אנחנו עוברים בחיים שיעורים שאינם מובנים לנו, קשיים וסבל. האם נוכל לדעת לשחרר? לספר את סיפור חיינו ממבט אחר? לסלוח? […]
פרק 1
יום שלישי הגיע.
אווה החנתה את רכבה בחניה, מול מבנה המתנ’ס השכונתי ברמת אביב. היא כיבתה את המנוע, אך נשארה לשבת, הרימה עיניה אל השעון שברכב ואז לשעון על ידה, שעון ראדו שבן זוגה קנה לה לפני כמה שנים. שעון אלגנטי שאווה ראתה בחלון ראווה בשווייץ, כשהם עוד היו צעירים. היא הצביעה עליו אז ואמרה בחיוך: ‘פעם, כשנהיה עשירים, זה השעון שאני רוצה’. והוא זכר.
עוד שעה עד תחילת המפגש הראשון של הקורס שאיריס, הפסיכולוגית שלה, המליצה לה להירשם אליו, קורס שיארך שנה ואולי יביא תובנות חדשות לחייה אחרי המשבר הגדול שהחל לפני שנתיים.
מוזיקה קלאסית שטפה את הרכב, הסימפוניה החמישית של בטהובן. המוזיקה ליוותה את מחשבותיה והתאימה בקצבה לסערה שהתחוללה בליבה. קצב נשימתה גבר, המחשבות התערבבו במוחה כמו בסחרחרה.
היא התבוננה סביב. המרכז המסחרי הקרוב היה מלא ילדים צוהלים, אימהות ואבות עם הילדים. מפעם לפעם הגיע מישהו מבוגר עם מטפלת צמודה והם התיישבו בספסל קרוב למנוחה. פארק קטן היה צמוד למבנה, ציפורים צייצו על העצים. חיים שלמים התנהלו כסדרם.
השמיים החלו להחשיך. שעת בין ערביים היא השעה הנעימה של היום.
מחשבותיה של אווה התערפלו. היא הרגישה כמי שנמצאת במציאות דמיונית אך אמיתית. השעון שעל ידה הראה את הזמן החולף, מציג את מה שהיה עבורה אך לפני רגע כל כך ברור.
ציוץ הציפורים הנעים החזיר אותה לציוץ שליווה אותה עם הקפה הראשון בבקרים בביתה עד לפני שנתיים, כשהכול עוד היה בהיר וידוע. אך כל זה השתנה ללא הכר ביום שישי אחד.
לא פעם היא נשאלה מה קרה באותו הבוקר ולהפתעתה הרבה לא הייתה לה תשובה הגיונית. לא משהו מעבר לתחושה, או קול פנימי שהעיר אותה.
לפני למעלה מעשור, החליטו בן זוגה והיא, לעבוד רק חמישה ימים בשבוע ואת יום שישי לבלות ביחד, להיות האחד עם השנייה, להתחיל את הבוקר בניחותא, לתת לעצמם זמן לעשות דברים שלא היו בשגרת חייהם, שגרה תובענית של גידול ארבעת ילדיהם, בשילוב קריירה בתחומים שאהבו מאוד. אך משום מה, עם הזמן, הפכו אותם ימי שישי לימים שבהם כל אחד היה עם עצמו, ורק בצוהריים הם היו נפגשים עם הילדים לארוחה במסעדה קרובה לביתם.
באותו בוקר של יום שישי, בחודש מאי לפני שנתיים, אווה התעוררה בעצלתיים לאחר שכהרגלה, הלכה לישון בשעה מאוחרת. היא אדם של לילה, וכך הם גם כל ילדיה. שלושה מהם כבר עזבו את הבית והבן הצעיר התגייס לצבא. לאווה היו כבר שני נכדים, אשר את צוהלותיהם הייתה שומעת מעבר לחלון כשהיו נכנסים לרכב בדרכם לגן הילדים. בִּתם הבכורה וחתנה גרו בבית חדש ומרווח שאווה תכננה במגרש מאחורי ביתם.
