החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבה באחוזת טיינפורד

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2014-01 | 384 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

באביב 1938 מגיעה אליזה לנדאו אל בית טיינפורד — בית אחוזה גדול על גדת מפרץ בחופי אנגליה. אליזה, נערה סוערת והרפתקנית מווינה שנאלצת להתחיל לעבוד כמשרתת, אינה יודעת דבר על אנגליה, אבל משוכנעת שלא תמצא חן בעיניה. בזמן שמשרתים מצחצחים כלי כסף ומגישים משקאות על המדשאה, היא עונדת את הפנינים של אִמהּ תחת המדים, ומחוללת שערורייה כשביום הולדתו ה–21 של קיט, בנו של בעל האחוזה, היא מתחפשת לגבר ורוקדת איתו.

אבל המלחמה קרבה, העולם משתנה. ועל אליזה להשתנות איתו.

בטיינפורד היא לומדת שאפשר להיות יותר מאדם אחד — ושאפשר לאהוב יותר מפעם אחת.

נטשה סולומונס היא סופרת ותסריטאית אנגלייה. ספרה הראשון,

Mr Rosenblum's List, היה רב-מכר בינלאומי ותורגם לעשר שפות.

"היכונו להיות מוקסמים עד עמקי נשמתכם"

הטיימס

"עדין ונוגע ללב"

אובזרוור

"תענוג של ספר"

הגרדיאן

מקט: 15100109
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הַבחנות כלליות לגבי הולכי על ארבע

כשאני עוצמת את עיני, אני רואה את בית טַיינפורד. בחשכה, בשוכבי במיטה, אני רואה חזית בנויה אבן בזוהר שעות אחר הצהריים המאוחרות. אור השמש משתבר על חלונות הקומה העליונה, והאוויר אפוף ניחוחות מגנוליה ומלח. קיסוס מעטר את הפתח המקושת אל המרפסת, ועקעק מנקר בחזזית המכסה את רעפי אבן הגיר. עשן מיתמר מאחת הארובות הגדולות, והעלים בשדרת עצי הלַיים שטרם נכרתה — גונם ירוק־מאי, והם מטילים צללים מנומרים על שביל הגישה. עשבים שוטים עדיין לא צימחו בערוגות הלוונדר והתימין התוחמות, והמדשאה היא יריעת קטיפה קצוצה עשויה פסים־פסים ירקרקים. חורי קליעים אינם מנקדים את חומת הגן העתיקה, וחלונות חדר האורחים פתוחים לרווחה. הזכוכית אינה מנופצת באש תותחים. אני רואה את הבית כפי שהיה אז, באותו אחר צהריים ראשון.

והאנשים כולם רק נסתרים מעין. אני יכולה לשמוע את קרקוש הכנת מגש המשקאות; בגזוזטרה, קערית של קמליות ורודות נחה על השולחן. ובמפרץ מיטלטלות סירות הדיג על הגלים, הרשתות פרושות, קול המים המכים בעץ. עדיין לא גורשנו. הבתים עדיין אינם עיי חורבות ואבן על שפת הים, כששיחי אלסר ושזיף בר צומחים בין אבני הריצוף של בתי הכפר. עדיין לא הפקרנו את טיינפורד לרובים ולטנקים ולציפורים ולרוחות.

אני מגלה בימים אלה שאני שוכחת יותר ויותר. לא משהו חשוב ממש בינתיים. זה עתה שוחחתי עם מישהו בטלפון, וברגע שהנחתי את השפופרת על כנה התחוור לי ששכחתי מי זה ומה נאמר. מן הסתם אזכר מאוחר יותר, כשאשתרע באמבטיה. גם דברים אחרים שכחתי: שמות הציפורים לא עוד עומדים על קצה לשוני, ואני מתביישת לומר שאיני זוכרת היכן שתלתי את פקעות הנרקיסים לאביב. אך בעוד השנים מוחקות כל דבר אחר, טיינפורד נותר אבן חלקה של זיכרון. טיינפורד. טיינפורד. כאילו אם אחזור על השם די פעמים, אוכל לשוב אליו. אותם קיצים היו ארוכים וכחולים וחמים. אני זוכרת הכול, או כך לפחות נדמה לי. בעינַי זה לא היה כל כך מזמן. שיחזרתי בדמיוני כל רגע פעמים כה רבות, עד שאני שומעת את קולי בכל אחד ואחד מהם. כעת, כשאני כותבת אותם, הם מופיעים מגובשים היטב, מוחלטים. על הנייר אנחנו שוב חיים, צעירים ולא יודעים, ושום דבר מזה עדיין לא קרה.

