1

‘ארוחת הערב הלבנה’ היא שיר אהבה לידידוּת, לשמחת חיים, לאלגנטיות ולמונומנטים היפהפיים של פריז. ובכל שנה זהו ערב בלתי נשכח. ערים אחרות ברחבי העולם ניסו לחקות את המנהג הזה, אך ללא הצלחה רבה. יש רק פריז אחת, ומדובר באירוע מכובד ונערץ כל כך, שמתנהל באופן מושלם כל כך, עד שאי־אפשר לדמיין אותו בעיר אחרת.

הכול התחיל לפני כשלושים שנה, כשקצין ימִי ורעייתו החליטו לחגוג את יום הנישואים שלהם עם חברים בדרך יצירתית יוצאת דופן, מול אחד המונומנטים האהובים עליהם בפריז. הם אירגנו כעשרים חברים, כולם לבושים לבן. הם הגיעו עם כיסאות ושולחנות מתקפלים, מפות שולחן, כלי כסף, קריסטל וחרסינה, לפעמים פרחים, הביאו איתם ארוחה אלגנטית, ערכו הכול וחלקו עם אורחיהם חגיגה מרהיבה. הקסם החל בלילה ההוא.

האירוע נחל כזאת הצלחה, שהם חזרו עליו בשנה הבאה, במיקום אחר אך מדהים באותה המידה. ומאז ‘ארוחת הערב הלבנה’ הפכה למסורת, ובכל שנה מגיעים יותר ויותר אנשים כדי לחגוג באותו אופן, לבושים לבן מכף רגל ועד ראש, בערב אחד ביוני.

האירוע נשאר סגור למוזמנים בלבד, וכולם מכבדים זאת, ולאורך השנים הוא הפך לאחד האירועים הסודיים הנחשקים ביותר בפריז. קוד הלבוש הלבן עדיין תקף, כולל הנעליים, וכולם מפגינים מאמץ כן להתלבש באלגנטיות ולמלא אחר כללי המסורת. בכל שנה ‘ארוחת הערב הלבנה’ נערכת מול מונומנט אחר, ובפריז אין מחסור באפשרויות. מול הנוטרדאם, מול שער הניצחון, למרגלות מגדל אייפל בטרוֹקָדֵרוֹ, בפְּלאס דה לה קונקורד, בין הפירמידות מול הלוּבר, בכיכר וַנדוֹם. ‘ארוחת הערב הלבנה’ נערכה עד כה בשלל מיקומים, כל אחד יפה מקודמו.

במהלך השנים ארוחת הערב גדלה עד כדי כך, שעכשיו היא נערכת בשני מיקומים, ומספר המוזמנים הכללי מתקרב לחמישה־עשר אלף. קשה לדמיין אנשים רבים כל כך מתנהגים כיאות, מגיעים בלבוש אלגנטי ומצייתים לכל הכללים, אבל באורח נס הם עושים זאת. מן הראוי להגיש ‘מאכלים לבנים’, אבל מעל לכול, חובה להגיש ארוחה נאותה (לא נקניקיות, המבורגרים או סנדוויצ’ים). יש להגיש ארוחת ערב אמיתית, לערוך אותה על שולחן מכוסה מפה לבנה ולאכול אותה בכלי קריסטל וחרסינה, בסכו’ם כסף, בדיוק כמו במסעדה, או כמו בבית שבו מתארחים אורחים חשובים. כל מה שמביאים חייב להיכנס לעגלת שירות, ובסוף הערב יש לאסוף כל פיסת פסולת לשקיות אשפה לבנות ולפַנות אותן מהמקום, עד בדל הסיגריה האחרון. אסור שיישאר זכר למשתתפי המשתה במיקומים היפהפיים שנבחרו באותה שנה ל’ארוחת הערב הלבנה’. על המשתתפים להיעלם בחן ובאלגנטיות כפי שהופיעו.

המשטרה מעלימה עין מהאירוע, אף על פי שהוא נערך ללא אישור (הוצאת אישור תפגום בהפתעה); ועל אף מספר המשתתפים הגבוה, למרבה הפלא אין מסתננים. ההזמנה ל’ארוחת הערב הלבנה’ נחשקת ויקרת ערך, אבל מעולם לא הופיע אדם שלא נכלל ברשימת המוזמנים וטען שהוא מוזמן. מעולם לא חלו תקריות לא נעימות או התנהגות עוינת באירוע. זהו ערב של הנאה צרופה, המועצמת בכבוד ההדדי שהאורחים רוחשים זה לזה ובאהבה שהם רוחשים לעיר.

חצי מההנאה טמונה באי־הידיעה, היכן ייערך האירוע השנה. זהו סוד פורמלי שנשמר באדיקות בין ששת המארגנים. ויהיה היכן שיהיה, כל זוג חייב להביא עמו שולחן מתקפל ושני כיסאות שעומדים בתקן.

ששת המארגנים מודיעים ל’מארגני משנה’ על מקום ההתכנסות הראשון של האורחים, שמתבקשים להגיע עם העגלות, השולחנות והכיסאות לאחד האתרים הראשוניים בשעה שמונה ורבע בדיוק. שתי הקבוצות יסעדו בשני מיקומים שונים. ההתרגשות מתחילה כשהמיקום הראשון נחשף, מה שלרוב מתרחש רק אחר הצהריים ביום האירוע. מיקום זה מספק מושג כללי לגבי אתר הארוחה עצמה, אבל מדובר בניחושים בלבד, שכן ישנם כמה אתרים יפהפיים אפשריים במרחק הליכה משם. במשך היום כולו אנשים מעלים השערות. הם מגיעים בזמן למיקום הראשוני, לבושים לבן ומצוידים לקראת הארוחה. חברים מוצאים זה את זה בקהל, קוראים זה לזה, ומגלים בחדווה מי עוד שם. ההתרגשות רבה במחצית השעה הראשונה. ובשעה שמונה ארבעים וחמש בדיוק נחשף היעד הסופי, במרחק של לא יותר מחמש דקות הליכה ממיקומם.