אווה אהבה את הקולות האלו. התריס בחדר היה פתוח, אור נעים הציף את חדר השינה המרווח, שאף אותו היא תכננה וחידשה, עם וילונות מבד משי בצבע כתום כמו שקיעת השמש. רוח קלילה של תחילת אביב הפיצה את ריחה המשכר של פריחת ההדרים מהעצים שבחצר. ממטרות החלו לפעול ולהשמיע את קולן בחצר של השכנים, חבריה הטובים.
צל, כלבה המסור, ניגש למיטה ונבח בשמחה לאחר שיצא לומר בוקר טוב לנכדיה, שאותם כל כך אהב.
בן זוגה כבר היה לבוש ועמד לצאת ליומו. בימי שישי הוא נהג להיפגש פגישות בלתי פורמליות עם אנשים שאיתם היה בעסקים. הוא ניגש אליה, נתן לה נשיקת בוקר טוב והביא לה את הקפה השחור המהביל של הבוקר. אווה אהבה את ריח הקפה, הוא תמיד העלה בה זיכרונות וגעגוע לריח המעורר ששאפה לקרבה כשנכנסה בגיל שמונה־עשרה למטוס של חברת ואריג הברזילאית, כשנסעה לבקר בני משפחה בסאו פאולו. תמיד אהבה להתרפק על הזיכרון המתוק מימי החופש ההם.
‘אני נוסע לפגישת עסקים באלנבי בתל אביב, במשרדים החדשים של החברה’, אמר בן זוגה.
‘אה, מצוין’, שמחה אווה, ‘תוכל לצלם לי את קומת הקרקע שם? בדיוק לפני שבוע הציעו לי לתכנן שם בית קפה, ואני אמורה לנסוע לשם לפגישה בעוד כמה ימים’.
לפני שיצא לעיסוקיו, היה בן זוגה עובר בקונדיטוריה המקומית ומביא להם דברי מאפה שכולם כל כך אהבו, ורק אז היה יוצא לדרכו. אווה נכנסה לחדר המקלחת, שגם אותו הם שיפצו כמה שנים לפני כן. חדר האמבטיה היה גדול ומואר, עם אריחים בגון טוליפ כהה, וארון לבן מבריק עם ידיות מיוחדות, מפוסלות בצורת גבר ואישה. מראה ענקית הייתה תלויה על הקיר, עם תאורה ממוקדת לאיפור, למרות שאווה לא כל כך נהגה להתאפר. אולי יגיע היום וגם את זה תתחיל לעשות עם הגיל שמתקדם, היא חשבה לעצמה.
אווה בחרה את בגדי הספורט לשיעור שאליו הייתה אמורה להגיע, כהרגלה בימי שישי בבוקר, במכון כושר שאף אותו תכננה, בבניין שבו גרו הוריה. מאוחר יותר היא קבעה להיפגש עם בִּתה לקניות.
אווה לא הייתה ‘ספורטאית דגולה’, כך צחקה על עצמה, לעומת בן זוגה, שספורט היה חלק חשוב בחייו, אך היא החליטה שהגיע הזמן לשנות הרגלים.
היא שמעה את בן זוגה נכנס הביתה, אך שלא כהרגלו, הוא לא הניח את דברי המאפה ויצא, אלא עלה שוב לחדר השינה, שהיה ממוקם בקומה האמצעית בבית רחב הידיים שלהם, שאווה תכננה בתחילת חייהם המשותפים, לפני 26 שנה כמעט.
‘הפגישה נקבעה בסוף במבנה המרכזי של החברה’, הוא אמר לאווה, ‘כך שלא אוכל לצלם את מה שביקשת’.
בבת אחת, בהבזק של שנייה, הכול התערער. היא ידעה, אבל לא הבינה למה.
ואולי הכול החל עוד קודם, חודשיים לפני אותו בוקר.
