץ נישואיו הראשונים, וככל שהתרחק מהחיים הללו, כן הם עטו בעיניו צביון אמיתי יותר. או לא בדיוק אמיתי, אמר – כל מה שקרה מאז היה אמיתי בהחלט. המילה שהוא חיפש היא אותנטי: נישואיו הראשונים היו אותנטיים כפי ששום דבר מאז לא היה. ככל שהוא מזדקן, נישואיו הראשונים מייצגים בעיניו בית שהוא עורג לשוב אליו. אם כי כשהוא נזכר בכך בגילוי לב, ועוד יותר מזה כשהוא מדבר עם אשתו הראשונה – הוא עושה זאת לעתים רחוקות כיום – התעוקה הנושנה מתחדשת. ואף על פי כן נדמה לו שהחיים ההם נחיו בלא יודעין כמעט, שהוא אבד בתוכם, שקע בהם כפי ששוקעים בספר, מאמינים באירועים המתרחשים בו וחיים באמצעות הדמויות ולצדן באופן מוחלט. מאז הוא לא הצליח להשתקע בצורה כזאת; לא הצליח עוד להאמין ככה. אולי מהדבר הזה בדיוק – אובדן האמונה – נובעת כמיהתו לזִקנה. כך או כך, הוא ואשתו בנו דברים שלבלבו, הם הרחיבו יחד את סך כל קיומם ונכסיהם; החיים הגיבו להם ברצון והרעיפו עליהם שפע, וזה – הבין כעת – מה שנתן לו את הביטחון לפרק הכול, במה שכעת נדמה לו כאגביות יוצאת מגדר הרגיל, כי הוא חשב שיהיה יותר.

‘יותר מה?’ שאלתי.

‘יותר – חיים,’ אמר ופרש את זרועותיו לאות קבלה. ‘ויותר חיבה,’ הוסיף כעבור שתיקה קצרה. ‘רציתי יותר חיבה.’

הוא החזיר את התצלום של הוריו לארנק. כעת שרר חושך מעבר לחלונות. בקבינה אנשים קראו, ישנו, דיברו. גבר במכנסיים רפויים קצרים שוטט הלוך ושוב במעבר והקפיץ תינוק על כתפו. המטוס נראה שלֵו, כאילו לא זז כמעט; בממשק בין פְּנים לחוץ החיכוך היה מועט כל כך שהיה קשה להאמין שאנחנו מתקדמים. אורות החשמל, בשילוב עם החושך המוחלט בחוץ, שיוו לאנשים מראה בשרני, מוחשי, הפרטים הקטנים הפכו בלתי אמצעיים, סתמיים, אינסופיים כל כך. בכל פעם שהאיש עם התינוק חלף ראיתי את רשת הקמטים במכנסיים הקצרים שלו, את זרועותיו המנומשות המכוסות פרווה אדמדמה מחוספסת, את עור הבטן החיוור הגבשושי היכן שחולצת הטריקו שלו התרוממה, ואת כפות הרגליים המקומטות העדינות של התינוק על כתפו, הגב הרכון, הראש הרך עם פיתולי השיער הפרימיטיביים.

שכני נפנה אלי פעם נוספת והתעניין בטיב העבודה שאעשה באתונה. שוב חשתי במאמץ המודע הגלום בשאלתו, כאילו אימן את עצמו להרים עצמים שנשמטו מאחיזתו. נזכרתי איך כשהבנים שלי היו תינוקות, הם נהגו להפיל בכוונה דברים מכיסא האוכל כדי לראות אותם נופלים, פעילות שעינגה אותם בה במידה שתוצאותיה החרידו אותם. הם לטשו עיניים בַּעצם הנפוּל – צנים אכול למחצה, כדור פלסטיק – והתרגזו יותר ויותר על סירובו לחזור. לבסוף היו פורצים בבכי, ובדרך כלל גילו שכתוצאה מכך העצם הנפול חוזר אליהם. תמיד הופתעתי מכך שתגובתם לרצף האירועים הייתה לחזור עליו: ברגע שהעצם הושב לידיהם, הם הפילו אותו שוב והתכופפו לצפות בו. הנאתם לא פחתה, וכמוה גם מצוקתם. תמיד ציפיתי שבשלב מסוים הם יבינו שהמצוקה לא הכרחית ויבחרו להימנע ממנה, אבל הם לא עשו זאת. זיכרון הסבל לא השפיע כהוא זה על בחירתם: להיפך, הוא כפה עליהם לחזור על כך, שכן הסבל היה הקסם שגרם לחפץ לחזור ואיפשר להם לשחזר את חדוות הנפילה. אילו סירבתי להחזיר את העצם בפעם הראשונה שהפילו אותו, סביר להניח שהם היו לומדים דבר אחר לגמרי, אם כי לא ידעתי מה בדיוק.