או־אז מוקצה לכל זוג שטח בדיוק בגודל השולחן שלו, ועל כולם להתמקם במרחב בשורות ארוכות ומסודרות. ישנם כאלה שמגיעים בקבוצות של כמה זוגות זה שנים, והם סועדים זה לצד זה בשולחנות אישיים כחלק מהשורה הארוכה.

עד השעה תשע, שבעת אלפים איש מגיעים למונומנט המרהיב בר־המזל לאותו ערב. ולאחר שהגיעו וקיבלו את מיקום השולחן שלהם, שנמדד עד הסנטימטר האחרון, הם מתחילים לפתוח שולחנות, להעמיד כיסאות, לפרוש מפות, להוציא פמוטות לנרות ולערוך את השולחנות כמו לקראת חתונה. בתוך חמש־עשרה דקות האורחים מסיבים לשולחן, מוזגים יין, עליזים וקורנים בציפייה לערב נפלא בין חברים ותיקים וחדשים. המסתוריות עד הרגע האחרון גורמת להם להרגיש כמו ילדים במסיבת הפתעה. ובשעה תשע וחצי החגיגות כבר בעיצומן. אין טוב מזה.

הארוחה מתחילה כשעה לפני השקיעה. כשהשמש שוקעת מדליקים את הנרות על השולחנות, ובְרֶדֶת החשכה האתר כולו מוצף אור נרות, ושבעת אלפים סועדים לבושים לבן מרימים כוסות קריסטל שבוהקות לאור פמוטות הכסף, חגיגה לעיניים. בשעה אחת־עשרה מחלקים לאורחים זיקוקים, והם מדליקים אותם. באמצע האירוע, להקת ריקודים לצלילי מוזיקה מוסיפה לחדווה. פעמוני כנסיית נוטרדאם מצלצלים, והכומר התורן מברך אותם מהמרפסת. חצי שעה בדיוק לאחר חצות האורחים אורזים הכול ונעלמים, כמו עכברים שבורחים לתוך הלילה, לא מותירים זכר לנוכחותם, מלבד זיכרונות נצורים לעד מהזמן שבילו בנעימים, החברויות שרקמו והחוויה המיוחדת שחלקו.

לאירוע יש מאפיין מעניין נוסף — שום כסף לא עובר בו מיד ליד. איש לא משלם עבור ההזמנה, ואין צורך לקנות דבר או לשלם עבור דבר־מה. הנוכחים מביאים איתם את הארוחות, ואין דרך לקנות אישור כניסה. המארגנים מזמינים את הקהל על פי בחירתם, והאירוע נשאר טהור. ערים אחרות ניסו להרוויח מארגון ארוחות ערב דומות, אבל האירוע נפגם כשנכללים בו גסי רוח שלא שייכים אליו, שמוכנים לשלם כל מחיר תמורת השתתפותם, והורסים את הערב עבור כל השאר. ‘ארוחת הערב הלבנה’ בפריז דבֵקה במודל המקורי ונוחלת תוצאות מזהירות. כולם מצפים לה בשקיקה, עם התקרב המועד. ובמשך שלושים שנה מעולם לא הודלף סודה, מה שרק מוסיף כיף לכל העניין.

אנשים מחכים ל’ארוחת הערב הלבנה’ בכל השנה, ולעולם לא מתאכזבים. באופן עקבי מדובר בלילה בלתי נשכח, מתחילתו ועד סופו. המוזמנים בני המזל יזכרוהו לנצח. ערב של קסם, הכול מסכימים.

ז’אן־פיליפ דיוּמא השתתף ב’ארוחת הערב הלבנה’ במשך עשור, מאז שהיה בן עשרים ותשע. ומאחר שהיה חבר של אחד המארגנים, הורשה להזמין תשעה זוגות נוספים וליצור קבוצה של עשרים איש שיושבים יחד, צמודים זה לזה. מדי שנה בחר את אורחיו בקפידה, ולצד חברים ותיקים שכבר הזמין בעבר, ניסה לכלול כמה חדשים, שלדעתו עתידים לכבד את כללי האירוע, להסתדר היטב עם יתר אורחיו וליהנות. רשימת האורחים שלו לא הייתה מאולתרת או אקראית. הוא התייחס אליה בכובד ראש, ואם בטעות כלל בה אדם שלא העריך את האירוע, שחברתו לא הייתה נעימה, או שניצל את הערב ליצירת קשרים אישיים — מטרה לחלוטין לא מקובלת — הוא החליף אותו באחר בשנה הבאה. אבל בעיקר הוא הזמין אורחים קבועים, שהתחננו לבוא בכל שנה.

מאז נישואיו לפני שבע שנים, אשתו האמריקאית ואלרי למדה לאהוב את ארוחת הערב כמוהו, ומדי שנה הם בחרו יחד את אורחיהם בקפידה.

