מהתלה אינסופית

שנת גלאד

אני ישוב במשרד, מוקף ראשים וגופים. תנוחת גופי חופפת במודע את צורת הכיסא הנוקשה. זה חדר קר במנהלת האוניברסיטה, ספון־עץ, עטור־רמינגטון, כפול־חלונות כנגד החום של נובמבר, מבודד מצלילים מנהלתיים על־ידי אזור הקבלה שבחוץ, שבו דוד צ’רלס, מר דה־לינט ואני התקבלנו זה לא כבר.

אני כאן בפנים.

שלושה פרצופים התפרדו למקומם מעל מקטורני ספורט במשקל־קיץ ועניבות קשורות בחצאי־וינדזור מעבר לשולחן ישיבות עשוי עץ אורן ממורק שבוהק באור העכבישי של שעת צהריים באריזונה. מדובר בשלושה דיקנים — הרשמה וקבלה, עניינים אקדמיים, ענייני ספורט. איני יודע איזה פרצוף שייך למי.

אני סבור שמראי ניטרלי, אולי אפילו נעים, אף כי אימנו אותי שמוטב לשגות לכיוון הניטרליות ולא לנסות לעטות על פניי את מה שלתחושתי הוא ארשת נעימה או חיוך.

קיבלתי החלטה לשכל את רגליי בתשומת לב אני מקווה, קרסול על ברך, ידיים צמודות בחיק המכנסיים. אצבעותיי משודכות לכדי סדרת בבואות של מה שלובש, מנקודת מבטי, את דמות האות X. בין הנוכחים האחרים בחדר הראיונות נכללים: ראש תוכנית הכתיבה באוניברסיטה, מאמן נבחרת הטניס שלה, והפרורקטור של האקדמיה מר א’ דה־לינט. סי־טי יושב לצדי; כל אחד מהאחרים יושב, עומד ועומד, בהתאמה, בשולי המיקוד שלי. מאמן הטניס מצלצל בכסף הקטן שבכיסו. החדר מדיף ניחוח עיכולי משהו. הסוליה בעלת אחיזת המגרש המעולה של נעל הנייקי החינמית שלי ניצבת במקביל למוקסין המתנודד של אחיה־למחצה של אמי, הנמצא כאן בתוקף תפקידו כמנהל בית הספר, ויושב בכיסא שנמצא כך אני מקווה ממש לימיני, גם הוא מול דיקנים.

הדיקן משמאל, איש צנום וצהבהב שחיוכו התמידי מצטיין אף על פי כן בצביון הארעי של משהו שמוטבע על חומר סרבן, הוא טיפוס מהסוג שהתחלתי להעריך לאחרונה, הסוג שמשהה את הצורך בתגובה כלשהי מצדי על־ידי כך שהוא מספר למעני, לי, את הצד שלי בסיפור. האריה המדובלל שהוא הדיקן האמצעי העביר לו חבילה של דפי־מחשב והוא מדבר פחות או יותר לעמודים האלה, מחייך כלפי מטה.

‘אתה הרולד אינקנדנזה, בן שמונה־עשרה, תאריך סיום הלימודים בבית הספר התיכון כחודש מהיום, לומד באקדמיית הטניס אנפילד שבאנפילד, מסצ’וסטס, פנימייה, שם אתה מתגורר.’ משקפי הקריאה שלו מלבניים, בצורת מגרש, קווי האורך למעלה ולמטה. ‘אתה, לדברי המאמן וייט והדיקן [לא ברור], שחקן טניס לנוער בעל דירוג אזורי, ארצי ויבשתי, בעל פוטנציאל להיות ספורטאי הסמאונ’ן מבטיח ביותר, אשר גויס על־ידי המאמן וייט דרך התכתבות עם ד’ר טייוויס היושב כאן, שהחלה ב… פברואר השנה.’ העמוד העליון מוזז ממקומו מדי פעם בפעם ומועבר בצורה מסודרת לתחתית הערֵמה. ‘אתה מתגורר באקדמיית הטניס אנפילד מאז גיל שבע.’

אני מתלבט אם להסתכן ולגרד את הצד הימני של הלסת, שם צומחת ציסטה חלבית.

‘המאמן וייט מוסר למשרדינו שהוא רוחש הערכה רבה לתוכניתה ולהישגיה של אקדמיית הטניס אנפילד, שקבוצת הטניס של אוניברסיטת אריזונה נהנתה בעבר מהתקבלותם ללימודים של מספר בוגרים של אט’א, ביניהם אחד מר אוברי פ. דה־לינט, שכמדומה גם נמצא אתך כאן היום. המאמן וייט וצוותו נתנו לנו —’

לשונו של המנהלן הצהוב היא באופן כללי חסרת ייחוד, אם כי אני חייב להודות שהוא מצליח להבהיר את עצמו. נראה שלראש תוכנית הכתיבה יש מספר גבות גדול מהרגיל. הדיקן מימין מביט בפניי בצורה קצת מוזרה.

דוד צ’רלס אומר שאף על פי שהוא יכול לִצְפות שהדיקנים יגלו אולי נטייה לשקול את דבריו כנגזרים מן האפשרות שהוא מעין מעריץ נלהב של אט’א, הוא יכול להבטיח לדיקנים הנוכחים שכל זה אמת לאמיתה, ושכרגע מתגוררים באקדמיה לא פחות מאשר שליש משחקני הנוער הטובים ביותר ביבשת, בכל מסגרות הגיל השונות, ושאני, שכולם קוראים לי ‘הַאל’, בדרך כלל, נמצא שם ‘גבוה בצמרת בין המיטב שבמיטב’. מימין ובאמצע דיקנים מחייכים במקצועיות; ראשיהם של דה־לינט והמאמן נרכנים בעת שהדיקן שמשמאל מכחכח בגרונו:

‘— אמונה שאתה אכן יכול, אפילו כסטודנט שנה א’, לתרום תרומה אמיתית לנבחרת הטניס של האוניברסיטה הזאת. אנחנו שמחים,’ הוא אומר או קורא, ומעביר דף, ‘שתחרות בעלת חשיבות מסוימת שמתקיימת כאן הביאה אותך אלינו ונתנה לנו הזדמנות לשבת ולשוחח יחד על הגשת הבקשה שלך ועל האפשרות של הרשמה וקבלה ללימודים וקבלת מלגה.’

‘התבקשתי להוסיף שהאל מדורג שלישי, בנים יחידים עד גיל 18, בתחרות ההזמנה היוקרתית לנוער של ואטאבורגר באזור הדרומי־מערבי שמתקיימת במרכז הטניס רנדולף —’ אומר ענייני ספורט, כך אני מקיש, שראשו הנטוי מגלה קרקפת מנומשת.

‘שנמצא בפארק רנדולף, ליד ה״אֵל קון מריוט’ המצוין,’ משחיל סי־טי, ‘מתחם שלדעת המשלחת כולה התגלה עד עתה כלא פחות מאשר שופרא דשופרא, מה ש —’

‘בדיוק, צ’אק, ושלפי מה שצ’אק אומר הַאל כבר הצדיק את הדירוג שלו, הוא עלה לחצי הגמר לאחר הניצחון הבוקר שהיה כפי שאומרים לי מרשים, ושהוא ישחק במרכז שוב מחר, נגד המנצח במשחק רבע הגמר שייערך הערב, וישחק אם כן מחר ב-08:30 נדמה לי שקבעו —’

‘לנסות להתחיל לפני החום הנוראי. אם כי זה כמובן חום יבש.’

