הלקוחות שמגיעים למסעדת 'סטלה בתחנה' ברחוב ליברפול שבלונדון לא מודעים למה שמתרחש בחייהן של האנה ומונה, החברות הכי טובות שממלצרות […]
חצות
העיר לא ישנה לרגע, גם לא המסעדה סטלה בתחנה. שלט אדום מאיר מכריז על המסעדה, שמגישה לתושבי לונדון ולאורחים מזדמנים מנות בסיסיות כמו פיש אנד צ’יפס, נקניקיות ופירה ופנקייקס בכל שעות היום והלילה. בחוץ אוטובוסים נעצרים וממשיכים בדרכם, ובפנים מכונת הקפה מגרגרת ומספקת קפאין לעֵרים בלילה.
הדיינר שוכן בקומת הקרקע של בניין גבוה מול תחנת הרכבת של רחוב ליברפול. ביום זו אחת מתחנות הרכבת העמוסות ביותר בלונדון, בלילה היא מנקזת אליה את היוצאים לחופשה שתופסים אוטובוס לשדה התעופה סטַנסטֶד, את הסטודנטים השיכורים שחוזרים הביתה מבילוי בשכונת שורדיץ’ ואת אלה שאין להם מקום אחר ללכת אליו ומצטופפים מתחת לסוכך של סניף סטארבקס.
בפנים, המסעדה היא ערב־רב צעקני של נוסטלגיה בריטית ואמריקאית — נוסטלגיה לזמן ולמקום שאולי לא התקיימו מעולם, לא בעבר הזה של האוקיינוס ולא בעבר ההוא. כל הקירות מכוסים בתמונות. דיוקן של המלכה בסגנון פופ־ארט תלוי ליד שלט קוקה קולה מפלסטיק אדום. תחתיות ממוסגרות של כוסות בירה נעוצות מתחת לשלט של הרכבת התחתית של לונדון ועליו הכתובת “רחוב ליברפול” באותיות ענקיות. תא טלפון אדום עשוי מעץ משכן בתוכו ספריית השאלה, ואהילים עם גדילים דהויים תלויים מהתקרה. לינולאום משובץ בשחור ולבן מרפד את הרצפה. כיסאות עץ ישנים של כיתה עם תא לאחסון ספרים עומדים מאחור מול שולחנות פורמייקה וספסלים מרופדים בעור סינתטי. יש גם שולחנות גבוהים עם שרפרפים משני הצדדים, ופינות ישיבה של זוג ספסלים גבוהי גב בסגנון דיינר וביניהם שולחן שמנורה משתלשלת במרכזו. חפיסות קטנות של רטבים מונחות על השולחנות בקופסאות פח של אוקסו, ולצידן מפיונים גדושים במפיות נייר אדומות.
במרכז הקיר האחורי של המסעדה עומדת ויטרינה ישנה של קאדברי ובתוכה עוגות ומילקשייק פירות בתוך בקבוקי זכוכית, כמו בקבוקי חלב של פעם. על הדלפק לצידה מונחת מכונת קפה כסופה ומצוחצחת שבה משתקפים המסעדה וקלסתרי הנשמות האבודות שלה. מאחורי דלפק הקפה מצויר דגל יוניון ג’ק ענקי שמכסה את הקיר האחורי לכל אורכו ורוחבו. בדיוק במרכזו יש כן עץ ועליו דוב מפוחלץ בתנוחת זינוק. כפותיו מתוחות קדימה והוא קפוא לנצח במצב “התקפה”. הדוב חובש צילינדר.
האנה ומונה
הדוב נקרא ארנסט. או מכל מקום בשם הזה האנה פונה אליו כשהיא פותחת את דלת המסעדה. צעיף מפוספס בכל צבעי הקשת קשור סביב צווארה, ומתחתיו מציץ שיער אדום כלהבה. אמצע ספטמבר עכשיו, אבל בשעת לילה כזאת קריר בחוץ, והיא שמחה בחמימות של הצעיף ושל מעיל הצמר האדום־אדום. כשהאנה נכנסת אל המסעדה מקדמים את פניה ריח של אוכל מטוגן וקולו של ג’וני קש ששר “I Walk the Line”.