אווה ובן זוגה היו מוזמנים לפירנצה לשלושה ימים מטעם אחת החברות שאיתן עבד בן זוגה. זה היה אירוע שנתי גדול מאוד, בו התזמורת הפילהרמונית של ישראל הוזמנה להופיע. פירנצה היא עיר יפהפייה ואווה תמיד נהנית לבלות בה. בכל אבן ובכל מבנה בעיר הזאת יש אלמנט היסטורי, אדריכלות יפהפייה מתקופת הרנסנס, אשר בה הייתה העיר בשיא פריחתה, מתקופת בית מדיצ’י, על הארמונות המפוארים שלה, והגשרים היפהפיים שמעל נהר הארנו. בכל פינה בעיר בתי קפה נעימים וכיכרות נאות עם מזרקות. כמו בערים עתיקות רבות באיטליה, יש בעיר הזאת תחושה של רומנטיות, של הוד והדר.
היו אלה ימי שמש נעימים. בבקרים, בהם בן זוגה היה בפגישות מקצועיות, שוטטה היא בין המוזיאונים, נעצרת מול מבנים, נושמת את האווירה העתיקה של העיר וקונה לעצמה גלידה שכל כך אהבה. תמיד הייתה מוכנה לוותר על ארוחה בתמורה לגלידת פיסטוק טעימה.
אך משהו העיב על תחושתה בימים האלו. בכל פעם שירדה מחדרם במלון, ראתה את בן זוגה מדבר בטלפון. כששאלה לפשר השיחות הוא דאג לומר שזה בענייני עבודה, מה שהיה מוזר, כי כל המנהלים והעובדים הבכירים בחברה היו שם איתם.
אווה לא נהגה להתלוות לבעלה לכנסים מקצועיים, והוא היה גאה בה על כך שהיא לא מבקשת לנסוע איתו, כמו בנות זוג אחרות ש’הפריעו למינגלינג המקצועי’, כהגדרתו. האמת היא שהיא הייתה עסוקה בפרויקטים משל עצמה בעבודתה, ולא יכלה להצטרף לכל נסיעה. מה עוד שהיא גם הרגישה שזה נכון מפעם לפעם להיפרד לכמה ימים ולתת מקום לכל אחד מהם בנפרד.
כשהסתיים האירוע הם נסעו למלון לסוף שבוע. הנסיעה ארכה כמה שעות ועברה בין כרמים וחוות נפלאות, בניינים ישנים, אסמים בנויים ויקבים. היא עדיין זוכרת את המלון, שהיה בלב אזור כרמים יפהפה. האירוח היה מושלם וכלל ארוחות שף נפלאות, בריכת שחייה יפהפייה עם פסלים מסביב, וגן יפה עם שבילים להתהלך בהם, להתבשם מהמראות ומריח הפרחים. אבל עניין הטלפונים חזר גם שם. היא נשמה רומנטיקה לעצמה, אך שום דבר מזה לא היה ביניהם. אווה החליטה, במודע או שלא במודע, להרחיק ממוחה כל מיני מחשבות.
בן זוגה היה עבורה החבר הכי טוב שהיה לה, והיא אהבה אותו מאוד. הם בנו חיים נפלאים ביחד.
היא נזכרת בחיוך מריר בשיחה שניהלו כמה ימים לאחר שחזרו. הם עמדו על גרם המדרגות בבית כשהיא עלתה ממשרדה ובן זוגה בדיוק נכנס הביתה מיום עיסוקו. השיחה נסבה על מישהו שהיה ברור להם שהוא בוגד באשתו.
‘טוב, אבל שנינו יודעים שבת הזוג שלו לא נותנת לו לנסוע לחו’ל לבד’, אמרה אווה ואז היא הוסיפה, ‘אתה יודע, קראתי ש־90% מהגברים בוגדים, אבל אני יודעת בבירור שאתה ב־10% שלא’.
‘את יודעת’, חייך בן זוגה ואמר, ‘לא חייבים לנסוע לחו’ל כדי לבגוד’. אווה חייכה ולא ידעה עד כמה המשפט הזה יקרע את נשמתה כמה חודשים אחר־כך.
