החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

מקום לעוף בו

מאת:
מאנגלית: חמוטל ילין | הוצאה: | 2012 | 575 עמ'
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

נהג מכונית פיראטית נחלץ לעזרתה של אישה מותקפת בלילה. האשה היא לילי, צלמת ועיתונאית עצמאית המתחקה אחרי מיתוס "אנשי החיות" עליו שמעה סיפורים רבים. אך כשהתוקף יורה בנהג, ושתי נערות צצות "משום מקום" ומחסלות את התוקף, מגלים הנהג ,האנק, ולילי, כי לא רק שחשפו את אחד מסודותיה של העיר, כי אם נקלעו למלחמה, הניטשת בעיר. יש סיפורים בהם "אנשי החיות" נקראים האנשים הראשונים, אלא שהם לא עזבו מעולם. כעת חלקם תובע את העיר לעצמם. במאבק על נשמתה של העיר שום דבר אינו כמו שהוא נראה, משום שבחלק מהסיפורים יש גרעין אמת, ולעיתים הרבה יותר מכך. מאנגלית: חמוטל ילין.

מקט: 4-1088-11
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה

נהג מכונית פיראטית נחלץ לעזרתה של אישה מותקפת בלילה. האשה היא לילי, צלמת ועיתונאית עצמאית המתחקה אחרי מיתוס "אנשי החיות" עליו שמעה סיפורים רבים. אך כשהתוקף יורה בנהג, ושתי נערות צצות "משום מקום" ומחסלות את התוקף, מגלים הנהג ,האנק, ולילי, כי לא רק שחשפו את אחד מסודותיה של העיר, כי אם נקלעו למלחמה, הניטשת בעיר. מאנגלית: חמוטל ילין.


1. ניופורד, שלהי אוגוסט, 1996 – הרחובות עדיין היו רטובים אבל ענני הסערה כבר נעלמו כשהאנק נסע דרומה על יוּרז בחיפוש אחר נוסע. מימינו היו בתי דירות נטושים, משמאלו הקברים ההרוסים והמוזנחים, מהטייפ בקע קולה של החצוצרה החרישית של מיילס דייוויס, המתפתלת כמו נחש מסביב לסקסופון של ויין שורטר. השברולט הישנה בעלת ארבע הדלתות לא נראתה מי יודע מה; היה לה צבע אפור עמום והיא התמזגה בין הצללים כמו מכונית רפאים, כפי שהייתה באמת.

זו לא הייתה מונית מהסוג שעוצרים בנפנוף יד. לא הייתה לה נורה ייעודית על הגג, בלוח המחוונים לא היה מותקן מונה, שום רישיון לא הוצג לראווה, אבל אם היית צריך להעביר משהו ממקום למקום והיה לך את מספר הטלפון הנייד המתאים, יכולת לעשות עסקים. עסקים בטוחים. החלונות היו עשויים מזכוכית חסינה לכדורים ומתחת לכל הדפיקות והצבע המתקלף הסתתרה כל–כך הרבה פלדה עד שרק טנק היה מסוגל לגרום לה נזק רציני. ואלה היו עסקים מהירים. מנוע השמונה צילינדרים המשופץ שגרגר כרגע בשקט כמו חתול מרוצה היה מסוגל להאיץ בתוך שניות ספורות למאה ושישים קילומטרים בשעה. המכונית לא הייתה נוחה במיוחד, אבל הלקוחות שנוסעים במוניות פיראטיות לא משתמשים בהן בגלל הנוחות.

כשהאנק הגיע לרחוב גִרָאסוֹ, הוא פנה שמאלה ונסע ברחבי הצ'יינה טאון, ואחר כך חלף על פני אזור המועדונים בצד האחר של ויליאמסון. השעה בשעון שבלוח המחוונים הייתה שלוש לפנות בוקר. כל הטיפוסים הראוותניים כבר הלכו משם, ורק כמה אנשים עוד שוטטו להם ברחובות הרטובים. האבודים והבודדים והדפוקים לגמרי. האנק חייך כשעצר ברמזור אדום ובחור עם שרירים מנופחים חצה את הכביש לפני המונית כשהוא לבוש בחולצת טריקו שעליה כתוב "אף אחד לא יודע שאני לסבית". הוא צפר צפירה קצרה והבחור הגיב בברכת שלום טיפוסית לרחוב גראסו, אצבע משולשת, הציפורניים צבועות בשחור. כשהוא קלט שהאנק לא מנסה להציק לו, הוא משך בכתפיו והמשיך ללכת.

אחרי שהתקדם עוד כמה רחובות, עצר האנק את המונית ליד המדרכה. הוא לחץ על כפתור החיוג המהיר בטלפון הנייד ונאלץ לחכות כמה צלצולים עד שהשיחה נענתה.

"לא נמאס לך כבר מהחרא הזה, ילד?" שאל מוֹת'.

האנק הנמיך את קול הטייפ.

"נשאר לי רק איסוף בשש," הוא אמר בתגובה. בשביל שמוֹת' יחשיב משהו למוזיקה הוא היה מוכרח לכלול איזה צליל מאנפף — ואם מוסיפים לזה יודל, עדיף — לכן לא היה טעם להתווכח איתו. "יש לך משהו שימלא לי את השעתיים–שלוש הבאות?"

"ממש כלום."

האנק הנהן. הוא שנא לילות חלשים, אבל הוא שנא אותם במיוחד כשניסה לגייס כסף.