‘— ונראה שהוא כבר העפיל לטורניר היבשתי במגרשים מקורים שיתקיים החורף למעלה באדמונטון, קירק מספר לי —’ מטֶּה עוד כדי להביט למעלה ושמאלה אל מאמן הנבחרת, ששיני חיוכו זוהרות על רקע כוויית שמש אימתנית — ‘שזה בהחלט הישג לא קטן.’ הוא מחייך ומביט בי. ‘לא טעינו בכלום נכון האל.’

סי־טי משלב בניחותא את זרועותיו; בשר השריר התלת־ראשי שלהן מנומר כשיִש באור השמש הממוזג. ‘נכון מאוד. ביל.’ הוא מחייך. שני החצאים של השפם שלו אף פעם לא ממש תואמים. ‘ותרשו לי לומר לכם שהאל מתרגש, מתרגש להיות מוזמן שוב זו השנה השלישית ברציפות לתחרות ההזמנה, להיות כאן שוב בקרב קהילה שיש לו חיבה אמיתית אליה, לבקר את הבוגרים ואת סגל המאמנים שלכם, להצדיק כבר בשלב זה את הדירוג הגבוה שלו בתחרות הלא־בלתי־קשה של השבוע, להיות עדיין בתמונה כמו שאומרים לפני שהאישה השמנה בכובע הוויקינגים שרה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל מעל לכול כמובן לזכות בהזדמנות לפגוש אתכם ולראות את המתקנים שיש לכם כאן. הכול כאן ממש הטופ שבטופ, לפי מה שהוא ראה.’

משתררת שתיקה. דה־לינט מניע את גבו כנגד הפנלים המצפים את קירות החדר ומייצב את עצמו מחדש. דודי קורן ומיישר רצועת שעון ישרה. 62.5% מהפרצופים בחדר מכוונים אליי, בציפייה נעימת סבר. החזה שלי נחבט כמו מייבש כביסה ששׂמו בו נעליים. אני מגבש מה שלהערכתי ייראה כמו חיוך. אני פונה מצד לצד, קלות, בניסיון לכוון את ההבעה לעבר כל מי שנמצא בחדר.

משתררת שתיקה חדשה. גבותיו של הדיקן הצהוב לובשות צורה מקושתת. שני הדיקנים האחרים מביטים בראש תוכנית הכתיבה. מאמן הטניס זז ונעמד ליד החלון הרחב וממשש את אחורי הגלאח שלו. דוד צ’רלס טופח על אמת ידו מעל לשעון. צללי־דקל מעוקלים וחדים נעים קלות על פני בוהַק שולחן האורן, צלו של אחד הראשים ירח שחור.

‘הַאל בסדר, צ’אק?’ שואל ענייני ספורט. ‘פשוט הפרצוף של הַאל נראה כאילו… אֶה, משהו מציק לו. משהו כואב לו? משהו כואב לך, בחור?’

‘האל בסדר גמור,’ מחייך דודי ומרגיע את האווירה בתנועת יד נונשלנטית. ‘זה רק בוא נקרא לזה אולי טיק קטן בפּנים, קצת, עם כל האדרנלין מזה שהוא כאן בקמפוס המרשים שלכם, מצדיק את הדירוג שלו בינתיים בלי להפסיד מערכה, מקבל מהמאמן וייט את ההצעה הכתובה הרשמית הזאת שמדברת לא רק על ביטול שכר הלימוד אלא גם על מלגת מחיה, על נייר מכתבים של Pac 10,^ב ומרגיש מוכן, סביר להניח, לחתום על מכתב התחייבות ממש כאן ועכשיו בעצם היום הזה, כפי שהבנתי ממנו.’ סי־טי מביט בי, מבטו פושר להחריד. אני הולך על בטוח, מרפה כל שריר בפניי, מרוקן אותן מכל הבעה. אני בוהה בתשומת לב בקשר הקקלואני בעניבה של הדיקן האמצעי.

תגובתי השותקת לשתיקה חדורת הציפייה מתחילה להשפיע על האוויר בחדר, פיסות האבק ומוך־המקטורן שנבחשות על־ידי מאווררי המזגן רוקדות במשונן במישור המלוכסן של אור־החלון, האוויר מעל לשולחן כמו החלל התוסס מעל לסודה שזה עתה נמזגה. המאמן, במבטא קל שאינו בריטי ואינו אוסטרלי, אומר לסי־טי שאת כל תהליך ממשק־הגשת־הבקשה, שאמנם לרוב אינו אלא עניין פורמלי נעים, ניתן כנראה לתמלל בצורה הטובה ביותר על־ידי כך שמניחים למועמד לדבר בעד עצמו. הדיקנים מימין ובמרכז רכונים יחד בהתכנסות רכה ויוצרים מעין טיפי של עור ושיער. אני מניח שמאמן הטניס התכוון לומר ‘לתעל‘ במקום לתמלל, אף על פי שלתפעל, הגם שהוא מגושם יותר מלתעל, הוא מנקודת מבט פונטית סביר יותר, כטעות. הדיקן עם הפרצוף הצהוב השטוח רוכן לפנים, שפתיו נסוגות משיניו בהבעה שאני מפרש כדאגה. ידיו נצמדות זו לזו על משטח שולחן הישיבות. אצבעותיו נראות כאילו הן משתדכות שעה שהסדרה של ארבעת ה-Xים שלי מתמוססת ואני לופת בחוזקה את צדי הכיסא.

אנחנו צריכים לשוחח גלויות בנוגע לבעיות אפשריות בבקשת הקבלה שלי, הם ואני, הוא מתחיל לומר. הוא מזכיר את נושא גילוי הלב וערכו.

‘הסוגיות שהמשרד שלי מתמודד אתן בקשר לחומרי הגשת המועמדות שהתקבלו ממך, האל, נוגעות לכמה ציוני מבחנים.’ הוא מציץ למטה אל דף צבעוני של ציונים מתוקננים שנח בשוחה שיצרו זרועותיו. ‘סגל ההרשמה והקבלה בוחן ציוני מבחנים מתוקננים ממך, ציונים שהם, כפי שאני בטוח שאתה יודע ויכול להסביר, בוא נאמר… תת־נורמליים.’ אני נקרא להסביר.

ברור שהדיקן הצהוב והכֵּן למדי הזה בצד שמאל הוא הרשמה וקבלה. וללא ספק הדמות הציפורית הקטנה מימין היא ספורט, אם כך, שכן קמטי הפנים של הדיקן האמצעי המדובלל קפוצים עכשיו במעין עלבון מרוחק, מין מבט של אני־אוכל־משהו־שגורם־לי־ממש־להעריך־את־נוכחותו־של־מה־שאני־שותה־יחד־עם־זה, שמשדר השגות אקדמיות מקצועיות. נאמנות לא מסובכת לתקנים, אם כן, במרכז. דודי מסתכל אל ספורט במעין תמיהה. הוא זע מעט בכיסאו.