כשקיבלתי את המכתב שהביא אותי לטיינפורד, לא ידעתי דבר על אנגליה, אלא שלא תמצא חן בעיני. אותו בוקר ישבתי במקומי הקבוע ליד לוח ייבוש הכלים במטבח. הילדגרד עבדה במרץ, ידיה שקועות בקמח עד למרפקים וגבה אחת לבנה כשלג. פרצתי בצחוק, והיא הצליפה בי במגבת הכלים שלה והפילה מידי את קרום הלחם על הרצפה.

" גוּט. לא יזיק לך קצת פחות לחם וחמאה."

הזעפתי פנים וניערתי פירורים על הלינוליאום. הלוואי שהייתי יותר כמו אמי, אנה. מרוב דאגות רזתה אנה אף יותר. עיניה היו ענקיות על רקע עורה החיוור, כך שנראתה יותר מתמיד כמו הגיבורות האופראיות שגילמה. אנה כבר היתה כוכבת כשנישאה לאבי — יפהפייה שחורת עיניים, וקולה כמו דובדבנים ושוקולד. היא היתה הדבר האמיתי; כשפתחה את פיה לשיר, לרגע קל עצר הזמן מלכת וכולם הקשיבו, מתענגים על הצליל, לא בטוחים אם מה שהם שומעים אמיתי או בדיה מושלמת. עם בוא הצרות החלו להגיע מכתבים מוונציה ומפריז, מטנורים וממנצחים. אף הגיע מכתב אחד מנגן קונטרבס. ובכולם כאחד נכתב, אנה היקרה, עזבי את וינה ובואי לפריז/ללונדון/לניו יורק, ואני אדאג לשלומך… היא, כמובן, לא היתה מוכנה לעזוב בלעדי אבי. או בלעדי. או בלעדי מרגוט. אני הייתי עוזבת בלי לחשוב פעמיים, אורזת את שמלות הנשף שלי (אילו היו לי שמלות נשף) ובורחת לשתות שמפניה בשאנז אליזה. אבל אף מכתב לא הגיע עבורי. אפילו לא פתק מנגן כינור שני. אז אכלתי לחמניות בחמאה בזמן שהילדגרד תפרה פיסות קטנות של גומי לחגורת המותניים.

"בואי." הילדגרד משכה אותי מהדלפק והובילה אותי אל מרכז המטבח, היכן שספר גדול מאובק בקמח היה מונח על השולחן. "את צריכה להתאמן. מה נכין?"

אנה קנתה אותו בחנות ספרים משומשים והציגה אותו בפנַי סמוקה מגאווה. ניהול משק בית מאת גברת ביטון — קילוגרם שלם של ספר כדי ללמד אותי איך לבשל ולנקות ולהתנהג. זה הגורל הלא זוהר שנידונתי אליו.

בעודי לועסת את הצמה שלי עילעלתי בספר עב הכרס, והוא נפתח בעמודי האינדקס. " הבחנות כלליות לגבי הולכי על ארבע… מרק צבים מדומה… פאי צלופחים." הצטמררתי. "הנה," הצבעתי על ערך שהופיע באמצע הדף. "אווז. אני צריכה לדעת איך מבשלים אווז. אמרתי להם שאני יודעת."

חודש לפני כן אנה ניגשה איתי למברקה כדי לפרסם "מודעת פליטים" ב טיימס של לונדון. גררתי את רגלי על המדרכה, בועטת בערמות הרטובות של פרחים שהיו פזורות על הקרקע.

"אני לא רוצה לנסוע לאנגליה. אני אבוא לאמריקה איתך ועם אבא."

הורי קיוו לברוח לניו יורק, שם המטרופוליטן אופרה תסייע להם להשיג אשרות כניסה, אם אנה רק תסכים לשיר.

אנה האיצה את קצב הליכתה. "ואת תבואי. אבל אנחנו לא יכולים להשיג לך כעת אשרת כניסה אמריקנית."

היא עצרה מלכת באמצע הרחוב ואחזה בפני בשתי ידיה. "אני מבטיחה לך שעוד לפני שאציץ בנעליים בברגדורף גודמן, אתייעץ עם עורך דין בעניין הבאתך לניו יורק."

"עוד לפני שתלכי לראות נעליים בברגדורף?"

"אני מבטיחה."