"טוב," הוא אמר. "אז נראה לי שאני אסע למועדון ופשוט אחכה לאדי בחוץ."

"בסדר, אבל אל תשכח לנעול את הדלתות. שמעתי שהחבר'ה שחטפו מכוניות במרכז העיר עברו לפוקסוויל בשני הלילות האחרונים."

"אדי סיפר לי."

"הוא אמר אולי שהאנשים שלו מטפלים בזה?"

האנק הביט בשיכור שכשל אל פתח אחד מהמועדונים הסגורים והתחיל להשתין.

"כאילו שהוא יספר לי דבר כזה," הוא אמר.

"יש בזה משהו. הֵי, שמעתי שלילד הזה שאתה אוהב יש הופעה מאוחרת בראטיגן."

האנק כמעט צחק. באור הזרקורים נראה בְּרֵנְדוֹן קוֹל חסר גיל, בעיקר כשניגן. האנק שיער שהוא באמצע עד סוף שנות השלושים לחייו, אבל היו לו מבנה גוף ותווי פנים שיכולים להיות גם למישהו בשנות הארבעים או בשנות העשרים לחייו. הוא לא היה ילד, אבל בעיני מות' כל אדם בן פחות משישים נחשב לילד.

"מתי היא מתחילה?" הוא שאל.

הוא כמעט ראה את מות' מושך בכתפיו. "מה אני, היחצ"ן שלו? הדבר היחיד שאני יודע זה שדייסון הביא העירה שני מהמרים כבדים — חובבי ג'אז כמוך, ילד — והוא סיפר לי שהוא לוקח אותם לשם."

"תודה," אמר האנק. "אולי אני אקפוץ לשם."

הוא ניתק את השיחה והתחיל לעשות את דרכו לצד האחר של העיר, למקום שבו היה ממוקם הראטיגן, בקצה אזור הקרבות. הבר המפוקפק שבו קיים אדי את משחקי הפוקר הליליים שלו היה בחלק הצפוני של פוקסוויל, אבל הוא הגיע למסקנה שיוכל להקשיב למוזיקה של קול במשך שעה בערך, ועדיין יספיק להגיע לאיסוף בזמן בלי לחץ.

אבל זה לא הסתדר ככה בסוף. כשנסע באחד מאותם רחובות צדדיים קטנים וחשוכים שיצאו מגראסו — לא יותר מסמטה, בעצם — הפנסים הקדמיים שלו האירו על איש גבוה בחליפה בצבע אפור–יונה, שהחטיף מכות נמרצות לאיזו אישה.

האנק הכיר את הנוהל. בפעמים הראשונות שהוא לקח את המכונית הרזרבית עצר אותו מות' בשער מגרש הגרוטאות והכניס את הראש מהחלון כדי לתת לו רשימה מהירה: "כמה כללי התנהגות, ילד. אתה עוצר רק בשביל כסף. אתה לא לוקח אסופים. אתה אף פעם לא מתערב." אחת, שתיים, שלוש.

אבל יש דברים שאי אפשר להפנות אליהם את הגב. בשעה כזאת בלילה, בחלק הזה של העיר, זאת בטח זונה — באמצע מריבה עם הסרסור שלה, אולי, או שהיא התעלמה מהאינטואיציה שלה והסתבכה עם לקוח אלים — אבל זה עדיין לא הצדיק את זה.

הוא לחץ בכוח על הבלמים והשברולט החליקה לרגע על המדרכה החלקלקה לפני שהוא הצליח להשתלט עליה שוב. מחבט הבייסבול שנח על המושב לצדו התחיל להתגלגל קדימה. פרץ אדרנלין גרם לו לנוע במהירות, אפילו בלי לחשוב. הוא תפס את ידית המחבט, הכניס את המכונית להילוך סרק, לחץ ברגלו על בלם החניה והביא אותו למצב נעילה. מבעד לשמשה הקדמית הוא ראה את הגבר סוטר לאישה בגב ידו ופונה אליו. האישה נפלה על המדרכה, והאנק פתח את הדלת ויצא מהמכונית. מחבט הבייסבול שבידו העניק לו תחושת ביטחון, עד שהאיש שלח יד אל מתחת לז'קט שלו.

האנק כמעט שמע את קולו של מות' בראשו. "כשמתערבים נפגעים. חד וחלק. ותן לי להגיד לך משהו, ילד. לא מרוויחים כלום מלהיפגע."

היה קצת מאוחר מדי לעצות כרגע.

האיש לא היה מעוניין לדבר. הוא שלף אקדח מתחת לחליפה האפורה המחויטת וירה, הכול בתנועה חלקה אחת. האנק ראה הבזק בקצה הקנה, ואז משהו התנגש לו בכתף, סובב אותו במהירות והעיף אותו על דלת השברולט. מחבט הבייסבול נשמט מבין אצבעותיו חסרות התחושה והתגלגל ברעש לאורך המדרכה. הוא נפל בעקבותיו, מחליק מטה בצמוד לדלת השברולט ומותיר מריחה של דם על הצבע החדש של המונית.

מות' הולך ממש להתעצבן מזה, הוא חשב לעצמו.

ואז, בבת אחת, הרגיש את הכאב, ולרגע הוא התעלף. הוא ריחף לו במין חלל ריק שבו היו קיימים רק כאב וצלילים. נשימתו המחרחרת. הנהמה השקטה של מנוע המונית הפועל במצב סרק. הצלילים החלשים של מיילס ושורטר, הקטע האחרון בקלטת שבדיוק עמד להסתיים. הצליל החרישי של סוליות עור מתחככות במדרכה, מתקרבות. כשהצליח לפקוח שוב את העיניים, האיש עמד מעליו והביט כלפי מטה.