חוסר־ההתאמה בין צבע כף היד לצבע הפנים של הרשמה וקבלה הוא כמעט פרוע. ‘— ציונים ביכולת ורבלית שהם פשוט קרובים מדי לאפס מכדי שנחוש בנוח אִתם, לעומת גיליון ציוני בית־ספר תיכון מהמוסד שבו הן אמך והן אחיה הם חברי הנהלה —’ קורא ישר מהחבילה שבתוך האליפסה של זרועותיו — ‘שבשנה החולפת, כן, ירד קצת, אבל במילה הזאת אני מתכוון שהגיליון ‘ירד’ ליוצא מן הכלל מרמה של בכל הכנות לא־ייאמן בשלוש השנים הקודמות.’

‘מחוץ לטווח.’

‘ברוב המוסדות לא קיימים בכלל ציונים של A עם ריבוי של פלוסים לצדם,’ אומר ראש תוכנית הכתיבה בהבעה שאין לפרשה.

‘סוג כזה של… איך לומר זאת… חוסר־התאמה,’ אומר הרשמה וקבלה, בהבעה כנה ומודאגת, ‘אני חייב להגיד לך מניף דגל אדום של חשש אפשרי בעת תהליך הקבלה.’

‘אנו מזמינים אותך אפוא להסביר את מה שנראה כמו חוסר־התאמה אם לא פשוט תחמונים.’ לסטודנטים יש קול צווחני זעיר שאבסורדי לשמוע אותו מפרצוף גדול כל כך.

‘בלא־ייאמן התכוונת מן הסתם למאוד מאוד מאוד מרשים, בניגוד ל’לא־ייאמן’ פשוטו כמשמעו, מן הסתם,’ אומר סי־טי, שצופה, כך נדמה, במאמן ליד החלון המעסה את עורפו. החלון הענקי משקיף על לא יותר מאשר אור שמש מסנוור ואדמה סדוקה עם ריטוטי־חוֹם מעליה.

‘כמו־כן ניצב בפנינו העניין של לא שני חיבורי בקשת הקבלה הנדרשים אלא תשעה חיבורים נפרדים, חלקם כמעט באורך של מונוגרפיה, וכולם ללא יוצא מן הכלל —’ עמוד אחֵר — ‘שם־התואר שמעריכים שונים השתמשו בו היה ‘מזהירים’ סוף ציטוט —’

ראש תוכ’ הכ‘: ‘עשיתי בהערכה שלי שימוש מכוון במילים מלוטשים ומעודנים יתר על המידה.’

‘ — אבל בתחומים ועם כותרות, אני בטוח שאתה זוכר היטב, האל: ‘הנחות ניאו־קלאסיות בדקדוק פרֶסקריפטיבי עכשווי,’ ‘השלכותיהן של התמָרות פוסט־פורייה על קולנוע בעל מימטיות הולוגרפית,’ ‘עלייתו של הקיפאון ההרואי בתוכניות הבידור של רשתות השידור’ —’

”דקדוק מונטגיו והסמנטיקה של מודָליות פיזית’?’

”אדם שהחל לחשוד שהוא עשוי מזכוכית’?’

”סמליות שלישונית בארוטיקה יוסטיניאנית’?’

חושף עכשיו שטחים רחבי־ידיים של חניכיים נסוגים. ‘די אם נאמר שקיימת דאגה כנה ופשוטה בנוגע לשאלה אם מי שקיבל את ציוני המבחנים המצערים, אף שאולי ניתן להסביר ציונים אלה, הוא מחברם היחיד והבלעדי של החיבורים הללו.’

‘אני לא בטוח שהאל בטוח מה בדיוק נרמז כאן,’ אומר דודי. הדיקן במרכז ממשש את דשיו בעודו מפרש נתוני מחשב לא מעוררי סלידה.

‘מה שהאוניברסיטה אומרת הוא שמנקודת מבט אקדמית גרידא יש בעיות קבלה שהאל יצטרך לנסות לעזור לנו ליישב. תפקידו הראשון של מי שנרשם לאוניברסיטה הינו וחייב להיות כתלמיד. לא נוכל לקבל תלמיד שיש לנו סיבה לחשוד שלא יוכל לעמוד בדרישות, לא משנה איזה נכס חשוב הוא עשוי להיות על הדשא.’

‘הדיקן סוייר מתכוון למגרש, כמובן, צ’אק,’ אומר ענייני ספורט, וראשו נטוי אנושות כך שהוא כולל איכשהו בפנייה את הטיפוס וייט מאחוריו. ‘שלא לדבר על תקנות הסמאונ’ן והפקחים שתמיד מרחרחים בסביבה בחיפוש אחרי איזה ניחוח של ריח של מעשה בלתי־הולם.’

מאמן נבחרת הטניס מביט בשעונו.

‘בהנחה שציוני הבחינות האלה משקפים באופן מדויק יכולת אמיתית במקרה הזה,’ אומר עניינים אקדמיים, קולו הגבוה רציני ומהוסה, עדיין מביט בתיק שלפניו כאילו היה צלחת שבה משהו מקולקל, ‘אגיד לכם כבר עכשיו שדעתי היא שזה לא יהיה הוגן. זה לא יהיה הוגן כלפי המועמדים האחרים. לא יהיה הוגן כלפי קהילת האוניברסיטה.’ הוא מביט בי. ‘וזה יהיה לא הוגן באופן מיוחד כלפי האל עצמו. לקבל נער שאנחנו רואים בו נכס ספורטיבי ותו לא משמעו יהיה פשוט לנצל את הנער הזה. מפקחים עלינו בלי סוף כדי לוודא שאנחנו לא מנצלים אף אחד. מגיליון הציונים שלך, בחור, עולה שיוכלו להאשים אותנו שאנחנו מנצלים אותך.’

דוד צ’רלס מבקש מהמאמן וייט לשאול את הדיקן לענייני ספורט אם מזג האוויר שאופף את הציונים היה קודר באותה מידה אם הייתי, נגיד, עילוי פוטבול מכניס. הבהלה המוכרת של התחושה שרואים אותי באור לא נכון מתגברת, והחזה שלי הולם ונחבט. אני מוציא אנרגיה במאמץ להישאר דומם לחלוטין בכיסאי, ריק, עיניי שני אפסים גדולים וחיוורים. אנשים הבטיחו לסדר לי שאעבור את זה.

אבל לדוד סי־טי יש מראה לחוץ של אדם מודאג. קולו מקבל גוון משונה כשהוא מודאג, כאילו הוא מתרחק בצעקה. ‘הציונים של האל באט’א שהיא עליי להדגיש אקדמיה, לא סתם מחנה או בית חרושת, מוסמכת הן על־ידי קהיליית מסצ’וסטס והן על־ידי איגוד אקדמיות הספורט הצפון אמריקאי, ממוקדת במכלול הצרכים של השחקן והתלמיד, שנוסדה על־ידי אדם שהוא דמות אינטלקטואלית משכמה ומעלה שאין צורך שאנקוב בשמו, כאן, שביסס אותה על הדגם הקוריקולרי הקוָודריוויוּמי־טריוויוּמי של אוקסברידג’, בית־ספר מצוּות ומצויד לחלוטין, עם צוות מוסמך לחלוטין, אמורים להראות שאחייני כאן יכול לעמוד פלוס־מינוס בכל דרישות Pac 10 שצריך לעמוד בהן, וש —’

דה־לינט נע לעבר מאמן הטניס, שמניד בראשו.