ז’אן־פיליפ עבד בהשקעות בינלאומיות בחברה ידועה. ואלרי פגשה אותו שבועיים אחרי שעברה לפריז. כעת, בגיל שלושים וחמש, היא הייתה עוזרת העורכת של המהדורה הצרפתית של ‘ווג’, והמועמדת המובילה לתפקיד העורכת הראשית בעוד שנתיים, כשזו הנוכחית עתידה לפרוש. שמונה שנים לפני כן ז’אן־פיליפ התאהב בה ממבט ראשון. היא הייתה גבוהה, מסוגננת ומהוקצעת, בעלת שיער ארוך, חלק וכהה. היא הייתה אופנתית באופן לא מייגע, ניחנה בחוש הומור משובח, ונהנתה לבלות עם החברים שלו. היא השתלבה מצוין בחבורה, והיא וז’אן־פיליפ הסתדרו נפלא. אחרי שהתחתנו נולדו להם שלושה ילדים, שני בנים ובת, בתוך שש שנים. כולם רצו לבלות איתם. לפני שעברה לפריז, עבדה ואלרי במהדורה האמריקאית של ‘ווג’ בניו יורק, מיד אחרי הקולג’. היא התייחסה ברצינות לעבודתה, ועם זאת הצליחה להיות רעיה ואם טובה — איכשהו ליהטטה בין כל הדברים יחד. היא אהבה את פריז, ולא יכלה לדמיין את עצמה גרה במקום אחר. היא התאמצה מאוד ללמוד צרפתית בשבילו, מיומנות שגם שירתה אותה בעבודה. כעת הייתה יכולה לדבר עם צלמים, סטייליסטים ומעצבים. היה לה מבטא אמריקאי כבד, והוא הקניט אותה לגביו, אבל היא דיברה צרפתית שוטף. מדי קיץ הם לקחו את הילדים לבית הוריה במֵיין כדי שיכירו את בני דודם האמריקאים, אבל מבחינת ואלרי, צרפת הייתה הבית. היא כבר לא התגעגעה לניו יורק או לעבודה בה. פריז הייתה בעיניה העיר היפה ביותר בתבל.

היה להם חוג חברים רחב, וחייהם היו נהדרים. הם גרו בדירה נפלאה ואירחו לעתים תכופות, לפעמים בישלו בעצמם ולפעמים שכרו שף וערכו ארוחות ערב לא רשמיות. הזמנות מהם היו מבוקשות מאוד, ובפרט הזמנה ל’ארוחת הערב הלבנה’.

ואלרי פגשה את בֵּנֵדֵטָה וגרגוריו מָריאני בשבוע האופנה במילאנו זמן קצר אחרי שעברה לפריז. הם התיידדו מיד, וגם ז’אן־פיליפ חיבב אותם. ואלרי והוא הזמינו אותם ל’ארוחת הערב הלבנה’ עוד לפני שנישאו, בזמן שיצאו ארבעתם יחד. מאז בני הזוג מריאני היו אורחים קבועים, ומדי שנה טסו לארוחה ממילאנו. השנה בנדטה לבשה שמלת סריג לבנה בעיצובה שהציגה לראווה את גזרתה הנהדרת, ונעלה נעלי עקב גבוהות. גרגוריו לבש חליפה לבנה שנתפרה עבורו ברומא, עם עניבת משי לבנה, חולצה לבנה כשלג ונעלי זמש צחורות חפות מרבב. גרגוריו ובנדטה תמיד נראו כאילו יצאו מדפיו של מגזין אופנה. המשפחות שלהם היו מעורבות בעסקי האופנה מאות שנים, ועלה בידם לשלב בין כישרונותיהם באופן שהועיל לשני הצדדים. המשפחה של בנדטה עסקה בייצור סריגים ובגדי ספורט שהיו מפורסמים ברחבי העולם, וכעת, בזכות כישורי העיצוב שלה, הצליחו אף יותר מתמיד. המשפחה של גרגוריו ייצרה את הטקסטיל המשובח ביותר באיטליה זה מאתיים שנה. בני הזוג היו נשואים עשרים שנה ועבדו יחד. אֶחיו של גרגוריו ניהלו את בתי החרושת המשפחתיים וסיפקו להם את רוב הבדים. הם היו מבוגרים מעט מז’אן־פיליפ ומוואלרי — בנדטה בת ארבעים ושתיים וגרגוריו בן ארבעים וארבע — וחברתם תמיד הייתה נעימה. לא היו להם ילדים כי התברר שבנדטה לא מסוגלת להרות, והם בחרו לא לאמץ. במקום זה היא הרעיפה את כל אהבתה, זמנה וכוחותיה על העסק שלהם לצד גרגוריו. יחד הם זכו לתוצאות מרשימות.

מקור הכאב היחיד בנישואיהם היה חולשתו של גרגוריו לנשים יפות. פרשיות האהבים השערורייתיות שלו תפסו מדי פעם את תשומת הלב התקשורתית. בנדטה תיעבה את חוסר הנאמנות שלו, אבל החליטה להעלים עין, מפני שרוב הרומנים התמסמסו במהירות ולא כללו מעורבות רצינית. הוא אף פעם לא היה מאוהב בנשים שאיתן ניהל רומן, ובעיניה הוא לא היה נורא יותר מהבעלים של הרבה מחברותיה באיטליה. זה אמנם לא מצא חן בעיניה, והיא התלוננה על כך, אבל הוא תמיד נשמע מלא חרטה, התעקש שהוא אוהב אותה בלהט, והיא תמיד סלחה לו. הוא גם הקפיד שלא להתקרב לעולם לנשות החברים שלו או לחברות של בנדטה.

גרגוריו נמשך לדוגמניות באופן חסר תקנה, במיוחד לצעירות שבהן, כך שבנדטה השתדלה להרחיק אותו ממעידות. לא היה צורך להעמיד בפניו פיתויים, שכן הוא לא התקשה למצוא אותם בעצמו. נראה שתמיד יש איזו בחורה צעירה שבולעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיו, כשאשתו לא מסתכלת. אבל כשהם היו יחד, לא היה שום רמז לחוסר נאמנות מצדו. הוא נראה בעל מסור שמעריץ את אשתו. השניים היו זוג מושך מאוד, ותמיד היה כיף במחיצתם. הם נראו נלהבים מאוד כשעמדו בכיכר דוֹפין עם ז’אן־פיליפ וחבריהם וחיכו לשמוע היכן תיערך הארוחה הערב. כולם העלו ניחושים. ז’אן־פיליפ חשב שהמיקום יהיה נוטרדאם.