בשנייה שבן זוגה יצא מהבית והדלת ננעלה בטריקה לא אופיינית, כמו בהבזק של ידיעה פנימית, החליטה לעשות מעשה שעד היום אינה יודעת להסביר לעצמה מאיפה הגיע הרעיון. היא יצאה לאחר מקלחת מהירה, צלצלה לחדר הכושר ומסרה שלא תגיע לשיעור, לבשה חליפה כחולה וחולצה לבנה, נכנסה לרכב ונסעה לכיוון המבנה המרכזי של החברה, שאותו הכירה. היא הייתה נתונה בסערת רגשות. הלב שלה דפק בקצב גבוה, הראש שלה החל לכאוב, היא החלה להרגיש לחץ בחזה, דבר שהיה לה מוזר ומפחיד. היא כיוונה את המוזיקה ברדיו, אך כל צליל עצבן אותה וממש כאב לאוזניה. בתוך תוכה, היה לה ברור שהיא תגיע למבנה נטוש ושבחניה הענקית לא תהיה אף מכונית, ידיעה ברורה כל כך וכואבת כל כך עד שבקושי יכלה להכיל את הנסיעה והייתה חייבת לעצור לרגע בתחנת דלק ולקנות לעצמה קפה וקרואסון. רק אז נזכרה שיצאה מהבית מבלי לאכול דבר.
היא הגיעה לחניית המבנה המרכזי של החברה שבה עבד בן זוגה, וכמו ששיערה – היא אכן הייתה ריקה. בסערת רגשות היא ניגשה לכניסה הראשית, שם עמד שומר.
‘בן זוגי פה בישיבה’, היא אמרה, מגייסת את כל כוחותיה כדי להעלות חיוך על פניה, ‘אני חייבת להיכנס’.
השומר ראה לפניו אישה לבושה בלבוש אלגנטי, מדברת בקול רם, עם עיניים דומעות.
‘גברתי, אין פה אף אחד’, הוא אמר ואווה החלה לבכות.
‘זה לא נכון, אתה משקר, בן זוגי פה’, היא חזרה ואמרה.
‘גברתי’, אמר השומר בכעס, ‘אם לא תלכי מפה אקרא למשטרה’.
בבושת פנים, עזבה אווה את הבניין ונכנסה לרכבה, שבן זוגה קנה לה כמתנה ליום הולדת 50, שנתיים לפני כן. רכב שהוא כבר לא ג׳יפ, כי ‘את כבר לא צריכה להסיע ילדים’. אבל אווה, שרק רצתה מחשב נייד, התאכזבה. לא היה לה צורך ברכב חדש, היא אהבה את הרכב הגבוה, הישן שלה. כעת התיישבה במושב בכבדות.
ברגע אחד היא הבינה את מה שלא רצתה לראות במשך כל כך הרבה שנים והחלה לבכות בכי מרורים. עובר אורח שראה את רכבה בצמוד למדרכה דפק לה על החלון והיא הביטה בבהלה.
‘את צריכה עזרה?’ הוא שאל.
‘לא, תודה, הכול בסדר’. היא אמרה, ואז ראתה שהשעה כבר מאוחרת ונזכרה שקבעה להיפגש עם בִּתה. היא התניעה את הרכב, פתחה את הרדיו וכיוונה לתחנה ששידרה שירים ישראליים יפים, שהיא כל כך אוהבת, הסדירה את נשימתה ונסעה לקניון. היא החנתה את רכבה וניסתה להיכנס לקניון מבלי שבִּתה תרגיש בסערה המתחוללת בתוכה. בִּתה חיכתה לה מחויכת, אך מייד קראה את שפת גופה של אִמה.
‘אימא, מה קרה?’ היא שאלה.
‘לאבא יש מאהבת’, אמרה אווה. כך, חד וחלק, בלי לחשוב על ההשלכות.