‘— יוכל לראות בכל העסק הזה ניחוח מובהק של דעה קדומה ביחס לענפי ספורט משניים,’ סי־טי אומר, משכל ושב ומשכל את רגליו בעודי מקשיב, רגוע ובוהה.

השתיקה המוגֶזת בחדר עוינת עכשיו. ‘אני חושב שהגיע הזמן לתת למועמד עצמו לדבר בשם עצמו,’ עניינים אקדמיים אומר בקול שקט מאוד. ‘איכשהו נראה שזה בלתי־אפשרי כל עוד אתה כאן, אדוני.’

ספורט מחייך בעייפות מתחת ליד שמעסה את גשר אפו. ‘אולי תסלח לנו לרגע ותחכה בחוץ, צ’אק.’

‘המאמן וייט יכול ללוות את מר טֵייוִויס וחברו החוצה אל הקבלה,’ אומר הדיקן הצהוב, ומחייך אל תוך עיניי הלא־ממוקדות.

‘— נתנו לי להאמין שכל זה סודר מראש, מהַ —’ סי־טי אומר שעה שהוא ודה־לינט מובלים אל הדלת. מאמן הטניס מושיט זרוע מגודלת־יתר. ספורט אומר ‘כולנו כאן חברים וקולגות.’

זה לא מסתדר. עולה בדעתי ששלטי EXIT ייראו לדובר לטינית ילידי כמו שלטים מוארים באדום שאומרים הוא יוצא. הייתי נכנע לדחף לזנק אל הדלת לפניהם אילו ידעתי שזינוק אל הדלת הוא מה שהגברים בחדר היו רואים. דה־לינט ממלמל משהו אל מאמן הטניס. צלילים של מקלדות, מסופי טלפון, כשהדלת נפתחת לרגע ואז נסגרת בחוזקה. אני לבד בין ראשים מנהלתיים.

‘— רצון להעליב אף אחד,’ אומר ענייני ספורט, מקטורן הספורט שלו חום־צהבהב ועניבתו מעוטרת בהדפס זעיר — ‘מעבר ליכולות פיזיות בלבד שם על המגרש, שתאמין לי שאנחנו מכבדים, רוצים, תאמין לי.’

‘— ספק לגבי זה לא היה כל כך דחוף לנו לפטפט אתך ישירות, אתה מבין?’

‘— שידענו מטיפול בכמה בקשות קבלה קודמות דרך המשרד של המאמן וייט שבית־הספר אנפילד מנוהל, באופן מרשים ככל שיהיה, על־ידי קרובים של תחילה אחיך, שאני עדיין זוכר את הדרך שבה קוֹדמו של וייט מוֹרי קלמקין חיזר אחרי הילד הזה, כך ששאלת האובייקטיביות של הציונים יכולה בקלות לעלות —’

‘למי שלא יהיה — איגוד המרצים, תוכניות Pac 10 עוינות, הסמאונ’ן —’

החיבורים האלה ישנים, כן, אבל הם שלי; de moi.^ג אבל כן, הם ישנים, לא בדיוק על הנושא שעליו הורה טופס הקבלה, החוויה החינוכית הכי משמעותית אי־פעם. אם הייתי מגיש לכם אחד מהשנה האחרונה, הוא היה נראה לכם כמו הקשות רנדומליות של איזה פעוט על המקלדת, ועוד לכם, שמשתמשים בלמי־שלא־יהיה אחרי ‘לעלות’. ובפורום המוקטן החדש הזה נדמה שראש תוכנית הכתיבה התניע פתאום, וצץ ועלה הן כאלפא של הלהקה פה והן כנשי בהרבה מכפי שנדמָה בתחילה, עומד בענטוז עם יד על המותן, הולך בגלגול כתפיים, מצלצל בכסף קטן תוך שהוא מרים את מכנסיו תוך שהוא מחליק אל הכיסא שעדיין חמים מישבנו של סי־טי, מניח רגל על רגל באופן שמטה אותו עמוק אל תוך המרחב האישי שלי, כך שאני יכול לראות פרכוסי־גבות מרובים וקורים נימיים בצדפות שמתחת לעיניו ולהריח מרכך־כביסה ושאריות של מנטה־לריענון־הנשימה שהחמיצה.

‘…נער נבון, שקול, אבל מאוד ביישן, אנחנו יודעים שאתה מאוד ביישן, קירק וייט סיפר לנו מה שסיפר לו המדריך הצעיר שלך, בחור אתלטי אבל די מרוחק,’ הראש אומר ברכּוּת, חופן בכף ידו, לתחושתי, את שריר הזרוע של מקטורן הספורט שלי (לא יכול להיות), ‘שפשוט צריך לבלוע חזק ולתת אמון ולספר את הצד שלו בסיפור לאנשים הנכבדים האלה שאין בהם שום זדון בכלל לא אלא ממלאים את תפקידנו ומנסים לדאוג לאינטרסים של כולם בו־זמנית.’

אני יכול לתאר לעצמי את דה־לינט וּוייט יושבים עם המרפקים על הברכיים בתנוחת עשיית הצרכים של כל הספורטאים במצב מנוחה, דה־לינט בוהה באגודליו הענקיים שעה שסי־טי באזור הקבלה צועד באליפסה צפופה ומדבר בטלפון הנייד שלו. תִרגלו אותי לקראת זה כמו מאפיונר לפני שימוע משפטי. שתיקה ניטרלית וחסרת רגש. משחק כול־הגנתי מהסוג ששטיט היה אומר לי לשחק: ההגנה הטובה ביותר: תן לכל דבר להיתקל בך ולנתר אחורה; אל תעשה כלום. הייתי אומר לכם כל מה שאתם רוצים ועוד, אם הקולות שיוצאים ממני היו יכולים להיות מה שאתם שומעים.

ספורט מוציא את ראשו מתחת לכנפו: ‘— להימנע מהליכי קבלה שעלולים להיראות בראש ובראשונה כמכוּוַני־ספורט. זה יכול להיות בלגן, בחור.’

‘ביל מתכוון לרושם שעלול להיווצר, לא בהכרח לעובדות האמיתיות הממשיות של העניין, שאותן רק אתה יכול להשלים,’ אומר ראש תוכנית הכתיבה.

‘— הרושם שמעוררים הדירוג הספורטיבי הגבוה, התוצאות התת־נורמליות, החיבורים האקדמיים־מדי, הציונים שלא־ייאמנו שמזדקרים מתוך מה שעלול להיראות כמצב נפוטיסטי.’