לאיש היו עיניים מתות וחסרות הבעה, אפורות כמו החליפה שלו. האנק כבר נתקל בעיניים כאלה. אלה היו העיניים של האנשים שעמדו צמודים לקיר בחדר האחורי בבר של אדי וצפו בנעשה, מחכים שאדי ייתן להם סימן שמישהו צריך ללמוד לקח. אלה היו העיניים של האנשים שהוא אסף מנמל התעופה והוריד באיזה מלון חסר כל ייחוד אחרי עצירה אצל אחד מסוחרי הנשק המקומיים. אלה היו העיניים שבהן הוא נתקל לילה אחד בפרצופו של כלב פראי שהרג את החתול של אֶמָה בחצר שמאחורי הדירה שלה, שהמבט הקשוח שניבט מהן ננעל על מבטו במשך זמן רב עד שהכלב נסוג משם עם טרפו.

האיש הרים שוב את האקדח ועכשיו ראה האנק שזה נשק אוטומטי, חסר ייחוד בדיוק כמו הרוצח שמחזיק אותו. מאחורי האקדח נותרו פניו של האיש חסרות הבעה. לא היה שם דבר. לא כעס, לא עונג, לא חרטה.

האנק כבר לא הרגיש את הכאב בכתפו. מוחו התרוקן כליל, חוץ ממחשבה אחת. היה נדמה שכל ישותו עוצרת את נשימתה ומתמקדת בקנה האקדח, מחכה להבזק נוסף, לעוד כאב. אבל הם לא הגיעו.

האיש הסתובב, זריז כמו נחש, והאקדח שלו היה מכוון עכשיו אל משהו על גג המונית. ההבנה לא חלחלה אל האנק עד שהאיש זז, אבל כעת קלט שגם הוא שמע את מה שהסיח את דעתו של הרוצח. צליל לא צפוי. רעש חלול של משהו שמתנגש במתכת, כאילו קפץ מישהו על גג המונית.

קפץ מאיפה? מבטו של האנק עקב אחרי מבטו של התוקף. ממדרגות החירום של אחד הבניינים, כנראה. הוא הרגיש הקלה רגעית — מישהו אחר ממלא את תפקיד השומרוני הטוב הלילה — אבל על גג המונית הייתה רק נערה. ילדה. רזה, כולה בצבעים כהים ולא כל–כך מרשימה: שיער מדובלל בצבע שחור–כחול, עור כהה, בגדים שחורים ומגפיים צבאיים. משהו שנראה כמו גלימה התנופף מאחוריה כמו כנפיים שחורות הנפרשות בפתאומיות, מופיעות ומיד נעלמות, ואז היא באמת הייתה רק ילדה, שעמדה שם, משעינה את כל משקלה על רגל אחת ואוחזת בשיא הטבעיות סכין קפיצי בידה הכהה.

האנק רצה לצעוק לה שתיזהר. מה, היא לא רואה שלאיש יש אקדח? לפני שהספיק לפתוח את הפה, התקשח גופו של הרוצח וסוף–סוף ניכרה על פניו הבעה: שילוב של הפתעה וכאב. האקדח שלו ירה פעם נוספת. מהמרחק הזה נשמע קול הירייה חזק כמו רעם. הקליע פגע במדרגות החירום והתיז ניצוצות, ואז המשיך לעוף בשריקה אל תוך החשכה. האיש נפל על ברכיו והתמוטט ארצה, גפיו פשוטות בגמלוניות. מת. ובמקום שבו עמד… הנערה…

האנק מצמץ וחשב לעצמו שהנערה שיגרה את עצמה באורח פלא מגג המונית אל המדרכה מאחורי הרוצח. אבל הנערה הראשונה עדיין עמדה על גג המונית. היא קפצה ארצה ונחתה בקלילות על כריות כף הרגל. כשראה אותן יחד, הוא קלט שהן תאומות.

הנערה השנייה כרעה ברך וניגבה את הדם מלהב הסכין שלה במכנסיו של האיש המת, משאירה כתם כהה על הבד האפור. היא סגרה את הסכין, העלימה אותו במעלה השרוול שלה והלכה משם אל המקום שבו שכבה האישה שהאנק ניסה להציל, לאורם של הפנסים הקדמיים של המונית.

"אתם יכולים לקום עכשיו," אמרה הנערה הראשונה והעלימה את הסכין שלה גם היא.

האנק ניסה להתרומם, אבל התנועה שילחה בו פרץ כאב חד שכמעט גרם לו להתעלף שוב. הנערה כרעה ברך לצדו, פניה קרובות לפניו. היא הניחה שתי אצבעות על השפתיים וליקקה אותן, ואחר כך הצמידה אותן אל הכתף שלו, מגעה קליל כמו לחישה, והכאב התפוגג. בשיא הקלות, כאילו לחצה על כפתור.

היא נשענה לאחור והושיטה להאנק יד לעזרה. מגע עורה היה יבש וקריר והיא הייתה חזקה. היא עזרה לו לקום לישיבה ללא שום מאמץ. האנק הכין את עצמו לגל חדש של כאב, אבל הכאב כבר לא היה שם. הוא הושיט יד לגעת בכתפו. היה חור בחולצה שלו והבד היה דביק ורטוב מדם. אבל לא היה שם שום פצע. הוא מישש את הפצע באצבעו, עיניו עדיין מרותקות אל הנערה, וגילה צלקת בולטת במקום שבו חור הקליע נסגר, אבל זה הכול. הנערה חייכה אליו חיוך רחב.