“ערב טוב ארנסט.” היא מלווה בניד ראש את דבריה אל הדוב, והוא מחזיר לה מבט בעיני זכוכית אבל לא אומר דבר. “או בעצם בוקר טוב,” היא מוסיפה.
שעון הקיר הקבוע מעל לדלפק, שפניו העגולים הם פרסומת צבעונית משנות החמישים לקֶלוגס, מורה על השעה 12:05. היא מאחרת בחמש דקות למשמרת שלה — איחור זניח בשביל האנה. איחורים הם פשוט חלק בלתי נפרד ממנה, כמו הקעקוע על קרסולה, כמו סלידתה מעימותים וכמו הבגדים הצבעוניים שהיא לובשת כאילו זאת תלבושת אחידה. נכון שטכנית הלילה כבר נהפך לבוקר, אבל כשישבה בשקט באוטובוס בדרך לעבודה, עם האוזניות התקועות באוזניה והחבורות הרעשניות שהיו בדרכן הביתה מבילוי לילי, היא לא ממש הרגישה בזה.
ליד הדלפק, מתחת לדוב, עומדת בחורה גבוהה שגבותיה צמודות זו לזו וקוראת. צמה כהה ורפויה מונחת על כתפה, גון עורה מזכיר לחם קלוי ופניה נקיים מכל כתם ופגם — חוץ משומה קטנה וכהה מתחת לתנוך השמאלי — במידה מעוררת קנאה. כשהאנה נכנסת הבחורה מרימה את עיניה, ומבטיהן מצטלבים. על פני שתיהן מפציע אותו חיוך של קרבה. מונה.
“היי,” מונה אומרת בו־ברגע שאלכסנדר, הטבח שבמשמרת, צועק מהמטבח, “הדוב הזה מת מאוד!” במבטא פולני כבד.
“אל תקשיב לו, ארנסט,” אומרת האנה ומונה מחליקה את הספר שלה מחזהּ אל כיס הסינר באדום ושחור שקשור סביב מותניה. היא מושיטה יד אל מאחורי דלפק הקפה, מוציאה סינר תואם וזורקת אותו אל האנה.
“תני לי דקה!” אומרת האנה. היא תופסת את הסינר ומניחה את המעיל והצעיף על גב אחד מהכיסאות הפנויים הרבים.
“סליחה,” אומרת מונה באנחה. “אני שפוכה מעייפות. אני על הרגליים כבר שתים־עשרה שעות.”
היום גם האנה וגם מונה עובדות משמרת כפולה. סטלה, בעלת המסעדה והבוסית שלהן, יודעת שהשכר חשוב לשתיהן יותר מלשון החוק התובע להקפיד על שעות עבודה סבירות.
מונה מתמתחת — פושטת את ידיה בחינניות שרקדנית אחרת הייתה מזהה מיד כעדות לאהבתן המשותפת. היא מושיטה יד לבסיס צווארה ומעסה אותו בכוח.
“אני יודעת,” משיבה האנה. היא מקפלת את השכבות שפשטה, מכניסה אותן לארגז המונח מתחת לדלפק וקושרת את הסינר. “עכשיו תורי.”
“איזה כיף לך.”
מונה נמצאת פה כבר מאז שתים־עשרה בצהריים, מאז שהשמש הייתה גבוהה מעל הבניינים והמסעדה המתה סועדים שבאו לארוחת צהריים מוקדמת. הצמה שלה הייתה מסודרת אז, והסינר היה נקי. עכשיו שערה פרוע והסינר מוכתם — קטשופ, קפה, חלב שנשפך. ואף על פי כן, ואף כי זה סוף המשמרת שלה, היא לא הולכת מיד כי הרגע השקט הזה שבין לילה ליום הוא ההזדמנות שלה ושל האנה להתעדכן. ולא מפני שלא יוצא להן להתראות לעיתים קרובות. הן לא רק עובדות יחד, אלא גם גרות יחד.