הדיקן הצהוב רוכן כל כך קדימה שהעניבה שלו עומדת לקבל קמט אופקי מקצה השולחן, פניו צהבהבות וחביבות ולא־אוכלות־לוקשים־בשום־צורה:

‘תראה, מר אינקנדנזה, האל, בבקשה רק תסביר לי למה לא יוכלו להאשים אותנו שאנחנו מנצלים אותך, בחור. למה אף אחד לא יוכל לבוא ולהגיד לנו, רגע, תראו, אוניברסיטת אריזונה, הרי אתם מנצלים נער רק בשביל הגוף שלו, נער כל כך ביישן וסגור עד שהוא לא מוכן להסביר את עצמו, ספורטאי עם ציונים מהונדסים ובקשת קבלה שנקנתה בחנות.’

אור זווית־הבּרוּסטֶר של משטח השולחן נראה כמו סומק ורוד מאחורי עפעפיי העצומים. אני לא מסוגל לדבר באופן שיבינו אותי. ‘אני לא רק ספורטאי,’ אני אומר לאט. ברור. ‘גיליון הציונים שלי מהשנה האחרונה אולי מפוברק קצת, יכול להיות, אבל זה נעשה כדי לעזור לי לעבור תקופה קשה. הציונים מלפני זה הם de moi.’ עיניי עצומות; בחדר שוררת שתיקה. ‘אני לא מסוגל לדבר באופן שיבינו אותי, עכשיו.’ אני מדבר לאט וברור. ‘בואו נגיד שזה משהו שאכלתי.’

מוזר מה שלא זוכרים. הבית הראשון שלנו, בפרוור של וֶסטון, שאני בקושי זוכר — אחי הבכור אוֹרִין אומר שהוא זוכר שהיה בחצר האחורית של הבית עם אימא שלנו בתחילת האביב ועזר לַמַאמוֹת לחרוש את החצר הקרה ולעבד ממנה גינה כלשהי. מארס או תחילת אפריל. אזור הגינה היה מלבן גס שסומן במקלות קרטיב וחוט משיחה. אורין סילק אבנים ורגבים קשיחים מדרכה של המאמות שהפעילה את הרוטוטילר השכור, מכשיר דמוי מריצה שנוסע על דלק ששאג ונחר והרתיע וכפי שאורין זוכר דומה שדחף את המאמות ולא להיפך, המאמות גבוהה מאוד ונאלצה להתכופף בכאב כדי לאחוז בו, כפות רגליה מותירות עקבות שיכורות באדמה החרושה. הוא זוכר שבאמצע החריש יצאתי בטיסה מהדלת ולתוך החצר האחורית לבוש במין בגד פו־הדב אדום ופלומתי, בוכה, מחזיק משהו שלדבריו היה לו מראה ממש לא־נעים בכף־ידי המושטת. הוא אומר שהייתי בערך בן חמש ובכיתי והייתי אדום בוהק באוויר האביבי הקר. חזרתי ואמרתי משהו שוב ושוב; הוא לא הצליח להבין מה אני אומר עד שאימא שלנו ראתה אותי וכיבתה את המחרשה, באוזניים מצלצלות, וניגשה לראות מה אני מחזיק בידי. התברר שזה גוש גדול של עובש — אורין משער שמאיזו פינה אפלה במרתף של הבית בווסטון, שהיה חמים בגלל הכבשן והוצף כל אביב. את הגוש עצמו הוא מתאר כמזוויע: ירוק כהה, מבריק, שעיר במעורפל, מנומר בנקודות פטרייתיות טפיליות בצהוב, כתום, אדום. גרוע מכך, הם קלטו שהגוש נראה לא־שלם באופן משונה, כאילו כרסמו ממנו; וחלק מהחומר המבחיל היה מרוח מסביב לפי הפתוח. ‘אכלתי את זה,’ זה מה שאמרתי. הושטתי את הגוש לַמאמות, שקודם לכן הסירה את עדשות המגע שלה לקראת העבודה המלוכלכת, וכשהתכופפה נמוך למטה ראתה תחילה רק את ילדהּ הבוכה, ידו מושטת, מגיש משהו; ומתוך האימהי שברפלקסים היא, שפחדה וסלדה מריקבון וזוהמה יותר מכול, הושיטה את ידה כדי לקחת את מה שהתינוק שלה החזיק — כמו כמה טישואים כבדים משומשים, סוכריות ירוקות, גושים של מסטיק לעוס למוות בכמה אולמי תיאטרון, שדות תעופה, מושבים אחוריים, טרקליני טורנירים? אוֹ עמד שם, הוא אומר, שקל בידו רגב קר, שיחק בסקוץ’ של מעילו התפוח, צפה במאמות שעה שהתכופפה מטה־מטה לעברי, ידה מושטת, על פניה המתנמכות צמצום עיניים זקן־רואי, ואז נעצרה לפתע, קפאה במקומה כאשר התחילה לזהות את מה שאני מחזיק, להתמודד עם ראיות למגע אורָלי עם הנ’ל. הוא זוכר את פניה כמשהו שמעבֵר לכל תיאור. ידה המושטת, עדיין רוטורוטטת, הייתה תלויה באוויר מול ידיי שלי.

‘אכלתי את זה,’ אמרתי.

‘סליחה?’

אוֹ אומר שהוא זוכר רק (כך במקור) שאמר משהו ארסי ועשה מין תנועת־לימבו כדי לשחרר התכווצות שרירים בגבו. הוא אומר שכנראה חש בבואה הקרֵב של חרדה איומה. המאמות אף פעם לא הסכימה אפילו להיכנס למרתף הטחוב. אני הפסקתי לבכות, הוא זוכר, ורק עמדתי שם, בגודל ובצורה של ברז כיבוי־אש, בפיג’מת אוברול אדומה עם כפות רגליים, מושיט את העובש, ברצינות, כמו דוח של מין ביקורת חשבונות.

אוֹ אומר שבנקודה זו הזיכרון שלו מתפצל, כנראה כתוצאה מחרדה. בזיכרון הראשון שלו, המסלול של המאמות מסביב לחצר הוא מעגל רחב של היסטריה:

‘אלוהים!‘ היא קוראת.

‘הצילו! הבן שלי אכל את זה!’ היא צורחת בזיכרון השני והמפורט יותר של אורין, צורחת את זה שוב ושוב, מחזיקה את הגוש המנומר גבוה למעלה בצבת של אצבעות, רצה סביב־סביב למלבן הגינה לעיני אוֹ הבוהה בהיסטריַת המבוגרים האמיתית הראשונה שלו. ראשים של שכנים פרווריים הופיעו בחלונות ומעבֵר לגדרות והסתכלו. אוֹ זוכר אותי מועד על החוט שתחם את הגינה, וקם מלוכלך, בוכה, מנסה לרוץ בעקבותיה.

‘אלוהים! הצילו! הבן שלי אכל את זה! הצילו!’ היא המשיכה לצרוח ורצה בתבנית מדויקת בצמוד לריבוע החוט; ואחי אורין זוכר ששׂם לב איך אפילו בעיצומה של טראומה היסטרית קווי־הטיסה שלה היו סרגליים, טביעות רגליה ישרות כמו עקבות של ילידים־אמריקאים, פניותיה, בתוך האידיאוגרמה החוטית, חדות וצבאיות, כל זאת בעודה צועקת ‘הבן שלי אכל את זה! הצילו!’ ועוקפת אותי בשתי הקפות לפני שהזיכרון מתפוגג.