התברר שהוא צדק. וכשהמיקום הוכרז ברבע לתשע בדיוק, עלה מהקהל גל של קריאות התרגשות, תרועות ומחיאות כפיים. זה היה אחד המיקומים החביבים ביותר על הכול. שאר חבריהם הגיעו בינתיים, והם היו מוכנים להתקדם לארוחת הערב.

שנטל ז’יבֶרני, גם היא מחבריו הטובים ביותר של ז’אן־פיליפ, הייתה אורחת קבועה מדי שנה. בת חמישים וחמש, מבוגרת מעט משאר האורחים, תסריטאית מצליחה זה שנים רבות. היא זכתה בשני פרסי סזאר, הייתה מועמדת לאוסקר ולגלובוס הזהב בארצות הברית, ותמיד הייתה עסוקה ביצירת פרויקטים חדשים. בתחום הדרמה היא הגיעה להישגים מרשימים, ומדי פעם יצרה סרטים דוקומנטריים בנושאים חשובים, שבדרך כלל נקשרו לאכזריות ולחוסר צדק כלפי נשים וילדים. כעת הייתה בעיצומה של כתיבת תסריט, אבל היא לא תחמיץ את ‘ארוחת הערב הלבנה’ בעד שום הון שבעולם. שנטל הייתה מהאנשים האהובים ביותר על ז’אן־פיליפ, ואשת סודו. הם נפגשו ערב אחד במסיבה והפכו לחברים קרובים. הם אכלו יחד ארוחת צהריים לעתים תכופות, והוא תמיד ביקש את עצותיה, שכן סמך לגמרי על כושר השיפוט שלה. החברות ביניהם והזמן שבילו יחד היו מתנות יקרות ערך לשניהם.

שנטל שמחה מאוד כשהוא נישא לוואלרי וחשבה שהם מושלמים יחד. היא הייתה הסנדקית של בנם הבכור, ז’אן־לואי, שכעת היה בן חמש. היו לה שלושה ילדים בוגרים משלה, אך אף אחד מהם לא גר בצרפת. היא התאלמנה כשילדיה היו קטנים והקדישה להם את כל כולה, וז’אן־פיליפ ידע שלא קל לה עם המרחק מהם. היא גידלה אותם להיות עצמאיים ולפעול להגשמת חלומותיהם ללא פחד, והם עשו זאת. כעת אריק, בנה הצעיר, היה אומן בברלין; פול, בנה הגדול, היה קולנוען עצמאי בלוס אנג’לס; ושרלוט בתה למדה בבית הספר לכלכלה של לונדון, קיבלה תואר במנהל עסקים בקולומביה, וכעת הייתה בנקאית בהונג קונג. אף אחד מהם לא התכוון לחזור לצרפת, כך ששנטל הייתה לבד. היא הצטיינה מדי במלאכתה. והגוזלים שלה פרחו מהקן.

למזלה, העבודה שלה העסיקה אותה. היא ביקרה את ילדיה מדי פעם, אבל לא רצתה להפריע להם. הם ניהלו חיים משל עצמם, וציפו ממנה לעשות אותו הדבר. היא התחרטה רק על כך שלא השקיעה שום מאמץ ביצירת קשר רציני עם גבר, מכיוון שטיפלה בהם בצעירותם במסירות רבה כל כך. עברו שנים מאז שפגשה גבר שעניין אותה. אז היא עבדה קשה יותר משהייתה עובדת אילו היה לה בן זוג, או אילו ילדיה היו מתגוררים קרוב יותר. אבל הייתה עסוקה ומאושרת, ומעולם לא התלוננה על בדידות, אם כי ז’אן־פיליפ דאג לה וקיווה שתפגוש מישהו כדי שלא תישאר לבדה. מדי פעם היא הודתה בפניו שהריחוק מילדיה מסב לה בדידות עמוקה, אבל רוב הזמן היא הקיפה את עצמה בחברים, נקטה גישה חיובית כלפי החיים והוסיפה הנאה ותחכום אינטלקטואלי לכל אירוע.

כל שאר חברי הקבוצה שלהם כבר השתתפו בעבר ב’ארוחת הערב הלבנה’ בתור אורחים של ז’אן־פיליפ וּואלרי, מלבד גבר הודי חביב שהם פגשו בלונדון בשנה שעברה. דהראם סינג, מדלהי, היה מהאנשים המצליחים ביותר בהודו, גאון טכנולוגי. חברות הייטק מרחבי העולם התייעצו איתו. איש מקסים, נטול יומרות ונאה מאוד. הוא אמר שיש לו עסקים בפריז ביוני, אז הם הזמינו אותו לארוחת הערב, במיוחד בשביל שנטל, שנזקקה לבן זוג לשולחן. ז’אן־פיליפ היה בטוח שהם יסתדרו מצוין, אף על פי שטעמו של דהראם נטה לעבר נשים יפות מאוד וצעירות מאוד. לכל הפחות, הם ייהנו לסעוד יחד ויעניינו זה את זה.

דהראם היה גרוש, בן חמישים ושתיים, עם שני ילדים בוגרים בדלהי. בנו היה שותף בעסק שלו, ובתו הייתה נשואה לאיש העשיר ביותר בהודו, אֵם לשלושה ילדים ובעלת יופי מזהיר. חליפתו הלבנה של דהראם, שנתפרה למידותיו בלונדון, שיוותה לו מראה נאה ואקזוטי כשהוא התיישב מול שנטל. היא הביאה את המפה, הכלים והארוחה, ואילו הוא תרם קוויאר בקערת כסף, שמפניה ויין לבן מעולה.

