מה תהיו מוכנים להקריב למען אהבת אמת? בשביל ג'וליאן קרוז התשובה ברורה – הוא ייתן הכול. אחרי שאהובתו ג'וזפין מתה […]
פרולוג
חפצי אמנות אמיתיים ממקומות דמיוניים
אשטון עמד, שערו הבלונדיני מתפרץ מתוך כובע המצחייה שלו, זרועותיו שלובות, מבט לא מאמין בעיני הבדולח שלו, והקשיב לג’וזפין מנסה במתיקות לשכנע את זאקייה לעלות על ‘הטיסה של פיטר פן’. ג’וליאן, ג’וזפין, אשטון וזי היו בדיסנילנד, והשניים האחרונים לא נראו מרוצים.
“זי, מה יש כאן לא לאהוב?” אמרה ג’וזפין. “טסים מעל לונדון עם פיטר פן בספינת פירטים קסומה אל ארץ לעולם לא. בואי ניכנס, תראי, התור הולך ומתארך.”
“זו טיסה בכאילו?” שאלה זאקייה.
“לא,” ענה אשטון. “זו טיסה אמיתית. ולונדון אמיתית, וספינת הפירטים אמיתית. ובטח ארץ לעולם לא אמיתית.”
זאקייה גלגלה את עיניה. היא כמעט זקרה כנגדו אצבע משולשת. “זה מהיר? זה מסחרר? זה חשוך? אני לא רוצה שתהיה לי סחרחורת. אני לא רוצה לפחד או להיזרק בכוח.”
“את מעדיפה להיות במקום אחר?” שאל אשטון.
“לא, אני רק רוצה ליהנות.”
“והטיסה של פיטר פן מעל לונדון לא עונה על הדרישה הזאת?” שאל אשטון, וסינן אל ג’וליאן, “איזה מין כיף יכול להיות לנו עם מישהי כזאת? אני לא מאמין שריילי הסכימה שאבוא עם שלושתכם. אני אצטרך לקחת אותה לג’מייקה בתור פיצוי.”
“גם ככה אתה צריך לפצות את כולם, בייחוד אחרי ההתנהגות המחורבנת שלך בארוחת הצהריים בשבוע שעבר,” אמר ג’וליאן. “אז תסתום ותסבול בשקט.”
“זה סיפור חיי,” אמר אשטון.
“איזה מין כיף יכול להיות לנו עם מישהו כזה?” אמרה זאקייה לג’וזפין. “המושג שלו על כיף זה לצחוק עליי.”
“הוא לא צוחק עלייך, הוא צוחק איתך.”
“זה לא נקרא לצחוק איתי!”
“ששש… כן, זה כן. את משגעת את כולם,” אמרה ג’וזפין, ואז דיברה בקול רם יותר אל הגברים, “תצטרכו לסלוח לזי, זה חדש לה. היא לא הייתה אף פעם בדיסנילנד.”
“איזה מין בנאדם לא היה אף פעם בדיסנילנד?” לחש אשטון לג’וליאן.
“זה לא נכון!” אמרה זאקייה. “הייתי פעם אחת עם בני הדודים שלי.”
“לשבת על ספסל בזמן שהילדים האחרים עולים על מתקנים לא נקרא להיות בדיסנילנד, זי.”
זאקייה צקצקה בלשונה. “יש אולי נסיעה איטית בקרונית?”
“מה דעתך על ‘זה עולם קטן’?” שאל אשטון. הוא אמנם דיבר אל זאקייה, אך פנה אל ג’וליאן ופקח עיני עגל. “זה שיט איטי בסירה.”
“זה יכול להיות בסדר, בתנאי שהסירה לא תהיה במים אמיתיים. זה במים אמיתיים?”
“לא,” ענה אשטון. “הסירה שטה במים מזויפים.”
“ולזה את קוראת שהוא צוחק איתי?” אמרה זאקייה לג’וזפין. “את בטוחה שהוא לא צוחק עליי?”
“בטוחה, זי. זה עולם של צחוק, עולם של דמעות. בואי נלך ל’זה עולם קטן’.”
לאחר שהחשיך והזאטוטים עזבו והקהל הידלדל קצת הצליחו שלושתם לשכנע את זאקייה לעלות על ספֵּייס מאוּנטיין. היא חצי הסכימה, אך נרתעה למראה הקרונית לארבעה אנשים שעליה הם היו אמורים לעלות. ג’וזפין הייתה אמורה לשבת לפני ג’וליאן, בין רגליו, ופירושו של דבר היה שזאקייה תצטרך לשבת לפני אשטון, בין הרגליים שלו. “אפשר לנסות סידור ישיבה אחר?” שאלה זי.
“כמו מה?” אשטון שמר על קול יציב.
“כמו אולי הבנות ביחד והבנים ביחד.”
“ג’ולס, מותק, מה דעתך?” שאל אשטון והגביה את קולו בשתי אוקטבות. “את רוצה לשבת בין הרגליים שלי, חמודה, או שאני אשב בין הרגליים שלך?”
“נו די, זי,” אמרה ג’וזפין. “אל תעשי את הפרצוף הזה. אשטון צודק. תיכנסי. זאת רק נסיעה אחת. את תאהבי את זה. רק…”
“במקום שאת תשבי לפניי,” אמר אשטון לזאקייה, בנימה לבבית ככל האפשר, “את מעדיפה שאני אשב לפנייך?”
