החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כמעט גאוני

מאת:
מגרמנית: ארז וולק | הוצאה: | 2021 | 268 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"הייתה לו תחושה שדי שיראה את אביו פעם אחת, די שיחליף איתו מילים אחדות וכבר ישתנו כל חייו."

 

פרנסיס דין בן ה־18 לא ידע מי היה אביו. אימו סירבה לספר לו.

משמנסה אימו לשים קץ לחייה, ופרנסיס שמציל אותה ברגע האחרון מוצא מכתב פרידה המיועד לו, הוא מגלה בפעם הראשונה פרטים מסוימים על אביו ועל נסיבות הולדתו. אז מסתבר לו כי ייתכן שהוא נושא גנים גאוניים.

 

המידע הזה מתניע מסע הרפתקאות סוער. עם חבר קרוב ונערה אהובה הוא יוצא לנסיעה ארוכה ממערב למזרח ארצות הברית בחיפוש אחר אביו.

שלושת בני הנעורים, כל אחד מהם מרקע משפחתי אחר, נתקלים במסעם בגילויים על עצמם ועל חבריהם, ובעיקר הם מתמודדים עם השאלה האם גורלם נגזר מראש, האם סיכוייהם בחיים הם תוצר של גנטיקה וגורל, או שבכוחם לנווט את חייהם בעצמם.

 

כמעט גאוני הוא ספר מרגש ומותח אשר מתאר בחיות רבה את עולמם של שלושה מתבגרים. הוא סוחף את הקוראים והקוראות אחר הדמויות המככבות בו, אחר היחסים ביניהם ומוביל אותם כמו ברכבת הרים בין גילויים שונים ותפניות דרמטיות.

 

בנדיקט ולס, יליד 1984, הוא סופר גרמני מצליח ועטור פרסים. ספרו על סוף הבדידות זכה להתקבלות נרגשת בארץ ובעולם.

מקט: 4-31-9006655
"הייתה לו תחושה שדי שיראה את אביו פעם אחת, די שיחליף איתו מילים אחדות וכבר ישתנו כל חייו."   פרנסיס […]

1

 

"אני פשוט אסתלק!"

כמו פעמים רבות בעבר, פרנסיס ישב במחלקה הפסיכיאטרית ולידו אימא שלו. הכיסא היה קטן למידתו והמשענת לחצה את גבו. הוא עצם עיניים ודמיין איך הוא קופץ קפיצת ראש ממצוק אל הים.

אימו המשיכה לדבר: "אני אברח או שאקח לי עורך דין. הכול בגללך, פרנסיס, אתה הרסת לי את החיים!"

מרגע שהביא אותה למרפאה בעזרת שירותי החירום הפסיכיאטריים, היא לא דיברה אליו יפה במיוחד.

הם חיכו לרופא. פרנסיס הוציא מכיסו מטבע: עץ יאמר שהכול יסתדר, פָּלִי – ההפך. הוא הטיל את עשרת הסנטים באוויר בדריכות ותפס אותם על גב היד. עכשיו זה יוחלט, עץ או פלי. בדיוק כשהתכוון להציץ נפתחה הדלת ודוקטור שפר, מנהל המחלקה החדש, נכנס לחדר.

הוא החווה בראשו אל פרנסיס והניח יד על כתפה של האישה בת הארבעים שישבה על הכיסא ונראתה עכשיו אבודה לגמרי. "כמה זמן היא ככה?"

"בערך שבוע." פרנסיס שפשף את עיניו. "כבר שבוע היא מסובבת לגמרי, אם אפשר לומר את זה ככה."

כן, הוא חשב, בהחלט אפשר.

הרופא רשם לעצמו משהו ועבר על התיק המסומן "קתרין אנג'לה דִין". "אימא שלך סובלת מהפרעה דו־קוטבית סכיזואפקטיבית?"

פרנסיס משך בכתפיו. "זה ככה כבר שנים. ובכל פעם שהיא מפסיקה לקחת תרופות שוב הכול קורס."