‘בקשת הקבלה שלי לא קנויה,’ אני אומר להם, קורא לתוך אפלת המערה האדומה שנפרשת לפני עיניים עצומות. ‘אני לא סתם ילד שמשחק טניס. יש לי היסטוריה סבוכה. חוויות ורגשות. אני מורכב.

‘אני קורא,’ אני אומר. ‘אני לומד וקורא. מתערב אתכם שקראתי כל מה שאתם קראתם. אל תחשבו שלא. אני מחסל ספריות. אני שוחק שִדרות ספרים וכונני רוֹם. אני עושה דברים כמו להיכנס למונית ולהגיד, ‘לספרייה, ותן גז.’ האינסטינקטים שלי בנוגע לתחביר ומכניקה יותר טובים משלכם, זה ברור לי, עם כל הכבוד.

‘אבל זה מעבר למכניקה. אני לא מכונה. אני מרגיש וחושב. יש לי דעות. חלקן מעניינות. יכולתי, אם הייתם נותנים לי, לדבר ולדבר. בואו נדבר על כל דבר שהוא. אני חושב שאין הערכה מספקת להשפעה של קירקגור על קאמי. אני חושב שייתכן מאוד שדניס גאבור היה האנטיכריסט. אני חושב שהובּס הוא רק רוסו במראה אפלה. אני חושב, עם הגל, שטרנסצנדנטיות היא היטמעות. אני יכול לממשק אתכם עד שתיפלו מהרגליים,’ אני אומר. ‘אני לא רק איזו ברייה שמיוצרת, מוכשרת, מטופחת כדי למלא פונקציה.’

אני פוקח את עיניי. ‘בבקשה אל תחשבו שלא אכפת לי.’

אני מביט החוצה. מופנית לעברי אֵימה. אני קם מהכיסא. אני רואה לסתות צונחות, גבות מוגבהות על מצחים רועדים, לחיים לבנות־כסיד. הכיסא נסוג תחתיי.

‘אלוהים אדירים,’ אומר הראש.

‘אני בסדר,’ אני אומר להם ונעמד. לפי הבעת פניו של הדיקן הצהוב, נושבת ממני רוח ברוטלית. הפנים של אקדמיים הזדקנו בן־רגע. שמונה עיניים הפכו לעיגולים ריקים שבוהים במשהו שהם רואים.

‘אל אלוהים,’ לוחש ספורט.

‘בבקשה אל תדאגו,’ אני אומר. ‘אני יכול להסביר.’ אני מרגיע את האווירה ביד אגבית.

שתי זרועותיי נלפתות מאחור על־ידי ראש הכ‘, שמוריד אותי בגסות לאדמה, עליי בכל כובד משקלו. אני טועם רצפה.

‘מה קרה?’

אני אומר ‘כלום לא קרה.’

‘זה בסדר! אני כאן!‘ הראש צועק לי באוזן.

‘תקראו לעזרה!’ צועק דיקן.

המצח שלי לחוץ לתוך פרקט שלא ידעתי שיכול להיות קר כל כך. עוצרים אותי. אני מנסה להיתפס כרופס וכפיף. הפנים שלי מעוכות כמו פיתה; משקלו של כתיבה מקשה עליי לנשום.

‘נסו להקשיב,’ אני אומר לאט מאוד, מעומעם על־ידי הרצפה.

‘מה בשם אלוהים ה…,’ דיקן אחד קורא בקול צורמני, ‘…הצלילים האלה?’

נשמעות נקישות של לחצני מסוף טלפון, עקבי נעליים זזים, סבים על צירם, אגודת דפים דקים נופלת.

‘אלוהים!‘

‘הצילו!‘

בסיס הדלת נפתח בקצה שדה הראייה השמאלי: טריז של אור־הלוגן מבואי, נעלי ספורט לבנות ונעל נאן בוש שחוקה. ‘תנו לו לקום!‘ זה דה־לינט.

‘כלום לא קרה,’ אני אומר לאט לרצפה. ‘אני כאן בפנים.’

אני מורם בעזרת הקביים של בתי השחי שלי, מנוֹער על־ידי ראש סגול־פנים למה שבטח נראה לו כמצב רגוע: ‘תתאפס, בחור!’

דה־לינט ליד זרועותיו של האיש גדל־הגוף: ‘תפסיק!‘

‘אני לא מה שאתם רואים ושומעים.’

סירנות רחוקות. תפיסת חצי־נלסון מאולתרת. צורות בדלת. בחורה היספנית מכסה בכף ידה על פיה, מסתכלת.

‘אני לא,’ אני אומר.

אי אפשר שלא לאהוב שירותי גברים בסגנון הישן: ניחוח ההדרים של לוחיות טיהור אוויר בביב החרסינה הארוך; התאים עם דלתות עץ במסגרות משיש קריר; הכיורים הדקים האלה המסודרים בשורות, שאגניהם נתמכים באלפביתים רעועים של צנרת חשופה; מראות מעל מדפי מתכת; מאחורי כל הקולות הצליל הקלוש של טפטוף מתמיד, שמוגבר בהד כנגד חרסינה רטובה ורצפת אריחים קרה שתבנית הפסיפס שלה נראית כמעט אסלאמית מטווח קרוב כל כך.

אי־הסדר שגרמתי מסתחרר לכל עבר. אני נגרר־למחצה, זרועותיי עדיין לפותות, בתוך קהל דליל של אנשי מנהלה על־ידי ראש הכ’ — שכנראה חושב, לחלופין, שאני עובר התקף (פותח בכוח את פי לוודא שהלשון לא חוסמת את הגרון), נחנק באופן כלשהו (היימליך קלאסי שהשאיר אותי מחרחר), או נתון באובדן שליטה פסיכוטי (תנוחות ואחיזות שונות שמטרתן להעביר את השליטה הזאת אליו) — כשסביבנו מתערבלים דה־לינט, המנסה לרסן את הריסון שלי המתבצע על־ידי הראש, מאמן נבחרת הטניס המרסן את דה־לינט, אחיה־למחצה של אמי המדבר בצירופים מהירים של מילים מרובות הברות אל שלישיית הדיקנים, שלחלופין משתנקים, פוכרים ידיים, משחררים עניבות, מנידים אצבעות בפניו של סי־טי ומנפנפים מטאדורית באגודות של טופסי בקשת קבלה מיותרים־בבירור־בשלב־זה.

אני מסוּבב פרקדן על המרצפת הגאומטרית. אני מתרכז בכניעוּת בשאלה מדוע חדרי שירותים בארה’ב תמיד נראים לנו כמרפאות למצוקה ציבורית, המקום שבו אפשר לשוב ולהשיג שליטה. ראשי מעורסל בחיקו של ראש כרוע־ברך, חיק רך, ופניי נמחות במגבות נייר מוסדיות בצבע חום־מאובק שהוא קיבל מאיזושהי יד מתוך הקהל שמעלינו, בוהה בכל הריקנות שבכוחי לגייס לתוך האבעבועות הקטנות שעל לסתותיו, שהגרועות שבהן נמצאות על קו־הלסת המטושטש, צלקות מאקנה של ימים עברו. דוד צ’רלס, רססן שבאמת אין דומה לו של זיבולי שכל, יורה אש תופת של הנ’ל, בניסיון להרגיע גברים שכמדומה זקוקים לניגוב מצח הרבה יותר ממני.