לאנה היו כפות רגליים קטנטנות ותיאבון עצום לנעליים. מוזיקה היתה אולי אהבתה הראשונה, אך נעליים היו בלי ספק השנייה. ארון הבגדים שלה היה עמוס שורות על גבי שורות של נעליים גבוהות־עקב מעודנות, ורודות, אפורות, מעור מבריק, מעור עגל ומזמש. היא לעגה לעצמה כדי לרכך אותי.

"תני לי לפחות לבדוק את המודעה שלך," הפצירה אנה. לפני שפגשה את אבי, אנה שרה במשך עונה אחת בקובנט גארדן, והאנגלית שבפיה היתה מושלמת כמעט.

"לא." חטפתי את הנייר מידה. "אם האנגלית שלי גרועה עד כדי כך שאצליח למצוא לעצמי עבודה רק בפנסיון, אז זאת אשמתי שלי."

אנה השתדלה לכבוש את צחוקה. "יקירתי, את בכלל יודעת מה זה פנסיון?"

מובן שלא היה לי מושג, אבל לא יכולתי להגיד זאת לאנה. בדמיוני ראיתי פליטים כמוני מתעלפים בזה אחר זה על ספות מרופדות מדי. משום שזעמתי על קנטרנותה, אילצתי את אנה לחכות לי מחוץ למשרד בזמן ששלחתי את המברק.

יהודייה וינאית, 19, מחפשת עבודה בשירות ביתי. דוברת אנגלית רהוטה. אני אבשל את האווז שלכם. אליזֶה לנדאו. וינה 4, דורותגאסה, 30/5.

הילדגרד נעצה בי מבט חמור. "אליזה רוזה לנדאו. במקרה אין לי אווז בחדר הקירור הבוקר, אז תבחרי בבקשה משהו אחר."

התכוונתי לבחור בפאי תוכים, ולו כדי לעצבן את הילדגרד, כשאנה ויוליאן נכנסו למטבח. הוא החזיק בידו מכתב. אבי, יוליאן, היה גבר גבה קומה, מעל מטר ושמונים בגרביים, בעל רעמת שיער שחורה סמיכה ורק שמץ של אפור בצדעיים ועיניים כחולות כמו הים בקיץ. הורי הם ההוכחה לכך שאנשים יפים לא בהכרח מביאים לעולם ילדים יפים. אמי בחִנה הבלונדיני השברירי ויוליאן יפה תואר כל כך, שתמיד הרכיב את משקפיו דקי המסגרת כדי להעם את הרושם של אותן עיניים כחולות־מדי שלו (מדדתי אותם פעם כשהיה באמבטיה וגיליתי שהעדשות חלשות כל כך, כמעט כמו סתם זכוכית). ועם זאת בדרך כלשהי הצמד הזה הוליד אותי. במשך שנים היו דודותי הגדולות הומות, "אח, רק חכו עד שתפרח! בגיל שתים־עשרה, תזכרו מה שאני אומרת לכם, היא תהיה שתי טיפות מים אמא שלה." לא טיפות ולא מים. גיל שתים־עשרה בא ועבר. הם המתינו בסבלנות לגיל שש־עשרה. והפריחה בוששה להגיע. בגיל תשע־עשרה אפילו גבּריאל, האופטימיסטית מבין הדודות הגדולות, איבדה תקווה. הטוב ביותר שהצליחו לנפק היה, "יש לה קסם משלה. ואופי." אם טוב או רע היה אופי זה, הן מעולם לא אמרו.

אנה התחבאה מאחורי יוליאן. היא מיצמצה והעבירה את קצה לשונה הוורודה על שפתה התחתונה. עמדתי זקופה ובהיתי במכתב שבידו של יוליאן.

"מאנגליה," הוא אמר והושיט לי אותו.

לקחתי אותו מידו, ובאיטיות מכוונת, מודעת היטב לכך שכולם מביטים בי, החלקתי סכין חמאה תחת החותם. שלפתי גיליון נייר בצבע שמנת מסומן בסימן מים, פרשתי אותו והחלקתי את הקפלים. קראתי בלב באיטיות. האחרים התאפקו לרגע, ואז יוליאן התפרץ.

"למען השם, אליזה. מה כתוב?"

נעצתי בו מבט נזעם. באותם ימים הרביתי לנעוץ מבטים נזעמים. הוא התעלם ממני, ואני קראתי בקול רם.

פראוליין לנדאו היקרה,

מר ריוֶורס הורה לי לכתוב לך, שמשרת נערת משק בית בבית טיינפורד שלך אם תרצי בה. הוא הסכים לחתום על טופסי הבקשה הדרושים לאשרת הכניסה שלך, בתנאי שתישארי בבית טיינפורד במשך שנים־עשר חודשים לפחות. אם את מעוניינת במשרה, אנא שלחי מכתב או מברק בתשובה. כשאת מגיעה ללונדון, פני לסוכנות "מייפֵר" ברחוב אודלי מערב 1, שם ידאגו עבורך לסידורי הנסיעה לטיינפורד.