"ידעתי," אמרה אימא שלו. היא נראתה כמדברת אל עצמה וטלטלה את ראשה. דוקטור שפר הביט בה. שיערה הכהה הסתיר את פניה, עיניה היו מוקפות עיגולים כהים ולמרות עייפותה היא התקשתה לשבת בשקט. אבל אפילו במצב הזה, לא היה אפשר להתכחש ליופיה.

פרנסיס סיפר על המחלה שלה ועל התוקפנות כלפיו; הוא סיפר שהיא כמעט לא ישנה ושהיא חושבת שהשכנים וראיין, בעלה לשעבר, עוקבים אחריה. "היא אפילו זרקה את הטלפונים הניידים שלנו כי היא חשבה שמותקנים בהם מכשירי מעקב כלשהם."

אימא שלו נענתה למבטו. פתאום היא לחצה את ידו באהבה. פרנסיס המופתע השיב לחיצה. לרגע הוא שכח את הטירוף והרגיש קרוב אליה, כמו כשהיה ילד, והמראה שלה יושבת כאן בפעם השלישית שבר את לִבו.

"בן כמה אתה?" שאל הרופא.

"כמעט שמונה־עשרה."

"אתה נראה מבוגר יותר."

פרנסיס שמע את זה הרבה, ואף פעם לא ידע מה הוא אמור לענות.

דוקטור שפר עלעל שוב במסמכים. "אתה בן יחיד?"

"יש לי אח למחצה, ניקי. אבל הוא גר עכשיו בניו יורק אצל האבא החורג שלי. אימא ואני גרים לבד."

"ומה בנוגע לאביך הביולוגי?"

פרנסיס הביט ברצפה. זאת הייתה השאלה הגדולה. הוא לא ידע מי אבא שלו. אימו תמיד סירבה לומר. היא רק סיפרה פעם שזה היה רומן קצר עם מישהו שבא מרחוק. ייתכנו הרבה פירושים למילה "רחוק"; אולי אבא שלו אוסטרלי או אנגלי. אבל קרוב לוודאי שמאחורי אותו "רחוק" הסתתר רק איזה יאפי בן זונה שבא לראות את לוס אנג'לס ודפק את אימא שלו אחרי משחק של הלייקרס. בתור חברת קבוצת המעודדות היו לה הרבה מחזרים, ונראה שאחד מהם יצק את הגֶּנים שלו לברֵכה פעם, ובלי ידיעתו הוליד בן.

"אני לא מכיר את אבא שלי. אני אפילו לא יודע איך קוראים לו."

דוקטור שפר הנהן וסגר את התיקייה. "אימא שלך בידיים טובות אצלנו," הוא אמר. "בשלב הראשון, הכי חשוב שהיא תירגע קצת ותישן." שפירושו לא היה אלא שהם יפטמו את אימא שלו בתרופות ויחזיקו אותה בגבולות המחלקה.

מישהו דפק בדלת. סטיב, הסניטר השמן שכבר הכיר את פרנסיס מאשפוזים קודמים, דשדש פנימה. "בואי, גברת דין, ניקח אותך לחדר שלך."

הוא הוביל אותה החוצה בסבלנות. פרנסיס נעמד והודה לדוקטור שפר. הם הושיטו ידיים זה לזה. הרופא נשא מבטו אליו ולחץ את ידו בחזקה רבה במיוחד, כמו רוב הגברים שאינם גבוהים. פרנסיס לקח את המזוודה של אימא שלו והלך אחריה.

 

עוד במסדרון הוא חשש מבדיחות הקרש של סטיב. הם נכנסו לחדר 039. אימא שלו פרקה את חפציה, שלווה וממוקדת להפתיע. פרנסיס נשען על הדלת ועצם עיניים; גם הוא בקושי ישן בימים האחרונים. הוא חשב על חבריו ללימודים, שאוכלים עכשיו ארוחת צהריים בחיק המשפחה או מסתובבים בקניון.

סטיב ניסה לעודד אותו. "היי," שאל בחיוך רחב. "כמה בלונדיניות צריך כדי להחליף נורה?"

פרנסיס פקח את עיניו, הביט בסניטר וקימט את מצחו. כיוון שלא היה די בזה, הוא הוסיף משיכת כתפיים.