‘הוא בסדר,’ הוא חוזר ואומר. ‘תסתכלו עליו, הכי רגוע שאפשר, שוכב שם.’

‘לא ראית מה קרה שם בפנים,’ משיב דיקן כפוף דרך פנים מרושתות באצבעות.

‘הוא מתרגש, זה הכול, לפעמים, ילד רגשני, מתלהב מ —’

‘אבל הצלילים שהוא השמיע.’

‘משהו לא יתואר.’

‘כמו חיה.’

‘רעשים וצלילים תת־חייתיים.’

‘ובל לא נשכח את התנועות.’

‘ניסית לקחת את הילד הזה לטיפול ד’ר טייוויס?’

‘כמו איזו חיה שיש לה משהו בפה.’

‘הילד הזה פגוע.’

‘כמו גוש חמאה שחוטף מכות מפטיש.’

‘חיה מתפתלת עם סכין בעין.’

‘מה חשבת לעצמך בכלל, שניסית לרשום את ה —’

‘והזרועות שלו.’

‘לא ראית את זה, טייוויס. הזרועות שלו —’

‘מתנופפות בכל הכיוונים. מושטות במין התפתלות מתופפת איומה. מכשכשות,’ הקבוצה מסתכלת לרגע במישהו מחוץ לשדה הראייה שלי שמנסה להדגים משהו.

‘כמו צילום מואץ, פרפור של איזה סוג נוראי של… גידול.’

‘נשמע יותר מהכול כמו עז טובעת. עז, שטובעת במשהו צמיגי.’

‘מין סדרה חנוקה של פעיות ו —’

‘כן הן כשכשו.’

‘אז פתאום קצת כשכוש נרגש זה פשע, עכשיו?’

‘אתה בצרות, אדוני. אתה מה זה בצרות.’

‘הפנים שלו. כאילו שהוא נחנק. נשרף. אני מאמין שזכיתי בהצצה לגיהינום.’

‘יש לו איזה בעיה לתקשר, הוא מאותגר תקשורתית, אף אחד לא מכחיש את זה.’

‘הילד הזה צריך טיפול.’

‘במקום לטפל בילד אתה שולח אותו לכאן להירשם, להִתחרות?’

‘האל?’

‘בפנטזיות הכי נוראיות שלך לא חלמת על כמות הצרות שהבאת על עצמך, אדון־דוקטור שקורא לעצמו מנהל בית ספר, מחנך.’

‘… נתנו לנו להבין שזה הכול רק עניין פורמלי. אתם הבהלתם אותו, זה הכול. בחור ביישן —’

‘ואתה, וייט. אתה ביקשת לגייס אותו!’

‘— ונורא נלהב ונרגש, שם בפנים, בלעדינו, מערך התמיכה שלו, אחרי שביקשתם מאתנו לצאת, מה שאם הייתם —’

‘אני רק ראיתי אותו משחק. על המגרש הוא נפלא. אולי גאון. לא היה לנו מושג. האח משחק ב-NFL, למען השם. הנה שחקן מצטיין, חשבנו, עם שורשים בדרום־מערב. הסטטיסטיקות שלו היו מחוץ לטווח. עקבנו אחריו לכל אורך הוואטאבורגר בסתיו שעבר. שום כשכוש או רעש. מה שראינו שם היה ממש בלֵט, כמו שאמר איזה חבֵר שלי, אחרי זה.’

‘ברור שראיתם שם בלט, וייט. הילד הזה הוא ספורטאי עם קלסה של בלרינה, שחקן אמיתי.’

‘מין סוואנט ספורטיבי, אם ככה. פיצוי בלֵטי לבעיות עמוקות שאתה אדוני בוחר להסוות בזה שהשתקת את הילד שם בפנים.’ זוג יקר של נעלי קנבס ברזילאיות חולף על פנינו משמאל ונכנס לתא, ונעלי הקנבס מסתובבות ופונות אליי. המשתנה מטפטפת מאחורי ההדים הקטנים של הקולות.

‘— לַי פשוט נלך מכאן,’ סי־טי אומר.

‘השינה שלי נהרסה לעולמים, אדוני.’

‘— חשבת שתוכל להעביר איכשהו מועמד פגוע, לפברק תעודות ולהריץ עליו ריאיון־קיקיוני ולזרוק אותו ישר לתוך כל הקשיים של חיי המכללה?’

‘האל מתפקד, יא טמבל. בנסיבות תומכות. הוא בסדר גמור כשהוא לבדו. כן יש לו בעיה מסוימת של התרגשות־יתר בשיחה. שמעת אותו מנסה להכחיש את זה?’

‘את מה שהיינו עדים לו שם בפנים אפשר רק בדוחק לשייך למחלקת היונקים, אדוני.’

‘ממש. תסתכלו. איך הרגשן הקטן מסתדר שם למטה, אוֹבְּרי? מה נראה לך?’

‘אתה, אדוני, ככל הנראה חולה. הפרשה הזאת עדיין לא הסתיימה.’

‘מה פתאום אמבולנס? אתם לא מקשיבים? אני אומר לכם שאין —’

‘האל? האל?’

‘מפוצץ אותו בתרופות, מתנהג כאילו אתה הדובר שלו, סותם לו את הפה, ועכשיו הוא שוכב שם קטטוני ובוהה.’

קול פצפוץ הברכיים של דה־לינט. ‘האל?’

‘— לנפח את זה ציבורית בשום צורה מעוותת. לאקדמיה יש בוגרים מכובדים, עורכי־דין. להאל יש יכולת מוכחת. תעודות מפה ועד להודעה חדשה, ביל. הילד קורא כמו שואב אבק. מעכל דברים.’

אני פשוט שוכב שם, מקשיב, מריח את מגבת הנייר, מביט בנעל קנבס שסובבת על צירה.

‘החיים זה יותר מסתם לשבת שם ולתַקשר, אולי זה מבזק חדשות בשבילך.’

ומי יכול שלא לאהוב את שאגת־הלביאה המיוחדת של בית־שימוש ציבורי?