‘אני יודעת’, ענתה לה בִּתה ואווה הרגישה שהיא מתמוטטת. בִּתה הושיבה אותה, והביאה לה כוס מים.
‘כבר זמן מה אנחנו חושדים בכך’, אמרה לאחר שראתה שהיא בסדר, ‘לא אמרתי כלום כי הכול היה בגדר חשדות ולא רציתי סתם לעורר שדים’, הוסיפה.
קניות, כמובן, הן כבר לא עשו באותו היום. הן הסתובבו קצת כדי לנקות את הראש, אך לאף אחת מהן כבר לא הייתה סבלנות.
אווה החליטה לא לומר בינתיים שום דבר לאף אחד, בִּתה הייתה היחידה שידעה באיזה טלטלה היא נמצאת. כשחזרה הביתה, אווה נכנסה לחדר השינה לשנת צוהריים, אך לא הצליחה להירדם לדקה. איך אוכל להסתכל עליו בכלל? תהתה בינה לבין עצמה.
ערב שישי הגיע. הוריה של אווה, שהיו קשורים מאוד לילדים, לנכדים ולנינים, נכנסו לבית, אִמה נושאת את המאכלים ההונגריים שמריחים כל כך טוב, אביה עם חיוך אוהב ושמח, ומייד החל להשתובב עם הנינים.
שני בניהם הבוגרים הגיעו לארוחה עם בנות זוגם. הבן הצעיר חזר מהצבא.
הם הסתכלו על אִמם, והרגישו שמשהו קרה.
‘אימא, את מרגישה טוב?’ שאל הבן הבכור.
‘כן, הכול בסדר, כנראה שקצת התקררתי’, השיבה כדי להסביר את העיניים הנפוחות מבכי.
כל אותה העת הרגישה שבן זוגה מתעלם ממנה.
הארוחה החלה, כרגיל, בשירת הקידוש של אביה – ‘ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם’. אווה מלמלה את ההמשך והבינה שימי השישי המאושרים הללו לא יחזרו יותר. היא הסתכלה סביב, על הבית, על השולחן הערוך היפה, עם זרי הפרחים שנכדתה בחרה והן שזרו כהרגלן בימי שישי, על הנרות שאִמה הדליקה, עברה במבטה על ילדיה, על חתנה, על חברותיהן של בניה, על בן זוגה, על הוריה, על נכדיה, על צל, הכלב, שעמד תמיד בקידוש כאילו הוא מבין מה קורה שם, ליד אביה, מאזין לשירה המקודשת.
כולם ענו ‘אמן’ והתיישבו לאכול. זה היה היום השישי האחרון בשגרת חייה ב־28 השנים האחרונות. מאותו הרגע, הבינה, כל מה שהיה כבר לא יהיה.
כעת, מתוך ההרהורים והזיכרונות, אווה הורידה את משקפי השמש ושמה לב שהשמש כבר החלה לשקוע והשמיים נצבעו באדום. הטלפון צלצל ואווה ענתה בבהלה, כאילו ניעורה מחלום.
‘הי אוו, זו אני’, אמרה אחותה מעבר לקו, ‘ראיתי את המסרון, שיהיה בהצלחה’.
רק לילדיה ולאחותה סיפרה אווה שהיא מתחילה היום את הקורס. הוריה לא ידעו דבר מכל מה שהיא עברה באותה תקופה. להם היא הודיעה שהיא נוסעת לפגישת עבודה.
עוד עשר דקות יתחיל המפגש הראשון, היא קולטת. כל הרגשות שחוותה בדרך צפים ועולים – כל הפחדים והחששות, מעורבבים בהתרגשות גדולה לקראת עוד חלק במסע שהתחילה לפני שנתיים.
היא מחתה את דמעותיה ולקחה את התיק ובו המחברת הגדולה שקנתה, ועט ורוד יפהפה של סוורסקי, שקיבלה משכניה ליום הולדת 50, אספה את עצמה, יצאה מהרכב וצעדה לכיוון המתנ’ס.
אין עדיין תגובות