"חמש!" סטיב פרשׂ כמנצח את כל האצבעות. "אחת מחזיקה את הנורה, וארבע מסובבות את הסולם!"

כדי לא לבייש אותו לגמרי, סימן פרנסיס חיוכון. אימא שלו הוציאה מהתיק תמונה ממוסגרת: נער רחב כתפיים שחור שיער בז'קט ספורט, שנראה מותש אך מרוצה. הוא בדיוק זכה בקרב היאבקות חשוב. כבר די מזמן, כמו רוב התמונות שהוא נראה בהן מרוצה.

בזמן שאימא שלו המשיכה לפרוק, הוא שוטט במחלקה. הלינולאום במסדרון חרק עם כל צעד. האחיות כאן הכירו אותו ונתנו בו מבטים מרחמים. לפעמים הוא חשב שהן עושות את זה לא מפני שהוא נאלץ להתמודד עם העניין עם אימא שלו אלא מפני שהוא נאלץ להתמודד גם עם העניין עם אימא שלו. בעיני רוב האנשים הוא נחשב לכישלון חסר סיכוי או לענק טיפש, והעובדה שהוא לא היה מסוגל להעמיד אותם על טעותם הייתה קצת מרה. פעם הוא דווקא היה ממש טוב בלימודים. בכל פעם נפלט מפיו איזה משפט שהרשים את המורה, וכילד אפילו היה אחד הטובים ביותר במבחן כישורים. לכן האמינו אנשים אחדים שהוא באמת מחונן. באותם ימים, אימא שלו הרבתה לומר לו "פרנקי, הגאון הקטן שלי!" אבל אחר־כך לא יצא ממנו הרבה בכיוון הזה, וכיום הוא היה שמח אילו בית הספר היה הבעיה הכי גדולה שלו.

הלובן של קיר הקליניקה הצהיב במרוצת השנים. בחדר הטלוויזיה התנגן סרט תיעודי. פרנסיס ראה מטופלים אחדים מדשדשים במסדרון כמו זומבים, במכנסי אימונית או במכנסיים קצרים, השיער לא רחוץ ושמנוני. היו שמלמלו לעצמם, ואחרים רק בהו בעיניים נבובות אל תוך הריק, המומים מתרופות. בעצם סביבה טובה לעלילה של סרט זוועה, הוא חשב.

חדרי האשפוז היו סגורים כולם, מלבד אחד שדלתו עמדה פתוחה קמעה. פרנסיס נעמד כהלום במקומו. מבעד לחרך הוא גילה נערה שלגופה רק מכנסי ג'ינס שחורים וחזייה אשר בדיוק התלבשה בחולצת טי. ראשה נעלם מתחת לחולצה, הוא ראה את שדיה, ואז הגיחו הפנים שלה; עור לבן, שיער שחור עד לכתפיים, פה משורטט. ואז עיניים כהות – שהביטו עכשיו לכיוון הדלת.

פרנסיס נרתע בבהלה, הוא לא הבין מה קרה. מישהו אחז בראשו והטביל אותו שוב ושוב במי קרח. מישהו שׂם אותו על בליסטרה וירה אותו לגובה אלפי מטרים באוויר. מישהו חבט בחזהו בחמת זעם, אבל זה לא כאב. הכול קרה בבת אחת. השעה הייתה 14:32 כשלפרנסיס דין הכול השתנה.

הוא לא הצליח להתיק את עיניו מהנערה. היו לה עגילים באוזן ובאף ופרקי ידיה היו חבושים; זה מן הסתם היה הכרטיס שהביא אותה לחדר 035.

ברגע הראשון נדמָה שהיא כועסת על עצמה שהשאירה את הדלת פתוחה, ואז היא קרבה אליו. "עוף מפה, מציצן!"

"לא רציתי…רק עברתי פה, ואז…"

היא זקפה מולו אצבע משולשת וטרקה את הדלת בפניו.

פרנסיס המשיך לעמוד עוד רגע לפני הדלת וקרא את הכתובת על השלט: "אן־מיי גַּרדנֶר". הוא יזכור את השם.