הוא לא היה מסוגל לעשות דבר חוץ מאשר להביט בה, בניסיון מבולבל להרכיב משפט ברור. "מה… איך…?"

"ברוק יש קסם בדיוק כמו בדם," היא אמרה. "לא ידעת את זה?"

הוא הניד בראשו.

"אתה נראה ממש מצחיק," היא המשיכה. "כשאתה נועץ בי עיניים ככה."

לפני שהספיק לזוז היא התכופפה ונישקה אותו, ולשון קטנה נשלחה אל שפתיו, ואז היא קמה בקפיצה והותירה מאחוריה ניחוח קל של מושק.

"אתה טעים," היא אמרה. "אין בך רוע אמיתי." היא נראתה רצינית מאוד עכשיו. "אבל אתה מכיר רוע טוב–טוב, נכון?"

האנק הנהן. הוא הרגיש כאילו היא מסוגלת להביט אל תוך תוכו, לנבור במטען הזיכרונות שחייו מורכבים מהם כאילו היו אלה קורות חיים מודפסים שהכול מפורט בהם לפי סעיפים, בפורמט נוח לקריאה. הוא נאחז בפגוש של המונית ונעזר בו כדי להתרומם. הוא נזכר במראה שלה כשראה אותה לראשונה, מבעד לכאב, ברושם שנוצר אצלו של כנפיים כהות המתרוממות מאחורי כתפיה, וחשב לעצמו שהיא מוכרחה להיות סוג של מלאך.

"למה… למה עזרת לי?" הוא שאל.

"למה ניסית לעזור לאישה הזאת?"

"כי לא יכולתי לא לנסות."

היא חייכה חיוך רחב. "גם אנחנו."

"אבל אתן… מאיפה הגעתן?"

היא משכה בכתפיה והחוותה בידה מסביב, במחווה שיכלה להתייחס הן למדרגות החירום שמעל המונית והן לשמי הלילה בכללותם. "סתם עברנו כאן — בדיוק כמוך."

הוא שמע צליל קל של סוליות מגפיים מתחככות במדרכה ואז הופיעה הנערה האחרת, שתיהן דומות זו לזו כמו שתי תמונות שפותחו מאותו תשליל אקזוטי.

הנערה הראשונה נגעה בידו. "אנחנו צריכות ללכת."

"אתן… מלאכים?" שאל האנק.

השתיים החליפו מבטים וצחקקו.

"אנחנו נראות כמו מלאכים?" שאלה הנערה השנייה.

לא כמו שום מלאך שראיתי בציורים, רצה האנק לומר, אבל הוא חשב שאולי הן באמת מלאכים. אולי כך נראים מלאכים באמת, אלא שהם היו מרושלים מדי בעיני כל אותם ציירים איטלקים וצרפתים נכבדים, ולכן הם יצרו להם דימוי נקי יותר בציוריהם וכל שאר האנשים קנו את זה.

"אני לא יודע," הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי מלאכים אמיתיים קודם."

"נכון שהוא חמוד?" אמרה הנערה הראשונה.

היא נתנה להאנק נשיקה חטופה נוספת, הפעם על הלחי, ואז שתיהן הלכו משם בנחת, שלובות ידיים, כאילו אחת מהן לא ריפאה פצע ירי רק לפני רגע, כאילו הן לא משאירות מאחוריהן גופה. האנק העיף מבט אל הגופה ואז הביט שוב אל הסמטה שהנערות הלכו בה. הן נעלמו. הוא נשען לרגע על המונית, מסוחרר. היד שלו התרוממה לגעת שוב בכתפו והאצבעות שלו חזרו דביקות מהדם המתייבש. אבל הפצע עדיין היה רק צלקת בולטת. הכאב עדיין לא היה שם. הוא היה מוכן להאמין שהוא דמיין הכול אילולא הדם על החולצה והגופה שלרגליו.

בסופו של דבר הוא קם ממקומו, עקף את הגופה וחצה את המדרכה כדי להצטרף אל האישה שהוא עצר כדי להציל. היא ישבה על המדרכה, גבה צמוד אל קיר הלבנים שמאחוריה, אורות המונית נעולים עליה כמו זרקור. הוא ראה על פניה את אותה הבעה המומה שהוא ידע שמופיעה גם על פניו. היא הביטה בו כשהתקרב, מבטה ממוקד בו.

"את בסדר?" הוא שאל.

"אני לא יודעת…" היא הביטה אל הסמטה, לכיוון שהנערות הלכו אליו. "היא פשוט העלימה ממני את הכאב. אני בקושי מצליחה להיאחז בזיכרון של הכאב… של האיש הזה… מרביץ לי…" מבטה חזר אל האנק. "אתה יודע איך זה כשאתה ילד ואימא שלך מנשקת פצע ואתה די שוכח שהוא כאב בכלל?"

האנק לא ידע, אבל הוא הנהן בכל זאת.

"רק שזה באמת עובד," אמרה האישה.

האנק הביט בדם שעל ידיו. "הן היו מלאכים."