הן שותפות לדירת שני חדרים קטנה בהַגֶרסטון. האנה גרה בחדר שהיה אמור לשמש סלון. שתיהן לא העלו על דעתן שיגורו בדירה כזאת בגיל שלושים. הן תיארו לעצמן שלכל אחת מהן תהיה דירה משלה, אולי עם גינה קטנה שתתאים לברביקיו ולכלב. אבל זה לא הדבר היחיד בחייהן ששונה ממה שדמיינו כשהיו צעירות יותר.
הדירה נמצאת בקומה השלישית של בניין בצורת פרסה המשקיף אל גינה קהילתית שבה ערוגות מוגבהות ובהן תערובת של שיחי פרי, שורות מסודרות של ירקות וארגזים של חול חשוף המשמשים את החתולים המקומיים. בתוך הדירה, החדר של מונה מסודר למופת. החפצים היחידים הגלויים לעין הם מזרן יוגה ומשקולות השעונים אל הדלת, רומנים וביוגרפיות בכריכה קשה של רקדניות ורקדנים מפורסמים מסודרים בכוננית ספרים ומסגרת אחת גדולה מעל המיטה, מלאה בשורות של תצלומים. המיטה מכוסה במצעים לבנים מגוהצים היטב, עבודה מיותרת שמצחיקה את האנה בכל פעם שהיא רואה את מונה נאבקת בציפת שמיכה גדולה ליד קרש הגיהוץ. האנה לא השתמשה בקרש הגיהוץ אפילו פעם אחת מאז שעברו לדירה ארבע שנים לפני כן.
החדר של האנה מבולגן יותר אבל גם אישי יותר. הבגדים שזרוקים תמיד על הרצפה והנעליים הנטושות שמסמנות שביל אל המיטה מסתירים שטיח צבעוני שמכסה מרבד מרופט מקיר לקיר. על המיטה זרוקות שמיכת פוך פרחונית מקומטת וכמה כריות. מזכרות סנטימנטליות מעלות אבק על אדן החלון, שרשרת אורות כרוכה סביב לוח הראש של המיטה וכד עם פרחים, הפינוק השבועי של האנה, מלבלב על שידת הלילה.
ברוב הימים ניצב במסדרון הדירה מתקן לייבוש כביסה ועליו מגוון צבעוני (של האנה) ומבחר מכנסיים 7/8 וחולצות מכופתרות במידות גדולות ובגוונים מאופקים (של מונה). קירות הדירה מכוסים בתמונות דיוקן של פרידה קאלו, וירג’יניה וולף וקתרין הפבורן ובכרזות של ההצגות האהובות עליהן.
אבל התמונות מוצמדות לקיר במדבקות כדי לא להשאיר סימנים על הקירות השכורים, הצבועים בגון מגנוליה אפרפר מעט שאף אחת מהן לא הייתה בוחרת מיוזמתה. בחג המולד הן מקשטות את הדירה בשרשרות שהן מכינות בעצמן ומזמינות את חבריהן לפונץ’ חם ולנקניקיות עטופות בבצק, אבל לא טורחות לקנות אשוח כי שתיהן מבלות את החג מחוץ ללונדון ולא רוצות לחזור אל ענפים דמויי שלד ואל שלכת של מחטי אורן שתכסה את הרצפה. זה בית זמני, ארעי, ובכל זאת בשבילן הוא הפינה שלהן בלונדון.