בברכה,

פלורנס אֶלסווֹרת

סוכנת בית, בית טיינפורד

הנחתי את המכתב.

"אבל שנים־עשר חודשים זה יותר מדי. אני אמורה להיות בניו יורק עוד לפני כן, אבא."

יוליאן ואנה החליפו מבטים, והיא שהשיבה לי.

"אפונית שלי, אני מקווה שתהיי בניו יורק תוך שישה חודשים. אבל לעת עתה את חייבת לנסוע למקום בטוח."

יוליאן משך בצמתי בשובבות מהולה בחיבה. "אנחנו לא יכולים לנסוע לניו יורק לפני שנבטיח את שלומך. ברגע שנגיע למטרופוליטן נדאג להביא אותך."

"אני מניחה שזה מאוחר מדי בשבילי לקחת שיעורי שירה?"

אנה רק חייכה. אם כך, זה נכון. הייתי עתידה להיפרד מהם. עד אותו רגע זה לא היה ממשי. כתבתי את המברק, אפילו שיגרתי את המסר ללונדון, אבל זה נראה כמו משחק. ידעתי שמצבנו בווינה בכי רע. שמעתי את הסיפורים על נשים זקנות שנגררות מחנויות בשערן ונאלצות לקרצף את המדרכות. פְרָאוּ גולדשמידט נאלצה לנקות גללי כלבים מהביוב ברדיד החורפן שלה. שמעתי אותה שופכת את לבה בפני אנה. היא ישבה שחוחה על הספה בטרקלין, ספל הפורצלן שלה רועד בידה, כשתיארה את החוויה הקשה שעברה: " מה שמצחיק הוא, שאף פעם לא אהבתי את הפרווה הזאת. קיבלתי אותה במתנה מהרמן ולבשתי אותה רק כדי לשמח אותו. היא היתה מחממת מדי, ובצבע האהוב על אמו, לא עלי. הוא לעולם לא ילמד… אבל להרוס אותה כך…" נדמה שהיא מוטרדת יותר מהבזבוז מאשר מההשפלה. לפני שהלכה, ראיתי את אנה מכניסה לשקית הקניות שלה צעיף מפרוות ארנבת ארקטית.

העדויות לזמנים הקשים ניכרו בכל רחבי הדירה שלנו. סימני שפשוף על הרצפה בחדר ההסבה הגדול, היכן שבעבר ניצב פסנתר הכנף הקטן של אנה. ערכו נאמד ביותר מאלפיים שילינג — מתנה מאחד המנצחים בלה סקאלה. הוא הופיע אביב אחד לפני שמרגוט או אני נולדנו, אבל כולנו ידענו שיוליאן לא אהב את העובדה שתשורה זו ממאהב לשעבר תופסת מקום בביתו. הוא הונף באמצעות גלגלת דרך חלונות חדר האוכל שהשמשה שלהם הוסרה במיוחד לשם כך — כמה רצינו אני ומרגוט לחזות במפגן הראווה של הפסנתר המעופף הגדול. מפעם לפעם, כשיוליאן ואנה היו נקלעים לחילוקי דעות נדירים, הוא היה רוטן, "למה לא יכולה להיות לך קופסה של מכתבי אהבה או אלבום תמונות כמו לכל אישה? למה פסנתר כנף גדול ארור? גבר לא אמור להיתקל בבהונותיו בתשוקה של יריבו." אנה, שהיתה עדינה כל כך לגבי כל עניין אחר כמעט, היתה חסרת פשרות בענייני מוזיקה. היא היתה משלבת זרועות ועומדת זקופה לכל מלוא מאה וחמישים הסנטימטרים שלה ומכריזה, "אלא אם כן אתה רוצה לבזבז אלפיים שילינג על פסנתר אחר ושוב להרוס את חדר האוכל, הוא נשאר." והוא אכן נשאר, עד שיום אחד, כשחזרתי הביתה משליחות שווא עבור אנה, גיליתי שהוא נעלם. חריצים נראו לכל אורך רצפת הפרקט, ומדירה סמוכה יכולתי לשמוע את השאון המייסר של טירון חסר כישרון הלומד לנגן. אנה מכרה את הפסנתר האהוב עליה לאישה שגרה בצדו השני של המסדרון בתמורה לשבריר מערכו. מדי ערב בשעה שש יכולנו לשמוע את הרעש של אינסוף סולמות מוזיקליים מסורבלים, כשבנה המחוצ'קן של השכנה אולץ להתאמן. דמיינתי שהפסנתר רוצה לקונן על ההתעללות שהוא סופג ועורג למגעה של אנה, אך נידון לכיעור. הטונים האפלים העשירים שלו נמהלו פעם בקולה של אנה, כמו שמנת בקפה. אחרי שהוגלה הפסנתר, מדי ערב בשעה שש מצאה אנה תירוץ לעזוב את הדירה — היא שכחה לקנות תפוחי אדמה (אף שחדר הקירור היה עמוס בהם), יש לה מכתב לשלוח, היא הבטיחה לפראו פינקלשטיין שתבוא לחבוש את היבלות שלה.