אמרתי לו שאני סופרת ושאני נוסעת לאתונה לכמה ימים כדי להעביר שיעורים במסגרת קורס קיץ. כותרת הקורס הייתה ‘איך לכתוב’. המורים היו כמה סופרים, ומאחר שאין דרך אחת לכתוב הנחתי שניתן לתלמידים עצות סותרות. אמרו לי שרוב התלמידים יוונים, אבל ציפו מהם לכתוב באנגלית. היו שהביעו ספקות לגבי הרעיון הזה, אבל אני לא מצאתי בו טעם לפגם. מצדי הם יכלו לכתוב בכל שפה, לא היה בעיניי שום הבדל. לפעמים, אמרתי, מה שאובד בתרגום תורם לפשטות. הוראה היא בסך הכול פרנסה מבחינתי, המשכתי. אבל יש לי חבר או שניים באתונה שאולי אפגש איתם.

סופרת, אמר שכני והטה את ראשו במחווה שיכלה לסמל כבוד למקצוע או בורות מוחלטת בו. כשרק התיישבתי לידו, שמתי לב שהוא קורא ספר מרופט ביותר של וילבר סמית. זה, אמר כעת, לא מייצג את טעמו בקריאה, אם כי הוא אכן לא אנין טעם כשמדובר בבדיון. הוא מתעניין בספרים שמכילים מידע, עובדות ופרשנות של עובדות, ובטוח שההעדפה הזאת אינה מעידה על חוסר תחכום. הוא מזהה בנקל סגנון כתיבה ראוי; אחד הסופרים האהובים עליו, למשל, הוא ג’ון ג’וליוס נוריץ’. אבל הוא מוכרח להודות שהוא חסר השכלה בבדיון. הוא הוציא את וילבר סמית מכיס המושב שלפניו, ששם הוא נח עד לאותו הרגע, והטמין אותו בתיק המסמכים שלרגליו כך שהספר נעלם, כאילו ביקש להתכחש לו, ואולי חשב שאשכח שראיתי אותו. כשלעצמי כבר לא התעניינתי בספרות כדפוס של סנוביות או אפילו של הגדרה עצמית – לא נותרה בי שום כמיהה להוכיח שספר אחד טוב ממשנהו. למעשה, אם התפעלתי ממשהו שקראתי, גיליתי בתוכי הסתייגות הולכת וגוברת מלהזכיר אותו בכלל. הדברים שידעתי שהם נכונים בעיניי הלכו והתנתקו מהצורך לשכנע אחרים. לא רציתי עוד לשכנע אף אחד בשום דבר.

‘אשתי השנייה,’ אמר שכני כעת, ‘לא קראה ספר מימיה.’

היא הייתה בּוּרה מוחלטת, המשיך, גם בהיסטוריה בסיסית ובגיאוגרפיה, ואמרה בחברה דברים מביכים מאין כמותם, ללא שמץ בושה. להיפך, היא כעסה כשדיברו על דברים שלא הבינה בהם. כשחברה מוונצואלה באה לביקור, למשל, היא סירבה להאמין שארץ כזאת קיימת בכלל כי מעולם לא שמעה עליה. היא עצמה אנגלייה, ויפָה כל כך שקשה לא לייחס לה תחכום; אבל אף על פי שאופייה אכן קיפל בתוכו כמה הפתעות, הן לאו דווקא היו מלבבות. לעתים קרובות הוא הזמין את הוריה ללון, כאילו אם יעמיק לחקור בהם יפענח את חידת בתם. הם הגיעו לאי, שבית הוריו עדיין עמד בו, ונשארו למשך שבועות ברצף. הוא מעולם לא פגש אנשים כה תפלים, כה חסרי ייחוד. ככל שהתייגע במאמץ לגרות אותם, הם לא הגיבו, כמו צמד כורסאות ממש. במיוחד האב, ששתקנותו האינסופית הייתה קיצונית כל כך, עד שבהדרגה הבין שכני שהוא כנראה סובל מפגיעה נפשית כלשהי. ההיכרות עם מישהו שהחיים פגעו בו כך נגעה ללבו. בנעוריו הוא כמעט בוודאות לא היה מבחין באיש הזה, לא כל שכן תוהה על הסיבות לשתיקתו. ובמובן זה ההכרה בסבלו של חותנו עוררה בו את ההכרה בסבלו הוא. זה נשמע נדוש, אבל כמעט ניתן לומר שבזכות ההכרה הזאת כל חייו סבו על צירם. עקב מהפכה קצרה בזווית הראייה, תולדות כוח הרצון שלו נראו לו כעת כמסע מוסרי. כמו מטפס הרים הוא הסתובב לאחור, השקיף על המורד וסקר את המסלול שעשה, לא עוד שקוע בהעפלה.