האנה גדלה בעיירה קטנה בדרום ויילס וגרה בבית גם בזמן שלמדה לתואר באמנויות הבמה בקרדיף. אחרי שסיימה את הלימודים נסעה ללונדון. היא הגיעה לעיר הגדולה כחלק מחבורה שלמה של אמנים, שעם אחדים מהם המשיכה להתראות ואחרים התפזרו בעיר, נעלמו מחייה והשתלבו בחיים של מישהי אחרת. היא מתגוררת בעיר תשע שנים ועדיין זוכרת מתי החלה להתייחס אל לונדון כאל “הבית” ואל בית הוריה בוויילס כאל “הבית־בית” ואחר כך כאל “הבית של ההורים”. בגיל עשרים וחמש, בעקבות כישלונה של זוגיות שנמשכה שנתיים, היא נאלצה לעקור מן הדירה ששכרה עם החבר שלה ולעבור שוב לדירת שותפים. היא עזבה את הדירה עם חצי מערכת של כלי מטבח, עם הגיטרה שלה ועם אוסף דיסקים, ועם צורך פתאומי במקום מגורים. בבית בבַּאוּנדס גרין, שהתגוררו בו כמה צעירות שעסקו בתחומי אמנות שונים, היא הכירה את מונה. לשמחתה כעבור שנה הן החליטו לעבור לגור רק שתיהן יחד — היה לה נעים יותר לחיות רק עם עוד חברה אחת מאשר בבית קדחתני, שדמיונו לדירות הראשונות שלה בלונדון דיכא אותה.
למונה יש מבטא כמעט־אמריקאי־אבל־לא־ממש של בוגרת בית ספר בינלאומי. היא גדלה בסינגפור לאם גרמנייה ולאב ארגנטינאי ולמדה בבית ספר בינלאומי, ושני הוריה לימדו באוניברסיטה בעיר. כשהייתה בת ארבע־עשרה הוריה התגרשו, ואביה חזר לארגנטינה וכעבור זמן קצר התחתן שוב. מתאס, אחיה למחצה של מונה, נולד כשהייתה בת שבע־עשרה. בגיל שמונה־עשרה עזבה מונה את סינגפור למען לונדון (עיר שחלמה עליה אבל עד אז לא ביקרה בה) ותואר במחול. עכשיו חבריה ובני משפחתה פזורים ברחבי תבל, אימה ואביה מתגוררים ביבשות שונות, ואף על פי שכמה מחבריה נשארו בסינגפור, אחרים נמצאים באמריקה, באוסטרליה ובאירופה. בימים רעים מונה מרגישה שהיא לא שייכת לשום מקום. בימים טובים היא שייכת לכל מקום.
בשביל שתיהן, המלצרות היא רק חלק אחד מחייהן. כשהן ממלאות טפסים שבהם הן מתבקשות לציין תעסוקה, שתיהן משתדלות למצוא תשובה תמציתית. האנה: זמרת/מלצרית. מונה: רקדנית/מלצרית. חייהן משתנים בלי הרף: הן מלהטטות מדי יום בין עיסוק שמעניין אותן לבין צורך להתפרנס למחייתן. לרוע מזלן, במשך השנים החפיפה בין שני הדברים אצל שתיהן הייתה קטנה מכפי שהיו רוצות. שתיהן ציירו בדמיונן לא רק תנאי חיים שונים בשלב זה של חייהן, שתיהן גם לא חשבו שימשיכו למלצר. אבל העבודה מאפשרת להן להמשיך ולנסות להגשים את החלום, למרות הכול. שאפתנות עזה מניעה את השתיים ומבעבעת לעיתים ברגש בלתי נשלט דמוי נוסטלגיה: נוסטלגיה לחיים שדמיינו אך לא מימשו. היא מכרסמת בהן, והן מרגישות בו־בזמן ריקות ומלאות באנרגיה שאין לה מוצא, כוח בלי כיוון. לרבות מחברותיהן יש דירות, בעלים, תינוקות וחיות מחמד. הן נאלצות להסתפק זו בזו ובשאפתנות.
השיר במסעדה מתחלף, וההקדמה המהירה ל”טוטי פרוטי” נשמעת בקולי קולות מהרמקולים. האנה שומטת את מגבת המטבח שהיא מחזיקה.
“בואי!” היא קוראת, ופתאום מניעה את הירכיים ומנופפת בידיים מעל לראש.