שנטל נראתה נהדר באותו ערב, וכרגיל צעירה לגילה בגזרתה הצנומה, פניה הנעריים ושערה הבלונדיני הארוך. היא ודהראם כבר היו שקועים עמוק בשיחה על הקולנוע ההודי ונהנו מאוד זה מחברת זה, כשדהראם פתח את השמפניה. הוא הביא איתו בקבוק נוסף לז’אן־פיליפ וּואלרי. כמה מהשולחנות חָלקו את המנות שלהם, והאווירה הייתה נעימה וחגיגית. מדהים ששבעת אלפים איש הצליחו לסעוד יחד באלגנטיות ולבלות בנעימים. בשעה תשע וחצי החגיגה כבר הייתה בעיצומה, יין נמזג, מתאבנים הוגשו, חברים ותיקים נפגשו שוב, וחברים חדשים ערכו היכרות.

בשולחן מאחוריהם ישבו אורחים צעירים יותר, ובהם כמה בחורות יפות להפליא. גם גרגוריו וגם דהראם כבר שמו עין עליהן, אבל העמידו פני מתעלמים והתמקדו במקום זאת בחבריהם לשולחן. החבורה שקיבצו ז’אן־פיליפ וּואלרי הייתה מושכת ועליזה, וניכר שערב נעים עובר על כולם בעת שהשמש שקעה לאיטה, וקרניה האחרונות השתקפו בשמשות של הנוטרדאם. המראה היה מרהיב ביופיו. פעמוני הכנסייה צילצלו כמו ברכת שלום. והכומר יצא למרפסת ונופף אליהם, מקבל את פניהם בברכה.

כעבור חצי שעה שקעה השמש, והנרות שעל השולחנות הציפו באור את הכיכר מול הנוטרדאם. ז’אן־פיליפ שוטט בין אורחיו כדי לוודא שכולם נהנים. הוא עצר לדבר עם שנטל, ולשבריר שנייה היא ראתה הבעה רצינית בעיניו. זה הדאיג אותה.

‘הכול בסדר?’ לחשה לו כשרכן לנשק אותה. היא הכירה אותו טוב מדי.

‘אתקשר אלייך מחר,’ ענה כך שאיש מלבדה לא שמע אותו. ‘בואי נאכל צהריים, אם את יכולה.’ היא הינהנה, זמינה תמיד עבורו בעת הצורך, או סתם כדי לפטפט ולצחוק בארוחת צהריים. הוא התקדם לעבר אורחיו האחרים בדיוק כשהטלפון הנייד של גרגוריו צילצל. הוא ענה באיטלקית ועבר מיד לאנגלית, כשבנדטה נעצה בו מבט מודאג. אז קם לנהל את השיחה קצת רחוק משם, ובנדטה הצטרפה לשיחה השנונה של שנטל ודהראם בניסיון להסוות את דאגתה.

שנטל ראתה את הכאב בעיניה. היא ניחשה שמדובר ברומן האחרון של גרגוריו. הוא נעדר זמן ממושך, ודהראם משך את בנדטה בחביבות לתוך השיחה. הוא ניסה לשכנע את שנטל לבקר בהודו והציע מקומות שכדאי לה לבקר בהם, ובהם אוּדַאיפּוּר על מקדשיה וארמונותיה, שלדבריו היא אחד המקומות הרומנטיים בעולם. היא לא אמרה שאין לה עם מי לטייל, כדי לא להישמע פתטית. הוא נדהם לגלות שגם בנדטה מעולם לא הייתה בהודו. הוא עדיין ניסה לשכנע את שתיהן, כשגרגוריו חזר לשולחן כעבור חצי שעה, הביט באשתו בחשש ואמר לה משהו מסתורי באיטלקית.

בהיעדרו של גרגוריו, דהראם מזג יין בנדיבות לשלושתם. למשך זמן קצר בנדטה נראתה רגועה יותר, עד שבעלה חזר לשולחן. היא ענתה לו במהירות באיטלקית. הוא אמר לה שהוא חייב ללכת. הוא דיבר בשקט כדי שהאחרים לא ישמעו, ושנטל ודהראם דיברו ביניהם כדי לא להיראות כאילו הם מאזינים.

‘עכשיו?’ שאלה בנדטה בכעס חריף. ‘זה לא יכול לחכות?’ בששת החודשים האחרונים היא התמודדה עם סיטואציה לא קלה ולא רצתה להניח לזה להפריע לבילוי עם חברים, ובמיוחד לא הערב. אם כי ידעה שהמרצע כבר יצא מהשק, והסיפור מרוח בכל הצהובונים. אבל אף אחד לא היה חצוף או נבזי עד כדי כך, שהעלה את הנושא בפניה.

‘לא, זה לא יכול לחכות,’ ענה גרגוריו קצרות. זה שמונה חודשים הוא ניהל רומן עם דוגמנית־על רוסייה בת עשרים ושלוש, ולפני חצי שנה היא נכנסה להיריון עם תאומים ברוב טיפשותה, וסירבה לעשות הפלה. גרגוריו כבר ניהל לא מעט רומנים בעבר, אבל מעולם לא נולד לו ילד בעקבותיהם. ומאחר שבנדטה לא הייתה מסוגלת להרות, הריונה של הבחורה הכאיב לה במיוחד. זו הייתה השנה הנוראית ביותר בחייה. הוא הבטיח לה שמדובר בטעות מצערת ושהוא לא מאוהב באניה, וברגע שהיא תלד — הוא יתנתק ממנה. אבל בנדטה לא הייתה בטוחה שהבחורה תסכים להרפות ממנו. היא עברה לרומא שלושה חודשים קודם לכן כדי להיות קרובה אליו, ובשלושת החודשים האלה הוא התרוצץ הלוך ושוב בין שתי הערים. זה הוציא את בנדטה מדעתה.