לפני זמן רב מאוד – רב כל כך שהוא שכח איך קוראים לסופר – הוא קרא כמה שורות בלתי נשכחות בסיפור על גבר שניסה לתרגם סיפור של סופר מפורסם הרבה יותר ממנו. בשורות האלה – שלדברי שכני הוא זוכר עד היום – המתרגם אומר שמשפט יוצא לאוויר העולם לא טוב ולא רע, ושההכרעה לגבי איכותו מקורה בהתאמות מעודנות מאין כמותן, תהליך אינטואיטיבי אשר הגזמה והפעלת כוח מחריבות אותו ללא תקנה. השורות האלה נגעו לאמנות הכתיבה, אבל כששכני הביט סביבו בראשית גיל העמידה, הוא הבין שהן חלות באותה המידה גם על אמנות החיים. בכל אשר פנה הוא ראה אנשים שנהרסו בגלל הקיצוניות של חוויותיהם שלהם, וחותניו החדשים נראו לו דוגמה ומופת לתופעה הזאת. כך או כך, היה ברור שבתם טעתה וחשבה שהוא עשיר הרבה יותר משהיה באמת: היאכטה הגורלית שבה הסתתר כניצול נישואים, והייתה הנכס היחיד שנותר לו מאותה תקופה, פיתתה אותה. היה לה צורך עז במותרות, והוא התחיל לעבוד כפי שמעולם לא עבד, בעיוורון ובקדחתנות, הקדיש את כל זמנו לפגישות ולטיסות, נשא ונתן וסגר עסקאות, נטל עוד ועוד סיכונים כדי לספק לה את העושר שאת קיומו הניחה כמובן מאליו. למעשה, הוא ייצר אשליה: לא משנה מה עשה, הפער בין האשליה למציאות לא התמלא. בהדרגה, אמר, הפער הזה, המרחק בין המצוי לרצוי, התחיל לחתור תחתיי. הרגשתי שאני הולך ומתרוקן, אמר, כאילו עד כה חייתי על מאגרים שצברתי במרוצת השנים, וכעת הם הידלדלו.

כעת, ההלימוּת של אשתו הראשונה, הבריאות והשגשוג של חיי המשפחה שלהם ועומק עברם המשותף החלו לייסר אותו. האישה הראשונה נישאה בשנית אחרי תקופת אומללות קצרה. לאחר הגירושים היא פיתחה קיבעון על סקי, נסעה להרים ולצפון אירופה ככל שרק יכלה, ועד מהרה הכריזה על נישואיה למדריך סקי מִלֶך שבאוסטריה, שלדבריה השיב לה את ביטחונה העצמי. הנישואים האלה, הודה שכני, נותרו על כנם עד עצם היום הזה. אבל בראשיתם התחוור לשכני שהוא טעה, והוא ניסה לחדש את הקשר עם אשתו הראשונה, אף שלא ידע בדיוק לאיזו מטרה. ילדיהם, בן ובת, היו עדיין קטנים. אחרי הכול, היה סביר שישמרו על קשר. הוא זכר במעורפל שמיד לאחר הפרידה היא הייתה זו שרדפה אחריו; הוא גם זכר שחמק משיחות הטלפון שלה בנחישותו לרדוף אחר האישה שכעת הייתה רעייתו השנייה. הוא היה לא זמין, עבר לעולם חדש שבו אשתו הראשונה בקושי התקיימה, הייתה מעין דמות קרטון מגוחכת שפעולותיה – כך שכנע את עצמו ואת האחרים – היו פעולות של משוגעת. אבל כעת היא זו שהייתה לא זמינה. היא שעטה במורדות הרים צחים כשלג באַרְלבֶּרג, והוא לא התקיים שם מבחינתה יותר משהיא התקיימה קודם מבחינתו. היא לא ענתה לטלפונים שלו, או ענתה בקצרה, בהיסח הדעת, ואמרה שעליה ללכת. לא ניתן היה לגרום לה להכיר בו, וזה הדבר המתמיה מכול אשר עורר בו תחושה לא מציאותית ממש. אחרי הכול, איתה התגבשה זהותו. ואם היא כבר אינה מזהה אותו, אזי מיהו?