“אני לא יודעת אם אני מסוגלת, אני שפוכה!” גונחת מונה.
“את אף פעם לא עייפה מדי לרקוד,” משיבה האנה.
מונה שותקת וכעבור רגע נכנעת למסורת המטופשת. ירכיה מתחילות לנוע ואחריהן זרועותיה. כי יש להן כלל — אם הן במשמרת יחד והשיר הזה נשמע, הן חייבות לרקוד. היא לא זוכרת מי הייתה הראשונה שקבעה את הכלל — יש להניח שהאנה, מזמן, כששתיהן החלו לעבוד במסעדה וחשבו שהעבודה תהיה דבר זמני שישתבץ בין האודישנים. עכשיו נדמה להן שזה מנהג ישן נושן אבל המסורת נמשכת, אולי כי היא מזכירה לשתיהן איך הרגישו כשהיו מלאות בתקווה ובשאפתנות עד כדי כך שהיו פשוט חייבות לרקוד.
למזלן, המסעדה ריקה הפעם. למונה אמנם יש הכשרה קלאסית, אבל כשהיא לא על במה, היא רוקדת בטירוף. האנה עושה כמותה ומתנועעת ומתפתלת ומנופפת בגפיה כאילו הם רוצים להינתק מגופה, ושערה מתפרש סביב פניה כמו רעמה אדומה זוהרת.
“אנחנו מבוגרות מדי לזה,” אומרת מונה שמתנועעת בהתלהבות.
“בהחלט!” משיבה האנה. אך שתיהן ממשיכות לרקוד.
האנה מודעת לתנועה שמעבר לחלון המסעדה — כל האוטובוסים והמכוניות והאנשים המעטים שברחוב — ולקולו של אלכסנדר שנאנק מן המטבח, “לא שוב השיר הדפוק הזה,” אבל בו־בזמן היא מרוכזת במוזיקה ובתחושת הגוף של חברתה שנע לצד גופה. היא נזכרת פתאום בפעמים הרבות בחייה שבהן המוזיקה הציפה אותה: שיעורי הזמרה הראשונים בבית הספר, ההופעה הראשונה שלה באולם של העיירה והופעות מן העבר הקרוב יותר בברים במרתפים שבהם רגליה נדבקות לרצפה, אבל זה לא חשוב כי הכול הוא שיר. בשביל מונה, תחושת גופה הנמתח ומתנועע כובשת אותה. אפילו אחרי שעות על הרגליים, גופה עדיין יודע לרקוד.
ברגע שהמוזיקה נפסקת שתיהן מסתכלות סביבן כאילו הן מטושטשות ונזכרות פתאום היכן הן נמצאות. ריח הטיגון מרחף מהמטבח והאורות במסעדה נראים מסנוורים לפתע. הן מצליבות מבטים, ושתיהן חושבות אותו הדבר אבל לא אומרות אותו. מה אנחנו עוד עושות פה?
האנה מתנערת מהמחשבות, לוקחת מטלית ומתחלה לנגב בפיזור נפש את דלפק הקפה.
“אז תגידי, מה היה היום?” היא שואלת.
גם זה אחד מהטקסים שלהן — הן משתפות זו את זו בהתרשמויות שלהן מהלקוחות שבאו למסעדה, דברים שראו במו עיניהן ודברים אחרים שהן מדמיינות. כמלצריות, הן יכולות להתמזג ברקע — הן חלק בלתי נפרד מהעיצוב כמו ארנסט הדוב והתמונות הצעקניות שעל הקירות. וזה מה שמאפשר להן להסתכל ולהקשיב.
“אז ככה, האישה האומללה עם הלאטֶה סויה מתגרשת סוף־סוף,” אומרת מונה שמשוטטת בין השולחנות, מסדרת מפיות נייר ומנגבת משטחים. “והחברה שלה אמרה שבאמת הגיע הזמן. היא חסכה בסתר לדירה משלה ומצאה דירה שהיא מתה עליה בליימהאוז — והיא יכולה סוף־סוף להודות שהיא יודעת על הרומן של בעלה ולעזוב את הבית. היא לוקחת את החתולה.”