‘יש לה צירים,’ הוא הוסיף, נבוך מכך שנאלץ לדון בזה איתה כאן. אם כך, בנדטה הבינה, היא עומדת ללדת שלושה חודשים לפני הזמן.

‘היא ברומא?’ שאלה בנדטה בקול מיוסר.

‘לא. כאן.’ הוא המשיך באיטלקית. ‘הייתה לה כאן עבודה בשבוע שעבר. לפני שעה היא התאשפזה בבית החולים ללידה מוקדמת. אני לא רוצה לעזוב אותך כאן, אבל נראה לי שאני חייב ללכת. היא לבד, והיא מתה מפחד.’ הצורך להסביר את כל זה לאשתו היה עינוי עבורו. המצב כולו היה מתוח ומייסר במשך חודשים, והפפראצי חגגו. בנדטה נהגה באיפוק רב, הבחורה הרוסייה פחות. היא התקשרה אליו ללא הרף ורצתה להיות איתו בסיטואציות בלתי אפשריות. הוא היה גבר נשוי והתכוון להישאר במצב הזה, כך אמר לה מההתחלה. אבל כעת היא לבדה בבית חולים בפריז, יש לה צירים שלושה חודשים לפני הזמן, והוא הרגיש שאין לו ברירה אלא להיות לצדה. אחרי הכול הוא אדם הגון, והמצב איום ונורא גם עבורו וגם עבור אשתו. היא ודאי לא תראה בעין יפה את החלטתו לנטוש אותה ב’ארוחת הערב הלבנה’.

‘אתה לא יכול לחכות לסוף הערב?’ הוא לא רצה להסביר לבנדטה שאניה התייפחה לו בהיסטריה בטלפון. בנדטה ידעה די והותר.

‘אני לא חושב שכדאי. אני באמת מצטער, אתגנב בשקט. את יכולה להגיד שראיתי חברים בשולחן אחר. אף אחד לא יֵדע שהלכתי.’ מובן שיֵדעו, אבל הכי גרוע הוא שהיא תדע שהוא הלך, ולאן, ועם מי הוא נמצא, ומדוע. באותו רגע התפוגגה כל הנאתה מהערב. היא עדיין ניסתה לעכל את העובדה שהוא עומד להביא לעולם שני ילדים, בזמן שאין לו שום ילדים איתה.

הוא קם, לא מעוניין להתווכח איתה אבל נחוש ללכת. אף שהצטער על הרומן ועל ההיריון, הוא לא רצה להשאיר את אניה לבדה בבית החולים, סובלת מצירים ומפוחדת. בנדטה הייתה משוכנעת שזאת סתם אמתלה להביא אותו לשם, שתתברר כאזעקת שווא.

‘אם היא בסדר, תחזור בבקשה,’ אמרה בהבעה מתוחה, והוא הינהן. היא נבוכה מהצורך לחפות עליו כשכולם ישימו לב שהוא נעלם, מה שיקרה ללא ספק כשיראו אותה יושבת לבדה לשולחן שלהם עד סוף הערב.

‘אשתדל,’ אמר, עדיין באיטלקית. הוא הביט בה במבוכה, ואז בלי לומר מילה למארח שלהם או לשאר האורחים, נעלם בתוך הקהל. בנדטה ניסתה להעמיד פנים שכלום לא קרה, ושהיא לא נסערת. שנטל ודהראם עדיין היו בעיצומה של שיחה, וכעבור זמן קצר התנצלה שנטל וניגשה לומר שלום למכר שלה בשולחן אחר. בנדטה ניסתה להרגיע את חששותיה מנטישתו הפתאומית של גרגוריו, כשדהראם פנה אליה במבט עדין.

‘בעלך עזב?’ שאל בזהירות, כי לא רצה לחטט.

‘כן… היה לו מקרה חירום… לחבר שלו הייתה תאונה, והוא הלך אליו לבית החולים,’ אמרה בניסיון לרסן את דמעותיה ולהישמע רגועה. ‘הוא לא רצה להגיד שלום כדי לא להפריע לחגיגה.’ דהראם ראה את המבטים המתוחים שחלפו ביניהם וידע שהיא נסערת, וכעת ניסה לעודד אותה.

‘טוב, זה ודאי רצון הגורל,’ ענה. ‘ניסיתי להשיג אותך לעצמי כל הערב. עכשיו אוכל לחזר אחרייך כמו שצריך בלי שהוא יתערב!’ הוא חייך חיוך רחב, והיא צחקה. ‘במָקום רומנטי כזה אנחנו אמורים להספיק להתאהב בטירוף עד שהוא יחזור.’

‘אני לא חושבת שהוא יחזור,’ אמרה בעצב.

‘מושלם. האלים מחייכים אליי הערב. בואי נקבע משהו מיד. מתי את באה לבקר אותי בהודו?’ הוא הקניט אותה כדי לשפר את מצב רוחה, אבל למעשה נמשך אליה יותר משהיה מעז להודות בנסיבות אחרות. והיא ציחקקה למראה ההצגה שלו, כשהעניק לה ורד לבן מהאגרטל של שנטל שעמד על שולחנם. כשלקחה ממנו את הוורד בחיוך, התזמורת החלה לנגן מול הכנסייה. ‘תרצי לרקוד?’ שאל. לא התחשק לה לרקוד, אבל היא לא רצתה לנהוג בדהראם בחוסר נימוס, כשהוא נחמד אליה כל כך. היא קמה והלכה בעקבותיו לרחבת הריקודים, והוא אחז בידה בין הקהל. הוא היה רקדן טוב, והריקוד איתו השכיח ממנה הכול לזמן־מה. כשחזרו לשולחן היה חיוך על שפתיה. הם מצאו את שנטל שקועה בשיחה עמוקה עם ז’אן־פיליפ, שנשא את עיניו למראם.