חרף הפסנתר שנגוז, הפרוות המושחתות, התמונות הנעדרות מהקירות, סילוקה של מרגוט מהקונסרבטוריון על רקע גזעני והיעלמותן האיטית של כל המשרתות הצעירות, עד שרק הילדגרד הזקנה נשארה — עד לרגע זה לא חשבתי שבאמת יהיה עלי לעזוב את וינה. אהבתי את העיר. היא היתה חלק ממשפחתי לא פחות מאנה או מהדודות הגדולות גרטה, גרדה וגבריאל. נכון, דברים מוזרים התרחשו, אבל בגיל תשע־עשרה שום דבר נורא באמת עדיין לא קרה לי, וכיוון שבורכתי בהשקפת עולם של אופטימיסטית בנשמתה, באמת האמנתי שהכול יהיה בסדר. כשעמדתי במטבח, נשאתי את עיני אל פניו של יוליאן וראיתי את חיוכו העצוב, ידעתי לראשונה בחיי שהכול לא יהיה בסדר, שהדברים לא יסתדרו על הצד הטוב ביותר. אני מוכרחה לעזוב את אוסטריה ואת אנה ואת הדירה בדורותגאסה על חלונות ההרמה הגבוהים שלה המשקיפים אל עצי הצפצפה שקרנו בוורוד להבה כשעלתה השמש מאחוריהם ואת בנו של החנווני שבא כל יום שלישי וצעק "קרח! קרח!" ואת הווילונות הדמשקאיים בחדר השינה שלי שאף פעם לא סגרתי כדי שאוכל לראות את אורם הזהוב של פנסי הרחובות ואת צמד פנסי הרכבת העירונית למטה. אני מוכרחה לעזוב את הצבעונים הארגמניים בפארק באפריל ואת השמלות הלבנות המסתחררות בנשף האופרה ואת מחיאות הכפיים בידיים עטויות כפפות כשאנה שרה ויוליאן מחה דמעה של גאווה במטפחתו הרקומה, וגלידה בחצות על המרפסת בלילות אוגוסט, ומרגוט ואני משתזפות על כיסאות נוח מפוספסים בפארק בזמן שהקשבנו לחצוצרות על בימת התזמורת, ומרגוט שורפת את ארוחת הערב ורוברט צוחק ואומר שזה לא משנה ואנחנו אוכלים תפוחי עץ וגבינה מותכת במקום זאת, ואנה מראה לי איך לובשים גרבוני משי בידיים עטויות כפפות מעור גדי כדי שלא לקרוע אותם, ו…

"ושבי, שתי קצת מים."

אנה הושיטה לי כוס בזמן שיוליאן החליק כיסא עץ מאחורי. אפילו הילדגרד נראתה נרעשת.

"את מוכרחה לנסוע."

"אני יודעת," אמרתי, מבינה בתוך כך שילדותי הממושכת ועתירת הפינוקים עומדת לפני סיום. הבטתי באנה בתחושה מצמררת שהזמן נע מעלה מטה על צירו כמו נדנדה. חקקתי בזיכרוני כל פרט: הקמט הזעיר במרכז המצח שלה שהופיע כשהיתה מודאגת; יוליאן לצדה, ידו נחה על כתפה; המשי האפור של חולצתה. האריחים הכחולים מאחורי הכיור. הילדגרד סוחטת את מגבת הכלים.

אליזה זו, הנערה שהייתי אז, היתה מכנה אותי זקנה, אבל היא טועה. אני עדיין היא. אני עדיין עומדת במטבח, מחזיקה את המכתב, מביטה באחרים — ומחכה — ויודעת שהכול חייב להשתנות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבה באחוזת טיינפורד”