“כל הכבוד לה,” משיבה האנה, שיודעת מיד אל מי מונה מתכוונת. האנה מציירת בדמיונה את התמונה: כשהבעל מגיע הביתה, הלקוחה יושבת על הספה עם מזוודה לרגליה וחתולה בחיקה, קוראת לו לסלון ומודיעה לו בשלווה שזהו זה, גמרנו, שהיא יודעת על האישה האחרת ומאחלת להם כל טוב — עורכי הדין שלה ייצרו בקרוב קשר, והיא צופה שהוא לא יצא מזה טוב. מחשבותיה פונות לפתע אל ג’אהים, החבר האחרון שלה. הם נפרדו לפני שלושה שבועות בלבד, והכאב עדיין טרי. האם מונה שמה לב להתנשמות הפתאומית שלה וניחשה לאן נדדו מחשבותיה? אבל נראה שלא, כי מונה ממשיכה לדבר.
“חוץ מזה היה פה אחרי הצהריים ויכוח נוראי,” אומרת מונה, “אימא ובת מתבגרת. הן דיברו בשפה שלא זיהיתי אז ברור שלא הבנתי מה הן אומרות בדיוק, אבל כן ראיתי פירסינג חדש לגמרי על הגבה של הילדה, אז אולי זה היה קשור לזה.”
האנה מחייכת. היא נזכרת שבגיל עשרים ושתיים עשתה קעקוע של שרשרת קטנה עם תווי מוזיקה על הקרסול השמאלי, ואימא שלה כעסה עליה. היא באה הביתה לשבוע בקיץ, לחופשה קצרה בין עבודות זמניות, השתרעה על כיסא נוח בחצר ביום שמש נדיר בזמן שאבא שלה נאבק בשמשייה. אימא שלה התרגזה נורא. האנה סירבה להיכנס לוויכוח — היא תמיד עשתה הכול כדי להימנע מעימותים — אבל בתוך תוכה רתחה. זה הגוף שלה, והיא אישה מבוגרת.
מונה משתתקת לרגע.
“אני חייבת לספר לך משהו,” היא אומרת לבסוף.
“אוקיי?” אומרת האנה. היא מניחה את המטלית שבה ניקתה את הדלפק ופונה אל מונה כדי להראות שהיא מקשיבה, ושכל תשומת ליבה מופנית אל חברתה.
“חזרו אליי מהאודישן!” מונה אומרת בחיוך, ולחייה מסמיקות.
לרגע קצרצר אחד האנה לא אומרת דבר, ופניה נותרים ריקים מהבעה. היא מרגישה שליבה הולם בחזה ושבטנה צונחת פתאום כאילו היא נופלת. אבל בּן רגע היא מוצאת את החיוך, שוֹלה אותו כאילו היה זוג מפתחות בתחתית של תיק. היא פוסעת לפנים ועוטפת את חברתה בחיבוק.
“מונה, זה מדהים,” היא אומרת.
“בטח לא יֵצא מזה כלום,” אומרת מונה, שהפסימיות היא אסטרטגיית ההגנה הרגילה שלה. “רק התקשרו, עוד אין הצעה ממשית.” אבל היא מחייכת, והאנה יודעת לפענח את החיוך.
היא לא יודעת מאיזה אודישן זה הגיע — שתיהן משתתפות בהרבה מאוד אודישנים, וכבר מזמן הפסיקו לדווח זו לזו על הפרטים המדויקים — אבל היא בהחלט יודעת מה המשמעות של שיחה חוזרת אחרי אודישן. כשהאנה ומונה רק עברו לגור יחד, הן חשבו שהן נמצאות בשלב דומה מבחינת הקריירה שלהן, אבל האנה יודעת שבשנים האחרונות המצב השתנה. בזמן האחרון היא מרגישה שהיא נשארת הרחק מאחור. היא נשענת על דלפק הקפה כדי להסתיר את העובדה שידיה רועדות.