‘איפה גרגוריו?’ הוא שאל את בנדטה, ודהראם ענה במקומה.

‘שילמתי לשני אנשים כדי שיקשרו וייקחו אותו מכאן, כך שאוכל לפתות את אשתו. הוא התחיל להרגיז אותי,’ אמר דהראם. כולם צחקו, ואפילו בנדטה חייכה. ז’אן־פיליפ הבין מיד שלא כדאי לו להמשיך לחקור לגבי חברו. המבט בעיניה של בנדטה אמר לו שמשהו לא נעים קורה. דהראם כנראה מנסה להסיח את דעתה. הוא תהה אם בני הזוג רבו וגרגוריו הסתלק בכעס. אם כך, ז’אן־פיליפ החמיץ את זה, אבל הוא כבר ראה את גרגוריו עושה סצנות בעבר. ונודע לו מפי ואלרי, שלא הכול ורוד ביניהם כרגע.

הסיפור על דוגמנית־העל בהיריון התפשט בעולם האופנה, והיא סיפרה לו על כך לפני חודשים. אבל ז’אן־פיליפ לעולם לא היה מציין זאת בפני גרגוריו ובנדטה. הוא רק קיווה שהם יצלחו את האירוע בשלום, כמו ברומנים הקודמים של גרגוריו. הוא שמח שהם הסכימו לבוא לארוחת הערב, אבל הצטער — במיוחד בשביל בנדטה — על שגרגוריו נאלץ לעזוב. ז’אן־פיליפ היה אסיר תודה לחברו ההודי, שסייע לבנדטה לשמור על כבודה והציל את הערב. דהראם ניהל כעת שיחה ערה עם בנדטה ושנטל, וז’אן־פיליפ הלך לבדוק מה שלום אורחיו האחרים. נראה שכולם מבלים בנעימים.

לכל אורך הערב דהראם צילם תמונות בטלפון הנייד שלו, כדי להראות לילדיו את האירוע הנפלא הזה. הוא שמח מאוד על שהחליט לבוא. כולם שמחו. אפילו בנדטה, בשל החביבות וההומור שדהראם הפגין כלפיה. הוא גם השקה אותה בהמון שמפניה משובחת כדי לרומם את רוחה. גם היא וגם שנטל נהנו בחברתו ובחברת האחרים. קינוחים טעימים החלו לעבור מיד ליד, כמו גם הרבה יין ושמפניה. מישהו הביא קופסת פרלינים נהדרים וחילק אותם בנדיבות, ואחֵר סיפק מקרוּנים לבנים עדינים של הפטיסייר המפורסם פייר אֶרמֶה.

בשעה אחת־עשרה חילק ז’אן־פיליפ לאורחיו את הזיקוקים, והם הניפו אותם מעלה מצד לצד. הכיכר כולה ניצתה באחת בהבזקי אורות זוהרים. דהראם צילם גם את זה. הוא תיעד את כל הערב בתמונות ובסרטונים, בשביל הילדים שלו, כדבריו. זה נגע ללבה של שנטל. היא לא יכלה לדמיין את עצמה שולחת תמונות מהערב לילדיה. הם היו עצמאיים מאוד ולא התעניינו בפעילויות שלה. אילו שלחה להם כאלה, ודאי היו חושבים שזה מטופש ותוהים על הימצאותה שם. הם ראו בה אישה שעובדת בבית, ושאין לה ממש חיים מחוץ לילדיה. עקב כך היא סיפרה להם מעט מאוד על חייה, ורוב הזמן הם לא התעניינו. לא עלה בדעתם לשאול. הם היו שקועים בענייניהם. לא מתוך רוע, הם פשוט לא חשבו שיש לה חיים שעשויים לעניין אותם. דהראם, לעומתה, הציב את הנוכחים בפוזות לצילום כדי לשלוח את התמונות לבנו ולבתו, משוכנע שהם ירצו לדעת את כל הפרטים. פניו אורו כשדיבר עליהם.

החגיגה הייתה בעיצומה. אנשים משולחנות אחרים באו לבקר, הסתובבו והתרוצצו סביב. כששנטל פנתה לברך לשלום צלם שהכירה, שעבד בסרט דוקומנטרי שלה בברזיל, ועוד תסריטאית, היא הבחינה בקבוצה של צעירים נאים בשולחן מאחוריהם. הם חילקו עששיות נייר מתוך קופסה ענקית. אחד מהם הראה לכולם מה לעשות בהן והושיט כמה מהן גם לאורחים של ז’אן־פיליפ. גובה העששיות היה קרוב למטר, ובבסיסן היה מבער קטן. הוא הדליק אותו, והעששית התמלאה באוויר חם. כשהתנפחה כולה הוא הרים אותה גבוה מעל ראשו והרפה ממנה. הם צפו בעששית משייטת מעלה אל שמי הלילה, מאירה באור בהיר כמו כוכב נופל, נישאת ברוח. המראה היה מפעים, וכולם הדליקו את העששיות שלהם בהתרגשות. הבחור שחילק אותן אמר להם להביע משאלה לפני שהם מרפים מהעששית. יופיין המרהיב של העששיות היפנט את שנטל, ודהראם תיעד את המראה בסרטון. לאחר מכן הוא עזר לבנדטה להדליק את העששית שלה, הזכיר לה להביע משאלה, ויחד הם שילחו אותה לתוך הלילה.