"כנראה…"

היה לה שיער חום קצר והיא החזיקה משקפי קרן עגולים אופנתיים. אחת העדשות הייתה שבורה. אישה מושכת, בסוף שנות העשרים או תחילת שנות השלושים לחייה, וללא ספק ילדת שמנת. לבוש מהודר. נעליים עם עקבים נמוכים, חצאית שחורה שמגיעה עד הברך עם ז'קט משי בצבע ורוד בהיר ומתחתיו חולצה לבנה. אחרי מאורעות הלילה, הבגדים יצטרכו לעבור ניקוי יבש.

מזכירה, הוא החליט, או איזו אשת עסקים. אזרחית, לא שייכת למקום הזה בדיוק כפי שהוא יהיה במקומות שבהם אנשים מנהלים חיים מתועדים ומשלמים מסים. היא הכירה את מר גודבאר שלה הלילה באיזה מועדון ודברים פשוט הידרדרו מאותו רגע ואילך. או שאולי היא עבדה, הוא חשב, כשהבחין בתיק המצלמה שהיה מוטל בפח אשפה במרחק כמה צעדים.

הוא רחץ את ידו בתוך שלולית וניגב אותה בג'ינס שלו. ואז עזר לה לקום והביא לה את התיק. התיק היה כבד.

"את צלמת?" הוא שאל.

היא הנהנה והציגה את עצמה. "לילי קרסון, פרילנסרית."

האנק חייך. גם הוא היה פרילנסר, אבל זה ממש לא היה דומה. בטח יש לה כרטיסי ביקור וכל זה.

"אני ג'ואי בנט," הוא אמר ולחץ את ידה המושטת. אולי הם עברו יחד חוויה מדהימה, אבל קשה להיפטר מהרגלים ישנים. ג'ואי בנט היה השם שהופיע במסמכים המזהים שהוא נשא איתו הלילה; האנק ווקר לא היה קיים על הנייר. כבר לא. "את צריכה טרמפ לאנשהו?"

המבט שלה נדד אל הגופה. "כדאי שנתקשר למשטרה."

היא לקחה את זה יפה. הוא הושיט יד אל הכתף שלו. בעצם גם הוא לא בדיוק סבל ממתח נפשי מכל העניין. הנערות האלה עשו משהו מעבר לריפוי שטפי הדם שלה והחור שבכתפו.

"את יכולה להתקשר אליהם," הוא אמר, "אבל אני לא נשאר."

כשהיא הביטה בו במבט מופתע, הוא הניד בראשו לכיוון השברולט. "מונית פיראטית."

"אני לא מבינה."

"אין לה רישיון."

עכשיו היא קלטה.

"אז אפשר להתקשר מטלפון ציבורי איפשהו," היא אמרה.

"לא אכפת לי."

האנק רק רצה להתרחק משם. הוא התנסה קצת בסמים מעוררי הזיות כשהיה צעיר וההרגשה שהייתה לו כרגע הזכירה מאוד את ההרגשה שיש אחרי שנגמר ההיי. הכול קצת עקום, דברים לא הגיוניים נראים איכשהו הגיוניים, כל הדברים חדים וברורים מדי כשמסתכלים עליהם, אבל מתעמעמים במהירות בראייה ההיקפית, מיטשטשים, כאילו הם לא באמת קיימים. על שפתיו עדיין עמד טעם לשונה של הנערה, הריח הארצי שהיא הותירה מאחוריה. זה היה ריח של זר פרחי בר, כמו הריח שיש ביער, עמוק מתחת לעצים. הוא שוב התחיל להושיט יד אל הכתף, עדיין לא לגמרי מאמין שהפצע נעלם, אבל התחרט באמצע.

"כדאי שנלך," הוא אמר לה.

היא לא זזה. "נפצעת," היא אמרה.

הוא השפיל מבט אל חולצתו המוכתמת בדם והנהן לאטו. "אבל הן… הנערות האלה… הן פשוט העלימו את זה. חטפתי כדור בכתף ועכשיו זה כאילו זה בכלל לא קרה…"

היא נגעה בלחְייה. כבר לא היה עליה שום סימן.

"מה קרה לנו?" היא אמרה. "אני מרגישה לגמרי רחוקה מכל מה שקרה. לא רק פיזית, אלא…"

היא שמטה את ידה.

"אני לא יודע," הוא אמר. "כנראה שככה אנחנו מתמודדים עם המתח הנפשי."

היא הנהנה, אבל גם הוא וגם היא לא האמינו בזה. זה היה משהו שהנערות עשו להם.

הוא הוביל אותה אל המושב שליד הנהג ופתח למענה את דלת המונית. הוא הקיף את המונית מאחור, עצר ליד תא המטען ופתח אותו. בין צידניות הבירה ובקבוקי האלכוהול שנשמרו בקרח הוא החזיק תיק חדר כושר עם בגדים להחלפה. הוא פשט את החולצה, לבש חולצת טריקו נקייה יחסית וסגר את תא המטען. הוא נבהל ונעצר לרגע כשהלך מסביב אל הצד של הנהג ונתקל בגופה ששכבה שם. היא כל הזמן התעמעמה בזיכרונו, כאילו בכלל לא הייתה קיימת, כאילו כל מה שקרה בכלל לא קרה באמת. הוא נזכר שוב בשפתיה של הנערה, בטעם שלהן, בניחוח הקלוש של מושק פראי שהקיף אותה. הנשימה שלה, הוא חשב לפתע, הייתה מתוקה — כמו תפוחים.

תשומת לבו חזרה אל הגופה. הוא קימט את מצחו, הרחיק את הזרוע הרפה בקצה המגף מצמיג השברולט. הדבר האחרון שהוא רצה היה לדרוס אותה. הוא הרים את מחבט הבייסבול מהמקום שנפל אליו וזרק אותו אל המושב האחורי.