מה שמוזר, הוא אמר, שאפילו כעת, כשהאירועים הם נחלת העבר הרחוק והוא ואשתו הראשונה מדברים באופן קבוע יותר, היא עולה לו על העצבים כעבור דקת שיחה אחת. ואין לו ספק שאילו מיהרה לחזור מההרים בתקופה שבה נדמה היה שהוא נמלך בדעתו, עד מהרה היא הייתה מעצבנת אותו כל כך, עד שיחסיהם שוב היו מגיעים לקצם. במקום זה הם מזדקנים ממרחק. כשהוא מדבר איתה הוא מדמיין די בבהירות את החיים שיכלו להיות להם, את החיים שהיו חולקים כעת. זה כמו לחלוף על פני בית שגרת בו פעם – העובדה שהוא עוד קיים, שהוא מוחשי כל כך, משווה לכל מה שקרה מאז צביון לא ממשי משום מה. בהיעדר מבנה, האירועים אינם מציאותיים: מציאותה של אשתו, כמו מציאות הבית, הייתה מבנית, מכרעת. היו לה מגבלות, והוא נתקל בהן כיום כשהוא שומע את אשתו בטלפון. אבל החיים ללא מגבלות מתישים, הם היסטוריה ארוכה של מרחב מוחשי ורגשי, כמו שלושים שנות חיים של מעברים ממלון למלון. תחושת הארעיות, או היעדר הבית, גבתה ממנו מחיר. הוא בזבז סכומי עתק כדי להיפטר מהתחושה הזאת, כדי להציב גג מעל ראשו. וכל הזמן הזה ראה ממרחק את ביתו – את אשתו – עומדת, קבועה במהותה, אבל שייכת לאחרים עכשיו.

אמרתי שהדרך שבה הוא סיפר את הסיפור שלו מוכיחה את הטענה הזאת במובן מסוים, כי אני לא מצליחה לדמיין את האישה השנייה בבהירות כמו זו שדמיינתי את הראשונה. למעשה, אני לא מאמינה בה בלב שלם. היא מצטיירת כמרשעת רב־תכליתית, אבל איזה עוול היא עשתה בעצם? היא מעולם לא העמידה פני אינטלקטואלית, כפי ששכני למשל העמיד פני עשיר, ומאחר שהעריכו אותה אך ורק בזכות יופיה, אך טבעי – יש יאמרו אך הגיוני – שהיא תרצה להצמיד לו תג מחיר. ובאשר לוונצואלה, מי הוא שיגיד מה צריך ומה לא צריך לדעת? אני בטוחה שיש המון דברים שהוא עצמו לא יודע, ומה שהוא לא יודע לא קיים בעיניו יותר משוונצואלה קיימת בעיני אשתו היפה. שכני קימט את מצחו, וחריצים ליצניים נחרשו משני צדי סנטרו.

‘אני מודה,’ אמר אחרי שתיקה ממושכת, ‘שיש לי דעות קדומות בנושא הזה.’

למען האמת, הוא לא מסוגל לסלוח לאשתו השנייה על יחסה לילדיו, שבילו חופשות בחברתם, בדרך כלל בבית המשפחה הישן שבאי. היא ממש קינאה בבן הבכור והעבירה ביקורת על כל תנועה שעשה. היא צפתה בו באובססיביות חריגה, למען האמת, ותמיד העבידה אותו בבית, האשימה אותו בכל עדות מזערית לאי־סדר והתעקשה על זכותה להעניש אותו על מה שהיא והיא בלבד הגדירה כעבירות. פעם הוא חזר הביתה ומצא את הנער נעול באחד המרתפים הנרחבים דמויי הקטקומבות שהשתרעו מתחת למבנה כולו, מקום חשוך ומאיים במקרה הטוב, שהוא עצמו פחד להיכנס אליו כילד. הוא שכב על צדו רועד וסיפר לאביו שהושלך לשם כי לא פינה את הצלחת שלו מהשולחן. הוא כמדומה ייצג בעיניה כל נטל בחייה כאשת איש, התגלמות העוול שנעשה לה. והוא גם היה ההוכחה לכך שהיא אינה ניצבת במקום הראשון מבחינת בעלה, ולעולם גם לא תתייצב שם.