‘ביקשת משאלה שווה?’ דהראם שאל אותה כשהעששית שייטה בשמיים, והיא הינהנה אבל לא חשפה אותה, מחשש שלא תתגשם. משאלתה הייתה שחיי הנישואים שלה יחזרו להיות כפי שהיו לפני שאניה נכנסה לחייהם.

בשעה שהאחרים התעסקו בעששיות שלהם, הגבר שחילק אותן הסתובב וראה את שנטל. עיניהם נפגשו לרגע ממושך. הוא היה גבר נאה במכנסי ג’ינס לבנים וסוודר לבן, עם רעמה עבה של שיער כהה, מן הסתם בגילו של ז’אן־פיליפ, סביב סוף שנות השלושים לחייו. הבחורות היפהפיות סביבו בשולחן היו צעירות ממנו, בשנות העשרים שלהן, בגיל של בתה.

הוא דיבר אליה ישירות, ממוקד בעיניה. ‘כבר הדלקת אחת?’ היא ניענעה בראשה לשלילה. היא הייתה עסוקה מדי בלצפות בדהראם ובנדטה מדליקים את אלה שלהם.

הגבר הצעיר ניגש לשנטל והושיט לה עששית. הוא הדליק אותה עבורה, ובעת שחיכו שהיא תתמלא באוויר חם, אמר לה שזו העששית האחרונה. שנטל הביטה מוקסמת בלהבה הקטנה. ‘תחזיקי אותה איתי, ואז תביעי משאלה,’ הוא הורה לה והחזיק אותה יחד איתה כדי שלא תרפה ממנה מוקדם מדי. ברגע שהייתה מוכנה הוא הביט בה בריכוז. ‘הִבעת משאלה?’ היא הינהנה. הם הרפו מהעששית, וזו המריאה מעלה לעבר הכוכבים. היא עמדה ובהתה בה מרותקת כמו ילדה קטנה שמביטה בבלון שהתעופף. הוא צפה בה לצדה. אט־אט נעלם אורה הבהיר של השלהבת, עד שכבר לא יכלו לראות אותה עוד, ואז הוא פנה אליה בחיוך.

‘זאת בטח הייתה משאלה נהדרת. העששית הזאת עפה ישר לשמיים.’

‘אני מקווה,’ אמרה והשיבה לו חיוך. זה היה מהרגעים המושלמים האלה שלא שוכחים לעולם. כל הערב היה כזה, למען האמת. ‘ארוחת הערב הלבנה’ תמיד הייתה כזו. ‘תודה. זה היה יפהפה. תודה שעשית את זה איתי, ושנתת לי את העששית האחרונה.’ הוא הינהן וחזר לחבריו. כעבור זמן־מה היא ראתה אותו מביט בה שוב, והם החליפו חיוך.

השעה הבאה חלפה מהר מדי עבור כולם, ובחצות וחצי ז’אן־פיליפ הזכיר להם להתחיל לארוז. שעת המכשפות הגיעה. וכמו שבעת אלפים סינדרלות, הגיע הזמן לעזוב את הנשף. שקיות האשפה הלבנות הופיעו, וכל הפסולת הושלכה לתוכן. יתר הדברים הועמסו על העגלות — הכלים, הסכו’ם, האגרטלים, שאריות היין והאוכל. בתוך דקות אחדות הכול נעלם; המפות, השולחנות והכיסאות קופלו ונארזו, טורי השולחנות ההדורים היו כלא היו, ושבעת אלפים איש לבושים לבן עזבו בשקט את הכיכר מול נוטרדאם, מעיפים מבט אחרון לאחור, אל מקום התרחשותו של הקסם. שנטל שיחזרה בדמיונה את העששיות היפות בוערות ומפליגות בשמיים, נישאות על גב הרוח.

ז’אן־פיליפ עבר בין כולם לוודא שיש להם דרך להגיע הביתה. דהראם הציע להחזיר את בנדטה שכן הם התארחו באותו מלון. ז’אן־פיליפ הבטיח להתקשר לשנטל בבוקר ולארגן פגישה לארוחת הצהריים, והיא הודתה לו על עוד ערב בלתי נשכח. ‘ארוחת הערב הלבנה’ הייתה היום האהוב עליה בשנה, כמו גם על כל שאר בני המזל שזכו להשתתף בה. והארוחה הערב, עם עששיות הנייר היפהפיות שהמריאו לשמיים, הייתה בעיניה הקסומה מכולן.

‘נהניתי מאוד,’ אמרה שנטל לז’אן־פיליפ כשנשקה לו לשלום. הוא עזר לה להיכנס למונית עם העגלה, השולחנות והכיסאות וביקש מהנהג שיעזור לה לפרוק אותם כשתגיע הביתה.

‘גם אני,’ אמר ז’אן־פיליפ בפנים קורנים. ואלרי נופפה לה בעודה מעמיסה את הציוד על המכונית שלהם. דהראם ובנדטה לקחו מונית למלון ג’ורג’ החמישי. האחרים התקדמו בכיוון המוניות, המכוניות ותחנת המטרו הקרובה. התפזרות מסודרת בסופו של ערב מושלם. ‘נתראה מחר,’ קרא ז’אן־פיליפ לשנטל כשהמונית שלה התרחקה, והיא נופפה אליו מהחלון. ולפתע תהתה אם משאלתה תתגשם. הלוואי שכן, אבל גם אם לא, הערב היה בלתי נשכח, והיא חייכה כל הדרך הביתה.