"לאן?" הוא שאל כשהצטרף אל לילי במושב הקדמי של המונית.

היא נתנה לו כתובת בנווה עורב תחתית. אזור של יאפים. הוא צדק.

היא הייתה שקטה עד שהוא יצא אל רחוב ראשי ופנה מערבה. כשדיברה הוא נבהל לרגע, כי כמעט שכח שהיא שם.

"למה אתה לא מוציא רישיון?" היא שאלה.

הוא משך בכתפיו. הוא החליף צד בקלטת והחזיר אותה אל הטייפ, בעוצמת שמע חלשה מאוד.

"זאת לא מונית מהסוג הזה," הוא אמר.

הוא השתמש בנימה מסוימת שקיווה שתבהיר לה שהוא לא מעוניין לדון בנושא. היא הבינה את הרמז.

"מי זה שמנגן בחצוצרה?" היא שאלה.

"מיילס דייוויס."

"זה מה שחשבתי. וויין שורטר בסקסופון, נכון? אני מתה על החומר שלהם מאמצע שנות השישים."

האנק העיף בה מבט חטוף ואז החזיר את מלוא תשומת לבו לנהיגה. "את אוהבת ג'אז?" הוא שאל, מופתע לטובה.

"אני אוהבת כל מיני סוגי מוזיקה — כל מה שיש בו נשמה."

"זאת דרך יפה להגיד את זה. אין ספק שלמיילס הייתה נשמה. חשבתי שמשהו בי מת כשהוא מת."

עכשיו הם היו ברחוב סְטֵנְטוֹן, והשמים מעליהם נעלמו כשהם נכנסו למנהרה של עצי אלון במקום שבו הרחוב הלך ונהיה צר יותר והבתים התחילו להיות גדולים יותר. כשנסעו עוד קצת מערבה, הבתים היו קטנים יותר וקרובים יותר אל הכביש. רובם הפכו לבתי דירות במשך השנים, אבל הם עדיין היו יקרים מכפי יכולתו של האנק. כמעט כל דבר היה יקר מכפי יכולתו. הוא פנה ימינה ברחוב לִי, ושוב ימינה במֶקֶנִיט ועצר ליד המדרכה בכתובת שלילי נתנה לו.

"מקום יפה," הוא אמר.

הבית שלה היה בניין לבנים בן שלוש קומות, שבחזיתו התחרו עץ אורן גבוה ועץ אדר על השליטה בחצר. האנק הביט במרפסת הכניסה הארוכה ודמיין איך זה יהיה לשבת בה בערבים, עם משקה ביד, ולהשקיף על הרחוב. צביטת קנאה התעוררה בו, אבל הוא הניח לה להתפוגג באותה מהירות שבה הופיעה. רק לאזרחים יש חיים כאלה.

"הוא לא שלי," אמרה לילי. "אני רק שוכרת פה דירה, בקומה השנייה."

"ובכל זאת… זה מקום יפה, בשכונה טובה. בטוחה."

היא הנהנה אליו לאטה. הוא הכניס את השברולט להילוך סרק, הרים את בלם היד ופנה להביט בה.

"אז מי היה האיש הזה?" הוא שאל.

"אין לי מושג." היא היססה לזמן מה ואז הוסיפה, "יצאתי לחפש אנשי חיות, ואז נתקלתי בו."

היא עובדת עליו. או זה, או שהוא לא שמע אותה טוב.

"אנשי חיות?" הוא שאל.

"אני יודעת מה אתה חושב. אני יודעת שזה נשמע מטורף."

"בינתיים זה לא נשמע לי כמו כלום," אמר האנק.

"הסיבה היחידה שהעליתי את הנושא היא שחשבתי שאולי תדע על מה אני מדברת. הם אמורים לחיות בשולי החברה — מין חברה בפני עצמה."

"אאוטסיידרים."

היא הנהנה. "כמוך. אני לא מתכוונת להעליב, אבל אתה יודע, בגלל הסיפור עם המונית וכל זה."

"לא נעלבתי," הרגיע אותה האנק. "הייתי אאוטסיידר כל החיים שלי. כנראה נולדתי ככה."

זה לא היה שקר מוחלט. מי שסובל מהזנחה כבר מיום היוולדו לומד מהר מאוד להסתמך רק על עצמו.

"חשבתי שאולי תדע משהו עליהם," המשיכה לילי. "או שתדע איפה אני יכולה למצוא אותם."

הוא שמע עליהם, אבל לא שום דבר ממשי. אלה היו רק סיפורים.

"אנשי חיות," חזר האנק ואמר.

הוא חשב שעכשיו זה אולי הזמן המתאים להוריד אותה ולהשאיר את כל זה מאחור. בכל מקרה השעה כבר הייתה כמעט שש והוא היה צריך לנסוע לאסוף את אדי, אז היה לו תירוץ, אבל הוא לא היה מסוגל להניח לזה. כל הסיפור היה מסקרן מדי. אישה יפה, אזרחית מהשורה, שהולכת ברחובות של אזור הקרבות ומחפשת אנשי חיות כמו אלה שג'ק תמיד דיבר עליהם. הוא ידע מה מות' היה אומר, מה מות' היה עושה, אבל הוא לא היה מות'. מות' לא היה עוצר מלכתחילה — אלא אם כן הוא היה מכיר אותה. במקרה כזה מות' היה מוכן להקריב את חייו למענה, בדיוק כמו שהאנק כמעט הקריב את חייו.