האנה לא רוצה להודות בפני עצמה ובפני מונה שנמאס לה, אבל זאת האמת. בשבוע שעבר היה אודישן לתפקיד שירה שילווה מופע של קרקס מודרני מפורסם. האנה ידעה שזאת הזדמנות נהדרת ושהיא חייבת לנסות. אבל היא ידעה גם שבאודישן היא תצטרף לתור אינסופי של מתחרות על התפקיד כמוה, כולן זמרות נהדרות, רובן צעירות ממנה בכמה שנים. ופתאום לא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. כשהגיע היום, האנה הצטערה שסיפרה למונה על האודישן הזה — נכון שמונה התלהבה מאוד ואיחלה לה בהצלחה כמו תמיד, אבל האנה רצתה רק להישאר במיטה וזהו. אלא שהיא ידעה שהיא לא יכולה, כי מאז שהכירו זו את זו ובעיקר מאז שהן גרות יחד, זה מה שהן עושות — מדרבנות זו את זו. הן ביחד בקטע הזה, ומקפידות תמיד לדחוף זו את זו להיות הכי טובות שהן יכולות. מונה הייתה אומרת לה ללכת לאודישן והייתה מתאכזבת אם האנה לא הייתה הולכת. לכן האנה התלבשה ויצאה מהבית, אבל ברגע האחרון נכנסה לבית קפה מקומי ואכלה בראנץ’. בערב סיפרה למונה שלא קיבלה את התפקיד, ומונה פתחה בקבוק יין כדי לנחם אותה. האנה עדיין לא גילתה לה את האמת.
כשהאנה מתבוננת בפניה המחייכים של מונה, היא נזכרת בפעם האחרונה שהופיעה במקום ששווה משהו — עברו מאז כבר כמה חודשים — בתיאטרון באיזלינגטון. היא נאלצה לממן מכיסה את הערב, ואחרי ששכרה את המקום ושילמה לנגנים לא הצליחה לכסות את ההוצאות, אף שהאולם היה מלא בחברים ובקרובי משפחה שקנו כרטיסים ובאו לתמוך. למרות ההפסד הכספי, דבר טוב אחד בכל זאת יצא מההופעה ההיא. חברה של חברה שהייתה בהופעה ועובדת במלון במרכז לונדון המליצה עליה למנהל. הציעו לה לשיר לניסיון בכמה משמרות בבר הקוקטיילים באוקטובר. האנה תולה הרבה תקוות בהופעות הללו, שאמורות להתחיל בעוד שלושה שבועות בלבד, ושואלת את עצמה אם ייתכן שזאת תהיה סוף־סוף התחלה של משהו גדול והזדמנות להפסיק לעבוד במסעדה.
לשתיהן היו הזדמנויות מבטיחות בעבר — הופעות במסגרות נהדרות — אבל מופעים יורדים וטעמים משתנים. ובכל שנה מגיע ללונדון מחזור חדש של אמנים נלהבים, ערניים ותאבי תהילה שמופיע באותם אודישנים שהאנה ומונה הולכות אליהם. כולם יודעים לשיר, כולם יודעים לרקוד. אבל רובם צעירים מהאנה וממונה בעשר שנים ויש בהם כאלה שהם רק קצת יותר, “יותר” שחומק מכל הגדרה ותיאור. האנה חושבת עליו כעל “נצנוץ”. יש אנשים שפשוט מנצנצים. הם אלה שהעיניים נמשכות אליהם כשהם רוקדים בשורת מקהלה על במה, שקולם הוא הקול שמבחינים בו מבין כולם — האנשים שניחנו בכישרון האישי להבריק בתוך המון של אורות זוהרים ושל ידי ג’אז.
“אז מתי האודישן השני?” שואלת האנה ומתאמצת להשאיר את החיוך על פניה.
“מחר. האמת שטכנית היום, בתשע וחצי,” משיבה מונה.