הוא מעולם לא הבין את הצורך שלה בעליונות, שכן אין זו אשמתו שהיו לו חיים לפני שפגש אותה; אבל נדמה היה שנחישותה להשמיד את ההיסטוריה שלו ואת הילדים שהם עדות בל תימחה לה, הולכת וגוברת. בשלב זה כבר היה להם ילד משלהם, אבל במקום לשפר את המצב, זה רק החמיר את קנאתה. היא האשימה את שכני בכך שאינו אוהב את בנם כפי שהוא אוהב את ילדיו הבוגרים; היא השגיחה עליו ללא הרף, חיפשה הוכחות למשוא פנים, כשלמעשה היא עצמה העדיפה את בנם באופן בוטה, אף שלעתים קרובות התרגזה גם על הקטן, כאילו הרגישה שילד אחר היה מקנה לה את הניצחון המיוחל. ואמנם, היא פחות או יותר נטשה את בנם לקראת הסוף. הם העבירו את הקיץ באי, וגם הוריה – הכורסאות – היו שם. כעת הוא רחש להם חיבה רבה מאי פעם, שכן מתוך אהדתו להם הוא ראה ברדידותם הוכחה לטבעה הציקלוני של בתם. הם היו כמו קרקע שסופות טורנדו היכו בה ללא הפסק; הם חיו במצב של ספק־הרס תמידי. אשתו הכניסה לעצמה לראש שהיא רוצה לחזור לאתונה. הוא הניח שהיא משתעממת באי. היא מן הסתם רצתה ללכת למסיבות, לעשות כל מיני דברים; נמאס לה להעביר את הקיצים כאן, במוזוליאום המשפחתי. חוץ מזה, הוריה אמורים לטוס חזרה מאתונה בקרוב, אז הם יוכלו לטוס יחד, אמרה, ולהשאיר את הילדים הבוגרים כאן בחסותה של סוכנת הבית. שכני השיב שהוא לא יכול לטוס לאתונה עכשיו. הוא בשום אופן לא יכול לעזוב את ילדיו – הם יגורו איתו עוד שבועיים או שלושה. כיצד יוכל לנטוש אותם, כשזהו פרק הזמן היחיד שיש לו לבלות איתם? ובכן, אם הוא לא בא, היא אמרה, הנישואים נגמרו.

זה היה אפוא רגע ההכרעה. סוף סוף הוא התבקש לבחור, וכמובן הרגיש שאין לו ברירה. הוא אמר שזה בלתי סביר לחלוטין, ואז פרץ ביניהם ריב נורא שבסופו אשתו, בנו והוריה עלו על ספינה וחזרו לאתונה. לפני שעזבו, חתנו חרג ממנהגו ודיבר. הוא אמר שהוא מבין את גישתו של שכני. זאת הייתה הפעם האחרונה ששכני ראה אותם, ופחות או יותר הפעם האחרונה שראה את אשתו, שחזרה עם הוריה לאנגליה ומשם התגרשה ממנו. היא שכרה את שירותיו של עורך דין מצוין, והוא הגיע כמעט לפשיטת רגל בפעם השנייה בחייו. הוא מכר את היאכטה וקנה סירת מנוע קטנה שהיטיבה לשקף את מצבו הכלכלי. אבל בנם חזר אליו בסופו של דבר, ברגע שאימו נישאה בשנית לאריסטוקרט אנגלי עשיר כקורח וגילתה שהילד מעיב על נישואיה השניים באותה המידה שילדיו של שכני העיבו על נישואיו לה. הפרט האחרון העיד אם לא על יושרתה של גרושתו, אז לפחות על עקביות מסוימת מצדה.

כל כך הרבה אבד בין הריסות הספינה, הוא אמר. מה שנשאר הם רסיסים, ואם הוא לא יאחז בהם, הים יסחף גם אותם. אבל אני עדיין מאמין באהבה, אמר. אהבה משקמת הכול כמעט, והיכן שאינה יכולה לשקם היא מפיגה את הכאב. אַת, למשל, אמר לי – כרגע עצובה, אבל אם תתאהבי העצב ייפסק. בעודי יושבת שם חשבתי שוב על בּנַי בכיסאות הגבוהים שלהם, ועל התגלית שמצוקתם גורמת באורח נס לכדור לחזור. באותו רגע המטוס התחיל להנמיך בחשכה. קול דיבר בכריזה; הדיילת חלפה במעבר והחזירה אנשים למקומותיהם. שכני ביקש את מספר הטלפון שלי – אולי נאכל ארוחת ערב יחד כשאהיה באתונה.