"מה בעצם הם אמורים להיות?" הוא שאל.

"האנשים הראשונים — אלה שהיו שם כשהעולם התחיל. הם היו חיות, אבל גם אנשים."

"כשהעולם התחיל."

זה נשמע מוכר מדי, הוא חשב כשהיא הנהנה. לפחות ג'ק יודע שאלה רק סיפורים.

"זה היה ממש מזמן," אמר האנק, בניסיון לשתף פעולה.

"אני יודעת. הדם שלהם זורם בעורקים של הרבה מאיתנו — זה מה שנותן לנו את התכונות החייתיות שבנו."

"כמו בלוח השנה הסיני?"

"כן, אולי," היא אמרה. "העניין הוא שהייתה כל–כך הרבה התערבבות בין המינים — זאת אומרת, בינינו ובין החיות האמיתיות — שלא לדבר על זה שהרגנו רבים מהם בזמן שהם היו בדמות חיה, עד שכבר לא נשארו הרבה אנשי חיות טהורים. אבל כן יש כמה, שחיים בשולי הדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם, הדרך שבה אנחנו מחלקים אותו לחלקים. הם כמו כוחות רוחניים. טוטמים."

האנק לא ידע מה לומר.

היא נאנחה והביטה החוצה מבעד לשמשה. "אמרתי לך. אני יודעת שזה נשמע מטורף."

האנק הכיר טירוף מקרוב, וזה לא היה טירוף. טירוף היה הייזל, שעומדת מול הקניון ברחוב וִילְיַאמְסוֹן ומנסה להגיד לכל מי שמוכן להקשיב שיש לה משחקי וידיאו בראש וממש ברגע זה מריו השרברב מסתובב לה בתוך הבטן. או לוק חסר הידיים שמשוכנע לגמרי שחייזרים גנבו לו את כפות הידיים ומרים דברים באמצעות הצמדת מפרקי כף היד שלו זה לזה. אבל היה נדמה לו שהוא יודע איפה היא שמעה את הסיפורים האלה על אנשי החיות.

"את מכירה אדם בשם ג'ק דוֹ?" שאל.

היא הסתובבה אליו. "גם אתה מכיר אותו?"

כל מי שחי ברחוב או עבד ברחוב הכיר את ג'ק. הדבר היחיד שהפתיע את האנק היה שאזרחית מכירה אותו. ג'ק לא ממש השתלב בתפאורה של מסיבות הקוקטייל ובתי הקפה היוקרתיים. הוא גר באוטובוס הסעות נטוש בקצה הקברים, לא רחוק ממגרש הגרוטאות של מות', סידר אותו לגמרי מבפנים ומבחוץ: קמין כרסתני עשוי ברזל יצוק, מיטה, שולחן אוכל וכיסאות, ספה גדולה וישנה בחוץ שעליה הוא ישב בקיץ כשלא קיבץ נדבות או סיפר סיפורים. מסביב לאוטובוס הישן תמיד התקבצו עורבים שאכלו מהשאריות שהוא נתן להם. הוא קרא להם הדודנים שלו.

"איך אישה כמוך פוגשת מישהו כמו ג'ק?" שאל האנק.

החיוך שהיא שיגרה אליו שינה לה לגמרי את הפנים, והפך אותן ממושכות לעוצרות נשימה. תירגע, האנק, הוא אמר לעצמו. היא הרבה מעל הרמה שלך.

"איזה מין אישה אני?" היא רצתה לדעת.

האנק משך בכתפיו. "ילדת שמנת."

"אתה תמיד מזדרז כל–כך להדביק תוויות על אנשים?"

"מוכרחים להיות כאלה בתחום העיסוק שלי."

"ואתה אף פעם לא טועה?"

האנק חשב על האיש שגופתו הייתה מוטלת כרגע בסמטה ההיא באזור הקרבות. אם הדברים היו מתפתחים כפי שהוא ציפה, האיש ההוא היה נמלט משם וברגע זה עדיין היה רץ.

"פעם או פעמיים," הוא אמר.

היא הנהנה. "טוב, אני פוגשת אנשים מכל מיני סוגים בתחום העיסוק שלי. ואני תמיד אעדיף מישהו כמו ג'ק על פני פוליטיקאים ובעלי הון."

האנק בחן אותה במבטו לזמן מה.

"אולי את בסדר, בעצם," הוא אמר לבסוף.

היא שוב חייכה אליו את החיוך הזה, שהיה בוהק אבל אמיתי. "זה גם מה שג'ק אמר."

"אז איך פגשת אותו?"

"איך שאני בדרך כלל פוגשת אנשים מעניינים: עבדתי על כתבה."

"אמרת שאת צלמת. אין מישהו אחר שכותב את הכתבות?"

"זה תלוי. לפעמים אני מוכרת כתבה, לפעמים רק את התמונות, לפעמים גם את זה וגם את זה. תלוי אם נשלחתי לעשות כתבה או חשבתי על הרעיון בעצמי."

"ועל הרעיון הזה חשבת בעצמך."

"הכתבה לא הייתה על ג'ק, אבל נתקלתי בו ו… הוא ממש מעניין."

מה שנכון, חשב האנק. הוא עצמו הקשיב לסיפורים של ג'ק יותר מפעם אחת, מאוחר בלילה, כשברקע אש בוערת באחת מחביות הנפט שבמגרש הגרוטאות והשמים גדולים וצלולים כל–כך עד שקשה לך להאמין שאתה בתוך העיר. הדברים שהוא מדבר עליהם נשמעים כמעט הגיוניים ונשארים איתך — לפחות עד שאתה חושב עליהם באור יום.