לא סתם אוֹרִין אמר שכשאנשים יוצאים פה החוצה הם רק מתרוצצים בווקטורים ממיזוג אוויר למיזוג אוויר. השמש היא פטיש. אני מרגיש איך צד אחד של הפנים שלי מתחיל להתבשל. השמיים הכחולים מבריקים ושמנים מרוב חום, עם כמה ענני נוצות דקים שגזוזים לקווצות סחופות בשוליים. התנועה לא מתקרבת בכלל למה שקורה בבוסטון. האלונקה היא מהסוג המיוחד, עם רצועות קשירה בקצוות. אותו אוברי דה־לינט שבמשך שנים ראיתי בו לא יותר מרס’ר דו־ממדי כרע ברך לצד האלונקה כדי ללחוץ את ידי הקשורה ולומר ‘תחזיק מעמד, קאובוי,’ לפני שנסוג חזרה לתוך הקלחת המנהלתית ליד דלת האמבולנס. זה אמבולנס מיוחד, שהוזעק מאני מעדיף לא לחשוב יותר מדי איפה, ועל סיפונו לא רק פרמדיקים אלא גם מין רופא פסיכיאטרי. הפרמדיקים מניפים בעדינות ומיומנים בטיפול ברצועות. הרופא, גבו נשען על צד האמבולנס, מרים את שתי ידיו בתיווך קר־רוח בין הדיקנים וסי־טי, שכל הזמן דוקר השמימה עם אנטנת הנייד שלו כאילו הייתה סיִף, זועם על כך שמחישים אותי ללא צורך באמבולנס לאיזה חדר מיון בניגוד לרצוני ולאינטרסים שלי. הסוגיה אם לפגועים יש בכלל רצונות ואינטרסים נידונה בשטחיות בעת שאיזה מטוס קרב אולטרה־מאך שטס גבוה מכדי להישמע חותך את השמיים מדרום לצפון. שתי ידיו של הרופא מורמות והוא טופח על האוויר כדי לסמן קור־רוח. יש לו לסת גדולה וכחולה. בחדר המיון האחר היחיד שהייתי בו אי־פעם, לפני כמעט שנה בדיוק, האלונקה הפסיכיאטרית הוסעה פנימה ואז הוחנתה ליד כיסאות חדר ההמתנה. הכיסאות היו יצוקים מפלסטיק כתום; שלושה מהם בהמשך השורה היו מאוכלסים באנשים שונים שכולם החזיקו בקבוקי מרשם ריקים והזיעו חופשי. זה כבר היה גרוע מספיק, אבל בכיסא שבסוף, ממש ליד הראש מאובטח־הרצועה של האלונקה שלי, ישבה אישה בחולצת טריקו עם עור צפוד וכובע של נהג משאית ונטייה קשה ימינה שהתחילה לספר לי, בעודי שוכב שם קשור למקומי, איך בן־לילה, כך נדמה, היא התחילה לסבול מענקוּת פתאומית ואנומלית בחזהּ הימני, שאותו כינתה ‘ציצי’; היה לה מבטא קוויבקי כמעט פרודי והיא תיארה את ההיסטוריה הרפואית והאבחונים האפשריים של ה’ציצי’ במשך כמעט עשרים דקות לפני שגלגלו אותי משם. התנועה והשובל של המטוס נראים אזמליים כאילו מאחורי הכחול נחשף בשר לבן ומתרחב בעקבות הלהב. פעם ראיתי את המילה סכין כתובה באצבע על המראה מכוסת־האדים של חדר אמבטיה לא־ציבורי. הפכתי לאינפנטופיל. אני נאלץ לגלגל את עיניי העצומות למעלה או הצדה כדי שהמערה האדומה לא תתלקח בגלל אור השמש. התנועה ברחוב בלתי־פוסקת ונדמה שהיא אומרת ‘הס, הס, הס.’ השמש, אם עינך המעפעפת תופסת אותה אפילו לשבריר שנייה, מייצרת כתמים כחולים ואדומים כמו אלה שגורמת נוּרת מַבְזֵק. ‘למה לא? למה לא? למה לא לא, אם כך, אם הטיעון הכי טוב שאתם יכולים להמציא זה למה לא?’ קולו של סי־טי, מתרחק בזעם. רק הדקירות האביריות של האנטנה שלו נראות לעין עכשיו, קרוב למסגרת הימנית של שדה הראייה שלי. יובילו אותי לחדר מיון מסוג כלשהו, שבו אעוכב כל עוד לא אענה לשאלות, ואז, כשאענה לשאלות, יתנו לי תרופות הרגעה; כלומר זה יהיה היפוך של נסיעה סטנדרטית, האמבולנס וחדר המיון: קודם אעבור את המסע, ואז אצא לדרך. אני חושב לרגע קצר מאוד על קוֹסְגרוֹב ואט המנוח. אני חושב על המטפל באבל ואובדן קצר־האצבעות. אני חושב על המאמות, שמסדרת פחיות מרק בסדר אלפביתי בארון מעל למיקרוגל. על המטרייה של כבודו התלויה בידית מקצה שולחן הדואר ממש ליד הכניסה למבואה בחדר המנהל. הקרסול הפגוע לא כאב אפילו פעם אחת כל השנה הזאת. אני חושב על ג’ון נ’ ר’ ויין, שהיה יכול לנצח בוואטאבורגר השנה, עומד על המשמר במסכה שעה שדונלד גייטלי ואני חופרים ומוציאים את ראשו של אבי. אין כמעט ספק שוויין היה זוכה. ולוונוס ויליאמס יש חווה ליד גרין ואלי; ייתכן מאוד שהיא תגיע לצפות במשחקי הגמר לבנים ולבנות עד גיל 18. אני אצא מפה בזמן כדי להגיע לחצי הגמר של מחר; אני סומך על דוד צ’רלס. המנצח הערב יהיה כמעט בטוח דימפנה, שהוא בן שש־עשרה אבל יש לו יום הולדת שבועיים לפני 15 באפריל, התאריך הקובע; ודימפנה עדיין יהיה עייף מחר ב-08:30, שעה שאני, עם תרופות ההרגעה, אישן כמו פסל ותמונה. עוד לא יצא לי לשחק מול דימפנה בטורניר, וגם לא שיחקתי אף פעם עם הכדורים הקוֹליים שנדרשים לעיוורים, אבל ראיתי איך הוא ניצח בקושי את פטרופוליס קאהן ברבע הגמר, ואני יודע שהוא בידי.

זה יתחיל בחדר המיון, בדלפק קליטת החולים אם סי־טי יאחר לבוא בעקבות האמבולנס, או בחדר המרוצף־ירוק אחרי החדר עם המכונות הפולשניות־הדיגיטליות; או, בהינתן האמבולנס המיוחד הזה המצויד ברופא, אולי בנסיעה עצמה: איזה רופא כחול־לסת מקורצף לכדי בוהַק אנטיספטי עם שם שרקום בכתב מחובר על כיס החזה של מעילו הלבן ועט מעֶרְכַּת־מכתבה איכותית, שרוצה מפגש לצד־אלונקה של שאלות־ותשובות, אטיולוגיה ודיאגנוזה בשיטה הסוקרטית, לפי הסדר ונקודה־אחר־נקודה. לפי ספירת המהדורה השישית של מילון אוקספורד יש תשע־עשרה מילים נרדפות לא־ארכאיות למילה unresponsive,^ד שתשע מהן נגזרות מלטינית וארבע סקסוניות. אני אשחק נגד סְטַייס או פּוֹלפּ בגמר ביום ראשון. אולי לעיני ונוס ויליאמס. אבל בסופו של דבר, באורח בלתי־נמנע, דווקא איזה עובד כחול־צווארון ונטול־רישיון — סייע לאחות עם ציפורניים מכורסמות עד הבשר, מאבטח של בית החולים, סניטר קובני עייף שפונה אליי בתואר ‘חַתָּה’ — הוא זה שיסתכל עליי מלמעלה באמצע איזו משימה רבת־תכונה, ילכוד את מה שנראה לו כעינִי וישאל אז הֵי בנאדם מה הסיפור שלך?