החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

פתאום 30

מאת:
הוצאה: | 2019 | 122 עמ'
קטגוריות: יהדות, עידן חדש

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:

"אל תדאגו, חמודות וחמודים שלי, הכניסה לא לנשים בלבד, אלא לכל מי שנשבר והתרוקן ועכשיו יש לו מקום לקבל. הכניסה היא לכל מי שצריך חיבוק. כל אחד מגיע לקבל, אבל חייב גם לתת… המטרה שלנו היא שכולם יצטרפו… המטרה היא לכסח את הציניות, לשבור אותה בפטישים של אהבה, לרתך אותה לחתיכות ברתכת

של חום אנושי, לרכך אותה בהלם של טוב, לגרום לכולנו להיות ג'אנקי של חסד, לפתוח לכולם את הלב לרווחה – עד שכבר לא תהיה שום אפשרות לאטום אותו מחדש".

 

הספר הזה נכתב לאורך המסע. בכל פנייה, בכל צומת דרכים, בכל פעם שהייתי צריכה לבחור צד, להתמודד או לפרוק, התיישבתי לכתוב. עם הזמן מעגל הקוראים התרחב, והתברר לי שהדרך שבה אני רואה את העולם יכולה להאיר אותו גם לאחרים שאינם מתמודדים עם קשיים זהים לשלי. הספר הזה אינו ספר הדרכה, טיפים או מתכון לחיים בריאים, אלא אך ורק אוסף תובנות שלי מהמסע, שאני מקווה ומתפללת שידעו לרפא, לנחם, לחייך, לבנות גשר ולחבק.

שירה–אמונה

מקט: 4-1272-455
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


 

16

סליחה

רק מי שאוהב את עצמו ברמות שאני אוהבת את עצמי יכול לשנוא את עצמו כמו שאני שונאת את עצמי, לפעמים.

התקופות האלה מתגנבות בהתחלה בגלים קטנים, שלאט־לאט הופכים גבוהים יותר ותכופים יותר, ואני מוצאת את עצמי מתגברת עליהם בפחות ופחות קלות עד שאני ממש נאבקת לנשום נשימות חטופות בין צלילה לצלילה. מזל שאני כבר כל כך מנוסה בתקופות האלה, אז אני נבהלת רק ממש מעט. כבר כמעט טבעתי מיליון ואחת פעמים ותמיד איכשהו חזרתי לצוף.

בשבועיים האחרונים אמרתי לכמה אנשים שמסתמן שאלוקים כתב לי להוסיף אור בעולם הזה, מתוך כוח אינסופי שמונע רק מתוכי. ואולי, העליתי השערה, אולי לא כתובים לי זוגיות וילדים. אולי לא כתוב לי כוס מים עם נענע וסוכר חום בסוף היום וגם לא חיבוק. אולי התפקיד שלי בעולם הזה הוא שכולם יהיו ילדיי, וחלק ממני יישאר בכל אחד ואחד שיקרא את זה, במי שדיבר איתי, במי ששמע אותי או עליי. אולי זו התכלית. ככל שאני חושבת על זה אני לא מצליחה להבין איך אני, המורכבת כל כך והמלאה בפרדוקסים, אמורה להתאים למישהו, אי פעם, בעולם הזה. אולי לא כתוב לי שמישהו יוסיף לי אור.

בפעם הראשונה שאמרתי את זה שמעתי קראק קטן בלב אבל התעלמתי. בפעם השנייה חשקתי שיניים ממש חזק, ובפעם השלישית כבר אי אפשר היה להתעלם מהצרחה שלה, של הילדה שבתוכי. בשיטת ימימה (אביטל) להעצמה אישית משתמשים הרבה בשיח פנימי בין מה שנקרא הלומדת – שהיא האדם שאני כיום, לבין הילדה שהיא הילדה שבי.

קשיים נבחנים מהזווית של הלומדת, כיועצת לילדה:

נניח שהייתה לבת שלי אותה התמודדות או דילמה כמוני, מה הייתי מייעצת לה אז?

הילדה שבתוכי צרחה כבר ממש חזק ולא יכולתי להתעלם ממנה.

“למה את מדברת עליי ככה?” היא בכתה, “למה את מוותרת כל כך מהר? איפה האמונה שלך? הרי אמונה זה השם שאת בעצמך בחרת כדי לא לשכוח אף פעם (ולכן מטילה טרור על כל הסובבים ששוכחים)! למה את בוראת לעצמך במו פיך את המציאות הקשה הזו? את חושבת שלאלוקים “התפלקה” נשמה בלי זיווג לארץ? את חושבת שאלוקים ברא אותך רק כדי לסבול ולעבור קשיים? השתגעת לגמרי?”

כמה רעה אני אליה, לילדה שבי, בזמן האחרון. נתתי לעצמי לשקוע עד צוואר בשקרים של הדמיון שלי בדבר כישלונה, חוסר התועלת שלה, חוסר התקנה שלה. נתתי למציאות להתעוות בעיני החושך הזה שהולך ומתרבה רגע לפני חג האורים, ולספר לי שהיא הרסה חברויות, שרפה גשרים, סגרה דלתות.

נתתי לרופאים לספר לה שהיא חולה ומסכנה ושהיא לא יותר ממקרה לימוד לסטודנטים.

סך הכול תקרית מצערת של הטבע, תאונת דנ”א קטנה, אסון מזערי שבקושי מורגש בקוסמוס.

נתתי לשדים ולשעות האור המתמעטות ולקור המכנס ולסופה המכה על החלונות לספר לה שהיא איומה, זיוף, ושכל ההרצאות המפוארות שלה היו שקר. עובדה שלא כתבנו שתינו כלום כבר כל כך הרבה זמן.

נתתי להן, למחשבות המכרסמות, להשתלט. מחשבות מכרסמות הן כמו מגבונים – מגיעות בשרשרת, וצריך תושייה ויצירתיות כדי לעצור אותן.

סליחה, סליחה, סליחה, ילדה שלי, שנתתי לך להאמין שאין טוב שטומן בחובו העתיד. סליחה שנתתי לראשך להישמט ולכתפיים שלך להשתוחח. סליחה שנתתי לאחרים להשפיל ולפגוע בך עד עפר. סליחה שהאשמתי אותך בכל כך הרבה דברים נוראיים, את בסך הכול אנושית. סליחה שבראתי לך במו פי מציאות איומה של בדידות וחושך. סליחה שנתתי למְדוּיַטִים (אלו שיצאתי איתם לדייטים) חסרי רגש לשכנע אותך שאת משוגעת ובלתי אפשרית ובלתי נסבלת. זו לא אני (ובטח שלא את), זו התקופה.

כשהאדם הראשון חווה את החורף הראשון שלו וראה את הימים מתקצרים, הוא היה בטוח שסוף העולם קרב. קשה לחשוב על התחושה האיומה הזו, שבה כל יום אתה מתקרב עוד צעד אחד לסופו של מה שרק עכשיו התחלת להכיר. ואז התחילו להתארך הימים, השמש הלכה והתגברה – כנגד כל הסיכויים – על הליל, והאדם הראשון הקריב קורבן תודה בדיוק בתאריך שלימים הפך להיות חנוכה.

חג של הוספת אור.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פתאום 30”