"ג'ק מספר את הסיפורים האלה לכולם," הוא אמר. "זה מה שהוא עושה. ‘מוֹ…'" הוא תפס את עצמו. "יש לי חבר שאומר שזאת הדרך שבה ג'ק מסביר לעצמו את העולם. לא צריך לקבל את מה שהוא אומר פשוטו כמשמעו."

"לא, ברור שלא. פשוט…" המבט שלה נדד שוב, לא סתם מבעד לשמשה הקדמית אלא למקום כלשהו שהאנק לא היה מסוגל לראות. "אני צריכה כרגע להאמין במשהו כמו אנשי החיות."

האנק לא שאל למה. במקום זה הוא נתן לה את העצה שקיבל בעצמו מנער מבוגר יותר כשהיה במוסד לעבריינים צעירים.

"תאמיני בעצמך," הוא אמר.

"אני מאמינה בעצמי," היא אמרה בקול חרישי, כאילו היא מספרת סוד. "אבל זה לא תמיד עוזר."

עוד לפני שהאנק הספיק לחשוב על מענה, היא ניערה את ראשה מהמחשבות ופנתה להביט בו. הוא לא ידע מהו אותו מקום בלתי ידוע שאליו נעלמה, אבל עכשיו היא חזרה ממנו. היא הכניסה יד לכיס והניחה בידו כרטיס ביקור.

"תתקשר אלי מתישהו," היא אמרה.

האנק חייך. הוא צדק גם בקשר לכרטיס הביקור.

"בסדר," הוא שיקר.

הוא הציץ לרגע בכרטיס ואז שמט אותו מעל לוח המחוונים. היא הלכה על בטוח. על הכרטיס היו מודפסים השם, מספר הטלפון וכתובת הדואר האלקטרוני שלה וכתובת של בניין משרדים מהסוג שאנשים משתמשים בו כשהם לא רוצים שזה ייראה כאילו הם משתמשים בתיבת דואר.

"את עדיין מתכוונת להתקשר למשטרה?" הוא שאל.

היא הנידה בראשה. "אני לא אדע מה להגיד להם. שתי נערות הגיעו משום מקום והרגו איש חמוש בעזרת שני סכינים? חוץ מזה, נראה לי שהוא קיבל מה שהגיע לו. הוא עמד להרוג אותך."

שלא לדבר על זה שהוא הכה אותה, חשב האנק לעצמו. אבל הוא כבר התקשה להתרגש מזה. שניהם היו אמורים להיות בהלם, מתים או לפחות בדרכם לבית החולים, אבל כל החוויה נראתה עכשיו סוריאליסטית, כאילו קרתה למישהו אחר או לפני זמן רב מאוד. היה לו ברור שהיא מרגישה כמוהו.

"נראה לי שהנערות האלה שייכות לאנשי החיות," היא הוסיפה.

האנק נזכר באותו מראה של כנפיים שהיה נדמה לו שראה כשהנערה הראשונה נחתה על גג המונית. הוא נגע בכתפו ומישש את הפצע שהיה רק צלקת.

"בחיים לא נתקלתי בשום דבר דומה להן," הוא אמר.

היא הנהנה. "שוב תודה — על הכול. רוב האנשים לא היו עוצרים לעזור."

"כן, טוב…"

"ותתקשר אלי."

"בסדר," הוא אמר, בדיוק כמו בפעם הקודמת, אבל הפעם הוא חשב שאולי הוא באמת יתקשר.

הוא הסתכל בה עולה בשביל המוביל אל הבניין שלה, מעליה ענפי האורן והאדר מסובכים זה בזה, חיכה שתיכנס פנימה ורק אז העביר להילוך קדמי ונסע משם. הייתה לו תחושה שהיא שונה מאנדראה, ילדת השמנת האחרונה שהוא יצא איתה, שהיא לא רואה בו פרויקט, משהו שצריך לנקות ביסודיות, כמו שאנשים אחרים הולכים למכירות ביתיות וקונים שטויות רק כדי לצחצח אותן ולהפוך אותן לעתיקות מכובדות.

מצד שני, אנדראה לא הייתה הטיפוס שיסתובב ברחובות באמצע הלילה ויחפש אנשי חיות.

הוא ידע מה מות' יגיד: אתה חייב לשאול את עצמך, מה יוצא לה מזה? כי אין מישהו שאין לו אינטרס, שלא מנסה להרוויח משהו. ככה העולם בנוי, ילד. תשמור על עצמך טוב–טוב, כי אף אחד אחר לא ישמור עליך.

חוץ משתי ילדות עם סכינים קפיציים שיכולות למרוח רוק על פצע ירי ולהעלים אותו כאילו מעולם לא היה שם.

אנשי חיות.

נערות ציפור.

הוא לא היה בטוח שהוא יספר למות' על מה שקרה הלילה. מות' ממילא לא יאמין לזה. האנק ממש היה שם, ואפילו הוא לא היה לגמרי בטוח מה בדיוק קרה. כל העניין נראה יותר מדי כמו חלום.

אבל כשהמונית פנתה בחדות וכרטיס הביקור של לילי התחיל להחליק מלוח המחוונים, האנק תפס אותו ודחף אותו לכיס הג'ינס שלו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מקום לעוף בו”