“אתה רוצה לשבת בין רגליי הפתוחות?” נימת חוסר האמון של זאקייה אפילו לא התקרבה להיות ידידותית.
“אני רק מעלה הצעות, מנסה לעזור.”
“חוץ מבעיות אחרות, אני לא אצליח לראות שום דבר,” אמרה זאקייה. “אתה גבוה מדי. אתה תחסום לי את שדה הראייה במשך כל הנסיעה.”
אשטון תקע מרפק בצלעותיו של ג’וליאן כשעמדו לעלות על המתקן. “אחי,” הוא לחש לו, “לא סיפרתם לה שספֵּייס מאוּנטיין הוא חור שחור שאין מה לראות בו?”
“אפילו לא סיפרנו לה שזאת רכבת הרים,” אמר ג’וליאן. “אתה רוצה שהיא תעלה למתקן או לא?”
“אני באמת צריך לענות על זה?”
הם טיפסו פנימה, קודם אשטון וג’וליאן, ואחר כך הבנות התיישבו לפניהם. זאקייה ניסתה לשבת קדימה ככל שיכלה, אבל הספסל היה צר וקצר וירכיה נכנסו בדיוק בין רגליו הפשוקות של אשטון.
“אתה יכול לפשק יותר את הרגליים שלך?” היא שאלה.
“אמר הבישוף למוזגת בבר,” אמר אשטון.
“ג’וזפין! החבר של החבר שלך מעיר לי הערות גסות.”
“כן, קוראים לזה בדיחות,” אמר אשטון.
“אלה בהחלט לא בדיחות כי בדיחות הן מצחיקות. אנשים צוחקים מבדיחות. שמעת כאן מישהו צוחק?”
זאקייה ישבה בנוקשות והחזיקה את הארנק שלה בחיקה.
אשטון נד בראשו ונאנח. “אה, אולי כדאי שתניחי את התיק שלך למטה ותחזיקי במוטות האחיזה.”
“טוב לי בדיוק איך שאני, תודה רבה,” היא אמרה. “אל תתקרב יותר מדי.”
“אין לך מה לדאוג.”
הם יצאו לדרך.
זאקייה נזרקה אחורה, אל חזהו של אשטון, וירכיה ננעלו בין רגליו. התיק נפל אל משטח הרגליים. היא נאחזה במוטות האחיזה וצרחה במשך שתי דקות בתוך המבנה החשוך.
לאחר שזה הסתיים, ג’וליאן עזר לזאקייה הרועדת לצאת מהקרונית. ג’וזפין כבר הייתה על הרציף, היא קיפצה ומחאה כפיים. “זי! איך היה? אהבת את זה?”
“אם אהבתי להתפלץ מפחד? למה לא אמרת לי שזאת רכבת הרים בחושך מוחלט?”
הם קנו תמונה שבה צולמו ארבעתם בזמן הנסיעה: זאקייה פעורת פה ועיניים, ושלושת האחרים שמחים וצוחקים. הם נתנו לה את התמונה כמזכרת מהפעם הראשונה שלה על ספֵּייס מאוּנטיין, חפץ אמנות אמיתי ממקום דמיוני.
“אולי בפעם הבאה ננסה את פיטר פן,” אמר אשטון בזמן שעזבו את הפארק לאחר מופע הזיקוקים.
“מי אמר שתהיה הפעם הבאה?” אמרה זאקייה.
“תודה לך שגרמת לזה לקרות,” לחשה ג’וזפין לג’וליאן במגרש החניה ונכרכה סביב זרועו. “אני יודעת שזה לא נראה כך, אבל היא נהנתה. אבל אתה יודע מה לא עזר? אשטון שלך, שהתנהג כמו ליצן החצר. תגיד לו שהוא לא צריך להתאמץ כל כך כשהוא נראה כמו אביר. הוא מנסה להיות מצחיק כמוך?”
“הוא ליצן חצר ואביר בלי שום עזרה ממני, תאמיני לי,” אמר ג’וליאן.
ג’וזפין נישקה אותו בלי להאט את צעדיה. “אתה מקבל נקודות בונוס על היום,” היא אמרה. “חכה עד שנגיע הביתה.”
ובימים אחרים, כשהיא התהלכה בין גן עדן לגיהינום, עברה על פני הכופרים האלימים וחתרה במורד נהר הסטיקס ב’גן עדן בפארק’, ג’וליאן נסע ברחבי לוס אנג’לס וחיפש מקומות חדשים שבהם היא אולי תתאהב בו, כמו בדיסנילנד. מקומות חדשים שבהם יוכלו ידיו לגעת בגופה. הם טיילו במורד בוורלי וקנו קצת תכשיטים, ישבו במונטאז’ והתלחשו בנוסטלגיה על המלון הישן בֶּל אֵייג’ שהשקיף על הגבעות. הוא הרים כוס לכבודה במועדון הווייפֶּר רוּם, שבו לא מזמן מתה מישהי צעירה ויפה. תמיד יש מישהי צעירה ויפה שמתה בלוס אנג’לס. וכשהרוח נשבה פנימה מלורל קניון, היא שכבה במיטתו, טבעה באהבתו וייחלה לעצי אלמוגים ולמסטיקים אדומים, ואילו ג’וליאן לא ייחל לשום דבר, כי כבר היה לו הכול.
אבל זה היה אז.
אין עדיין תגובות