“אופס… תסתדרי?”
“לא תהיה לי ברירה. אני אלך לישון ברגע שאגיע הביתה. אני מקווה לישון מספיק כדי שתהיה לי לפחות איזושהי קואורדינציה. וחוץ מזה יש קפה.”
“תסמסי לספר לי איך היה, בסדר?”
“ברור.”
מונה משתתקת.
“אני ממש־ממש רוצה את זה,” היא אומרת בקול חרישי יותר ומביטה בידיה. מונה בדרך כלל מאופקת מאוד, ומצליחה להסתיר את חרדותיה בעניין הקריירה שלה יותר מהאנה. לרוב היא לא מביעה מתח לפני אודישן. להפך, היא משקיעה את האנרגיה באימונים, וגם אם האנה לוחצת עליה היא מסרבת לדבר על רגשותיה.
“אני רק חייבת להצליח בקטע הזה,” היא עונה לעיתים קרובות לשאלה של האנה אם היא לחוצה, ורגליה מטופפות את חרדותיה בקטע ריקוד מושלם.
הפעם האנה רואה את הדאגה על פני חברתה.
“אני יודעת,” היא עונה. וזאת האמת. כשהיא מביטה במונה, היא מרגישה אותה — את ההרגשה המוכרת בבטן. זו שמתישה אותה כליל ובכל זאת לא נחלשה במשך השנים.
“את תהיי מעולה, את מדהימה,” היא אומרת, ובמקום לאחל למונה בהצלחה — הן מאמינות באמונה התפלה המשותפת לאנשי הבמה — היא מוסיפה, “תשברי רגל.”
האנה מציצה בשעון. חצות וחצי.
“מה את עוד עושה פה?” היא אומרת פתאום, “היית צריכה לספר לי ישר על האודישן, לא הייתי מעכבת אותך פה עד עכשיו בשביל לרקוד עם שירים מטופשים ולדבר איתי.”
היא צוחקת, אבל האמת היא שאלה כמה מן הרגעים האהובים עליה ביותר עם חברתה. הלילה הופך לאיטו ליום, המסעדה כמעט ריקה, הן יכולות לשוחח בשקט ולהכין לעצמן מילקשייק בלי שמישהו יראה. יש פה אווירה מיוחדת, חשאית, לגמרי שלהן.
מונה מעיפה מבט בשעון.
“זה בסדר, אבל את צודקת, עדיף שאלך.”
היא מוציאה את חפציה מהארגז שמתחת לדלפק ומחליפה את הסינר במעיל שחור, ואחרי שסיימה היא מנופפת לשלום. האנה מרימה את המטלית ומחזירה נפנוף, ומונה פונה אל הדלת. היא יוצאת אל אורות פנסי הרחוב ונעלמת. לרגע אחד האנה עומדת במקום שחברתה נעדרת ממנו, ממלאת את החלל שהייתה בו רק הרגע, וראשה מלא בדברים שהתכוונה לומר לה. מילים שלא נאמרו משקשקות בתוכה כמו כנפי עש המתחבטות בנורה.
אחרי רגע של בהייה בחלון, שמבעדו היא עוקבת במבטה אחרי מונה גם הרבה אחרי שנעלמה ברחוב, האנה שבה ומפנה את תשומת ליבה לנעשה במסעדה. כשמחשבותיה נודדות והדאגות באשר לקריירה שלה ולעתידה מאיימות להשתלט עליה, היא מגלה שהמראה הזה ופרטי היומיום הללו מסייעים לה לעגן את עצמה. היא שבה למלאכת הניקיון, והפעם מתמקדת במכונת הקפה. היא מוחה את המשטח הכסוף, והמסעדה מחזירה לה מבט מן ההשתקפות.
כשמכונת הקפה נקייה היא מתיישבת על כיסא ומחכה שמישהו ייכנס פנימה מן הכרך שבחוץ, והיא תציע לו שירות.
אין עדיין תגובות