סיפור נישואיו השניים בכל זאת לא סיפק אותי. חסרה בו אובייקטיביות; הוא נסמך יותר מדי על קיצוניות, והתכונות המוסריות שייחס להתגלמויותיה של הקיצוניות הזאת היו בדרך כלל שגויות. למשל, זה לא חטא לקנא בילד, אם כי זה בהחלט כואב מאוד לכל הנוגעים בדבר. גיליתי שאני מפקפקת בכמה עובדות בסיסיות שהציג, למשל שאשתו נעלה את בנו במרתף, וגם לא לגמרי השתכנעתי ביופיה, שנשמע כאילו גם הוא מיוחס לה בשוגג. אם לקנא זה לא חטא, אז להיות יפה זה בוודאי ובוודאי לא חטא. החטא טמון בכך שהמספֵּר גזל ממנה את היופי, כביכול, באמתלת שווא. אפשר לתאר את המציאות כשיווי משקל נצחי בין חיובי לשלילי, אבל בסיפור הזה הקטבים התנתקו ויוחסו להם זהויות נפרדות, יריבות. מניה וביה, הנרטיב הציג אנשים מסוימים – את המספֵּר וילדיו – באור חיובי, ואילו האישה הוצגה רק כשנדרשה להפליל את עצמה. ניסיונותיו הבוגדניים של המספר ליצור קשר עם אשתו הראשונה, למשל, זכו למעמד חיובי, אוהד, ואילו חוסר הביטחון של אשתו השנייה – המבוסס בהחלט, כפי שמתברר כעת – התקבל כפשע בלתי מובן. יוצא מן הכלל אחד היה אהבתו של המספר לחותניו המשמימים, מוכי הציקלון, פרט מתוק־מריר שבו החיובי והשלילי מתאזנים. אבל מלבד זאת, לדעתי האמת בסיפור הוקרבה על מזבח כמיהתו של המספֵּר לנצח במאבק.

שכני צחק ואמר שזה ככל הנראה נכון. הוריי נלחמו כל חייהם, אמר, ואף אחד לא ניצח. אבל אף אחד גם לא ברח. הילדים הם שברחו. אחי התחתן חמש פעמים, אמר, ובחג המולד הוא יושב לבדו בדירתו בציריך, סופר את הכסף ואוכל כריך גבינה. תגיד את האמת, אמרתי, היא באמת נעלה את הבן שלך במרתף? הוא הטה את ראשו.

‘היא תמיד הכחישה,’ אמר. ‘היא טענה שטאקיס נעל את עצמו שם כדי לסבך אותה.’

אבל אני כן מוכן לקבל, אמר, שהרצון שלה שאבוא לאתונה לא היה בלתי סביר. הוא לא סיפר לי את כל הפרטים – למעשה,

אימה חלתה. לא משהו רציני במיוחד, אבל היה עליה להתאשפז בבית חולים ביבשת, והיוונית של אשתו לא הייתה טובה במיוחד. אך הוא חשב שאשתו ואביה יסתדרו בלעדיו. ההערה שהשמיע חותנו כשעזב הייתה אפוא אמביוולנטית יותר מכפי שנדמה בגרסה הראשונה. בשלב זה כבר חגרנו חגורות במצוות הקול שבכריזה, ולראשונה ראיתי אורות מתחתינו בשעה שגלשנו ברעד, יער אדיר של אורות עולה ונופל באופן מסתורי בעלטה.

באותה תקופה דאגתי כל הזמן לילדים שלי, אמר שכני. לא יכולתי לחשוב על הצרכים שלי או שלה; חשבתי שהם צריכים אותי יותר. מילותיו הזכירו לי את מסיכות החמצן, שכמובן לא הפגינו נוכחות בשעות האחרונות. יש מעין ציניות כללית, אמרתי, בכך שמחלקים לנו מסיכות חמצן על בסיס ההבנה האילמת שלעולם לא נזדקק להן. שכני אמר שבעיניו זה נכון לגבי תחומים רבים בחיים, אבל חוק הממוצעים הוא לא משהו שמשתלם לבסס עליו את הציפיות שלנו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.